ניצוצות אור

נשוב לדברים הקטנים. ממי הוא למד לסדר את ספסלי בית המדרש? אולי מיהושע בן נון? סטנדר שלא מונח במקום – אי אפשר לו שיישאר כך. הרב נריה לא היה מסוגל לעבור אצלועל פני פיסת נייר המתגוללת על הרצפה מבלי להרימה. וכאן אנו עוברים לפרק אחר באישיותו: הדוגמא האישית. כבעל מופת חינוכי מעולם לא הטיף ואמר 'עשו כך, עשו אחרת'. הוא פשוט עשה. מי יכול לראות את הרב נריה מרים נייר מן הרצפה ואחר כך לעבור על פני נייר ולא להרימו? מי יכול לראות את הרב נריה הופך ספר שאינו מונח ישר ולא לעשות כמוהו? והוא עשה זאת תמיד, כדבורה עמלנית שאינה נחה לרגע. זריזות של מרץ לתקן ולעשות כל זמן שאפשר. ואין לך פינה שאין בה מה לעשות, לשפר ולשכלל. מי יכול לראות כל אלה ואחר כך לעבור על פני דבר שאינו מתוקן ולא לנסות, לכל הפחות, לתקנו?

כל תלמיד יזכור כיצד היה הרב נריה עובר לאחר ארוחת הבוקר על פני שולחנות שיושביהם, נערים צעירים, סיימו כבר לאכול והותירו מעט 'שיריים'. הוא לא אמר מילה: היה אוסף את השאריות, במאור פנים, פורש לו לקרן זווית ומסיים את השיירים. מקובל שחסידים ואנשי מעשה אוכלים את ה'שיריים' של רבם. כאן הייתה תופעה הפוכה: הרב נריה אכל מן ה'שיריים' שהותירו תלמידיו.

אבל 'שיריים' אלו היו חשובים כל כך... הרב נריה העניק לנו כל כך הרבה 'שיריים'. ארוחות שלמות של רוח, של עוצמה, של ערך, של חינוך הוא העניק לחניכיו בזכות אותם 'שיריים' שאכל משלהם.

אנשים היו מבקשים לחקותו, לא מתוך בושה או אי נעימות, אלא מתוך תחושת צורך טבעית להידמות לו, לדבוק בדרכיו ולנהוג כמותו.

כמו רבי עקיבא, כמו רבי מאיר, כמו יהושע בן נון. מכולם למד, במידותיהם דבק. אבל נדמה לי שהלימוד אליו התקשיתי להסתגל – ועד היום קשה לי לדבר עליו – היה הלימוד שלמד מבן זומא. ר"מ צעיר, שנה ראשונה בהוראה, בחור צעיר, ואני נכנס אל חדרו. הוא קם מפניי, וקד קידה. אני עובר במסדרון, הוא עסוק בשיחה עם תלמיד, והוא קם מפניי וקד קידה. בפעמים הראשונות הייתי מסתכל לצדדים: שמא לא ראיתי אדם גדול שעבר לידי, עד שתפסתי שהאיש קם לכבודי. והוא עשה זאת לכל אחד מחברי הצוות החינוכי בישיבה. הרגיש צורך לקום. מעולם לא שאלתי אותו למה, אך אני חושב שאני מבין. הוא רצה להראות מופת חינוכי, ללמד דרך־ארץ. ליישם את דברי בן זומא כפשוטם: 'איזהו מכובד? המכבד את הבריות'.

בכול שאפנו להידמות אליו ולהיות כמותו. בדבר אחד ביקשנו להקדים אותו ולהשיגו, ולא עלתה בידינו. ביקשנו להקדים אותו באמירת שלום, אך מעולם לא הצלחנו. הייתה לו אומנות מיוחדת לומר 'שלום' ראשון. לפעמים היה 'מסדר' אותי: הייתי מנסה איכשהוא להקדים, אך הוא – מראש הגבעה – ידו מתנופפת וחיוכו מתרחב בזווית פיו. אי אפשר היה להקדים אותו. כך היה נוהג בכול: איש ואישה, נער ונערה, ילד קטן וזקן בא בימים; לכולם הקדים שלום, במאור פנים, עם החיוך הטוב והמיוחד שלו. אולי למד זאת מרבי מתיא בן חרש שציווה: 'הווי מקדים שלום לכל אדם'? שמא ממידתו של רבן יוחנן בן זכאי שאמרו עליו כי מעולם לא הקדימו אדם באמירת שלום, ואפילו לנוכרי בשוק?

נקודה נוספת שחשוב לי להזכירה: מי מאיתנו אינו מכיר את סכנת השחיקה שבמלאכת החינוך וההוראה? לעיתים אנו שומעים על אנשים שטרם נכנסו לשדה ההוראה וכבר הם יודעים את הסכנה הגדולה שאורבת לפתחם. השחיקה, אותה סכנה שלעיתים מעוררת את הרצון להימנע מכניסה לאפיק ההוראה. אני זוכר את צחוקו, צחוק שנבע מטוב־לב, ואת הבושה שאחזה בי לאחר שהעליתי בפניו סוגיה זו, של החשש מפני שחיקה. הוא אמר לי: "כבר למעלה מארבעים שנה אני עסוק בזה, וראה!". ראיתי, ועוד איך ראיתי: מושג זה לא היה קיים אצלו. התחדשות מתמדת, מרץ נעורים. איש שקם כל בוקר לאתגר חדש. שכל תלמיד היה בשבילו עולם מלא, משימת חיים, שמחזורים על גבי מחזורים עברו על פניו. מי שהיה בכפר הרא"ה שלשום, בשעת ההלוויה, היה יכול לראות משהו מזה. בני גילאים שונים, מכל הגוונים והסוגים, וכולם זוכרים. לכל אחד מהם הייתה לו מילה מיוחדת, טפיחה טובה על השכם. כי כל אחד הוא עולם מלא, ושחיקה מניין? "ראה אותי... ארבעים שנה!" הוא חייך, והחיוך אמר הכול.

יש לי אוסף של מכתבים ששלח אליי. רציתי לקרוא קטע קטן מאיגרת ששלח לי לפני כשנה, והוא מסיים אותה במלים אלה: "שנת הלימודים התחילה בסדר גמור, אחרי שחידשנו כמה חידושים: מפגש עם הורי החמישית והששית שבוע לפני כן (גם התלמידים הוזמנו ומיד חולקו לחדרים), מינוי רכזי מחזור (ר"מ מרכז לכל מחזור הפועל יחד עם חבריו הר"מים), וזה מאוד יעיל ונקווה שבעזרת ה' תהיה לנו שנה ברוכה".

"חידשנו כמה חידושים". גילוי עצום. אדם מתחיל לעבוד, ר"מ צעיר, שנה-שנתיים ראשונות, מסוגל לחדש. הרב נריה הגדול, ששים ויותר שנות פעילות חינוכית מאחוריו, והוא עדיין 'מחדש חידושים' ומתפעל מהם, ויודע שגם לאחר שעברו למעלה מששים שנה עדיין נותר מה לחדש בכפר הרא"ה. שום דבר אינו עובר למסלול של שיגרה. עוד מפגש, עוד הזמנה, בדיקה של שיטה חינוכית שטרם נוסתה. והכול מתוך אכפתיות, עד שהוא מוצא מקום לכתוב ולספר על כך, ומבין השיטין ניכרת התלהבותו הנערית. הדברים אינם נכתבים כסתם מידע. ככלות הכול, לא כתב לי דו"ח, סיפר את שהיה חשוב לו.

את מכתבו זה סיים בשורות הבאות: "אסיים בברכה נאמנה מקרב לב, כעתירת המצפה לישועת ה' גם על גוש עציון שאין אנו מוכנים לוותר עליו".

באיגרת האחרונה שקיבלתי ממנו, לפני כחודשיים וחצי, שלח לי איחולי שנה טובה וסיים: "יהי ה' עימנו לחזקנו ולאמצנו ולעמוד איתנים ברוחנו נגד כל הקמים עלינו מבחוץ וההורסים אותנו מבפנים". בת הד קטנה לכאב העצום שחש הרב נריה – ואני יודע גם מפי עדותם של אנשים שסעדו אותו בימים האחרונים – לנוכח המבוכה והעלטה האופפים אותנו בימים אלה.

הרב נריה ידע את סוד שלוש החוכמות שבחסיד: לרוץ לאט, לצעוק בשקט ולכעוס בנחת. הרבה פעמים ראינו בו תכונות אלה. אחד הדברים שהקפיד עליהם מאוד היה השמירה על מנהגים, על דברים קטנים ביותר, חסרי משמעות כביכול. ממנו שמעתי לראשונה מה יורש מי שמשנה 'מנהג' והופך את אותיותיו. יחד עם זה הקפיד שהכול יהיה בתוך מסגרות של הלכה, של טעם, של סדר ושל ציות. אחד הדברים שמאוד הטרידו אותו, אך התמודד איתו בצורה אמיצה ומתוך גישה חינוכית בריאה, היה עניין חודש אדר ופורים בישיבה. כידוע, זמן זה 'מועד לפורענות' בישיבה התיכונית. הוא ראה בהכנת אדר לקראת פורים ממש מעין הכנת אלול לקראת הימים הנוראים. לא פעם אמר: "כדי לקיים 'עד דלא ידע' צריך ללמוד קודם ול'דעת' היטב מה בין 'ארור המן' ל'ברוך מרדכי'. לשם כך צריך לשבת ימים ארוכים קודם לכן וללמוד ברצינות את התוכן הקדוש והפנימי של פורים, 'פורים כ-פורים'. אחרת, אם אין ידיעה תחילה, 'עד דלא ידע' מניין? וכך עברו תלמידים והדריכו, והסבירו ולימדו את הכיתות הנמוכות – ומתוך כך למדו בעצמם – דברים שבפנימיות על תוכנו של חג הפורים. ממילא קיבלו עומק ומושג, מבט יהודי נכון ועמוק יותר, על משמעות הימים האלה.

לרוץ לאט, לצעוק בשקט, לכעוס בנחת. פעם אחת ראיתי אצלו את שלושת הדברים מתגשמים בו־זמנית. הרב נריה היה רגיש מאוד למערכת היחסים הברוכה שבין בחורים מבוגרים ובין נערים שזה עתה הגיעו לכתה ט', נבוכים, מבוישים ומבולבלים. תמיד אמר שכל ה'טקסים' כמו ה'השבעה' למיניה, אין מקומם עימנו: "אצלנו זה לא בית ספר 'כדורי', אנחנו נתנהג אחרת". חרה לו במיוחד כאשר שמע על פגיעה של תלמיד מבוגר בצעיר ממנו: "אתה האח הבכור, וצריך אתה לקבל את פניו. זו משפחה אחת". המנגינה הזו עדיין מהדהדת באוזניי. פעם אחת בשבת 'זכור' פגע תלמיד בעל גוף מכתה י"ב בתלמיד מכתה ט'. הרב נריה שמע ורץ – פשוטו כמשמעו – מביתו אל הפנימיה של השמיניסטים, תפש בידו את התלמיד שפגע בעמיתו הצעיר, הניף את ידו הצנומה וסטר לבחור על לחיו. הבחור פרץ בבכי, והרב נריה הצטרף אליו בבכי קורע לב. במשך דקות ארוכות היו השניים בוכים ומתחבקים לסירוגין. מחזה שלא אשכח לעולם. אינך צריך לומר מילה, הכול מבינים את משמעות הדברים.

נתגעגע לרב שנסתלק מעימנו, נתגעגע לחיוך הטוב, למבט הרך והרחימאי, אך החודר והנוקב, ללחיצת היד החמה אך הלופתת, לכניסה המפתיעה בכל פעם ב'בואי בשלום' בקבלת שבת, לסוכריה שחילק בערב יום הכיפורים, לתפילת 'ויאתיו כל לעבדך' במנגינת שיר הפלמ"ח (מי עוד זוכר דברים כאלה?) ל'אתה זוכר מעשה עולם' בלחן של 'בערבות הנגב', להמנון חטיבה שבע שחיבר והלחין, ולכל שאר אותם 'דברים קטנים' אך גדולים כל כך.

הספר 'משנת הרב' יצא לאור בשנת תרצ"ו, עם מלאת שנה להסתלקות מרן הראי"ה קוק. באותה שנה היו מאורעות קשים בארץ, הרבה חללים יהודים נפלו, והעולם טרם ידע מה מצפה לו. בהקדמת הספר, כתב הרב נריה דברים לעילוי נשמת מורו הגדול: "עם סוף שנת אבלו של רבנו הקדוש זצ"ל, שרויים אנו באנינות על חללינו הקדושים; נתונים אנו במצב איום של דכדוך ושיברון, ומורגש מאוד חסרונו של אדיר האמונה אשר היה מגבירנו בקולו. גדולים הזעזועים ונורא הסבל, ואדם אין בארץ לעודד ולנחם. צופה הישועה ורואה האורות לוקח מאתנו בטרם יבואו ימי הרעה וספינתנו מיטרפת ללא קברניט. ואין לנו שיור אלא התורה הזאת, תורתו אשר רב כוחה לעודדנו באמונה הרבה הבוקעת ועולה הימנה ודבריה הנשגבים והמשגבים. עם ישראל התגבר תמיד על צרותיו מתוך השתקעות גמורה בתוך ספרו ומתוך התייחדות ודבקות באלוקיו, ואם לא זכינו שיהא רבנו זכר צדיק וקדוש לברכה עצמו משמיענו את דבר אלוקים ומורנו את דרכי עבודתו, הרי מפתחות ספריו מסורים בידינו, ואורו גנוז באותיותיהן ותגיהן. נצאה נא אפוא ונלכה לאור נשמתו אשר נגנזה במשנתו, ובימים אלה אשר צל המוות פרוש עליהם וישועה רחקה מאיתנו, יהיו נא לנו דבריו הקדושים למקור חיים ומעיין ישועה. זכותו תגן עלינו".

הרב משה צבי נריה זצ"ל