25: ניצוצות אור

  • הרב יעקב פישר

ניצוצות אור / הרב יעקב פישר

בערב חנוכה, ערב הדלקת נר ראשון, אנו מבקשים להדליק נר זכרון "נר ה' נשמת אדם", הרב משה צבי נריה זכר צדיק לברכה. הרב נריה היה נוהג לשיר בחנוכה שיר קצר, מתוק, שיר ביידיש על נרות קטנים. נאמרו ועוד ייאמרו, ובצד, הרבה דברים גדולים על מפעליו הגדולים של הרב נריה, ה"קברניט", מנהיג דור הכיפות הסרוגות, מחולל התנועה והמהפכה, הרב והמורה. אני מבקש לספר דווקא על איש הנרות הקטנים, על אמן הדברים הפעוטים. כאותם פכים קטנים עליהם מחזק יעקב אבינו במעבק יבק, כפר קטן של שמן בחותם כהן גדול, כברק האלקי שנשמת החשמונאים המתנוצץ בניצוצות. "הנצח", כותב מרן הרב קוק ב"אורות הקדש", "הנצח הוא היסוד האיתן לכל חיים תרבותיים במלוא מובנם. השאיפה אל הדר הנצח מנצחת את המוות ומוחה דמעה מעל כל פנים". והוא ממשיך: "האנשים הגדולים באים להמבוקשים היותר קטנים בדברים של גדלות.

אין קוטן בגודל, ואני שזכיתי להיות קרוב אצל הרב נריה כשבע שנים בכפר הרא"ה, שאלתי לא אחת את עצמי: "מניין יש לאיש הצנום הזה כח הרבה כוח, כל כך הרבה גדלות, לנהל ולחולל מפעלים כל כך עצומים?".

יום אחד הבריקה בריקה במוחי וגליתי עיקרון שהינחה אותו, סייע לו, והעניק לו כל אותה עוצמה. גליתי את מהות העוצמה שהיתה בו, והיא עוצמת "הדברים הקטנים".

על כרחי, חלון בית הר"מים שבו גרנו השקיף אל עבר הגביש. הייתי רואה אותו יורד בכל פעם מבית הישיבה אל ביתו, כשהוא מתכופף ומרים עלה אחד ממרבד מחטי האורן שריפד את השביל. הוא נשא אותו בהליכתו המעודנת – אטית אך נמרצת ומלאת עוצמה וחיוניות – אל הפח הקרוב והניחו אחר כבוד שם.

קשה היה שלא להעלות חיוך. אלפים ורבבות של מחטי אורן היו פזורים על השביל, ואיש זה, גברא רבה בעמיו, מרים מחט אחת קטנה ומניחה בצד. פעם אחת לא התאפקתי, ושאלתי אותו לפשר העניין. הרב נריה חייך ואמר: "רק יעקב, המחט הזאת כבר לא שם, עלה זה לא יהיה שם יותר. אני את שלי עשיתי. זה מה שאני יכול לעשות".

דומני שסיפור זה הוא סיפורו של המפעל כולו. הרב נריה הלך באורחא דמהימנותא ולמד אורחותיו ממורה גדול, רבי עקיבא, שעל שמו נקראה התנועה שהרב נריה כה אהב. וכך שנו חז"ל באבות דרבי נתן (פרק ו):

מה היה תחילתו של רבי עקיבא? אמרו: בן ארבעים שנה היה ולא שנה כלום. פעם אחת היה עומד על-פי הבאר. אמר: מי חקק אבן זו? אמרו: לא המים שתדיר נופלים עליה בכל יום? והיה רבי עקיבא מתמה על זה. אמרו לו: עקיבא, אי אתה קורא 'אבנים שחקו מים'? מיד היה רבי עקיבא דן קל וחומר בעצמו: מה רך פסל את הקשה, דברי תורה שקשים כברזך – אל אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי שהוא בשר ודם? מיד חזר ללמוד תורה.

החשבון היה פשוט: את המפעל כולו, את החקיקה באבן הקשה עשתה טיפה אחת ראשונה של מים. אם הטיפה הראשונה לא עשתה כלום – גם הטיפה המיליארד לא יהא בכוחה לחולל דבר. הכל מתחיל מן הטיפה האחת. רבי עקיבא חזר ללמוד תורה, וחז"ל ממשיכים בתיאור דרך לימודו:

רבי שמעון בן אלעזר אומר: אמשול לך משל למה היה הדבר דומה, לסתת שהיה מסתת בהרים. פעם אחת נטל קרדומו בידו, והלך וישב על ההר, והיה מכה ממנו צרורות דקות. ובאו בני אדם ואמרו לו: מה אתה עושה? אמר להם: הרי אני עוקר [=את ההר] ומטילו בתוך הירדן. אמרו לו: אי אתה יכול לעקור את כל ההר. היה מסתת והולך עד שהגיע אצל סלע גדול. נכנס תחתיו, סתרו ועקרו והטילו אל הירדן, ואמר לו: אין זה מקומך אלא מקום זה. כך עשה להם רבי עקיבא לרבי אליעזר ולרבי יהושע [= שלמד מהם לאחדים עד שתפס הכל ונתגדל].

זו דרך לימוד, אבל לא רק. זו דרך חיים. כמה פעמים פונה אלינו היצר ואומר: "למדת עוד דף? למדת עוד מסכת? כמה התקדמת? אי אתה יכול לעקור את כל ההר. עוד ניצוץ, עוד טיפה של מים, עוד צרור אחד של אבן. לאן הולך הכל?"

הרב נריה ידע את התשובה. העל הקטן, מחט האורן, הושמה במקומה. "אמרתי לו: אין זה מקומך אלא מקום זה". עוד תלמיד, עוד שורה, עוד שיחה, עוד מלה, עוד אורה, עוד טיפה אחת, עוד ניצוץ אחד, עוד משהו. לבסוף תהיה אבוקה גדולה. זאת היתה עוצמתו. כשמדברים על הדברים הקטנים אצל הרב נריה מדברים על הדברים הגדולים. אולי זה טמון גם בשורש שמו. הוא תמיד הקפיד לציין את החיריק מתחת לרי"ש שבשם משפחתו. העניין הזה היה מושרש בתוכו פנימה, סודו של נר קטן.

גם מרבי מאיר למד. ובתחום זה – גם ובעיקר ממורו הגדל, מרן הראי"ה זצ"ל. בשנה הראשונה שלימדתי בכפר הרא"ה, חילקתי לתלמידיי דף עבודה בתנ"ך. באותם ימים עבדתי על כך קשה מאד, ומשכליתי מלאכתי שמחתי עד כדי כך שאפשר וקורטוב של גאוה נשתרבב בשמחתי. ואז הנחיל לי ראש הישיבה מפח נפש גדול. באחד הימים שלח הרב נריה את ידו מן החדר ורמז לי שאכנס לחדרו. "ראיתי את הדף", אמר לי – כדרכו, בדרכי נועם ובמאור פנים – אבל איך אינך נמנע מלהביא את דברי ושל פלוני (שהיה אדם גדול אך חשוב בנטיה לקונסרבטיביזם)? אמרתי לו: "הרב, כתוב כאן קושט דברי אמת. דברים הנוגעים לעניין נבואה מן השמים, דברים מאירים כשלעצמם". הוא חייך ואמר לי: "שמעתי פעם מהרב קוק דבר יפה. אמרו על רבי מאיר שרימון מצא, תוכו אכל וקליפתו זרק. מסיבה זו הירשה לעצמו ללכת אחרי סוסו של 'אחר' ולשמוע ממנו דברי תורה בשבת עד שהגיעו לתחום שבת. כיצד הירשה לעצמו רבי מאיר לעשות מעשה מעין זה? היתה בו עוצמה גדולה. יכול היה לומר על 'טמא' – 'טהור', ועל 'טהור' – 'טמא' ולהראות לו פנים. היה לו הכוח להפריד טמא מטהור, להבדיל בין תורתו של אלישע בן אבויה לבין דברים אחרים שבו. תוכו אכל , וקליפתו זרק. אבל מדוע, שואל הרב קוק, דווקא אימון? למה לא בננה, תפוז, או כל פי אחר שיש בו קליפה ותוך? והוא השיב: ברימון, שלא כבכל פרי, יש מעבר לקליפה הגסה גם קליפה דקה, בין הגרגרים. אומנות מיוחדת נדרשת לדעת ולהפקיד בין התוך לבין אותה קליפה. קליפה חיצונית, גסה, כל אחד יודע כיצד להפרידה. קליפה כזו דקה – לא הכל יודעים.

"הוא הדין", המשיך הרב נריה, "לגבי התלמידים הצעירים. לא ברור שהם ידעו להבדיל בין האיש ותורתו כאן, לבין תורתו במקום אחר. מבחינה חינוכית צריך להיזהר שלא ליתן בידם, בעודם בגיל זה, דברים שיש בהם משום הכשר כללי לאדם שחלק מתורתו אינו ראוי מבחינה חינוכית". כזה היה הרב נריה. דיוק ודקדוק בכל צד וצד, ומתוך איכפתיות. אמן של כתיבה. עוד לא עבר מספיק זמן כדי שניתן יהיה להעריך את מפעלו הספרותי, העשיר והמגוון, בעיקר סביב תורת "הרב". אבל כבר עתה ניתן להדגיש את דרך הארץ שהיתה לו למלה הכתובה.

אני זוכר שפעמים רבות העיר את שימת לבנו למלה שנאמרה. פעם אחת עמדי בתפילה לידו, וניגנתי לעצמי את "אשרי יושבי ביתך" בקול רם והדבק אחד. "זכר רב טובך יביעו, וצדקתך ירננו". הוא חייך אלי ואמר: "זכר – רב טובך יביעו". מאז אינני יכול לומר אחרת. מי שם לב? הכל אומרים זאת. אכן, זו הערה קטנה, אך הוא לא היה יכול להימנע הימנה. לא היה יכול לעבור על פני עלה המונח בשביל ולהימנע מלהרימו ולשים אותו במקומו.

כתיבה מפכה כמעיין המתגבר, בשפע, בחן, בטוב טעם ודעת, בתבונת ישישים אבל גם במרץ של עלומים, בסגנון מיוחד שכובש מסילות אל הלב פנימה. תחושת אחריות מפותחת שלפעמים נראתה מוגזמת. תחושת אחריות קודם כל למפעלים הגדולים. השבוע, לפני עשרים ואחת שנה, הזמין אותי לבוא לכפר הרא"ה "להעביר שיעור מבחן" לקראת השנה שלאחריה, בה הייתי אמור להתחיל ללמד בכפר הרא"ה. זה היה בשבוע בו נרצחו בהתקפת מחבלים שלושה תלמידים מישיבת הגולן שברמת מגשימים. שנים מהם היו תלמידינו: נחום פניגשטיין ובן-ציון ליבוביץ' הי"ד. באתי לשבת פרשת "וישב" לכפר הרא"ה על פי הזמנתו של הרב נריה. הגענו לכפר, סמוך לכניסת השבת – והאיש איננו. השאיר את הרבנית בבית ונסע. הוא לא היה יכול להישאר בבית. הוא חש צורך לעלות לישיבת "הגולן" ולחזק את תלמידיה. בלי חשבונות. לימים שמעתי גם מתלמידי ישיבת "הגולן" איזו שבת היתה להם במחיצתו. כמה היתה משימה זו חיונית עבורם. הוא ישב אתם, שרו והתחזקו.

אך נשוב לדברים הקטנים. ממי הוא למד לסדר את ספסלי בית המדרש? אולי מיהושע בן נון? סטנדר שלא מונח במקום – אי אפשר לו שיישאר כך. הרב נריה לא היה מסוגל לעבור על פיסת נייר המתגוללת על הרצפה מבלי להרימה. וכאן אנו עוברים לפרק אחר באישיותו: הדוגמא האישית. כבעל מופת חינוכי מעולם לא הטיף ואמר "עשו כך, עשו אחרת". הוא פשוט עשה. מי יכול לראות את הרב נריה מרים נייר מן הרצפה ואחר כך לעבור על פני נייר ולא להרימו? מי יכול לראות את הרב נריה הופך ספר שאינו מונח ישר ולא לעשות כמוהו? והוא עשה זאת תמיד, כדבורה עמלנית שאינה נחה לרגע, זריזות של מרץ לתקן ולעשות כל זמן שאפשר. ואין לך פינה שאין בה מה לעשות, לשפר ולשכלל. מי יכול לראות כל אלה ואחר כך לעבור על פני דבר שאינו מתוקן ולא לנסות, לכל הפחות, לתקנו?

כל תלמיד יזכור כיצד היה הרב נריה עובר לאחר ארוחת הבוקר על פני שולחנות שיושביהם, נערים צעירים, סיימו כבר לאכול והותירו מעט "שיריים". הוא לא אמר מלה: היה אוסף את השאריות, במאור פנים, פורש לו לקרן זוית, ומסיים את השיירים. מקובל שחסידים ואנשי מעשה אוכלים את ה"שיריים" של רבם. כאן היתה תופעה הפוכה: הרב נריה אכל מן ה"שיריים" שהותירו תלמידיו.

אבל "שיריים" אלו היו חשובים הרב נריה העניק לנו כל כך הרב "שיריים". ארוחות שלמות של רוח, של עוצמה, של ערך, של חינוך הוא העניק להם בזכות אותם "שיריים" שאכל משלהם.

אנשים היו מבקשים לחקותו, לא מתוך בושה או אי נעימות, אלא מתוך תחושת צורך טבעית להידמות לו, לדבוק בדרכיו ולנהוג כמותו.

כמו רבי עקיבא, כמו רבי מאיר, כמו יהושע בן נון. מכולם למדו במידותיהם דבק. אבל נדמה לי שהלימוד אליו התקשיתי להסתגל – ועד היום קשה לי לדבר עליו – היה הלימוד שלמד מבן-זומא. ר"מ צעיר, שנה ראשונה בהוראה, בחור צעיר, ואני נכנס אל חדרו. הוא קם מפניי, וקד קידה. אני עובר במסדרון, הוא עסוק בשיחה עם תלמיד, והוא קם מפניי וקד קידה. שבפעמים הראשונות הייתי מסתכל לצדדים: שמא לא ראיתי אדם גדול שעבר לידי, עד שתפסתי שהאיש שקם לכבודי. והוא עשה זאת לכל אחד מחברי הצוות החינוכי בישיבה. הרגיש צורך לקום. מעולם לא שאלתי אותו למה, אך אני חושב שאני מבין. הוא רצה להראות מופת חינוכי, ללמד דרך-ארץ. ליישם את דברי בן זומא כפשוטם: "איזהו מכובד? המכבד את הבריות".

בכל שאפנו להידמות אליו ולהיות כמותו. בדבר אחד ביקשנו להקדים אותו ולהשיגו. ולא עלתה בידינו. ביקשנו להקדים אותו באמירת שלום, אך מעולם לא הצלחנו. היתה לו אומנות מיוחדת לומר "שלום" ראשון. לפעמים היה "מסדר" אותי: הייתי מנסה איכשהוא להקדים, אך הוא – מראש הגבעה – ידו מתנופפת וחיוכו מתרחב בזוית פיו. אי אפשר היה להקדים אותו. כך היה נוהג בכל: איש ואשה, נער ונערה, ילד קטן וזקן בא בימים, לכולם הקדים שלום. במאור פנים, עם החיוך הטוב והמיוחד שלו. אולי למד זאת מרבי מתיא בן חרש שציווה "הוי מקדים שלום לכל אדם"? שמא ממידתו של רבן יוחנן בן זכאי שאמרו עליו כי מעולם לא הקדימו אדם באמירת שלום, ואפילו לנוכרי בשוק?

נקודה נוספת שחשוב לי להזכירה: מי מאתנו אינו מכיר את סכנת השחיקה שבמלאכת ההוראה? לעתים אנו שומעים על אנשים שטרם נכנסו במלאכת ההוראה וכבר הם יודעים את הסכנה הגדולה שאורבת לפתחם. השחיקה, אותה סכנה שלעתים מעוררת את הרצון להימנע מכניסה לאפיק ההוראה. אני זוכר את צחוקו, צחוק שנבע מטוב לב, ואת הבושה שאחזה בי לאחר שהעליתי בפניו סוגיה זו, של החשש מפני שחיקה. הוא אמר לי: "כבר למעלה מארבעים שנה אני עסוק בזה, וראה!". ראיתי, ועוד איך ראיתי: מושג זה לא היה קיים אצלו. התחדשות מתמדת, מרץ נעורים. איש שקם כל בוקר לאתגר חדש. שכל תלמיד היה בשבילו עולם מלא, משימת חיים. שמחזורים על גבי מחזורים עברו על פניו. מי שהיה בכפר הרא"ה שלשום, בשעת ההלוויה, היה יכול לראות משהו מזה. בני גילאים שונים, מכל הגוונים והסוגים, וכולם זוכרים. לכל אחד מהם היתה לו מלה מיוחדת, טפיחה טובה על השכם. כי כל אחד הוא עולם מלא, ושחיקה מניין? "ראה אותי, ארבעים שנה", הוא חייך, והחיוך אמר הכל.

יש לי אוסף של מכתבים ששלח אליי. רציתי לקרוא קטע קטן מאיגרת ששלח לי לפני כשנה, והוא מסיים אותה במלים אלה: "שנת הלימודים התחילה בסדגר גמור, אחרי שחידשנו כמה חידושים: מיפגש עם הורי החמישית והששית שבוע לפני כן (גם התלמידים הוזמנו ומיד חולקו לחדרים), מינוי רכזי מחזור (ר"מ מרכז לכל מחזור הפועל יחד עם חבריו הר"מים), וזה מאד יעיל ונקווה שבעזרת ה' תהיה לנו שנה ברוכה".

"חידשנו כמה חידושים". גילוי עצום. אדם מתחיל לעבוד, ר"מ צעיר, שנה-שנתיים ראשונות, מסוגל לחדש. הרב נריה הגדול, ששים ויותר שנות פעילות חינוכית מאחוריו, והוא עדיין "מחדש חידושים" ומתפעל מהם, ויודע שגם לאחר שעברו למעלה מששים שנה עדיין נותר מה לחדש בכפר הרא"ה. שום דבר אינו עובר למסלול של שיגרה. עוד מיפגש, עוד הזמנה, ניסיון של שיטה חינוכית שטרם נוסתה. והכל מתוך איכפתיות, עד שהוא מוצא מקום לספר על כך ולכתוב עליה. ומבין השיטין ניכרת התלהבותו. הדברים אינם נכתבים כסתם מידע, ככלות הכל לא כתב לי דו"ח. זה מה שהיה חשוב לו.

את מכתבו זה סיים בשורות הבאות: "אסיים בברכה נאמנה מקרב לב, כעתירת המצפה לישועת ה' גם על גוש עציון שאין אנו מוכנים לוותר עליו".

באיגרת האחרונה שקיבלתי ממנו, לפני כחודשיים וחצי, שלח לי איחולי שנה טובה וסיים: "יהי ה' עמנו לחזקנו ולאמצנו ולעמוד איתנים ברוחנו נגד כל הקמים אעלינו מבחוץ וההורסים אותנו מבפנים". בת הד קטנה לכאב העצום שחש הרב נריה – ואני יודע גם מפי עדותם של אנשים שסעדו אותו בימים האחרונים – לנוכח המבוכה והעלטה האופפים אותנו בימים אלה.

הרב נריה ידע את סוד שלוש החוכמות שבחסיד: לרוץ לאט, לצעוק בשקט ולכעוס בנחת. הרבה פעמים ראינו בו תכונות אלה. אחד הדברים שהקפיד עליהם מאד היה השמירה על מנהגים. בדברים קטנים ביותר. חסרי משמעות. ממנו שמעתי לראשונה מה יורש מי שמשנה "מנהג" והופך את אותיותיו. יחד עם זה הקפיד שהכל יהיה בתוך מסגרות של הלכה, של טעם, של סדר, של ציות. אחד הדברים שמאד הטרידו אותו, אך התמודד אתו בצורה אמיצה, מתוך גישה חינוכית בריאה, היה עניין חודש אדר ופורים בישיבה. כידוע, זמן זה מועד ל"פורענות". הוא ראה בהכנת אדר לקראת פורים ממש מעין הכנת אלול לקראת הימים הנוראים. לא פעם אמר: "כדי לקיים "עד דלא ידע" צריך ללמוד קודם ול"דעת" מה בין "ארור המן" ל"ברוך מרדכי". לשם כך צריך לשבת ימים ארוכים קודם לכן וללמוד ברצינות את התוכן הקדוש והפנימי של פורים, "פורים כ-פורים". אחתר, אם אין ידיעה, "עד דלא ידע" מניין? וכך עברו תלמידים והדריכו, והסבירו ולימדו את הכתות הנמוכות – ומתוך כך למדו בעצמם – דברים שבפנימיות על תוכנו של חג הפורים. ממילא, קיבלו עומק ומושג, מבט יהודי נכון ועמוק יותר, על משמעות הימים האלה.

לרוץ לאט, לצעוק בשקט, לכעוס בנחת. פעם אחת ראיתי את שלושת הדברים מתגשמים בו זמנית. הרב נריה היה רגיש מאד למערכת היחסים הבריכה שבין בחורים מבוגרים לבין נערים שזה עתה הגיעו לכתה ט', נבוכים, מבויישים ומבולבלים. תמיד אמר שכל ה"טקסים", ה"השבעה" למיניה, אין מקומם עמנו: "אצלינו זה לא בית ספר 'כדורי', אנחנו נתנהג אחרת". חרה לו במיוחד כאשר שמע על פגיעה של תלמיד מבוגר בצעיר ממנו: "אתה האח הבכור, וצריך אתה לקבל את פניו. זו משפחה אחת". המנגינה הזו עדיין מהדהדתבאוזניי. פעם אחת בשבת "זכור" פגע תלמיד מכתב י"ב, בעל גוף, בתלמיד מכתה ט'. הרב נריה שמע ורץ – פשוטו כמשמעו – מביתו אל הפנימיה של ה"שמיניסטים", תפש בידו את התלמיד שפגע בעמיתו הצעיר, הניף את ידו הצנומה וסטר לבחור על לחיו. הבחור פרץ בבכי, והרב נריה הצטרף אליו בבכי קורע לב. במשך דקות ארוכות היו השניים בוכים ומתחבקים לסירוגין. מחזה שלא אשכח לעולם. אינך צריך לומר מלה, הכל מבינים את משמעות הדברים.

נתגעגע לרב שנסתלק מעמנו, נתגעגע לחיוך הטוב, למבט הרך והרחימאי, אך החודר והנוקב, ללחיצת היד החמה אך הלופתת, לכניסה המפתיעה בכל פעם של "בואי בשלום" בקבלת שבת, לסוכריה שחילק בערב יום כיפור, לתפילתו "ויאתיו כל לעבדך" במנגינת שיר הפלמ"ח (מי עוד זוכר דברים כאלה?) ל"אתה זוכר מעשה עולם" בלחן של "בערבות הנגב", להמנון חטיבה 7 שחיבר והלחין, ולכל שאר אותם "דברים קטנים" אך גדולים כל כך.

הספר "משנת הרב" יצא לאור בשנת תרצ"ו, עם מלאת שנה להסתלקות מרן הראי"ה קוק. באותה שנה היו מאורעות קשים בארץ, הרב חללים יהודים נפלו, והעולם טרם ידע מה מצפה לו. בהקדמת הספר, כתב הרב נריה דברים לעילוי נשמת מורו הגדול: "עם סוף שנת אבלו של רבנו הקדוש זצ"ל, שרויים אנו באנינות על חללינו הקדושים; נתונים אנו במצב איום של דכדוך ושיברון, ומורגש מאד חסרונו של אדיר האמונה אשר היה מגבירנו בקולו. גדולים הזעזועים ונורא הסבל, ואדם אין באץר לעודד ולנחם. צופה הישועה ורואה האורות באופן לוקח מאתנו בטרם יבואו ימי הרעה וספינתנו מיטרפת ללא קברניט. ואין לנו שיור אלא התורה הזאת, תורתו אשר רב כוחה לעודדנו באמונה הרבה הבוקעת ועולה הימנה ודבריה הנשגבים והמשגבים. עם ישראל התגבר תמיד על צרותיו מתוך השתקעות גמורה בתוך ספרו ומתוך התייחדות ודבקות באלוקיו, ואם לא זכינו שיהא רבנו זכר צדיק וקדוש לברכה עצמו משמיענו את דבר אלוקים ומורנו את דרכי עבודתו, הרי מפתחות ספריו מסורים בידינו, ואורו גנוז באותיותיהן ותגיהן. נצאה נא איפוא ונלכה לאור נשמתו אשר נגנזה במשנתו ובימים אלה אשר צל המוות פרוש עליהם וישועה רחקה מאתנו יהיו נא לנו דבריו הקדושים למקור חיים ומעיין ישועה. זכותו תגן עלינו".

הרב משה צבי נריה זצ"ל