במדבר | דגלים במדבר

לאורך פרשיות ספר ויקרא הכרנו מעט את סגנונו של החיבור האמוראי הארצישראלי הקלאסי מדרש ויקרא רבה. עם המעבר לספר במדבר, נעבור לעסוק בדרשותיהם של חכמים המופיעות במדרש הלכה של תנאים לספר זה, הוא הסִפְרֵי. בדומה לתלמוד הבבלי, גם בספרי במדבר הדרשות ההלכתיות משולבות בדברי אגדה.

ספרי במדבר פותח בפרשת נשא. אשר על כן,  נתמקד בלימוד בפרשת במדבר בדרשותיהם של חכמים לאורך ספרות המדרש על פסוק אחד מתוך הפרשה: "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ" (במדבר ב, ב).

פסוק זה מופיע בדברי תנאים כביטוי לסדר המופתי של מחנה ישראל, בו יש גבולות ברורים ומקום מיוחד לכל שבט ושבט:

מחנה ישראל היה שנים עשר מיל על שנים עשר מיל.

דגלו של יהודה ארבעה מילין,

מחנה שכינה ומחנה לוייה ארבעה מילין,

דגלו של ראובן ארבעת מילין.

מן הצפון לדרום שנים עשר מילין.

דגלו של אפרים ארבעת מילין,

מחנה שכינה ומחנה לויה ארבעת מילין,

דגלו של דן ארבעת מיל.

נמצא בארבעת זוייות המשכן ארבע מחנות שמשמשין לכל הצדדין,

 שנ' איש על דגלו וגו' (במדבר ב, ב)

                         (ברייתא דמלאכת המשכן פרק יג).

משמעות זו של הדגלים מקבלת משמעות מעשית במקורות תנאיים נוספים:

רבי חנינה בן גמליאל אומר:

לא נאמרו דברים הללו (=דברי שבח על יתרו שאהב את התורה ורצה לדבוק בעם ישראל)

אלא בשנה שנייה, בשעה שהעמיד משה אכסלטיינות (=שרים) על ישראל.

ואימתי העמידן? בשנה שנייה,

שנאמר: "איש על דגלו באתת לבית אבתם" (במ' ב, ב).

                   (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי יח, כז).

רבי חנינה בן גמליאל הוא תנא בדור הרביעי, בנו של רבן גמליאל דיבנה ואחיו של רבן שמעון בן גמליאל, אביו של רבי. הוא מתאר את הרקע ואת העיתוי של התקבלותו של יתרו ללוות את עם ישראל כזמן סידורם של ישראל בדגלים. הארגון במרחב מתבטא בשלוה זהותית, המאפשרת גם קליטה של גורמים ראויים מבחוץ.

בספרא, מדרש ההלכה של תנאים על ספר ויקרא, מוצאים אנו תמונת מראה למציאות זו בסיפורו של המקלל:

"ויצא בן אשה ישראלית" (ויקרא כד, י).

מנין יצא? מבית דינו של משה.

שבא ליטע אהלו בתוך מחנה דן, אמרו לו: מה טיבך ליטע בתוך מחנה דן?

אמר להן: מבנות דן אני.

אמרו לו: הכתוב אומר "איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל".

נכנס לבית דינו של משה ויצא מחוייב ועמד וגידף.

                                     (ספרא אמור פרשה יד).

המקלל נופל בין ההגדרות ואינו מוצא לעצמו מקום בתוך הדגלים המסודרים "לבית אבותם", בהיותו בן איש מצרי. חוסר יכולתו להשתלב בתוך המסגרת הנתונה מולידה תסכול וניכור כלפי יוצרה. הדרשה מבליטה, אם כן, את מקורו האלוקי של הציווי על סדר הדגלים. 

משמעות זו של הדגלים במדבר חוזרת בהדגשה יתרה בדרשה אמוראית אנונימית המופיעה במדרש ויקרא רבה לו, ב:

מה הגפן הזו אין נוטעין אותה ערבוביא אלא שורות שורות,

כך ישראל הם דגלים דגלים.

הה"ד "איש על דגלו באותות לבית אבותם" (במדבר ב, ב).

השרש דג"ל מופיע ארבע פעמים לאורך מגילת שיר השירים:

הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה

                                          (שיר השירים ב, ד).

דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם דָּגוּל מֵרְבָבָה

                                                     (שם ה, י).

יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי כְּתִרְצָה נָאוָה כִּירוּשָׁלִָם אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת

                                                     (שם ו, ד).

מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת

                                                        (שם, י).

הפסוק הראשון מתוך שיר השירים מתייחס לאהבתו של הדוד או ה', כלפי הרעיה. הפסוק השני הינו חלק מתיאור דמותו של הדוד. שני הפסוקים האחרים מתייחסים לרעיה או לעם ישראל, המעוררים אימה או התפעמות אצל רואיה. בפסוק "יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי כְּתִרְצָה" הפנייה היא של הדוד לרעיה, ואילו הפסוק השלישי מתאר את הרושם שמותירה הרעיה על כל רואיה.

השורש המשותף וההקשרים השונים יוצרים בסיס עשיר להיווצרותן של דרשות. אנו נתמקד באלה הקושרות בין פסוקי הדגלים שבשיר השירים לדגלי השבטים במדבר "איש על דגלו באותות לבית אבותם" (במדבר ב, ב): 

רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי:

אמרה כנסת ישראל:

הביאני הקדוש ברוך הוא למרתף גדול של יין, זה סיני,

ושם ראיתי מיכאל ודגלו, גבריאל ודגלו, וראו עיני טקסים של מעלה ואהבתי אותם.

באותה שעה אמר הקדוש ברוך הוא למשה:

הואיל ורצונם של בני לחנות בדגלים, יחנו בדגלים.

הה"ד, "איש על דגלו באותות" (במדבר ב, ב).

                                     (שיר השירים רבה ב, ד).

דרשה זו נאמרת מפיו של רבי יהושע דסיכנין, אמורא ארצישראלי בן הדור הרביעי, ונדרשת על הפסוק "הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה". ישראל בבואם ל"בית היין" חוזים בצבא מרום – "דגלו" של ה', ואוהבים את שרואים עיניהם, ובזכות זה הם עצמם זוכים לחנייה בדגלים. אופן הסידור של מחנה ישראל לפי התבנית המפורשת בפרשת במדבר מתהפך מציווי אלוקי להיענות לרצונם של ישראל להידמות למלאכים. הדרשה רחוקה מפשט הפסוק, שהנושא בו הוא ה', המביא את עמו-בחירו אל הר סיני ומעניק לו יחס של אהבה. מעתה, נשאלת השאלה – לשם מה דרשה רבי יהושע דסיכנין?

ה"דגל" וה"אות" הינם סימן חזותי בעל משמעות סמלית.^[1] גם בדרשה מופיעה התייחסות למישור החזותי-אסתטי: "וראו עיני טקסים של מעלה ואהבתי אותם". אחת ההגדרות הקלאסיות של היפה בעולם העתיק הוא "אחדות בתוך ריבוי". ישראל מתפעלים מן הסדר השמיימי; הם זוכים להיות אלה המגלמים הרמוניה זו בגופם בתוך מציאותם הם.^[2]

הדרשה נוגעת במשמעותו של מעמד הר סיני בעיצוב מאווייה הרוחניים של האומה. ההתגלות זיכתה אותה לחזות בסדר הרוחני השורר בעולמות העליונים, והמחזה נצרב בתודעתה כזיכרון של הרמוניה ושלמות.^[3] תודעה זו היא שמנביטה את הרצון, הידוע לה' לבדו, "לחנות בדגלים". אהבתם של ישראל לדגלים של מעלה מצביעה על התאמה פנימית של מהותם אל "העניין האלוקי", ממש כדבריו של המהר"ל  בחיבורו "תפארת ישראל":^[4]

כי מצות התורה, שהם הפעולות האלקיות, מתיחסות אל ישראל, שלפי מעלת נפשם הם מוכנים אל הפעולות האלקיות, והם ביחוד להם [...] והנה אותם אשר יש להם נפש אלקית, הם מוכנים לדברים אלקיים, כמו הנבואה ורוח הקדש, ודבר זה לא תמצא רק בעם אשר בחר בו השם יתברך.

רבי מרדכי יפה בפירושו "יפה קול" על אתר מזהה את נקודת החיבור של ישראל לסדרם של דגלי מרום באופן ספציפי יותר: "הטעם אשר חפצו ישראל בדגלין הוא כדי שכל אחד ידע את שבטו ויכיר את משפחתו. ומעת שראו בפמליא של מעלה כי אין ערבוב ביניהם וכל אחד עושה את שליחותו לפי שליחותו ומדרגתו. התאוו גם המה לזה".^[5] הוא מסביר שהמילה "אותות" בפסוק המובא בסוף הדרשה "איש על דגלו באותות" נדרשת במשמעות של תאווה וחמדה. פרשנות זו בדרשה מדגישה שאופן חנייתם של ישראל במדבר אינה בהכרח בבואה מדויקת של הסדר השמימי, וההקבלה ביניהם היא בעיקרון המארגן. 

עניין משמעותי נוסף העולה מן הדרשה הוא הצגת עם ישראל כפעיל במעמד הר סיני. בניגוד לתיאור המופיע בתורה בו עם ישראל נסוג לאחור לנוכח עוצמת ההתגלות האלוקית, הדרשה מצביעה על רצון וחיבור למציאות העליונה שזכו לראותה.^[6]

דרשה נוספת המובאת אף היא במדרש שיר השירים רבה מצביעה על רצונם של ישראל בסידורם בדגלים כבר מקריעת ים סוף:

אמר רבי לוי:

שלש קוויות טובות קוו ישראל על הים:

קוו לתורה, קוו לדגלים, קוו למשכן.

קוו לתורה, דכתיב "בצלו חמדתי וישבתי" (שיר השירים ב, ג).

קוו לדגלים, דכתיב "חמדתי".

קוו למשכן, דכתיב "וישבתי",

המד"א (=כפי שכתוב): "כי לא ישבתי בבית למיום העלותי את בני ישראל ממצרים" (שמו"ב ז, ו).  

כההיא דאמר (=כמו מה שאמר) רבי מנחמן:

"ויצאו אל מדבר שור" (שמות טו, כב),

מלמד שנתנבאו על עצמן שעתידין להעשות מחנות מחנות דגלים דגלים שורות שורות,

כמטעת של כרם.

אמר רבי יצחק: אלו שנים עשר חדש שעשו ישראל לפני הר סיני מתמתקים בדברי תורה.

מה טעם, "ופריו מתוק לחכי".

                                     (שיר השירים רבה ב, ג).

דרשה זו שמה את סידורם של ישראל בדגלים בשורה אחת עם הכתרים הרוחניים המשמעותיים ביותר שהוענקו לישראל במדבר – תורה ומשכן. שלושת ה'קיוויים' מתייחסים לשלושה מישורים של נוכחות אלוקית: בתוך לימודה וקיומה של התורה – שהיא צלו של ה' בתוך המציאות; בתוך המשכן – בהתגלות והשראת שכינה קבועה (ישיבה); ובדגלים – בתוך העם השוכן לשבטיו. הדגלים מאופיינים בדרשה כ"חמדתי" - ביטוי לרצונם של ישראל להיות "מחנה שכינה". שלא כבדרשה הקודמת, לא מפורש שרצון זה נובע מצפייה בעולמות עליונים, אולם קריעת ים סוף הייתה אף היא  חוויה התגלותית מכוננת, כמאמרו של רבי אליעזר במכילתא: "רבי אליעזר אומר: מנין אתה אומר שראתה שפחה על הים מה שלא ראו ישעיה ויחזקאל...".^[7] אם כן, בשתי הדרשות שורש רצונם של ישראל בדגלים מזוהה עם מפגש בלתי אמצעי בין העם לאלוקיו.

דרשה זו אמורה בפיו של רבי לוי, שהוא רבו של רבי יהושע דסיכנין, בעל הדרשה שנדונה לעיל. דברי התלמיד מוסיפים על דברי רבו בכך שהם מתמקדים בדגלים בפני עצמם, ובכך שה' נענה לרצונו של העם בציווי על הדגלים.

גם הדרשה השנייה המופיעה במקור זה, דרשתו של רבי מנחמן, מתמקדת בדגלים, לא כמושא תקוותם של ישראל, אלא כדברי נבואה המשקפים וודאות: "מלמד שנתנבאו על עצמן שעתידין להעשות מחנות מחנות דגלים דגלים שורות שורות, כמטעת של כרם".^[8] המדבר המופיע עם ראשית מסעם לאחר קריעת ים סוף – מדבר שור – נדרש בתרי אנפין, מלשון ראייה (נבואה) ומלשון שורה. דימוי הכרם מבטא את תודעתם העצמית המתגבשת; מעתה אין הם אוסף עבדים נמלטים אלא עם, המצמיח שורשים ומכה שורש באלוקיו.

בהקשר של דרשות אלה, אולי צריך לשוב ולקרוא את פסוקיו האחרונים של שירת הים: "תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה' מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ" (שמות טו, יז), לא כמתייחס רק אל ארץ ישראל ולמקדש, אלא לגיבוש הראשוני של העם כעמו של ה' בהר סיני, בדגלים ובמשכן.

המשותף לכל הדרשות האמוראיות הארצישראליות ביחס לדגלים הוא העמידה על הרצון או הפעילות שאפיינה את עם ישראל לכונן את עצמה להיות עמו של ה'. העם מזדהה עם ייעודו, ושואב מן המעמדות הגדולים של מתן תורה וקריעת ים סוף כוח והשראה לממשו. דרשותיהם של אמוראים על כינון סדר הדגלים בפרשה הראשונה של החומש הרביעי מוסיפים נדבך על האופן בו אנו מתייחסים לדור המדבר. מנת חלקו היא לא רק מחדלים והחמצות גדולות, אלא רצון, שמחה והזדהות עם היותו עמו-בחירו של ה'.        

מדרש שיר השירים הציג את הציווי על סדר חנייתם של ישראל במדבר לפי דגלים כתגובה אלוקית על רצונם של ישראל בעקבות מעמד הר סיני או קריעת ים סוף. שני מדרשים מאוחרים על ספר במדבר, מדרש תנחומא בובר ומדרש במדבר רבה, פותחים את עניין חנייתם של ישראל בדגלים בדרשה הנושאת בחובה רעיון הפוך, שסידורם של ישראל "איש על דגלו באותות לבית אבותם" הוא צורך גבוה:^[9]

"איש על דגלו באותות לבית אבותם" וגו' (במדבר ב ב).

זש"ה "נרננה בישועתך ובשם אלהינו נדגול" וגו' (תהלים כ, ו).

אמרו ישראל: ה' אלהים, אנו מרננים בישועתך מה שעשית לנו בשמך.

"נרננה בישועתך", שנאמר "ויושע ה' ביום ההוא את ישראל" (שמות יד, ל).

וַיִוָשַׁע כתיב, כביכול, ישראל נגאלים, וכאילו האלהים נגאל.

"ובשם אלהינו נדגול", שקבע האלהים שמו בשמותינו ועשה אותנו דגלים,

שנאמר: "איש על דגלו באותות".[10]

                                    (תנחומא בובר במדבר י).

חנייתם של ישראל במדבר בדגלים הם "אותות" לפמליא של מעלה בתוך עולם בו הנוכחות האלוקית נסתרת. זה תפקידו ההיסטורי של עם ישראל – להניף את דגל של נוכחות אלוקית במציאות – המקבל ביטוי מוחשי באופן חנייתם סביב משכן העדות. הרעיון נועז שה' כביכול "זקוק" לעם ישראל לצורך יידוע מלכותו מופיע בספרי וזאת הברכה, משמו של התנא רבי שמעון בר יוחאי:^[11]

"יחד שבטי ישראל",

כשהם עשוים אגודה אחת, ולא כשהם עשוים אגודות אגודות.

וכן הוא אומר: "הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה" (עמוס ט, ו).

רבי שמעון בן יוחי אומר:

משל לאחד שהביא שתי ספינות וקשרם בהוגנים ובעשתות

והעמידן בלב הים ובנה עליהם פלטרין (=ארמונות).

כל זמן שהספינות קשורות זו בזו, פלטרין קיימים.

פרשו ספינות, אין פלטרין קיימים.

כך ישראל.

כשעושים רצונו של מקום, "בונה עליותיו בשמים".

וכשאין עושים רצונו, כביכול "אגודתו על ארץ יסדה".

וכן הוא אומר: "זה אלי ואנוהו" (שמות טו, ב).

 כשאני מודה לו הוא נאה, וכשאין אני מודה לו כביכול בשמו הוא נאה.

כיוצא בו: "כי שם ה' אקרא" (דברים לב, ג).

כשאני קורא בשמו הוא גדול, ואם לאו כביכול וכו'.

היוצא בו: "ואתם עדי נאם ה' ואני אל" (ישעיה מג, יב).

כשאתם עדיי אני אל, וכשאין אתם עדיי כביכול איני אל.

כיוצא בו "אליך נשאתי את עיני היושבי בשמים" (תהלים קכג, א). אילמלא אני, כביכול לא היית יושב בשמים.

ואף כאן אתה אומר:

"יחד שבטי ישראל", כשהם עשוים אגודה אחת,

ולא כשהם עשוים אגודות אגודות.  

                                   (ספרי וזאת הברכה שמו).

הצגתם של הדגלים במדבר בהקשר של רעיון זה הוא פיתוח רעיוני של המדרש המאוחר. נראה לומר שהתנחומא נבדלת מדרשותיהם של אמוראים גם בהתייחסות לאופן סידורם המדויק של הדגלים. מדרשותיהם של אמוראים עולה כי העניין העיקרי הוא עצם מציאותו של סדר (לבית אבותם), ולא מקומם או אופן סידורם. לעומתם, המדרש המאוחר משקף תפיסה אחרת, שמחנה ישראל במדבר הינו בבואה מדויקת של עולמות עליונים.

נושא הדגלים זוכה לפיתוח ולהרחבה ניכרת במדרש המאוחר, קודם בתנחומא בובר במדבר ולאחר מכן במדרש במדבר רבה פרשה ב, ח-טז.  מוזמנים לפתוח, להמשיך ללמוד ולשתף.

שבת שלום!

 

 

---