מכירה בתשלומים

המשנה בבבא מציעא ס"ה. אומרת:

 "מרבין על השכר ואין מרבין על המכר, כיצד? השכיר לו את חצרו ואמר לו 'אם מעכשיו אתה נותן לי - הרי הוא לך בעשר סלעים לשנה, ואם של חודש בחודש - סלע לחודש' - מותר. מכר לו את שדהו ואמר לו 'אם מעכשיו אתה נותן לי - הרי הוא שלך באלף זוז, אם לגורן - בשנים עשר מנה' אסור". 

צריך לציין שמדאורייתא בכל דיני מיקח וממכר אין ריבית, ואיסור ריבית קיים רק בהלוואה. אבל מדרבנן ישנו איסור "אגר נטר" כלומר "שכר המתנת מעות" או אשראי. כדי להבין את דיני המשנה יש לנתח את הביטוי 'אגר נטר' ולהבין את שתי הדרישות הטמונות בו:

 1. 'נטר' - המתנת מעות - גם מדרבנן אין איסור אלא כשיש אשראי, אך אם הפירעון נעשה בזמן הרי אין כאן הלוואה. בתשלומי השכירות אין על פי דין המתנת מעות, למרות שיש תוספת של שני סלעים כשמשלם על כל חודש בנפרד, מכיוון ששכירות משולמת בסוף זמן ההשכרה, ומכאן שהשוכר לא איחר בתשלומים. במכר, לעומת זאת, הסכם של העלאת מחיר תמורת תשלום מאוחר יותר אסור, מכיוון שמועד התשלומים במכר הוא שעת קניית החפץ, ולכן יש כאן דין של המתנת מעות (כולן או חלקן) ויש כאן מצב של מעין הלוואה. 

2. 'אגר' - שכר - מותר להלוות כסף בין מדאורייתא ובין מדרבנן. האיסור הוא רק בגביית תוספת עבור ההלוואה, ואז הוא קיים אפילו אם המוכר מציע תשלומים בתמורה. האיסור קיים אך ורק אם יש תוספת עבור האשראי. וממילא אין בעיה בתשלומים בכרטיסי אשראי, כיוון שאין תוספת. 

ניתן להגדיר תוספת באחת משתי צורות (יו"ד קע"ג ס"א): 

1. "פירש" - אם המוכר מציע במפורש שני מחירים שונים, אחד בפירעון מידי (מזומן) ושני, גבוה יותר, בתשלומים או לאחר זמן, אסור לשלם את המחיר הגבוה לאחר זמן. יש להדגיש שאין הבדל לעניין זה אם המוכר ציין את המחיר הרגיל בתשלומים ואת מחיר ההנחה במזומן או להפך. על פי הדין זמן התשלום הוא מועד קניית החפץ, וחריגה ממחיר זה מוגדרת כמתן "שכר"(עיין פתחי תשובה ה').

 יש דעה בפוסקים (שו"ת אמרי יושר ח"א סימן ק"נ) שאם כל השוק נוהג לתת אשראי או זכות לפירעון מאוחר עבור מוצר מסוים אז אין גדר של ריבית ביחס למוצר זה. אולם במצב הנוכחי בשוק אין מסחר של צרכנים העומד בקריטריון זה.

 2. "יצא השער" (עיין בבבא מציעא ס"ג: תוספות ד"ה ואמר ותוספות רא"ש שם, וריטב"א ס"ה. ד"ה שכירות) - אם יש מחיר קבוע ומקובל לחפץ מוגדר, והוצע מחיר גבוה מהמקובל בהסדר תשלומים - אסור.

 יש לציין שמכירה באשראי נאסרה רק בגלל "מיחזי כריבית", וכל מכירה שהתוספת אינה ניכרת בה מותרת גם אם הוצעו במפורש שני מחירים.

 כך מובא בשו"ע (שם):

 "אם מעלהו הרבה עד שהדבר ניכר לכול שבשביל המתנת המעות הוא מעלהו הווה ליה כמפרש ואסור".

 מהשו"ע משתמע שהאיסור הוא רק כשהתוספת ברורה לכול, ולכן אפילו אם יש העלאת מחיר משמעותית, אך אדם מהרחוב לא היה מבחין בהעלאה זו, מכירה זו לא תוגדר כריבית. השיעור של "הרבה" לכאורה אינו קבוע, והוא תלוי באופי החפץ. הש"ך כתב (סק"א) שמכיוון שאין אונאה לקרקעות אין "הרבה" בקרקע. ניתן להבין את כוונתו, שבקרקע לפעמים מעלים את המחיר בשיעור גבוה מאוד כדי לזכות בקרקע מסוימת, וממילא העלאת המחיר בקרקע היא תמיד בגדר "אינו ניכר", ואינה תלויה בשיעור אונאה כלל. המקור מים חיים (על השו"ע שם) הבין שלדעת החוות-דעת התוספת תלויה בשיעור אונאה, אבל בחוות-דעת עצמו (אות ד') לא משמע כך:

"דווקא בסך גדול שאינו ראוי להיות כך בזמן ההוא לפי רוב השנים. וכן הא דאסור ביצא השער היינו בשער גדול שאינו ראוי להשתנות".

 מהביאורים משמע שישנו גבול תחתון של אונאה, אבל ברוב המקרים הוא יהיה גבוה הרבה יותר משתות (עיין ברית יהודה פרק כ"ב הערה טו).

ייתכן שדין זה של "ניכר לכול" יהיה בעל השפעות נוספות. למשל: כאשר סיבת התוספת אינה ברורה ולכן "אינו ניכר" למה המחיר גבוה יותר, ייתכן ש"התוספת" מעסקה זו לא תיחשב כריבית. אמרנו לפני כן שמותר לשלם בכרטיסי אשראי מכיוון שאין תוספת, וממילא אפילו אם יש כאן "נטר" אין כאן "אגר" (כי התשלום אינו על המתנת המעות).

 מה הדין אם הסוחר נותן הנחה לתשלום במזומן או בצ'ק - האם יהיה אסור לבצע תשלום זה בכרטיס אשראי? לכאורה יש שני גורמים לתשלום גבוה יותר:

 1) עמלת חברת האשראי.

2) התשלום מתבצע רק בסוף החודש.

 ניתן להניח שאם יש ספק או חוסר בהירות לסיבת התוספת, דבר זה עצמו כבר מספיק על מנת לטשטש את ה"מיחזי כריבית", וממילא עסקה זו מותרת, אפילו אם ייתכן שחלק מהתוספת הנו עבור האשראי (כמו שאסור לאחר את התשלום בשביל תוספת, כך אסור להקדים מעות בשביל הנחה [ב"מ ס"ג:, שו"ע יו"ד קע"ג ס"ז], שזהו מקרה שבו הקונה נותן, למעשה, אשראי ללוקח).

 מקרה דומה שבו ההנחה ניתנת בגלל שתי סיבות הוא מנוי לכתבי עת, שבדרך כלל נותן הנחה עבור הזמנה למספר שנים רב יותר. גם במקרה זה ישנן שתי סיבות:

 1) הנחה עבור כמות.

 2) הקדמת המעות.

 גם כאן נראה לי שהעסקה מותרת מכיוון שסיבת ההנחה אינה ברורה מספיק וממילא אין כאן דין של "ניכר לכול"[1]. 

בעיה סבוכה בהרבה מקרים היא קביעת המועד הנכון לתשלומים, שסטייה ממנו תוגדר כהמתנת מעות וכאשראי. עד כה דיברנו על סטייה המאחרת את התשלום, כשהמוכר נותן אשראי ללוקח. (ויש להזכיר שוב שהקדמת התשלום בשביל הנחה אסורה גם כן (ב"מ ס"ג:, שו"ע יו"ד קע"ג ס"ז)).

 מקרה בעייתי הוא דיני התשלום לביטוח רכב. יש מקום לדון באופי החוזה עם חברת הביטוח. האפשרויות הן: 

1. התחייבות מותנית בשעת הביטוח - ההתחייבות של חברת הביטוח לשלם היא משעת חתימת החוזה, בתנאי שהנזק יהיה בשנה הקרובה.

 2. הביטוח הוא שירות או כיסוי למשך השנה.

 הנפקא-מינה בין שתי אפשרויות אלו היא מועד התשלום. לפי האפשרות הראשונה המועד לתשלום הוא בתחילת השנה, כמו במכירה. לפי האפשרות השנייה ביטוח יהיה כמו שכירות, שניתן לשלם עליה מוקדם או מאוחר עם תוספת.

 דבר מעניין הוא שישנם שני תנאים בחוזי ביטוח רכב הסותרים זה את זה:

 1. אדם שמכר את רכבו במהלך השנה יהיה זכאי לקבל החזר על דמי הפרמיה לשאר השנה (מכאן משתמע שזהו כיסוי מתמשך).

 2. אדם שרכבו ניזוק במהלך השנה (ובעצם כבר אין לו רכב שיכול להיות מבוטח) לא יהיה זכאי לקבל החזר על דמי הפרמיה לשאר השנה (ומכאן משתמע שזו התחייבות מידית).

 הלכה למעשה נראה לי, שתשלומי ביטוח רכב הנם כיסוי מתמשך וניתן לשלמם בתשלומים, וכן הסכים אתי מו"ר. יש מקום להסתפק: האם מותר לשלם במזומן, או שמא זה ייחשב לתשלומים מוקדמים על מנת לקבל הנחה ואז ישנו איסור? בשכירות מותר לשלם את כל התשלום מההתחלה, וממילא סביר שכשהתחיל הכיסוי ניתן לשלם הכול.

 סיבה נוספת להקל בפירעון מוקדם נמצאת באגרות משה (ח"ג יו"ד מ"א). הרה"ג משה פיינשטיין זצ"ל מחדש שניתן להלוות לחברה בע"מ, כיוון שאין שעבוד הגוף על בעלי החברה אלא על נכסי החברה. הצעה זאת מרחיקת לכת מאוד, ובמנחת שלמה סימן כ"ח הרבה להקשות עליו (ועיין גם במנחת יצחק ח"ג סימן א' שדן שאולי אינה ריבית קצוצה, כיוון שיש אפשרות שהחברה תפשוט רגל ולא תשלם).

 האגרות משה התיר אפילו ריבית קצוצה, ובמקרה דידן יש לסמוך עליו כעל סיבה נוספת, שהרי ייתכן שניתן לשלם בתחילת השנה (יש להדגיש שהאגרות משה מתיר רק להלוות לחברה כסף, אבל אסור ליחיד באיסור תורה ללוות מחברה בע"מ, וזה נחשב כריבית קצוצה, כמו שמפורש בתשובה שם).

 

הערות:

1. כן כתב הבית אפרים יו"ד סימן מ"א, לגבי מקרה שהמוכר הסכים להוביל את הפירות למקום אחר, ועיין בברית יהודה פרק כ"ב הערה 1.