7 "עולת הבקר" – סמנטיקה קורבנית (ב)

  • פרופ' יונתן גרוסמן
בשיעורנו הקודם התחלנו לברר כמה מהמושגים שעולים בקורבן עולה. עמדנו על הגדרות הקורבן וסמיכת הידיים. נמשיך בדבר בשיעור זה, ונעבור – עם הפסוקים עצמם – לתהליך ההקרבה עצמו.
 

"וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם": הולכת הדם אל המזבח?

לאחר שמביא הקורבן סמך את ידו עליו, מתארת התורה את הפעולות הבאות שיש לעשות בעולת הבקר ובדמו:
"וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי ה'
וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם
וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד".
שלושה פעלים נזכרים בפירוש בפסוק – שחיטה, הקרבה וזריקה. עם זאת, לפי חז"ל יש ארבע עבודות הקשורות בדם הקורבנות: שחיטה, קבלת הדם בכלי, הולכת הדם אל המזבח, וזריקת הדם על המזבח.[1] כיצד ארבע העבודות נכנסות בשלושת הפעלים שבפסוק?
רש"י במקום מבאר "והקריבו – זו קבלה שהיא הראשונה, ומשמעה לשון הולכה, למדנו ששתיהן בבני אהרן". לדעתו, הפועל "והקריבו" כולל את שתי הפעולות גם יחד: הוא רומז לקבלת הדם בכלי שהרי אחרת לא ניתן 'להקריב' את הדם, אך בנוסף "משמעה לשון הולכה" – מלשון לקרב דבר לדבר; אם צריך לקרב את הדם אל המזבח הרי שפועל זה מכוון גם לפעולה זו.
כנגד תפיסה זו כתב רמב"ן שהפועל 'והקריבו' מתייחס רק לקבלת הדם:
"ואיננו נכון, אלא מדרש רבותינו 'והקריבו' – זו קבלת הדם. שאין לשון 'והקריבו' קריבת הדם למזבח שהיא ההולכה, אבל הוא לשון קרבן, שיעשו מן הדם קרבן, והוא לקבלו ולזרקו על המזבח. כי הזכיר בבעל הקרבן 'הבאה' ו'סמיכה' ו'שחיטה', ואחרי השחיטה הזכיר בני אהרן מיד, אם כן אף הקבלה עצמה מצות כהונה ואינה אלא בכהן כשר ובכלי שרת, וכל שכן הולכה וזריקה"         (רמב"ן ויקרא א', ה).
רמב"ן אינו חולק על רש"י שגם מלאכת ההולכה היא 'עבודה' שזוקקת כהן (ושיש בה דין פיגול אם בזמן שנעשתה חשבו לאכול את הקורבן מחוץ לזמנו). המחלוקת של רמב"ן נוגעת להיבט הלשוני. לדעתו, בחטיבת הקרבנות הפועל 'להקריב' אינו מורה על קִרבה פיזית, אלא רק על הקרבה על גבי המזבח.[2] ההולכה נלמדת מעצם קביעת מקום לשחיטה (צפון המזבח) שאיננו זהה עם מקום הזריקה, וממילא יש להביא את הדם ממקום השחיטה אל מקום הזריקה. יש כאן אפוא מחלוקת יסודית כיצד להבין את הביטוי 'להקריב'.
בהמשך דברינו – בדיון על הפערים בין עולת הצאן לעולת הבקר – יתברר שבעולת הצאן שנשחטת בסמוך למזבח אין כלל אזכור של הפועל "והקריבו", והתורה מדלגת משלב השחיטה ישר לשלב זריקת הדם: "וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה לִפְנֵי ה' וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב" (א', יא). מכאן יש מעין ראייה לשיטת רש"י, שדין ההולכה שנזכר בפסוקים שלפנינו מורה על הגשה פיזית ממקום מרוחק אל המקום הנדרש (ועל כן עולת הצאן שנשחטת בסמיכות למזבח איננה זקוקה ל"ויקריבו" = להולכת הדם אל המזבח).[3] נדון בכך כאמור בהרחבה בשיעורים הבאים.
 

"והקטיר"

מסע הקורבן נחתם תמיד בפועל ההקטרה: "וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ לַה'" (א', ט). אין ספק שזוהי אחת הפעולות החשובות ביותר בעולם הקורבנות והיא המגדירה את פעולת ההקרבה עצמה. יהיה מי שיאמר שזו תכלית הסיפור כולו, ויהיה מי שיסתפק בכך שיצביע על הנתון הפשוט שפועל זה נזכר למעלה משלושים וחמש פעמים בחומש ויקרא, ושכל הקורבנות כולם – נדבה או חובה; מן החי או מן הצומח – נחתמים בפועל "והקטיר", המורה על עלייתם באש המזבח.
מה משמעותו המדויקת של פועל זה? לכאורה, 'להקטיר' מקביל במידה זו אחרת לפועל 'לשרוף באש'. זו באמת דרך המלך בתרגום הפועל בין התרגומים המודרניים שתרגמו את "והקטיר" באופן הבא (תרגומם לויקרא א', ט, שבו הפועל נזכר לראשונה):
"...shall burn all on the altar" (KJV; NAB; NIB; NIV; NJB).
דומני שזו אינטואיציה רחבה בקרב קוראי תנ"ך, אולם לפני כמה שנים עמד הרב עזרא ביק על הטעות שבפענוח זה של הפועל.[4] בחוקי הקורבנות ניכר שהתורה מבחינה היטב בין שני ניסוחים: קורבנות שנשרפים על המזבח – 'מוקטרים'; קורבנות שנשרפים מחוץ למחנה – 'נשרפים' (ראו: ד', יב, כא; י', טז; ט"ז, כז-כח; במדבר י"ט, ה, ו, ח).
תרגום השבעים אכן ביקש פועל חילופי כדי להבחין בין 'שריפה' סתם ובין העלאה באש המזבח, והסתפק בפועל 'להעלות': "והעלה (ἐπιθήσουσιν) הכהן את הכל על המזבח". גם אונקלוס הקפיד שלא לתרגם את הפועל כשריפה גרידא: "ויסק כהנא ית כולא למדבחא" (אונקלוס ויקרא א', ט), ולא כפי שמתרגם בדרך כלל את הפועל 'לשרוף' – 'ויקוד'.
אולם אפשר לדייק עוד יותר ולחשוף את משמעות הפועל 'להקטיר'. מסתבר שפועל זה קשור בשם העצם 'קיטור' שאיננו אלא 'עשן' או, בלשונו של רש"י, "תימור של עשן" (רש"י בראשית י"ט כח). מכאן הוא קשור גם בפועל 'לקטר' בארמית, כלומר 'להפוך דבר מה לעשן'. לפי זה, התרגום המדויק של 'להקטיר' הוא התרגום של JPS: "and the priest shall turn the whole into smoke on the altar".[5] פועל זה מקביל לפועל האכדי – qatāru שגם שם משמעו 'להפוך דבר לעשן'. לפיכך, הקטורת שכל עניינה הוא להפוך את עצי הבשמים לעשן נקראת על שם פעולתה, ועל כן, הקרבת בעל חיים באש הוא 'הקטרתו' מפני שהוא הופך לעשן.[6]
להגדרה מדויקת זו יש השפעה דרמטית על הבנת תהליך ההקרבה ועל תפקידו. המוקד אינו שריפת בעל החיים אלא המעבר ממצב צבירה אחד לאחר; לא מכלים את בעל החיים אלא הופכים את הבשר לעשן, ואם נרצה בלשון אחר – את הבשר לרוח. במצב הצבירה החדש שלו, הקורבן יכול לעלות לשמים ולהתפזר שם. העשן העולה מביא בכנפיו את ריח הקורבנות הנשרפים, וזהו אותו 'ריח ניחוח' – מונח שעוד נדון בו בהרחבה כשניגע בתפקיד תוספת הלבונה במנחות.
מסתבר אפוא שעל המזבח – בשר הופך לרוח, וזהו הייצוג המלא לעמידת האדם מול קונו.
                                                                            

"אִשֶׁה לַה'"

החתימה הרגילה שנזכרת ברוב המוחלט של הקרבנות היא: "אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ לַה'". בקרב הפרשנים יש מחלוקת מרתקת הנוגעת במשמעות המונח "אִשֵּׁה". הנטייה הרווחת בקרב הראשונים היא לראות את 'אשה' כנגזר מ'אש המזבח', ביטוי שהוראתו היא מעין 'הולך לאש', 'מיועד לאש', או "קרבן העולה כולו או מקצתו על אש המזבח" (י' שטיינברג, מילון התנ"ך, עמ' 78). כך למשל כתב רש"י: "אשה – כשישחטנו יהא שוחטו לשם האש. וכל אשה לשון אש" (רש"י ויקרא א', ט), או בניסוח של אברבנאל: "ואמר שהתמידין האלה להיותם קרבן הודאה ושבח רב יהיו לריח ניחוח שכלם יהיו נשרפים על המזבח ויעלו בהקטרה, ויהיו אשה לה' כלומר למאכלת האש ההיא אשר על המזבח" (אברבנאל שמות כ"ט).
כנגד מסורת קריאה זו, טען בדור האחרון יעקב מילגרום שאין כל קשר בין 'אשה' ל'אש', ושיש לראות את 'אשה' כמורה על 'נדבת אוכל' או 'מתנת אוכל'. לטענתו הצירוף השלם הוא 'לחם אשה' (כמו בויקרא ג', יא; טז; במדבר כ"ח, כד), וגם כשהצירוף בא בקיצור – 'אִשֵּׁה' – משמעותו שאולה מהצירוף השלם. מבחינה לשונית הוא מבקש לתמוך את הצעתו בקרבה שיש בין 'אשה' לבין 'איתת' באוגרית – 'מתנה'.[7]
האינטואיציה הראשונית קרובה לכיוון הקריאה הרגיל בגלל הקישור הלשוני הברור בין 'אשה' ל'אש', אולם מילגרום מחזק את עמדתו מכמה מקראות. ניתן לחלק את ראיותיו לשני כיוונים – מקרים שבהם הקורבן אינו הולך לאש המזבח ובכל זאת הוא מכונה 'אשה'; מקרים שבהם הקורבן הולך לאש המזבח אך התורה נמנעת מלכנות אותו 'אשה'.
 

'אשה' שאינו הולך לאש המזבח

א. נסכי יין: מילגרום מזכיר את נסכי היין שאין מנסכים אותם על אש המזבח עצמה, ובכל זאת התורה מכנה אותם 'אשה': "וְיַיִן תַּקְרִיב לַנֶּסֶךְ חֲצִי הַהִין אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'" (במדבר ט"ו, י).
אמנם יש להסתייג ולומר שבסופו של דבר גם נסכי היין מובאים למזבח שבו מצויה אש ה', וגם אם היין אינו נשפך על האש עצמה, ניתן לומר עליו שהוא מגיע למקום אש ה' ושם יש לנסך אותו.
ב. חזה השלמים: בתיאור מתנת הכוהנים מזבחי שלמים נאמר: "יָדָיו תְּבִיאֶינָה אֵת אִשֵּׁי ה' אֶת הַחֵלֶב עַל הֶחָזֶה יְבִיאֶנּוּ אֵת הֶחָזֶה לְהָנִיף אֹתוֹ תְּנוּפָה לִפְנֵי ה'. וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַחֵלֶב הַמִּזְבֵּחָה וְהָיָה הֶחָזֶה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו' (ז', ל-לא). גם מכך הסיק מילגרום שלא ניתן לבאר את 'אשה' כמיועד לאש, שהרי החזה איננו הולך למזבח כלל אלא לכהן.
עם זאת, גם כאן יש להסתייג, שהרי הכינוי 'אשי ה'' כולל את הרשימה כולה, ובה נזכרים – לצד החזה – גם החלבים אשר הולכים אל אש המזבח. בדיוננו להלן עוד ניווכח שגם החזה עקרונית מוגש אל המזבח לצד החלבים אלא שהמזבח 'מוותר' על החזה ומעבירו לכוהנים. בהחלט ייתכן שהתורה מגדירה בעיקר את החלבים כ'אשי ה'' והחזה רק נספח אליהם. 
ג. לחם הפנים: הדוגמה האחרונה שמילגרום הביא לשימוש בכינוי 'אשה' אף שאין הקרבה, היא לחם הפנים: "וְלָקַחְתָּ סֹלֶת וְאָפִיתָ אֹתָהּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת... וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה וְהָיְתָה לַלֶּחֶם לְאַזְכָּרָה אִשֶּׁה לַה'. בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ לִפְנֵי ה' תָּמִיד מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם. וְהָיְתָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וַאֲכָלֻהוּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לוֹ מֵאִשֵּׁי ה' חָק עוֹלָם" (ויקרא כ"ד, ה-ט). למרות שהלחם אינו מוקטר באש המזבח, אלא נאכל על ידי הכוהנים, התורה מכנה את חלק הכוהנים: "קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לוֹ מֵאִשֵּׁי ה'". אם 'אשי ה'' = מתנות אוכל לה', ברור מדוע גם לחם הפנים נקרא כך. אך אם ביטוי זה מכוון דווקא לאש המזבח, קשה לראות כיצד לחמים אלו נחשבים כמי שנותרו מאש המזבח, אם הם לא הובאו כלל אל המזבח.
עם זאת, גם כאן יש מקום לבעל הדין לבוא ולחלוק. הלחם עצמו אמנם אינו מוקטר על גבי המזבח, אולם לצד הלחם יש להניח לבונה והיא 'אזכרת' הלחמים במזבח: "וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה וְהָיְתָה לַלֶּחֶם לְאַזְכָּרָה אִשֶּׁה לַה'". את הלחמים לא ניתן להקטיר על המזבח כי הם חמץ (ראו להלן בדיוננו באיסור חמץ, בסוף ניתוח ויקרא ב'), ועל כן הלבונה מייצגת את הלחמים על המזבח. הלבונה היא "אשה לה'" – כלומר הולכת לאש המזבח. לפיכך, ניתן לראות את הלחמים כנותרים מאש המזבח וניתן לכנות את חלק הכוהן – "קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לוֹ מֵאִשֵּׁי ה'".
 

קורבנות ההולכים לאש המזבח אך אינם 'אשה'

כאמור, מילגרום מוכיח את טענתו גם מהכיוון ההפוך: יש דברים שמגיעים לאש המזבח, ואף על פי כן נמנע הכתוב מלכנות אותם 'אשה'. כוונתו במיוחד לקורבן החטאת. לאורך פרק ד' המוקדש לקורבן זה לא נאמר שהוא 'אשה לה'', והדבר בולט עוד יותר במקומות שבהם החטאת מובאת לצד קורבנות אחרים, וכולם מכונים 'אשה לה'' מלבדו:
א. שבעת ימי המילואים: ביחס לקורבן עולה מופיע שהוא 'אשה לה': "וְהִקְטַרְתָּ אֶת כָּל הָאַיִל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה הוּא לַה' רֵיחַ נִיחוֹחַ אִשֶּׁה לַה' הוּא" (שמות כ"ט, יח), כמו גם ביחס לזבח השלמים: "וְלָקַחְתָּ אֹתָם מִיָּדָם וְהִקְטַרְתָּ הַמִּזְבֵּחָה עַל הָעֹלָה לְרֵיחַ נִיחוֹחַ לִפְנֵי ה' אִשֶּׁה הוּא לַה'' (כה). אולם בציווי על הקרבת החטאת צירוף זה חסר: "וְלָקַחְתָּ אֶת כָּל הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְאֵת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן וְהִקְטַרְתָּ הַמִּזְבֵּחָה" (יג).
ב. קרבנות המוספים: הפער בין העולות הנזכרות בפרק לבין החטאת בולט במוספי המועדים כולם. כבר ביחס לעולת התמיד נאמר שם: "עֹלַת תָּמִיד הָעֲשֻׂיָה בְּהַר סִינַי לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַה'" (במדבר כ"ח, ו), 'וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם כְּמִנְחַת הַבֹּקֶר וּכְנִסְכּוֹ תַּעֲשֶׂה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'' (ח). כך גם ביחס לקורבנות העולה שיש להביא כמוסף במועדים, כמו: "כָּאֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַיּוֹם שִׁבְעַת יָמִים לֶחֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה' עַל עוֹלַת הַתָּמִיד יֵעָשֶׂה וְנִסְכּוֹ" (כ"ח, כד). אולם ביחס לחטאת נאמר רק: "וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם" (כ"ח, כב), ואין כל אזכור של החטאת כ'אשה'.
ג. חטאת יחיד: גם מה שנראה במבט ראשון כחריגה מחסרון 'אשה' בחטאת, מתברר במבט שני דווקא כראייה לשיטה זו. הכוונה לחטאת היחיד שבה נאמר: "וְאֶת כָּל חֶלְבָּהּ יָסִיר כַּאֲשֶׁר יוּסַר חֵלֶב הַכֶּשֶׂב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֹתָם הַמִּזְבֵּחָה עַל אִשֵּׁי ה' וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ" (ויקרא ד', לה). הנה, לכאורה נאמר גם ביחס לחטאת "עַל אִשֵּׁי ה'", אולם מבט נוסף מגלה שלא החטאת מכונה כאן "אִשֵּׁי ה'" אלא הצו דורש להקטירה "עַל אִשֵּׁי ה'" – על קורבנות אחרים המצויים במזבח והם 'אשי ה''.[8] כך גם ביחס לחטאת עולה ויורד: "וֶהֱבִיאָהּ אֶל הַכֹּהֵן וְקָמַץ הַכֹּהֵן מִמֶּנָּה מְלוֹא קֻמְצוֹ אֶת אַזְכָּרָתָהּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה עַל אִשֵּׁי ה' חַטָּאת הִוא" (ויקרא ה', יב). גם כאן החטאת באה "עַל אִשֵּׁי ה'", אך היא עצמה אינה 'אשה לה''.
לפי שיטתו של מילגרום ברור מדוע לא נאמר 'אשה' בקורבן חטאת, שהרי הוא קורבן חובה שמובא לשם כפרה על חטא וקשה לראות בו 'נדבת אוכל'. אין זו נדבה כלל.
דבר זה יכול לקבל סמך נוסף מפרשיית חטא הציבור:
"וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה נֶעֶשְׂתָה לִשְׁגָגָה וְעָשׂוּ כָל הָעֵדָה פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד לְעֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה' וּמִנְחָתוֹ וְנִסְכּוֹ כַּמִּשְׁפָּט וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּת. וְכִפֶּר הַכֹּהֵן עַל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִסְלַח לָהֶם כִּי שְׁגָגָה הִוא וְהֵם הֵבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם אִשֶּׁה לַה' וְחַטָּאתָם לִפְנֵי ה' עַל שִׁגְגָתָם. וְנִסְלַח לְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם כִּי לְכָל הָעָם בִּשְׁגָגָה"        (במדבר ט"ו, כד-כו).
הכתוב מבאר שישראל זוכים לכפרה ולסליחה בגלל שהם עשו בשגגה (ובהמשך הכתובים שם מתואר זדון יחיד שבאמת לא ייסלח לו), ובגלל שישראל הביאו את הקורבנות הנדרשים. אלא שבתיאור זה יש כפילות מעניינת שאומרת דרשני:
"וְהֵם הֵבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם אִשֶּׁה לַה',
וְחַטָּאתָם לִפְנֵי ה' עַל שִׁגְגָתָם".
ייתכן כמובן שמדובר בתקבולת בעלמא, אך ייתכן שכפל המבע כאן חוזר לשני הקורבנות שישראל נדרשו להביא. הצירוף השני – "וְחַטָּאתָם לִפְנֵי ה'" – מתאים לקרבן החטאת, ואילו הצירוף הראשון – "אִשֶּׁה לַה'" – חוזר לקורבן העולה. כך פירש רש"י במקום (בעקבות הספרי):
"הביאו את קרבנם אשה לה' – זה האמור בפרשה הוא פר העולה שנאמר 'אשה לה''; 'וחטאתם' – זה השעיר".
בעל שפתי חכמים מדגיש בצדק בפירושו לפירוש רש"י:
"לכן פירש זה פר העולה, שנאמר בו 'אשה לה'', לאפוקי חטאת אינו אשה לה'; רק עולה הוא אשה לה'".[9]
גם ראב"ע ורמב"ן אימצו פרשנות זו, ולפי הצעת קריאה זו ניכר שהכתוב נמנע מלכנות את קורבן החטאת כ"אשה לה'", וצירוף זה מוקדש כאן רק לקורבן העולה.
במבט מסכם נראה שעל ראיותיו הראשונות של מילגרום יש מקום לבוא ולחלוק, אך הראייה מהכיוון ההפוך חזקה ביותר – קשה להניח שחסרון הצירוף 'אשה לה'' בקורבנות החטאת השונים הוא מקרי. אולם למרות זאת קשה לאמץ את עמדתו, מפני שהמונח 'אשה לה'' חסר רק בחטאת אך נזכר בקורבן אשם. לפי טענתו של מילגרום ניתן היה לצפות שגם קורבן אשם לא יוגדר 'אשה לה'' שהרי הוא איננו נדבת אוכל; גם הוא בא על חטא – כחטאת. למרות זאת האשם מוגדר כאשה: "וְהִקְטִיר אֹתָם הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה אִשֶּׁה לַה' אָשָׁם הוּא" (ז', ה).[10] זאת ועוד: הראייה שהוזכרה לעיל מבמדבר ט"ו מוכיחה בעליל שגם קורבנות חובה יכולים להיכלל תחת הקטגוריה של "אשה לה'" – כל עוד אין מדובר בחטאת. הרי העולה מובאת שם כקורבן חובה, לשם סליחה וכפרה על חטא, ובכל זאת לא נמנע הכתוב מלכנות קורבן זה "אשה לה'".
נראה, שיש לחזור לדרך המלך המקובלת בקרב הפרשנים ולראות את 'אשה לה'' כמביע: 'מיועד לאש המזבח', אולם לתת מענה מכיוון אחר מדוע בקרבן החטאת מונח זה אינו נאמר. דומה שהדבר קשור באופי הייחודי של החטאת. לא נוכל כעת להאריך בדבר, אך מסתבר שבניגוד לכל שאר הקרבנות שבאים כמזון למזבח האוכל אותו, החטאת באה בעיקר בכדי לחטא את המזבח, לטהר אותו, בבחינת חומר ניקוי. עוד נדון בכך בהרחבה בדיוננו בקרבן החטאת, אך דומה שבשל כך המונח 'אשה לה'' אינו יכול להופיע בקרבן זה. עיקר מגמת החטאת איננה לאש המזבח, כקרבן העולה לה', אלא היא מבקשת לחטא ולטהר את המזבח.
 
יסלחו לי הקוראים על הטרחנות שבהבהרת מושגים אלו, אך הם מלווים את כל חטיבת הקרבנות שבפתחה אנו עומדים, ועוד נראה שיש להם השלכות חשובות על כמה מן הדיונים. לאחר הכנות מרובות, נתחיל בעז"ה במסע עצמו בשיעור הבא.
 
[1]     לעתים בגמרא סדר העבודות נזכר באופן אחר: "והא תני לוי: ארבע עבודות אין מצטרפות לפיגול – שחיטה וזריקה, קבלה והולכה" (מנחות דף י"ד ע"ב).
[2]     עם זאת, דיון זה יכול להשפיע על השאלה האם יש ברכת המצוות גם לפני הולכה. על כל עבודה במעשה הקורבן היו מברכים, אולם ביחס להולכה מצאנו מחלוקת. הרב אהרן כהן בספרו "עבודת הקורבנות" כתב שיש לברך גם על ההולכה (סימן נב), אולם מכמה ראשונים משתמע שעל הולכה אין ברכה. כך למשל כתב אבודרהם ביחס לברכות במעשה ההקרבה: "וכן על הקרבת הקרבנות ועל סמיכה וזריקה והקטרת אימורין ושאר מעשיהן" (שער שלישי), ומתוך התעלמותו מההולכה ניתן ללמוד שאין מברכים עליה (ראו על סוגיה זו אצל הרב ע' אריאל, "ברכת המצוות בהולכת הדם", אמונת עתיך 113 [תשע"ז], עמ' 30­-31). ייתכן ששאלה זו מושפעת מתפיסת דין ההולכה – האם הוא רק דבר מה טכני שנדרש לשם הזריקה על המזבח, או שיש לראות בו פעולה בעלת משמעות בפני עצמה.
[3]     דומה בעיני שהטוענים שגם הולכת הדם של קדשי קדשים זוקקת 'צפון מזבח' – כמו דין קבלת הדם בקורבנות אלו – רואים את שתי הפעולות כקשורות זו בזו (ראו את הדיון באנציקלופדיה התלמודית, "הולכה", כרך ח, עמ' תמו).
[4]     ראו: הרב עזרא ביק, "הקטרה", בתוך: תורת עציון – ויקרא (עורכים: הרב עזרא ביק ויונתן פיינטוך), אלון שבות תשע"ה, עמ' 33­-38.
[5]     בדומה: "And the priest shall offer up in smoke all of it" (New American Standard Bible).
[6]     ראו גם את הדיון אצל מילגרום, ויקרא, חלק א, עמ' 160­-161. הוא הקפיד לתרגם כך את הפועל: "turn into smoke".
[7]     מילגרום, ויקרא, כרך א, עמ' 161­-162. לא כולם סבורים שיש זהות בין 'איתת' האוגריתי לבין 'אשה', ראו למשל: M. Dietrich, and O. Loretz, "Ugaritisch it, tyndr und hebräisch sh, sy", Ugarit-Forschungen 26 (1994), pp. 63-72.
[8]     ראו גם במאמרו של הרב ביק שנזכר לעיל (הערה 4), עמ' 37. מודל כתיבה זה דומה לחתימת זבח השלמים שהתורה מגדירה את הקרבתו 'על עולה' – "וְהִקְטִירוּ אֹתוֹ בְנֵי אַהֲרֹן הַמִּזְבֵּחָה עַל הָעֹלָה אֲשֶׁר עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ" (ג', ה). עוד נדון במשמעות פסוק זה בשיעור שיוקדש לזבח שלמים.
[9]     אף שבדרך כלל כשמוגשים למזבח עולה וחטאת, החטאת מוקדמת לעולה, יש לציין כי אצלנו העולה קודמת (כפי שמדגיש שם רש"י במקום). תהא הסיבה לכך אשר תהא, גם חתימת הפרשייה מותאמת לסדר זה – תחילה הכתוב חותם את הבאת העולה שהיא "אשה לה'", ואז חוזר לחטאת שהיא הובאה "לפני ה' על שגגתם".
[10]   בדוחק ניתן היה לומר שגם אם אשם בא על חטא, יש בו ממד של פיוס וניתן להציגו גם כחלק מעולם הנדבה; אך זה כמובן דחוק.