סילוק ומכירת חמץ

ביעור חמץ

הגמרא מלמדת כי למרות שמדאוריתא אפשר להחזיק בחמץ עד ליום י"ד בניסן בחצות, חכמים קבעו סייג לתורה.[1] לדעת ר' מאיר, מותר להחזיק בחמץ ולאכול אותו עד סוף השעה החמישית. ר' יהודה פוסק כי מותר לאכול חמץ עד סוף השעה הרביעית ויש להשמיד את החמץ עד לסוף השעה החמישית (פסחים יא ע"ב). ההלכה היא כדעת ר' יהודה (שולחן ערוך תמג).

לגבי האופן שבו יש להשמיד את החמץ, המשנה אומרת את הדברים הבאים:

ר' יהודה אומר: אין ביעור חמץ אלא שריפה, וחכמים אומרים: אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים. (פסחים כא ע"א)

לפי ר' יהודה יש לשרוף את החמץ, ואילו לפי חכמים אפשר אפילו לפורר את החמץ ולהשליכו ברוח או להשליך אותו כפי שהוא לים. הראשונים דנים בבסיס הרעיוני שמביא למחלוקת זו.

תוספות (פסחים כא ע"ב ד"ה בהדי) מייחסים את מחלוקת זו למשנה אחרת שמבדילה בין חפצים שידועים בשם 'נקברין' – כדוגמת שור הנסקל, עגלה ערופה ובשר וחלב – לבין חפצים שיש לשורפם הידועים בשם 'נשרפין' – כדוגמת תרומה טמאה, עורלה וכלאי הכרם (תמורה לג ע"ב). הגמרא מסבירה כי אסור להנות מהאפר של החפצים שנקברו בעוד שכן מותר להנות מהאפר של החפצים שנשרפו. ברגע שאדם קיים את מצוות השריפה, 'נעשה מצווה' – אז המצווה הושלמה ויהיה מותר להשתמש באפר. על סמך גמרא זו התוספות מסבירים כי ר' יהודה וחכמים חלוקים בשאלה האם עלינו לסווג את החמץ כ'נשרפין' או כ'נקברין'. לפי ר' יהודה החמץ מסווג כ'נשרפין', אך חכמים רואים בחמץ 'נקברין' ולכן אפרו עדיין יהיה אסור. הטור פוסק בהתאם (טור תנה). הרב חיים סולובייצ'יק מפתח את גישה זו ומגן על עמדת הטור בחידושיו על הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה א, ג).

הרב עקיבא איגר חולק ומסביר שבאופן כללי אין מצווה להיפטר מחפצים 'נקברין' אלא יש להרחיק אותם כסוג של אמצעי מניעה כדי שלא יהיו בשימוש. אמנם, כולם מסכימים כי את החמץ יש לכלות. השפת אמת מסכים וטוען כי הן ר' יהודה והן חכמים מסכימים כי יש מצווה לכלות את החמץ; הם חולקים רק בנוגע לאופן הראוי שבו יש לבצע את השמדה זו (שפת אמת כא ע"א).

המשנה אינה מציינת אם המחלוקת בין ר' יהודה לחכמים מתייחסת לחמץ שנמצא בפסח או לחמץ שנשאר מלפני הפסח. הגמרא מביאה בשם רבי יהודה: אמר רבי יהודה: אימתי - שלא בשעת ביעורו, אבל בשעת ביעורו - השבתתו בכל דבר!" (פסחים יב ע"ב) הראשונים דנים בהבנה של המונחים 'שלא בשעת ביעורו' ו'בשעת ביעורו'.

רש"י מסביר כי ר' יהודה וחכמים חולקים בנוגע לאופן הראוי שבו יש להשמיד את החמץ לפני חצות יום י"ד בניסן; לגבי חמץ שנמצא לאחר חצות כולם מסכימים כי ניתן להשמיד את החמץ בכל דרך שהיא (רש"י שם). הרא"ש מניח כי רש"י מתכוון לכך שמתחילת השעה השישית בערב פסח, כולם מסכימים שיהיה ניתן להיפטר מהחמץ בכל דרך שהיא (רא"ש פסחים ב, ג).

רבנו תם חולק ומסביר שעד ובמהלך השעה השישית, כשרוב האנשים עסוקים בסילוק החמץ, כולם מסכימים שיהיה ניתן להשמיד את החמץ בכל דרך שהיא. אמנם, לאחר השעה השישית ר' יהודה טוען כי חייבים לשרוף את החמץ (תוספות פסחים יב ע"ב ד"ה אימתי). הוא מצטט את הירושלמי שתומך בדעתו (ירושלמי פסחים ב, ב). בעל המאור מקבל באופן עקרוני את דעה זו אבל טוען כי לפי ר' יהודה יש לשרוף את החמץ כבר מתחילת השעה החמישית, שעה לפני חצות היום (בעל המאור פסחים ה ע"א ברי"ף).

לסיכום, הראשונים דנים בשאלה האם ר' יהודה מחייב לשרוף את החמץ לפני חצות היום (רש"י), עד השעה החמישית (הרא"ש), מהשעה החמישית (בעל המאור) או אחרי חצות היום (רבנו תם). חלק מהראשונים פוסקים כר' יהודה,[2] ואילו אחרים פוסקים כדעת חכמים.[3] מעניין להעיר כי הגאון מווילנא סובר שאפילו חכמים מסכימים כי השיטה המועדפת להשמדת חמץ היא באמצעות שריפתו (ביאור הגר"א תמה, א).

השולחן ערוך פוסק בהתאם לשיטת הגאונים והרמב"ם, שלפיהם ניתן להשמיד את החמץ בכל דרך שהיא (שולחן ערוך תמה, א). לעומת זאת, הרמ"א כותב כי נוהגים לשרוף את החמץ כדעת ר' יהודה וכן יש לנהוג כפי הסוברים שר' יהודה דרש לשרוף את החמץ כבר לפני חצות היום (ראו משנה ברורה תמה, יח).

המשנה ברורה מעיר כי אדם יכול לזרוק את כל החמץ שלו למקום הפקר לפני סוף השעה החמישית, ובכך להיפטר משריפתו (משנה ברורה תמה, יח). ר' משה פיינשטיין כותב כי אסור לזרוק את החמץ לפח אשפה שנמצא בתוך שטח הבית ומחוץ לקירותיו, כיוון שעדיין האדם הוא הבעלים של פח האשפה הזה ולכן החמץ עדיין ברשותו. אם אדם זורק את החמץ לפח האשפה הציבורי שנמצא מחוץ לשטח ביתו אז הוא לא יצטרך להשמיד את החמץ (אגרות משה אורח חיים ג, נז).

יש ששורפים את הנוצה וכן את כף העץ שעשו בהם שימוש בבדיקת החמץ, וכן יש שנוהגים לשרוף את הלולבים של חג סוכות שעבר ואת השמנים שנותרו מחנוכה.

לאחר שריפת החמץ יש לקרוא את נוסח ביטול החמץ. הרמ"א מציין כי צריך להגיד את נוסח הביטול רק לאחר ששורפים את החמץ, כך שאדם יערוך את בדיקת החמץ כשהחמץ שלו עדיין ברשותו (רמ"א תלד). אחרים מציינים כי אסור לשפוך נוזל מצית על החמץ עצמו כיוון שזה עלול להפוך את החמץ לבלתי ראוי למאכל כלב ואז לא יהיה צורך לשרוף אותו.

 

מציאת חמץ במהלך חג הפסח

הגמרא מבחינה בין מי שמוצא חמץ ביום טוב לבין מי שמוצא חמץ בחול המועד (או לאחר חצות היום של ערב פסח). הגמרא מלמדת כי מי שמוצא חמץ ביום טוב צריך לכסות אותו בכלי עד הערב (פסחים ו ע"א). רש"י מסביר כי החמץ נחשב למוקצה ולכן אסור להזיז אותו (רש"י פסחים ט ע"א ד"ה קופח).

הראשונים דנים בשאלה מדוע אסור לשרוף חמץ ביום טוב, במיוחד לאור עיקרון 'מתוך' שלפיו מותר לבצע ביום טוב 'מלאכת אוכל נפש', מלאכה הנצרכת להכנת אוכל – גם כשלא עושים אותה כדי להכין אוכל (ראו ביצה יב ע"א).

יש ראשונים שמסבירים כי הגמרא מתייחסת למקרה שבו אדם ביטל את החמץ שלו כנדרש. לכן, מי שמוצא ברשותו חמץ במהלך חג הפסח לא עובר על איסור 'בל יראה ובל ימצא', ואין סיבה דחופה להשמיד את החמץ. הם מסבירים כי עיקרון 'מתוך' חל רק אם יש לאדם 'צורך', או אפילו 'צורך קל', בביצוע המלאכה הרלוונטית כדוגמת הרמת ילד לבית הכנסת ביום טוב. אמנם, כיוון שכאן אין צורך לשרוף את החמץ, אותו חמץ ייחשב למוקצה ויש להיפטר ממנו לאחר יום טוב. יחד עם זאת, אם אדם לא ביטל את החמץ שלו לפני פסח אותו חמץ שנמצא במהלך יום טוב לא ייחשב למוקצה, ויהיה ניתן, ואף צריך, להשמיד אותו לאחר יום טוב.[4]

אחרים טוענים כי גם אם אדם לא ביטל את החמץ שלו לפני פסח, עדיין יהיה אסור לו להזיז אותו במהלך יום טוב. התוספות מסבירים כי כיוון שהחמץ נחשב למוקצה ביום טוב, גם במקרה זה אין לשרוף את החמץ עד הערב (תוספות כתובות ז ע"א ד"ה מתוך). הכסף משנה סובר כי ייתכן שעיקרון 'מתוך' לא יחול במקרה זה; שריפת חמץ איננה 'צורך' ש'שווה לכל נפש' (פעולה שרוב האנשים מפיקים ממנה תועלת) – מרכיב הכרחי (כתובות ז ע"א) כדי להחיל את עיקרון 'מתוך' (הלכות חמץ ומצה ג, ח).

מעניין להעיר כי המאירי והכלבו סוברים שלמרות שאדם שלא ביטל את החמץ שלו אינו צריך לשרוף אותו ביום טוב, יש לדחות את איסור המוקצה ולהשמיד את אותו החמץ בצורה אחרת (כלבו מח).

השולחן ערוך פוסק כי מי שמוצא חמץ ברשותו במהלך חול המועד צריך לבערו ואם הוא מצאו ביום טוב צריך לכסות אותו בכלי ובערב לשרוף אותו. השולחן ערוך לא מפרט האם זה תלוי בשאלת ביטול החמץ לפני פסח (שולחן ערוך תמו, א). הגר"א מסביר כי הוא פוסק כפי הפוסקים שלא מבחינים בין אדם שאכן ביטל את חמצו לבין אדם שלא עשה זאת (ביאור הגר"א תמו, א).

 

מכירת חמץ

כיום, כמעט כל קהילה מארגנת לחבריה 'מכירת חמץ' מאורגנת, כלומר – מתן אפשרות לאנשי הקהילה למכור את החמץ שלהם לגוי לפני חג הפסח, ובכך להימנע מלעבור על איסור 'בל יראה ובל ימצא'. לאחר החג, אנשי הקהילה קונים בחזרה את החמץ שאותו הם מכרו לגוי לפני כן. מנהג זה, למרות שנהוג כיום בקהילות רבות, היווה מקור למחלוקות הלכתיות גדולות במשך מאות שנים.

ר' שלמה יוסף זווין עוקב אחר התפתחותו של מנהג זה בספרו על החגים המועדים בהלכה (פסח, פרק 4). הוא מזהה ארבעה שלבים היסטוריים\הלכתיים של מכירת החמץ: א) מכירת חמץ ללא כוונה לקנות אותו בחזרה לאחר חג הפסח. ב) מכירת חמץ מתוך כוונה לקנות אותו בחזרה לאחר חג הפסח. ג) מכירה פרטית של חמץ שנמצא ברשותו לגוי. ד) מכירה ציבורית של חמץ שנשאר ברשות היהודים.

המשנה, שמתארת את השלב הראשוני ביותר של מכירת החמץ, מלמדת כי לפני שהחמץ נאסר, יהיה מותר להאכיל איתו בעלי חיים או למכור אותו (פסחים כא ע"א). בדומה לכך מספרת גם הגמרא:

מעשה באדם אחד שהפקיד דיסקיא מלאה חמץ אצל יוחנן חקוקאה, ונקבוה עכברים והיה חמץ מבצבץ ויוצא, ובא לפני רבי. שעה ראשונה אמר לו: המתן, שניה - אמר לו: המתן, שלישית - אמר לו: המתן, רביעית - אמר לו: המתן, חמישית - אמר לו: צא ומוכרה בשוק. (פסחים יג ע"א)

ככל הנראה, אדם שנשאר עם כמות גדולה של חמץ לפני פסח ולא רוצה להשמיד אותו בעקבות ההפסד הכספי שזה יגרום לו, צריך למכור את החמץ שלו לגוי. המשנה והגמרא מתייחסות למקרה שבו הבעלים לא מתכוונים לקנות את החמץ בחזרה לאחר הפסח, אך בתוספתא מובאת סיטואציה שבה אדם מוכר את החמץ שלו לפני החג אך במקרה הזה הוא קונה אותו בחזרה לאחר החג:

ישראל ונוכרי שהיו באין בספינה וחמץ ביד ישראל – הרי זה מוכרו לנכרי ונותנו במתנה, וחוזר ולוקח ממנו [לאחר] הפסח ובלבד שיתנו לו במתנה גמורה. (תוספתא, פסחים ב, יב)

יש ראשונים שמסבירים כי התוספתא מתייחסת למקרה שבו ליהודי, כיוון שהוא נוסע בערב פסח, לא יהיה אוכל לאחר החג אלא אם כן יבצע את מכירה זו. בנוסף לכך, הבית יוסף (תמח) מביא את דברי הבה"ג שמסביר כי התוספתא מתייחסת למקרה שבו היהודי לא מתכוון לקנות את החמץ שלו בחזרה לאחר החג. הבית יוסף עצמו חולק על כך, והוא מעיר כי התוספתא מתירה את מנהג זה רק כיוון שהגוי קיבל בעלות מלאה על החמץ.

תרומת הדשן מתיר למכור את החמץ לגוי 'מחוץ לביתו' ולאחר מכן לקנות אותו מחדש לאחר הפסח (תרומת הדשן א, קכ). האחרונים דנים בשאלה האם תרומת הדשן התכוון לכך שהגוי הוא זה שצריך להיות מחוץ לביתו – כלומר, שהוא לא עובד עבור היהודי – או שמא החמץ.

עם הזמן, אנשים רבים ביקשו למכור את החמץ שלהם לגויים מבלי להוציא אותו מרשותם. לדוגמא, קמח שיכול להיהפך לחמץ, משקאות חריפים ופריטים אחרים שקשה לשנע אותם ממקום למקום. הרב יואל סירקיס מתיר לבעלים שמחזיקים בכמויות גדולות של משקאות חריפים שעשויים מחמץ למכור את המלאי שלהם לגוי, אך עליהם לתת לו את המפתח של החדרים שבהם אותם משקאות מאוחסנים (ב"ח תמח).

למרות שמכירת חמץ מהסוג הזה נראית כאידיאלית ביותר (משום שהיא אישית מאוד), היה קשה להשאיר את האחריות למכירת חמץ בידי כל אחד ואחד. לקראת תחילת המאה ה-19 התחילו לערוך מכירות חמץ רחבות יותר שבהם חברי הקהילה מכרו את החמץ שלהם לבית הדין או מינו אותם כשליחים למכור את החמץ שלהם לגוי.

יש השואלים האם מכירת חמץ היא בגדר של 'הערמה' – פרצה משפטית, ואם כן, האם ניתן לסמוך עליה. הרב יוסף שאול נתנזון (1808-1875) למשל כותב באריכות כנגד מנהג זה (שואל ומשיב תניינא ב, ז). אמנם, החתם סופר והמגן אברהם הגנו על קיומו של מנהג זה וגערו בכל מי שהטיל ספק בלגיטימיות שלו (חתם סופר אורח חיים קיג). למרות שמכירת החמץ הפכה לסטנדרט ברוב הקהילות היהודיות, חלקן מסתמכות על מכירת חמץ זו רק בשעת הצורך, כדוגמת בעלי חנויות או אנשים שמחזיקים ברשותם כמות גדולה של משקאות חריפים. יש גם כאלה שטוענים כי צריך להימנע ממכירה של חמץ גמור (חמץ ממשי)[5], אך אחרים חולקים על כך.[6]

חלק מהפוסקים ממליצים גם למי שנפטר מכל החמץ שברשותו לפני פסח, סטודנטים שגרים במעונות למשל, לבצע מכירת חמץ מחשש שמא הם שכחו להיפטר מכמה חתיכות של חמץ או מפריטים אחרים שבלי לדעת על כך מכילים חמץ.

האחרונים מפקפקים גם במאפיינים הטכניים של המכירה. למשל, מהי הצורה העדיפה ביותר לביצוע קנין? המשנה מלמדת כי רכישת מטלטלין חייבת להיעשות באמצעות העברה פיזית שלהם (משיכה או הגבהה), ולא באמצעות העברת כסף – קנין כסף (קידושין כג ע"א). הגמרא דנה האם זה נכון גם במקרה של עסקאות בין יהודים וגוים (בכורות יג ע"ב). התוספות כותבים כי כיוון שהפסיקה הסופית נמצאת במחלוקת, הן בגמרא והן בראשונים, במקרה של עסקה עם גוי רצוי לבצע לשם מצווה גם העברה פיזית של הפריט וגם העברה כספית (תוספות עבודה זרה עא ע"א ד"ה רב אשי).

כיוון שבמקרה של מכירת חמץ, החמץ הנמכר לא יוצא מרשות היהודי, יש לקיים סוג נוסף של קניין חוץ מהמשיכה או ההגבהה. המשנה מלמדת כי אפשר להעביר בעלות על מטלטלין כחלק מעסקה אחרת שכוללת רכוש. צורת קניין זו קרויה 'קנין אגב' (קידושין כג ע"א). בהתבסס על כך, המשנה ברורה ממליץ להשכיר או למכור חלק מהנכס כחלק מהמכירה, וכן לכלול את החמץ באותה עסקה (משנה ברורה תמח, יט). מסיבה זו בדרך כלל משכירים את החדר או הארון שבו נמצא החמץ כחלק ממכירת החמץ.

בנוסף לכך, הגמרא גם דנה בסוג של עסקה נפוצה מאוד בקרב אנשי עסקים בימינו – קניין סיטומתא (בבא מציעא עד ע"א). יש שמסבירים כי צריך לעשות שימוש בשטר (חוזה כתוב) במסגרת מכירת חמץ, למרות שבדרך כלל לא ניתן שטר במקרה של העברת בעלות על חפצים ניידים כיוון שהם עשויים להוות קנין סיטומתא. המשנה ברורה גם ממליץ לבצע קניין חליפין שבמסגרתו הגוי נותן חפץ משלו ליהודי כתמורה לחמץ (משנה ברורה תמח, יט).

אחרים מציינים כי למרות שבדרך כלל יש לשלם את המחיר המלא על מוצר שאדם קונה, הגוי לא משלם את המחיר המלא על כל החמץ שהוא קונה. המשנה ברורה מעיר כי למרות שהמכירה נעשית במסגרת המחיר המלא של החמץ, הגוי פשוט נותן חלק מהסכום המלא בעת המכירה ואותו חלק שהוא טרם שילם עליו נחשב לו כחוב (ביאור הלכה תמח, ג, ד"ה בדבר).

האחרונים דנים גם בשאלה כיצד יש לקנות בחזרה את החמץ לאחר הפסח. חלק מהפוסקים טוענים כי היהודי פשוט לוקח בחזרה את החמץ שאותו הוא מכר כיוון שהגוי טרם שילם את הסכום שנותר לו לשלם ושהיה נחשב לו כחוב, הרב שלמה קלוגר (האלף לך שלמה אורח חיים רכא), המשנה ברורה (ביאור הלכה תמח, ג ד"ה מכירה) ופוסקים נוספים עומדים על כך כי יש לקנות מחדש את החמץ מהגוי לאחר הפסח.

בתקופה האחרונה, כיוון שהנסיעות נעשו תכופות יותר, במיוחד נסיעות לישראל וממנה במהלך החגים, האחרונים שאלו מה על אדם שהחמץ שלו נמצא במקום שבו יש זמן אזורי אחר לעשות. למשל, אדם שגר בארצות הברית ובא לביקור בישראל למשך חג הפסח צריך לחגוג את הפסח עוד לפני שבארצות הברית בכלל ניתן למכור חמץ. לעומת זאת, מי שנוסע מישראל לארצות הברית ככל הנראה ירכוש בחזרה את החמץ שלו בזמן שחג הפסח עדיין חל בארצות הברית. האם איסור 'בל יראה ובל ימצא' חל בהתאם למיקום החמץ או הבעלים?

הרב יום טוב ליפמן הלפרין טוען כי איסור 'בל יראה ובל ימצא' חל בהתאם למיקומו של החמץ במהלך הפסח (תשובות עונג יום טוב לו). עם זאת, רבים חולקים על כך (ראו פסקי תשובות תמג, א).

למרות שרוב הפוסקים מחילים את איסור 'בל יראה ובל ימצא' בהתאם למיקום הבעלים, יש לנסות וליישם את שתי הדעות (ראו אגרות משה אורח חיים ד, צד-צה).

האם יהודי בעל מכולת שממשיך למכור את החמץ שברשותו במהלך הפסח, יכול למכור את החמץ שלו לגוי? הרב משה פיינשטיין עסק בשאלה זו רבות, והוא אישר את מנהג זה בתנאים והתניות שונות (אגרות משה אורח חיים א, קמט; ב, צא; ד, צה). הרבה פוסקי הלכה מתנגדים למכירה כזאת וחלקם אף אומרים שהמכירה בטילה.[7]

בימינו, מי שמתכוון למכור את החמץ שלו נוהג לכתוב על שטר הרשאה איזה חמץ בכוונתו למכור והיכן הוא ממוקם. בכך שאדם חותם על שטר ההרשאה הוא למעשה מסמיך את הרב למכור את החמץ שלו לגוי.[8] אם מדברים פנים אל פנים אין צורך לבצע את קניין זה, ואפשר להצהיר על המכירה באופן מילולי או אפילו בטלפון[9], ובמקרה זה הרב מבצע קניין סודר שבו המוכר מרים את העט או את המטפחת של הרב כדי להוכיח את רצינותו בנוגע למכירה. מנהג זה מבוסס על דברי הרמב"ם כדלקמן:

נהגו רוב המקומות להקנות למקצת אלו הדברים או כיוצא באלו ואומרים וקנינו מפלוני שעשה פלוני שליח או שמחל לפלוני חוב שיש לו אצלו או שבטל המודעה שמסר על גט זה וכיוצא באלו אף על פי שאינו צריך.

קנין זה שנהגו להקנות באלו הדברים אינו מועיל כלום אלא להודיע שאינו אומר דברים אלו כמשחק ומהתל אלא שגמר בלבו ואח"כ אמר לפיכך אם אמר בלב שלם אני אמרתי וגמרתי לעשות דבר זה אין צריך דבר אחר כלל. (הלכות מכירה ה, יב - יג)

למרות שניתן לוותר על מנהג זה במקרה הצורך, אפשר להטיל ספק בביצוע מכירת חמץ באופן מקוון, דבר שנעשה נפוץ מאוד בשנים האחרונות. השאלה המעניינת הזו ממתינה להתייחסות מצד העולם הרבני.

 

חמץ שעבר עליו הפסח

המשנה מלמדת:

מתניתין: חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה, ושל ישראל – אסור בהנאה, שנאמר "לא יראה לך שאור". (פסחים כח ע"א)

הגמרא מביאה מחלוקת בין ר' יהודה לר' שמעון בנוגע למקור הלכה זו. ר' יהודה סובר כי מדאורייתא, אסור לצרוך חמץ שהיה בבעלות יהודי במהלך פסח. ר' שמעון חולק; כפי שרבא מסביר (פסחים כט ע"א), חכמים הנהיגו קנס כיוון שאדם זה הפר את איסור 'בל יראה ובל ימצא'. ההלכה היא כדעת ר' שמעון.

הרמב"ן פוסק כי אין להבחין בין מי ששמר בשוגג על חמץ בפסח לבין מי שעשה זאת בכוונה (רמב"ן, פסחים לא ע"ב). הרמב"ם כותב דברים דומים:

חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנייה לעולם. ודבר זה קנס הוא מדברי סופרים מפני שעבר על בל יראה ובל ימצא אסרוהו. אפילו הניחו בשגגה או באונס. כדי שלא יניח אדם חמץ ברשותו בפסח כדי שיהנה בו אחר הפסח. (הלכות חמץ ומצה א, ד)

השולחן ערוך פוסק בהתאם (שולחן ערוך תמח, ג). חמץ של גוי מותר לאחר הפסח, אפילו לאכילה, אבל חמץ של יהודי שנשאר ברשותו במהלך הפסח, גם אם בטעות או בניגוד לרצונו, יהיה אסור.

הרב משה פיינשטיין כותב שלאחר פסח, יהיה ניתן לקנות חמץ במכולת שנמצאת תחת בעלות יהודי מהרגע שבו יש סיכוי של לפחות 50% שהמוצרים העומדים לרשות הלקוחות נקנו על ידי המכולת לאחר פסח. כיוון שחמץ שעבר עליו הפסח הוא איסור דרבנן, אנו מחילים את עיקרון ספק דרבנן לקולא (אגרות משה אורח חיים ד, צו).

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב דוד ברופסקי
תרגום: נתנאל חזן, תשפ"ג
עורך: יחיאל מרצבך, תשפ"ג