שני חידושים בהלכות איסורי ביאה

את המאמר, שהתפרסם בעלון שבות # 132 בשנת תשנ"א, כתב נועם גרין[1]

 

לימוד פסקי הרמב"ם מושפע במידה רבה מידע מוקדם של שיטות הראשונים בנושא הנדון. דבר זה גרם לכך שפסק הרמב"ם הובן, פעמים רבות, כעולה בקנה אחד עם שיטות שאר הראשונים. אולם, אם נשתדל ללמוד את דברי הרמב"ם כפי שהם, נגלה לפעמים ששיטתו היא מחודשת, ושונה מדרכם של שאר הראשונים.

לאור דברים אלו, ברצוני להציע שתי הבנות מחודשות בשני עניינים שונים בהלכות איסורי ביאה. בשני עניינים אלו, כנראה, הובן הרמב"ם על ידי הפוסקים כדבק בגישה הרווחת בראשונים. לפי הצעתי, דברי הרמב"ם שונים בצורה משמעותית מההבנה המקובלת. הדברים נאמרים בגדר הצעה בלבד, יקרא המעיין וישפוט.

א.   הפסק טהרה

דבר פשוט הוא אצל כל הפוסקים, שזבה[2] הרוצה להיטהר - צריכה לעשות בדיקת הפסק טהרה ביום שפסקה בו מלראות, ורק אח"כ יכולה להתחיל לספור שבעה נקיים.

כך הם דברי הטור: "וכך משפטה: אם תראה שני ימים או שלשה ופסקה לראות - בודקת ביום שפסקה כדי שתפסוק בטהרה" (תחילת סימן קצ"ו). וכתב על זה הב"י: "כן כתבו כל הפוסקים" (שם).

נבחן את פסק הרמב"ם. הרמב"ם מתייחס לבדיקות הזבה בפ"ו, הלכות כ"א-כ"ב. בהכ"א פוסק הרמב"ם:

"זבה שבדקה עצמה בראשון מימי הספירה ומצאה טהור, ולא בדקה עד יום שביעי ומצאה טהור - הרי זו בחזקת טהרה, וכאילו בדקה כל שבעה ומצאה טהור".

הרמב"ם אינו מזכיר בדיקת הפסק טהרה, אלא רק בדיקות בראשון ובשביעי של שבעה נקיים[3].

בהכ"ב מזכיר הרמב"ם הפסק טהרה, אולם נראה שדווקא מעצם הזכרת הבדיקה מוכח, שהרמב"ם אינו מצריך בדרך כלל הפסק טהרה:

"וכן אם בדקה ביום הראשון מימי הספירה ומצאה טהור, וביום השמיני ומצאה טהור - הרי זו בחזקת טהרה. בדקה ביום שלישי לזיבתה ומצאה שפסק הדם, ולא בדקה ביום ראשון מימי הספירה, ובשביעי בדקה ומצאה טהור - הרי זו בחזקת טהרה...".

ננתח את דברי הרמב"ם בהלכות אלו: מעיקר הדין על האשה לבדוק בראשון ושביעי, ואז היא בחזקת טהרה. אולם, גם אם איחרה את בדיקת השביעי ביום אחד, ובדקה בראשון ובשמיני, האשה בחזקת טהרה. כמו כן, אם הקדימה את בדיקת היום הראשון ליום שפוסקת בו, ובדקה בשלישי לזיבתה ובשביעי, הרי היא בחזקת טהרה. לכן הזכיר הרמב"ם בדיקת הפסק טהרה בהלכה זו. כלומר, דווקא בדיעבד, כשלא בדקה בראשון - אז אם הפסיקה בטהרה הרי היא בחזקת טהרה.

נמצאנו למדים, שלדעת הרמב"ם, זבה בדרך כלל אינה חייבת בהפסק טהרה! זבה הבודקת בראשון ושביעי בלבד יכולה לטבול בליל השמיני. רק במקרה שלא בדקה בראשון, יש צורך בבדיקה יום קודם, כדי שיהיו שתי בדיקות, שההפרש בינהן אינו עולה על ששה ימים.

דבר זה יכול להיות תלוי בהבנת תפקיד הבדיקות בשבעת הנקיים:

    הרמב"ן כותב:

"בדיקת ההפסקה, שהיא להעלותה מטומאה לטהרה, צריכה חורין וסדקין, אבל בדיקת הז', דבחזקת טהרה   עומדת - בבדיקה כל דהו סגי" (חידושי נידה ה., ובהלכותיו פ"ט הכ"ג).

לפי הרמב"ן, בדיקת הפסק טהרה משנה את חזקת האשה לחזקת טהרה. במשך ימי הנקיות האשה היא בחזקת טהרה, וכנראה תפקיד הבדיקות בימים אלו הוא כדי שיהיו ספורים בבדיקה.

אולם, לפי הרמב"ם נראה, שבמשך שבעת הנקיים האשה היא בחזקת טומאה. תפקיד הבדיקות בימים אלו הוא כדי לשנות את חזקתה, שהרי כתב שאם בדקה בראשון ובשביעי הרי זו בחזקת טהרה. משמע מדבריו, שרק אחרי שבדקה בשביעי אפשר לומר שהיא בחזקת טהרה. לפי דברים אלו, ברור מדוע אינו מצריך הפסק טהרה כדי לשנות את חזקתה, שהרי זהו תפקיד הבדיקות בשבעת הנקיים [4].

נבחן את מקור הדברים בגמרא, ונראה מאין צומחת מחלוקת הראשונים בעניין הפסק טהרה. הגמ' (סח: - סט.) מביאה מחלוקת אמוראים במקרה שיש "תחילתן אע"פ שאין סופן", דהיינו שבדקה ביום הראשון, ואח"כ שוב רק ביום השמיני. רב סובר, שהיא בחזקת טהרה, כמו במקרה שבדקה בראשון ושביעי, ורבי חנינא סובר, שלא די בתחילתן, ויש צורך בבדיקה בראשון ובשביעי. בהמשך, מביאה הגמ' עוד מימרה בשם רב: "זבה שהפרישה בטהרה בשלישי שלה - סופרתו למניין שבעה נקיים", ומבארת הגמ', שלא בדקה עד היום השביעי, והחידוש הוא, שדי אפילו ב"סופן אע"פ שאין תחילתן", לדעת רב, ויכולה לטבול.

רוב הראשונים הבינו, שהמחלוקת היא האם אפשר לסמוך על בדיקה אחת במשך ימי הספירה. לפי רבי חנינא צריך דווקא שתי בדיקות, ולפי רב מספיקה בדיקה אחת. בתחילה חידש רב, שמספיקה בדיקה בתחילת הספירה, ובמימרה שהובאה בשמו חידש, שאפשר לסמוך על בדיקה בסוף הנקיים. על פי הסבר זה הסיקו חלק מן הראשונים, שאפשר לסמוך גם על בדיקת אמצע. ונימק הרא"ש: "דמסתבר דעדיף האמצע יותר מהסוף".

אולם, ניתן להציע דרך אחרת להסביר את המחלוקת. יתכן, ששניהם מסכימים שיש צורך בשתי בדיקות - אחת בתחילת התקופה ואחת בסופה, אולם לדעת רבי חנינא הבדיקות חייבות להיות בשבעת הנקיים עצמם, ולדעת רב אין צורך בכך, ודי בכך שאחת מן הבדיקות תהיה בשבעת הנקיים. זוהי כוונת הגמרא באומרה: "תחילתן אע"פ שאין סופן", היינו, שהיתה בדיקה רק בראשון לשבעה נקיים, אבל בדיקה שניה כבר היתה בשמיני (וכן הוא לשון הגמ' - "בדקו עצמן יום ראשון ויום שמיני").

נראה, שהסמ"ג ביאר את המחלוקת בדרך זו, שהרי פסק כרבי חנינא, בנימוק "שלא יהא יותר מה' ימים בין בדיקה לבדיקה" - משמע שלכו"ע צריך שתי בדיקות, והמחלוקת נוגעת בשאלה מהו ההפרש המקסימאלי המותר שיהיה בין בדיקה לבדיקה.

מלשון הרמב"ם נראה, שאף הוא הלך בדרך זו, שבכל מקרה יש צורך בשתי בדיקות, וודאי שבדיקה באמצע שבעת הנקיים לא תועיל. נבחן עתה את המימרה שהובאה בשם רב. לפי הרא"ש וסיעתו, רב אומר שאפשר לסמוך על בדיקה בסוף בלבד. אם כן, הסיבה שרב מזכיר את העובדה שהאשה עשתה הפסק טהרה, ע"כ, היא משום שתמיד צריך להפסיק בטהרה. ואמנם, הרא"ש מביא ראיה מדברי רב אלו, שאשה צריכה להפסיק בטהרה לפני ספירת שבעה נקיים (פ"י סי' ה'). אולם לפי הבנת הרמב"ם, הרי צריכה שתי בדיקות - אחת בתחילת שבעת הנקיים ואחת בסופם, ולכן קמ"ל רב, שאם הפסיקה בטהרה ולא בדקה בראשון, הרי יש כאן שתי בדיקות והיא בחזקת טהרה, אע"פ שרק הבדיקה האחרונה היתה בזמן ימי הנקיים עצמם. ממילא, אין כל ראיה מדברי רב, שצריכה להפסיק בטהרה.

ב. וסת הקפיצות

  הטור כותב:

"יש שקובעת וסת במעשה שתעשה, ויש שקובעת בימים ובמעשה. במעשה כיצד?   כגון שקפצה ג' פעמים   וראתה - חוששת לכל פעם שתקפוץ. בימים ובמעשה - כגון שקפצה ג' פעמים ביום ידוע, כגון בר"ח או באחד בשבת וראתה בו, וכיון שתראה ג' ראייות ע"י ג' קפיצות של ג' זמנים ידועים, קבעה לה וסת וחוששת לכל פעם שתקפוץ באותו זמן" (סי' קפ"ט).

הב"י מביא מחלוקת ראשונים האם אשה קובעת וסת בקפיצות לחוד. לדעת רש"י והרז"ה, קובעת במעשה לחוד (וכן פוסק הטור), ולדעת הרשב"א אינה קובעת. אולם משמע שהכל מודים, שאם קפצה בימים ידועים וראתה בהם - קובעת וסת לימים וקפיצות. הב"י הבין, שזו אף שיטת הרמב"ם: "ודברי התוס' כדברי הרשב"א, וכ"נ שהוא דעת הרמב"ם בפ"ח".

  זהו פסק הרמב"ם (פ"ח ה"ה):

"כל וסת שנקבע מחמת אונס, אפילו ראת בו כמה פעמים - אינו וסת, שמפני האונס ראתה. קפצה וראתה, קפצה וראתה - קבעה לה וסת לימים בלא קפיצות. כיצד? קפצה באחד בשבת וראת דם, ולאחר עשרים יום קפצה באחד בשבת וראת דם, ולאחר תשעה עשר קפצה ביום השבת ולא ראת דם, ולאחר השבת ראת בלא קפיצה - הרי נקבע אחד בשבת אחר עשרים, שהרי נודע שהיום גרם לה לראות, לא הקפיצה, וכבר נקבע יום זה שלשה פעמים, וכן כל כיוצא בזה".

אם נעיין בדברי הרמב"ם, נראה, שהעיקר חסר מן הספר. הרמב"ם אינו מזכיר בשום מקום, שאם קפצה וראתה שלוש פעמים בזמנים קבועים, קובעת וסת לימים וקפיצות. אדרבה, לאחר שהרמב"ם קובע שאינה קובעת וסת ע"י אונס, והוא ממשיך לבאר באיזה מקרה קובעת וסת ע"י קפיצות, היינו מצפים שהרמב"ם יתאר מקרה שקפצה בזמנים קבועים וראתה. וכך היה אומר: "קפצה וראתה, קפצה וראתה - קבעה לה וסת לימים וקפיצות. כיצד? קפצה באחד בשבת וראתה דם, ולאחר עשרים יום קפצה וכו'". אולם, במקום זה מביא הרמב"ם מקרה שאינה קובעת וסת לקפיצות, אלא לימים בלבד. ודברי הר"מ במז"ל צריכים ביאור.

נראה, שהיסוד להסבר דברי הרמב"ם נעוץ בהבנת משפט הפתיחה: "כל וסת שנקבע מחמת אונס, אפילו ראת בו כמה פעמים אינו וסת". המגיד- משנה הבין את דברי הרמב"ם, שהאשה אינה קובעת וסת למעשה בלבד:

"ומתבאר מדברי רבינו, שלעולם אינה קובעת וסת לקפיצות בלבד, וכגון שקפצה וראתה בימים חלוקים ג' פעמים ואינם שוים בהפלגה...".

אולם, נראה שיש מקום להסבר אחר בדברי הרמב"ם. בתחילת הפרק מגדיר הרמב"ם מהו וסת:

"יש אשה שיש לה וסת, ויש אשה שאין לה וסת, אלא לא תרגיש בעצמה עד שיצא הדם, ואין לה יום קבוע לראייתה. וזו שיש לה וסת היא שיש לה יום קבוע, או מעשרים יום לעשרים יום, או מארבעה ועשרים יום לארבעה ועשרים יום, או פחות או יותר" (שם, ה"א).

אם כן, וסת הינו יום קבוע שהאשה רואה בו בהפלגה קבועה. על פי זה, נראה להסביר את דברי הרמב"ם במשפט הפתיחה של הלכתנו - "כל וסת שנקבע מחמת אונס", היינו, יום שהאשה ראתה בו בהפלגה קבועה מחמת אונס. כלומר, אם קפצה וראתה בזמנים קבועים - אינה קובעת וסת, לדעת הרמב"ם!

ראיה לדברים אלו מהמשך המשפט: "אפילו ראתה בו כמה פעמים". אם מדובר שקפצה וראתה בזמנים חלוקים, כהסבר המ"מ, קשה להבין מה הכוונה במלה "בו". לפי דברינו, הדברים מובנים: אפילו ראתה ביום הוסת, הוא היום הקבוע לראייתה.

לפי הסבר זה, דברי הרמב"ם מובנים ומיוסדים על אדני ההגיון. אשה שיש לה וסת, היא אשה בעלת מחזוריות הקבועה בטבע גופה (וסת - מלשון ויסות ומחזוריות). אם האשה קופצת בזמנים קבועים, אינה קובעת וסת, כיון שעצם העובדה שראתה בזמן קבוע, אינה מוכיחה שיש לה מחזוריות קבועה, משום שסביר שהראייה באה כתוצאה מאונס חיצוני, ולא כתוצאה ממחזוריות גופה.

דברים אלו עולים יפה עם שיטת הרמב"ם, שאין וסת נפרד לסימנים הבאים לפני הראייה, כגון: פיהוק, עיטוש וכו', וכפי שהבינו שאר הראשונים, אלא וסת הגוף הינו דבר הנלוה למחזוריות. וכן הבין הב"י: "אבל מדברי הרמב"ם נראה, שהוא סובר שאין כאן ב' וסתות חלוקים, אלא שהמשנה הודיעה שבוסת הקבוע באים מקרים אלו או אחד מהם".

המשך ההלכה מובן מאליו. הרמב"ם בא לומר שיש מקרה שקובעת וסת אפילו כשקפצה וראתה - במקרה שבפעם השלישית ראתה ללא קפיצה, אפילו שקפצה ביום שלפני כן, כיון שמוכח שההפלגה גרמה לה לראות, ולא הקפיצה.

[1] כל ההפניות לדברי הרמב"ם במאמר זה מתייחסות להלכות איסורי ביאה. כל ההפניות לגמרא הינן למסכת נידה.

[2] בימינו נחשבת כל אשה בגדר ספק זבה, מאז חומרא דר' זירא, עיין נידה סו. וטוש"ע סי' קצ"ו.

[3]   אמנם, מדברי הרמב"ם בה"כ שם, משמע שנידה צריכה להפסיק בטהרה, שהרי כתב: "...ובין השמשות לא בדקה עצמה כדי לפרוש מטומאת נידה, אלא המתינה ימים...". אולם, אין להסיק מכאן לגבי זבה, שהרי נידה טובלת אפילו ראתה דם כל שבעת ימי נידותה, ולכן עליה להפסיק בטהרה לפני הטבילה, כדי שתדע שפסק הדם. הפסק טהרה זה שבנידה נעשה בין השמשות אפילו לאחר שקיעה, כדי שתוכל לטבול בתחילת הלילה.

[4] לפי זה, תפקיד שבעה נקיים בזבה מקביל לתפקיד הפסק טהרה בנידה. אמנם, יש להעיר שגם אם נבין שתפקיד הבדיקות הוא לשנות את החזקה, עדיין אפשר לומר שתצטרך הפסק טהרה, כדי שנדע בוודאות שהתחילה את היום הראשון בנקיות.