76 ימי המילואים (ו) – מילוי ידי הכוהנים

  • פרופ' יונתן גרוסמן
לאור דברינו בשיעורים הקודמים עולה השאלה מהו היחס בין שלוש הדרכים שמכשירות את הכוהנים לעבודתם? לענייננו אני מבקש במיוחד לשאול מדוע לא ניתן להסתפק בבגדים או בשמן המשחה ומה מוסיף עליהם איל המילואים.
המסע לבירור עניין זה מתחיל מהיבט לשוני החושף את התמונה כולה. כפי שניכר מהפסוקים שהובאו לעיל, הכתובים משתמשים בשלושה ביטויים שונים כדי לתאר את תכליתן של הפעולות שנועדו להכשיר את הכוהנים לתפקידם: "לקדש", "לכהן" ו"למלא את ידיהם". נראה שכל אחד מן הביטויים הללו מתייחס ביסודו לאחד משלושת המרכיבים הנזכרים לעיל והוא הועבר גם למרכיבים האחרים. שמן המשחה 'מקדש' את הכוהנים; הבגדים הופכים אותם לראויים ל'כהונה'; ותפקיד איל המילואים הוא 'למלא את ידם'.
אכן, יש גם צירופי לשון שקשורים במרכיב אחד ונזכרים אצל האחר, אך הדבר נעשה כהרחבה של הפונקציה הבסיסית שאותו מרכיב מבקש להשיג. כדוגמה לתופעה זו נחזור לפסוקים הפותחים את הציווי על הכנת הבגדים בשמות כ"ח:
"וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי" (א).
"וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת" (ב).
"וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ לִי" (ג).
"וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ... וְעָשׂוּ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ וּלְבָנָיו לְכַהֲנוֹ לִי" (ד).
תחילה מוגדר תפקידם של הכוהנים כמשרתי ה' – "לְכַהֲנוֹ לִי", ובכך כבר נצבעת הפרשה בצבעי שירות. גם בשלב השני, כאשר הבגדים מוגדרים "בגדי קדש", לא נאמר שתפקידם 'לקדש' אלא להיות 'לכבוד ולתפארת'. דבר זה מתאים בהחלט לפונקציה שהם ממלאים: המשרתים ("המכהנים") בבית ה' צריכים ללבוש בגדים המעוררים כבוד, ורק בבגדי תפארת הם ראויים לעמוד לפני מי שגר בבית הזה. רק בשלב השלישי (פסוק ג) נזכר שהבגדים גם מקדשים את הכוהנים: "לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ לִי"; אך גם כאן נשמר עיקר ייעודם של הבגדים – "לְכַהֲנוֹ לִי". המשניות של פונקציית ההקדשה בבגדים בולטת בפסוק העוקב הבא (ד), שחוזר להגדרת הבגדים כבגדי קודש (כמו בשלב השני), אך חותם במטרתם היסודית – "לְכַהֲנוֹ לִי", ללא אזכור הקדשת הכוהנים שתבוא בעקבות לבישתם.
מעניין בהקשר זה לבחון גם את חתימת פרשת הבגדים, שבאים בה יחדו כל שלושת הרכיבים. שם ניכר במיוחד שאין די בבגדים על מנת להכשיר את הכוהן לעבודתו, ויש להוסיף את שני האלמנטים האחרים – המשיחה בשמן ומילוי הידיים: "וְלִבְנֵי אַהֲרֹן תַּעֲשֶׂה כֻתֳּנֹת וְעָשִׂיתָ לָהֶם אַבְנֵטִים וּמִגְבָּעוֹת תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת. וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ; וּמָשַׁחְתָּ אֹתָם; וּמִלֵּאתָ אֶת יָדָם; וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְכִהֲנוּ לִי" (שמות כ"ח, מ-מא). העמדת כוהנים קדושים המכהנים לה' – "וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְכִהֲנוּ לִי" – מחייבת להלביש אותם בבגדי כבוד ותפארת, למשוח אותם ולמלא את ידם.
לאור זאת מסתבר שקורבנות ימי המילואים – ובעיקר איל המילואים – הם מוקד פרשת ימי המילואים והם הממלאים את ידי הכוהנים. כפי שכבר ראינו, עיקר תפקידו של פר החטאת בימי המילואים הוא חיטוי המזבח (ויקרא ח', טז), וקורבן העולה היא הקורבן הבסיסי שמביא כל מי שהיה רחוק מן הקודש והתקרב אליו שוב לאחר זמן. הקורבן החריג והמיוחד לימי המילואים הוא זבח השלמים עם דינים ייחודיים של 'איל מילואים', ותפקידו, כפי שמורה שמו – למלא את ידי הכוהנים.
האתגר הפרשני שמלווה את ימי המילואים הוא, אם כן, כיצד יש בכוחו של איל המילואים 'למלא את ידיהם' של הכוהנים, ומה למעשה המשמעות של 'מילוי ידיים'? האם יש הבדל של ממש בין הגדרה זו להגדרת 'הכהונה' המושגת על ידי לבישת הבגדים?
מקובל להניח שמשמעות הצירוף 'מילוי ידיים' היא קבלת מינוי לתפקיד מסוים, כפי שעולה למשל ממינוי הלוויים לתפקידם לאחר חטא העגל: "וַיֹּאמֶר משֶׁה מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לַה' כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ וּבְאָחִיו וְלָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּוֹם" (שמות ל"ב, כט). היו שניסו למצוא רקע ממשי הקשור במילוי ידיים שעומד מאחורי מטבע הלשון, אך גם אם יש רקע כזה, בפרשתנו הצירוף הוא כבר מטבע לשון מופשט, כטענתו המוצדקת של ז'ואון:
"בשני טקסטים (שמות כ"ט, לה; ויקרא ח', לג), מילוי הידיים צריך להימשך שבעה ימים. איזו פעולה קונקרטית שלא תהיה איננה יכולה להימשך שבעה ימים... מי שרוצה לראות בטקסטים שלנו פעולה פיזית – מילוי של יד – מסתמך על שמות כ"ט, כד, שם נאמר שיש להניח את הלחמים והחלבים על שתי כפות הידיים: "ושמת הכל על כפי אהרן". אולם אדרבה, מכאן יש מקום לטעון כנגד עמדה זו. אם הכתוב מגיב לפעולה הפיסית של הידיים, קשה להבין מדוע לא נעשה כאן שימוש במילים אלה. היה צריך להיכתב: 'ומילאת יד/כפי אהרון'. במקום זאת נעשה שימוש במילים אחרות לגמרי, שכלל לא מתארות את מילוי היד אלא עוקבות אחר חלקי הקורבן שמונחים על כפי אהרון הפתוחות".[1]
הצדק עם קריאה זו, אך יש מקום להעיר על משמעות מיוחדת שנלווית לצירוף זה בימי המילואים של הכוהנים. יש רכיב אחד שכולנו מצפים למצוא אותו בימי המילואים ושמשום מה נעדר מהטקס – סמיכת ידיים על המתמנה לתפקיד החדש. בשעה שהלוויים מונו לתפקידם, עם ישראל סמך את ידיו עליהם: "וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי ה' וְסָמְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְדֵיהֶם עַל הַלְוִיִּם" (במדבר ח', י). כך גם בשעה שמינה משה את יהושע למנהיג אחריו: "וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו וַיְצַוֵּהוּ" (במדבר כ"ז, כג). דאוב טען שסמיכת רבנים חדשים בישראל במשך כל הדורות נעשתה על רקע פסוקים אלו, והטענה המובלעת בכך היא שהסמכתם היא המשך רציף, דור אחר דור, מאז שמשה הסמיך את יהושע בסמיכת ידיו עליו (השוו אבות פ"א מ"א).[2] משום מה אצלנו, משה איננו סומך ידיו על הכוהנים והם מתקדשים לתפקידם גם ללא מרכיב זה.[3]
זה מסוג המקרים שההיעדר תורם את תרומתו לא פחות ממה שנוכח. אכן, אין מי שיסמוך את ידיו על הכוהנים מפני שהם אינם נציגים של בשר ודם – לא של ישראל ולא של משה. מי שיכול לסמוך את ידיו על הכוהנים הוא המזבח או כבוד ה', אך מסיבות ברורות ה' אינו סומך את 'ידיו' על הכוהנים. בשונה מהלוויים, נציגי ישראל המשרתים את הכוהנים מטעמם, ובשונה מיהושע המתמנה כממשיך משה לאחר שמשה האציל מרוחו עליו –הכוהנים מתקדשים על ידי ה' ועתידים לאכול את הקורבנות כידו הארוכה של המזבח.
הדבר הקרוב ביותר לסמיכת הידיים שבסיפורנו הוא מתן דם איל המילואים ושמן המשחה מהמזבח על גוף הכוהנים. בדבר זה – כפי שנראה להלן – המזבח פורש את כנפיו על הכוהנים ויש בדבר זה  מעין סמיכה. בכל מקרה, לאור זאת מעניין לשוב אל הצירוף 'מילוי ידי הכוהנים' ולתהות אם אין לשמוע בו הד חלש לסמיכת הידיים החסרה. כוונתי במיוחד לפסוקי החתימה: "וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים עַד יוֹם מְלֹאת יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת יֶדְכֶם" (ח', לג). רבים העירו שלא די ברור מיהו הנושא התחבירי העומד מאחורי הפועל – "יְמַלֵּא אֶת יֶדְכֶם". ייתכן שמדובר בנושא סתמי ויש להבין זאת כפועל סביל – 'ידיכם תתמלאנה בשבעת הימים', אולם הקריאה הנוחה יותר היא שגם אם ה' אינו נזכר בפירוש הוא הממלא את ידי הכוהנים. כך אפשר לחוש בפסוקית זו במעין דיאלוג נסתר עם סמיכת הידיים החסרה. ה' ממלא את ידי הכוהנים; הוא ממלא את ידיהם במינוי שעובר 'מידיו' לידיהם, ובכך מושלמת הסמיכה החסרה.
  מה אם כן מתרחש במילוי ידי הכוהנים, אשר שונה מפעולת ההקדשה שנעשתה כבר בשמן ואשר שונה מהפיכתם למשרתי המשכן – דבר שנעשה בלבישת הבגדים?
המקום הנוח להתחיל ממנו את המסע הוא בפעולה החריגה הראשונה שנעשתה באיל המילואים – מתן דמים על הכוהנים:
"וְלָקַחְתָּ מִדָּמוֹ
וְנָתַתָּה עַל תְּנוּךְ אֹזֶן אַהֲרֹן וְעַל תְּנוּךְ אֹזֶן בָּנָיו הַיְמָנִית
וְעַל בֹּהֶן יָדָם הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלָם הַיְמָנִית
וְזָרַקְתָּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב"
                                               (שמות כ"ט, כ).
קשה להגזים בהפתעה שנכונה לקורא בפסוקים אלו. דם הקורבנות שמיועד תמיד למזבח ניתן כאן גם על אוזניהם ועל בהונות ידיהם ורגליהם של הכוהנים. לצד זאת, הדם גם נזרק על המזבח – כדינו הרגיל של זבח שלמים, אולם סדר הפעולות מלמד שאין מדובר בשיירי דם שניתן על הכוהנים, אלא אדרבה: ראשית נותנים מהדם על הכוהנים ולאחר מכן מקיימים את דין הזריקה המקובל.[4] בשל הזיקה של טקס זה לטקס טהרת המצורע, היו שטענו שאין במתן דם זה הקדשה אלא היטהרות בלבד.[5] אולם דומני שיש להפוך את הקערה על פיה: אין להבין את הטקס שעוברים הכוהנים לאור תהליך טהרת המצורע, אלא לבאר את תהליך טהרת המצורע לאור הטקס שעוברים הכוהנים. כוונתי לומר, שהיטהרות המצורע אינה תלויה בדם האשם אלא בחטאת ובעולה שהוא מביא ביום השמיני לטהרתו (לצד האשם). הטמאים האחרים – יולדת, זב וזבה – מוכיחים שדי בצמד הקורבנות חטאת ועולה בכדי להשלים את הטהרה. המצורע המיטהר צריך להביא אשם כי הוא עובר תהליך דומה למה שעוברים הכוהנים והוא מוזמן 'להתחבר' מחדש עם המזבח ועם המשכן, לאחר שהיה מנודה מחוץ למחנה תקופה ארוכה. הדבר יובן יותר לאחר שנדון בתפקיד איל המילואים בפרשתנו.
 

האם איל המילואים הוא שלמים?

על מנת להבין את תפקיד נתינת הדם על הכוהנים יש לפתוח שאלה בסיסית יותר – האם איל המילואים הוא קורבן שלמים? אני חושש, שכל מי שבקי בסוגיות העוסקות באיל המילואים יחדל ברגע זה מקריאתו, כי לדידו התשובה ברורה – אכן איל המילואים הוא סוג של שלמים: "מלמד שהמילואים שלמים לאהרן ולבניו" (מכילתא דמילואים, פרשת צו, כ'). ואכן – דיניו של איל המילואים זהים לדיניו של זבח שלמים: אופן זריקת הדם על המזבח; הקטרת החלבים עם סל מצות; ובמיוחד – בישולו ואכילתו על ידי הכוהנים, ללא החזה והשוק שהוסרו ממנו. יתר על כן, במקום אחד נחשף בכתוב עצמו שאיל המילואים הוא סוג של שלמים. לאחר תיאור התנופה וההרמה של החזה ושל השוק של האיל מוסיפה התורה ציווי לדורות: "וְהָיָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו לְחָק עוֹלָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי תְרוּמָה הוּא וּתְרוּמָה יִהְיֶה מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיהֶם תְּרוּמָתָם לַה'" (שמות כ"ט, כח). אם איל המילואים הוא דוגמה לאשר יש לעשות תמיד "מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיהֶם", סביר שאיל המילואים הוא סוג של קורבן זה ולכן יכול לשמש לו דוגמה.
רש"י אף טען שיש שיתוף סמנטי בין 'מילואים' – מלשון מילוי, לבין 'שלמים' – לשון השלמה (רש"י לשמות כ"ט, כב), וכביאורו של המהר"ל לרש"י במקום:
"'כי איל מלואים הוא שלמים לשון שלימות שהושלם בכל' (עד כאן ציטוט רש"י) – פירוש, כי "מלואים" שאמר רוצה לומר שהוא שלמים, כי מילואים הוא לשון שלימות, שכל מלא הוא שלם, וכן לשון "שלמים" לשון שלמות, ולפיכך פירוש של "מלואים" – שלמים"
                                 (גור אריה לשמות כ"ט, כב).
זו העמדה המקובלת ובבסיסה היא ודאי נכונה. אולם תפיסת איל המילואים כשלמים מורכב יותר, וברצוני לפתוח שני חלונות שדרכם ניתן להציץ על הקורבן מזווית שונה.
ראשית, משום מה נמנע הכתוב מלכנות את איל המילואים 'שלמים'. בשום מקום – לא בציווי שבשמות כ"ט ולא בביצוע שבויקרא ח' – נאמר שאיל המילואים הוא שלמים. הדבר בולט במיוחד במקום שבו הכתוב מנמק את דיני הקורבן בהגדרתו, ומתאים היה למצוא שם שהוא 'שלמים', אך כתוב אחרת: "וְלָקַחְתָּ מִן הָאַיִל הַחֵלֶב וְהָאַלְיָה וְאֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְאֵת יֹתֶרֶת הַכָּבֵד וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין כִּי אֵיל מִלֻּאִים הוּא" (שמות כ"ט, כב). בהנחה שסוף הפסוק מנמק את דיני הקרבת האימורין – ההפתעה באמת גדולה. נימוק ברור יותר היה יכול להיות החובה להקריב את האימורין מפני ש"איל שלמים הוא", ודין השלמים הרי ידוע. שמו של הקורבן בכל מקום הוא 'מילואים' (כמו: "מִלֻּאִים הֵם לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה הוּא לַה'" – ויקרא ח', כח), ובשום מקום הם אינם מוגדרים כשלמים. המקום הטוב ביותר לחוש בדבר זה הוא בחתימה שכבר הוזכרה של רשימת הקורבנות השנייה שבפרשת צו: "זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים" (ויקרא ז', לז). הרי המילואים ניצבים כקורבן עצמאי לצדו של זבח השלמים (ליתר דיוק: בין קורבנות החובה לזבח השלמים). רבי אברהם סבע היה ער לכך וכתב:
"ולפי שאמר בכאן 'ולמילואים', ואמרנו למעלה, שאף על פי שהוא בכלל השלמים, שהוא מין בפני עצמו, והוא רמז לקרבנות שמונת ימי המילואים" (צרור המור לויקרא ח', ב).
שנית, גם מהבחינה ההלכתית יש חריגה בולטת בין המילואים לשלמים – זמן אכילת הקורבן. את שלמי הנדר והנדבה ניתן לאכול במשך יומיים, ואילו על איל המילואים נאמר: "וְאִם יִוָּתֵר מִבְּשַׂר הַמִּלֻּאִים וּמִן הַלֶּחֶם עַד הַבֹּקֶר וְשָׂרַפְתָּ אֶת הַנּוֹתָר בָּאֵשׁ לֹא יֵאָכֵל כִּי קֹדֶשׁ הוּא" (שמות כ"ט, לד). אכן, יכול בעל הדין לטעון שגם שלמי תודה יש לאכול רק במשך יום אחד, וכבר שיערנו ששלמים הקרובים ברוחם אל החובה אינם נאכלים במשך יומיים. אך גם אם כך, צירוף זמן האכילה להימנעות הגדרת המילואים כשלמים בכתוב עצמו, מובילים לדיון המרכזי שבו אני מבקש להתמקד – עבודת הדם.
לפני שניגש למילוי ידי הכוהנים, הבה ונבחן כיצד המשכן וכליו התקדשו בימי המילואים. לפנינו שני מודלים שונים: המשכן וכליו התקדשו במשיחה בשמן בלבד: "וַיִּקַּח משֶׁה אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וַיִּמְשַׁח אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בּוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם" (ויקרא ח', י). אולם המזבח נצרך לשתי פעולות: הראשונה בשמן המשחה – בדומה לשאר הכלים: "וַיַּז מִמֶּנּוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים וַיִּמְשַׁח אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַכִּיֹּר וְאֶת כַּנּוֹ לְקַדְּשָׁם" (ויקרא ח', י), והשנייה בנתינת דם פר החטאת על קרנותיו, כדי לחטאו ולקדשו: "וַיִּקַּח משֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּתֵּן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב בְּאֶצְבָּעוֹ וַיְחַטֵּא אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת הַדָּם יָצַק אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ וַיְקַדְּשֵׁהוּ לְכַפֵּר עָלָיו" (ויקרא ח', טו).
על רקע שני המודלים האלו יש לבחון את מילוי ידי הכוהנים: האם בהכשרתם מספיקה המשיחה בשמן – כשאר כלי המשכן, או שיש גם לקדש אותם בדם קורבן – כמזבח?
הצירוף שנאמר ביחס לחיטוי המזבח – "וַיְקַדְּשֵׁהוּ לְכַפֵּר עָלָיו", נאמר באופן דומה גם ביחס להשפעת איל המילואים על הכוהנים: "וְאָכְלוּ אֹתָם אֲשֶׁר כֻּפַּר בָּהֶם לְמַלֵּא אֶת יָדָם לְקַדֵּשׁ אֹתָם" (שמות כ"ט, לג). עוד נדון בפסוק זה בהרחבה לקמן, אולם הדמיון שבפסוקים חורג כמובן מהתחום הלשוני אל התחום ההלכתי: הכוהנים – כמו המזבח – אינם יכולים להסתפק במשיחתם בשמן המשחה, ועליהם לעבור גם תהליך דומה לתהליך שעבר המזבח.
ואכן, השימוש בפועל 'נתינה' ביחס לדם אשר מושם על גוף הכוהנים מלמד על הדמיון שבין מתן זה לקורבן חטאת, שרק בו משולב פועל הנתינה, ולצדו גם הפועל 'לקחת': "וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה" (ויקרא ד', ל). קשה לומר שתפקיד דם האיל הוא 'לחטא' את הכוהנים – בדומה לתפקיד קורבן חטאת שניתן על המזבח,[6] שהרי דווקא לדם החטאת יש יכולת חיטוי, וקשה להאמין שאיל המילואים הדומה לשלמים מתפקד בצורה דומה.
אולם הדמיון בין איל המילואים לחטאת חושף דבר מה יסודי באופי פעולת הדם של איל המילואים. בקורבנות אחרים שבהם 'זורקים' את הדם על המזבח, מקריבים אותו כמתנה לגבוה, ואילו בנתינת דם חטאת, הדם פועל על המקום שבו הוא ניתן. כל עוד מדובר בחטאת – תפקידו לחטא; אצלנו הדם פועל על הכוהנים ומכשירם לדבר מה (ולא להינתן להם כמתנה).
זבח שמתפקד באופן דומה למתואר כאן הוא זבח הפסח שעשו ישראל במצרים. יש מקום להתלבטות עד כמה הפסח מייצג במצרים קורבן, אך 'נתינת' דם שלא על מזבח (אלא על המזוזות והמשקוף), לצד ההתמקדות באכילת הקורבן במשך לילה אחד בלבד, יוצרת שיתוף מעניין בין שני זבחים אלו, שהם תחת חסות קורבן השלמים אך גם נפרדים ממנו.
מהו אם כן אותו דבר שאיל המילואים מבקש לעשות בגופם של הכוהנים? מדוע באמת הכוהנים דומים בפרשה זו למזבח ולא לשאר כלי המשכן שהסתפקו במשיחה בשמן? בכך נעסוק בשיעור הבא.
 
 

[1]     P. Joüon, "Locutions hébraïques", Biblica 3 (1922), p. 64
[2]     David Daube, "The Laying on of Hands," in The New Testament and Rabbinic Judaism, London 1956, p. 232.
[3]     היה אף מי שטען שבגלל חיסרון הסמיכה, סיפורי הסמכה אחרים במקרא אינם נשענים על טקס זה אלא על מינוי הלוויים (J. W. Watts, Levitivus, HCOT, Leuven 2013, p. 450).
[4]     מודל זה מזכיר את שהתרחש בברית האגנות. גם שם לקח משה חצי מהדם וזרק על המזבח, ואת חציו השני שם באגנות וזרק על העם: "וַיִּקַּח משֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת ה' עִמָּכֶם עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" (שמות כ"ד, ח). לפי זה, אולי יש נימה של כריתת ברית בזריקת דם זו, גם ביחס לכוהנים.
[5]     C. Eberhart, Studien zur Bedeutung der Opfer im Alten Testament: die Signifikanz von Blut- und Verbrennungsriten im kultischen Rahmen, Neukirchener Verlag 2002, pp. 222-288.
[6]     ראו מילגרום, ויקרא, עמ' 529-528. עוד ראו אצלו בעמ' 528 את ההצעה של דרייבר, שהנתינה על האוזן, היד והרגל נועדה להכשיר את הכוהנים לשמוע את מצוות ה' באוזנם, לעבוד בידיהם וללכת ברגלם, כדי לקיים את עבודת המשכן.