חנוכה | הזמן הראוי להדלקה

הגמרא ממשיכה לעסוק בדעה שהזכרנו בשיעור הקודם, לפיה יש צורך להדליק מחדש נר שכבה ('כבתה אין זקוק לה'):

 

לפי ברייתא זו, על הלהבה להישאר דולקת עד הזמן בו אין אנשים ברחוב; כלומר, לאמיתו של דבר, במידה והנרות כבו עלינו להדליק אותם מחדש. הגמרא משיבה לקושיה ומציעה את הפירוש הבא לברייתא: "אי לא אדליק [בפרק זמן זה] מדליק; ואי נמי לשיעורה [או שזה נאמר בנוגע לפרק הזמן שבמהלכו הנרות צריכים להיות דולקים]". במילים אחרות, 'עד שתכלה רגל מן השוק' מתייחס לפרק הזמן במהלכו אדם רשאי להדליק את נרות החג או למשך הזמן שעל נרות החנוכה להישאר דולקים.

 

גמרא זו מעלה מספר שאלות הלכתיות: מה הוא הזמן המוקדם ביותר בו ניתן יהיה להדליק את נרות החנוכה? האם קיימת חובה להדליק את הנרות בשקיעה או שמא אפשר גם מאוחר יותר? כמה זמן על האורות להישאר דולקים? ולסיום, האם דרישות אלו משתנות במידה ומדליקים את הנרות בתוך הבית?

 

בגמרא שהבאנו לעיל מובא: "מצוותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק". הראשונים דנים בהגדרה המדויקת של 'משתשקע החמה'. חלק מדיון זה תלוי למעשה בחישוב הזמנים ההלכתיים של צאת הכוכבים. סקירה קצרה של הדעות הללו תסייע לנו להבין את הדעות השונות בראשונים לגבי קביעת הזמן הראוי להדלקת נרות חנוכה.

 

בגמרא מובאים שני מקורות סותרים הנוגעים לזמני הערב והראשונים, המתבססים על מקורות אלו, מציעים שתי גישות להבין את משמעותם של זמנים אלו (שבת לד ע"ב-לה ע"א ופסחים צ ע"א).

 

מצד אחד, רבינו תם טוען כי למעשה קיימות שתי תופעות הנקראות 'שקיעה' (ראו תוספות ברכות ב ע"ב ד"ה דילמא; שבת לה ע"א ד"ה תרי; פסחים צד ע"א ד"ה רב יהודה). השקיעה הראשונה, האסטרונומית, מתחילה כשהשמש נעלמת מתחת לקו האופק. השקיעה השנייה מופיעה מאוחר יותר, כאשר השמיים הופכים חשוכים לחלוטין, למעט הקצה המערבי שלהם אשר נצבע באדום על ידי השמש ש'נמצאת' מתחת לאופק. שקיעה שנייה זו, אותה מתארת הגמרא במסכת שבת, מסתיימת כשהשמיים נהפכים לחשוכים לחלוטין – צאת הכוכבים. זמן צאת הכוכבים הינו 4\3 מיל לאחר שקיעת החמה השנייה כפי שמתואר במסכת פסחים. נעיר כי מיל הינו יחידת מידה טכנית השווה בערך לקילומטר ובהקשר שלנו התלמוד משתמש במונח זה על מנת להתייחס לכמות הזמן הלוקחת לאדם ממוצע ללכת מיל. לפי תרומת הדשן (ראו בית יוסף יורה דעה סט), השולחן ערוך (תנט, ב) והרמ"א (רסא, א) מיל הינו זמן של כ-18 דקות. לשיטת רבינו תם, ישנן הלכות שתלויות בשקיעה השנייה. לדוגמא, שבת נכנסת בשקיעה השנייה. לכן, ניתן לעשות ביום שישי מלאכות האסורות בשבת עד 3.25 מילין לאחר השקיעה הראשונה – בערך שעה לאחר השקיעה האסטרונומית. השבת מסתיימת בצאת הכוכבים, 72 דקות לאחר השקיעה האסטרונומית.

 

מצד שני, הגאונים (ראו מהר"ם אלשקר, תשובה צו, המביא את רב שרירא גאון ורב האי גאון) והגר"א (אורח חיים רסא, ב) חולקים על חישובו של רבינו תם. לדבריהם, בהתבסס על הגמרא בשבת, פרק הזמן שבין השקיעה ובין צאת הכוכבים, הידוע בתור 'בין השמשות', משתרע על פני 3/4 מיל. הגר"א מתנגד לשיטת רבנו תם לא רק על בסיס טקסטואלי אלא גם בגלל 'החוש מכחיש' – ישנן ראיות מדידות הגלויות לעיני כל הסותרות את דעתו של רבנו תם. השמיים כולם כבר חשוכים במהלך הזמן שאותו רבינו תם מגדיר כזמנו של היום! בעקבת כך, לפי הגאונים והגר"א זמן צאת הכוכבים הינו כ-13.5 דקות לאחר השקיעה האסטרונומית. הגר"א מכיר בכך שפרקי הזמן המוזכרים בגמרא – 3/4 מיל ו-4 מילין – מתייחסים אך ורק לקו האורך של ישראל ובבל במהלך נקודת השיווי של האביב והסתיו. למעשה, במקומות אחרים (כדוגמת צפון אירופה), בין השמשות וצאת הכוכבים מופיעים בזמן מאוחר הרבה יותר. כיוון שעונות השנה, קווי האורך וקווי הגובה משפיעים על זמן צאת הכוכבים, האחרונים דנים בשאלה מתי אדם יוכל בפועל להגיד קריאת שמע של ערבית או להוציא את השבת לפי גישה זו.

 

לאחר שסקרנו בקצרה את הדעות השונות בנושא זמני השקיעה וצאת הכוכבים, נתחיל כעת לבחון את ההשקפות השונות בקרב הראשונים לגבי הזמן המתאים ביותר להדלקת נרות חנוכה.

 

ישנן שלוש דעות בראשונים מהו זמן ההדלקה הראוי:

השולחן ערוך (תרעב, א) פוסק כי האדם צריך להדליק נרות "בסוף השקיעה" דהיינו בזמן צאת הכוכבים של רבנו תם – לפחות 72 דקות לאחר השקיעה. אמנם, לפי הגאון מוילנא, על האדם להעדיף להדליק בזמן השקיעה האסטרונומית – זאת בהתאם לשיטתו הכללית ביחס לזמני הערב (ביאור הגר"א שם ד"ה 'סוף'). נראה כי המשנה ברורה (תרעב, א) פוסק כדעתו של הגר"א – בספרו 'ביאור הלכה' הוא כותב כי עדיף שהאדם ידליק נרות בשקיעה לפני תפילת ערבית. אכן, זהו היה המנהג של תלמידי הגאון מוילנא שעברו לירושלים.[1] אחרונים מאוחרים יותר מדגישים כי אותם אלו המדליקים בזמן השקיעה האסטרונומית צריכים להשתמש במספיק שמן על מנת שהנרות יידלקו במשך חצי שעה לאחר צאת הכוכבים, לפחות.[2]

 

למרות שרוב הקהילות לא אימצו את הגדרתו של רבינו תם לצאת הכוכבים ביחס לזמני כניסת ויציאת השבת, רבים הולכים בשיטתו ביחס להדלקת נרות, והם מדליקים נרות חנוכה בצאת הכוכבים אך כפי שהגדירו הגאונים (ר' אליהו שלזינגר, מצוות נר איש וביתו עמ' 334-343, מגן על מנהג זה על אף שהוא לא זוכה לתמיכה בקרב הראשונים). זמן זה הינו כ-15-20 דקות לאחר השקיעה בישראל (ראו ילקוט יוסף מועדים, עמ' 208). החזון איש היה מדליק כ-20 דקות לאחר השקיעה (ראו ספר אורחות רבינו, עמ' 35; ראו גם ר' משה שטרנבוך, תשובות והגהות ב, קלד).

 

בארצות הברית ואירופה, מקומות בהם יש יותר זמן מישראל בין השקיעה ובין צאת הכוכבים, ר' משה פיינשטיין ממליץ להדליק את הנרות כ-10 דקות לאחר השקיעה ולהשתמש במספיק שמן בכדי שהנר יישאר דלוק לפחות שעה אחת – כחצי שעה לאחר צאת הכוכבים (אגרות משה אורח חיים ד קא, ו). ר' שמעון איידר (הלכות חנוכה) מעיד כי ר' אהרון קוטלר היה מדליק את נרות החנוכה 25-30 דקות לאחר השקיעה.

 

אותם אלו המדליקים נרות לפני זמן צאת הכוכבים צריכים להתפלל תפילת ערבית רק לאחר הדלקת הנרות – כך כאמור מצוין בביאור הלכה. אם כך, מתי אלו שמדליקים בצאת הכוכבים צריכים להתפלל ערבית? מחד, ייתכן ואנשים אלו יידרשו להדליק מיד בצאת הכוכבים, לפני תפילת ערבית, בכדי שיוכלו לקיים את מצוות הדלקת נרות בזמן הראוי ובהתאם לעיקרון 'זריזים מקדימים למצוות'. יתר על כן, כפי שמציין הפרי מגדים (תרב, א), מאחת ההבנות של הגמרא עולה כי יש להדליק את הנרות 'משתשקע החמה' ואם אדם יתפלל תפילת ערבית קודם לכן הוא עלול "לסכן" בכך את אופן הקיום הראוי של המצווה. מאידך, תפילת ערבית כוללת בתוכה את קריאת שמע המהווה מצווה דאורייתא, שקיומה בדרך כלל קודם לקיום מצוות שתיקנו חז"ל. בנוסף, קיום מצווה תדירה גובר על פני קיומה של מצווה שאיננה תדירה ('תדיר ושאינו תדיר – תדיר קודם').

 

לפי המגן אברהם (תרעב, ה), מי שטרם התפלל ערבית צריך קודם כל להדליק את נרות החנוכה, כיוון שישנה סבירות נמוכה שישכח להתפלל, בעקבות הדלקת נרות חנוכה. ר' יעקב ריישר לעומת זאת חולק על כך (שבות יעקב ב, מ). החיי אדם פוסק כי כל עוד האדם לא יפספס את הזמן הראוי להדלקת הנרות כתוצאה מכך, ישנה קדימות לתפילת ערבית (חיי אדם קכד, כ). באופן דומה ערוך השולחן (תרעב, ד) טוען כי נהוג להדליק נרות חנוכה רק אחרי שמתפללים תפילת ערבית.

 

מי שמסתפק כיצד לנהוג יכול להתנחם בכך שרבים התחבטו בשאלה זו. ר' חיים בנבנישתי בספרו 'כנסת הגדולה' מתאר כי במהלך שנות ילדותו הדליק נרות לאחר תפילת ערבית, בהתאם למנהג אביו. הוא ממשיך ומספר כי בנקודה מסוימת בחייו החליט לשנות את מנהגו והתחיל להדליק לפני תפילת ערבית. מאוחר יותר, כאשר נתקל בדברי הב"ח שטוען כי רוב האחרונים תומכים בשיטה המקדימה את תפילת ערבית להדלקת הנרות, הוא חזר למנהג משפחתו המקורי להדליק לאחר תפילת ערבית.

 

האם בנסיבות מקלות ('שעת הדחק') אדם יהיה רשאי להדליק נרות חנוכה לפני הזמן שנקבע – 'משתשקע החמה'? כפי שראינו לעיל, הרמב"ם כותב בפירוש כי על האדם להדליק נרות "עם שקיעתה, לא מאחרין ולא מקדימין" (הלכות חנוכה ד, ה) ובכך הוא פוסל באופן ברור הדלקת נרות לפני שקיעת החמה. באופן דומה הבה"ג, המובא ברשב"א ובר"ן (רשב"א שבת כא ע"ב ור"ן שבת ט ע"א) פוסק כי אסור לאדם להדליק נרות לפני השקיעה. אמנם, הרשב"א והר"ן חולקים עליו. לטענתם, למרות דרישת הגמרא להדליק "משתשקע החמה ועד שתכלה רגל מן השוק", אפשרי להדליק קודם השקיעה, בדומה להדלקת נרות לפני השקיעה בערב שבת.

 

בנוסף על האמור עד כה, אורחות חיים (המובא בבית יוסף תרעב) מביא את דברי מהר"י אבוהב אשר מתיר 'למי שהוא טרוד' להדליק נרות חנוכה כבר בפלג המנחה – שעה ורבע זמניות לפני השקיעה – כל עוד הוא מכין מספיק שמן בכדי שהנר יישאר דולק חצי שעה לאחר צאת הכוכבים. השולחן ערוך מאמץ את עמדה זו ופוסק אותה להלכה. למרות שחלק קטן מהפוסקים קובע כי אדם שמדליק לפני השקיעה בימות החול (בניגוד לערב שבת) לא יברך (ראו כף החיים תרעב, ג), רובם מאפשרים את אמירת הברכה בנסיבות אלו (לדוגמא, ראו משנה ברורה תרעב, ג).

 

בהסבר תשובתה של הברייתא כי מצוות נר חנוכה מתרחשת "משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק", התלמוד קובע "דאי לא אדליק – אדליק; ואי נמי לשיעורה". הראשונים נוקטים בעמדות שונות בפירושיהם לפסקה זו.

 

יש ראשונים (ראו תוספות שבת כא ע"ב ד"ה דאי; רא"ש שבת ב, ג; רמב"ם הלכות חנוכה ד, ה) שמסבירים כי הגמרא מציעה שתי עמדות שונות ועצמאיות בנוגע לאופן קריאתה של הברייתא. הקריאה הראשונה בברייתא סוברת כי פירוש "מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק" הינו כי אדם יכול להדליק עד לזמן בו אין עוד אנשים ברחוב, אך לא לאחר מכן. לפיכך, על הנרות להישאר דולקים רק עד התרוקנות הרחובות מאנשים. לפי הקריאה השנייה, תיאורטית, האדם יכול להדליק במשך כל הלילה, אך הנרות חייבים להישאר דולקים למשך כמות הזמן המתוארת בגמרא – "משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק" – חצי שעה בערך. ראשונים אחרים מסבירים כי שני ההסברים של הגמרא משלימים אחד את השני ולא סותרים. לכן, אדם יהיה רשאי להדליק עד 'שתכלה רגל מן השוק' אך עליו לדאוג לכך שהנרות יישארו דולקים למשך שיעור הזמן שנקבע.

 

הרמב"ם (שם ב, ג) ודעה מסוימת בתוספות (שבת כ"א ע"ב ד"ה דאי) מקבלים את ההבנה הראשונה ופוסקים על פיה כי אסור לאדם להדליק נרות לאחר נקודת הזמן שנקבעה בגמרא – 'עד שתכלה רגל מן השוק'. אחרים טוענים, בעקבות אי פסיקה מפורשת בגמרא של אחת מהקריאות בברייתא, כי אדם יכול מפאת הספק להדליק גם לאחר הזמן שנקבע (ראו ר"י פורת – מובא בתוספות). באופן דומה, בהתאם לדעה זו, אדם יהיה רשאי לברך על הדלקה זו. אמנם, לטענת הרשב"א (שבת כ"א ע"ב ד"ה והא), הגמרא לרגע לא התכוונה לשלול הדלקה לאחר הזמן הראוי, שהרי "דבר שמצוותו בלילה – כשר כל הלילה" (ראו מגילה כ ע"ב). מאידך, ברור כי אדם שהדליק מאוחר יותר מהזמן המתואר בגמרא, לא קיים את המצווה בצורה האופטימלית ביותר. השולחן ערוך פוסק:

 

 

נראה כי השולחן ערוך מאמץ את עמדתו של הרשב"א, על אף הדגשתו כי עדיף שהמצווה תיעשה מיד בשקיעה. הגר"א פוסק כי אדם שהדליק לאחר נקודת הזמן של 'תכלה רגל מן השוק' אינו צריך לברך; ברם, המנהג הנפוץ לא הולך בעקבות פסיקה זו.

 

למשך כמה זמן על הנרות להישאר דולקים? כאמור, בהסברה השני לברייתא הגמרא קובעת כי "מצוותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק" הוא גם משך הזמן שבו על הנרות להישאר דולקים. לפי הרי"ף, הרמב"ם ואחרים, מדובר בפרק זמן של חצי שעה לפחות. בהתאם לכך, השולחן ערוך פוסק כי על האדם להכין מראש די שמן עבור הנרות על מנת שיידלקו למשך חצי שעה ולא פחות מכך (שולחן ערוך תרעב, ו).

 

לטענת הרא"ש, כיוון שאנו פוסקים כשיטת 'הדלקה עושה מצווה' (כאמור בשיעורים הקודמים), על האדם בעת ההדלקה להשתמש בכמות שמן שתספיק למשך הזמן הנצרך. מי שמדליק ורק לאחר מכן מוסיף את כמות השמן הנדרשת לא יצא ידי חובתו (רא"ש שבת ב, ז). השולחן ערוך (תרעב, ב) פוסק כדעתו של הרא"ש. באותה ההלכה השולחן ערוך מוסיף כי אם הנרות דלקו במשך פרק הזמן המינימלי של חצי שעה, האדם רשאי לכבות את הנרות או לעשות בהם שימוש אישי (אשר בדרך כלל אסור). אמנם, המגן אברהם (שם) מצטט את המהרש"ל והב"ח כאוסרים שימוש אישי מאור הנרות גם לאחר פרק הזמן המינימלי שנקבע.

 

בהתבסס על הדברים שלמדנו לעיל, נראה כי ישנה חובה או לכל הפחות העדפה, שהאדם ידליק בתחילת הערב על מנת להבטיח שהנרות יישארו דולקים לפחות למשך חצי שעה. אמנם, במסגרת הדיון שלנו בהלכה זו חובה עלינו להתייחס למציאות החברתית שהתקיימה בזמן התלמוד. ככל הנראה, פסיקת הגמרא מבוססת על מציאות השווקים בבבל לפני למעלה מ-1,500 שנה, מציאות בה הרחובות התרוקנו בשעות הלילה. אך האם אותו עיקרון יחול גם בחברה המודרנית בה אנו חיים היום, מציאות בה הרחובות עמוסים עד לשעת לילה מאוחרת ורבים מדליקים בתוך בתיהם משום חשש 'סכנה' (סכנות פוטנציאליות הקיימות בהדלקת נרות חנוכה ברבים)? בהמשך לקו מחשבתי זה, עלינו לבחון האם בעקבות המציאות הקיימת כיום, על האדם להבטיח כי הנרות יישארו דולקים למשך זמן ארוך יותר מחצי שעה, כיוון שכיום אנשים מצויים ברחובות למשך זמן ארוך?

 

אכן, ישנם ראשונים אשר טוענים כי הזמנים שהוגדרו בגמרא כעדיפים להדלקת נרות חנוכה אינם רלוונטיים יותר. שיטה זו מתבססת על הגמרא במסכת שבת שמסקנתה היא "ובשעת הסכנה מניחה על שולחנו ודיו" (שבת כ"א ע"ב). מדבריהם עולה באופן ברור כי המנהג הרווח בתפוצות, ובמיוחד בארצות אירופה, היה להדליק בתוך הבית משום הסכנה בהפגנת פעולות דתיות במרחב הציבורי או משום תנאי מזג אוויר ירודים. הם ממשיכים ומסבירים כי אדם שמדליק בתוך ביתו איננו מכוון את ה'פירסומי ניסא' כלפי חוץ, לרחובות העיר, אלא כלפי אנשי ביתו (ראו תוספות, רשב"א, רא"ש, ר"ן ואחרים). לפיכך, כותב הרמ"א כי "יש אומרים שבזמן הזה שמדליקין בפנים אין צריך ליזהר ולהדליק קודם שתכלה רגל מן השוק" (רמ"א תרעב, ב). עם זאת, הוא מוסיף כי "מכל מקום טוב ליזהר גם בזמן הזה". לשיטת הרשב"א גם בימינו על האדם להדליק מוקדם ככל האפשר לאור העיקרון של 'זריזין מקדימין למצוות' (רשב"א שבת כא ע"ב).

 

פסיקה זו מעוררת את השאלה האם האדם מחויב לדאוג לפרסום הנס כאשר הוא מדליק בתוך ביתו. האם במצב הנוכחי על האדם לפרסם את הנס באופן פעיל בכך שהוא ידליק את הנרות בפני אחרים? האם האדם יוצא ידי חובה במידה והוא הדליק מאוחר בלילה כאשר כל אנשי הבית כבר ישנים? רבים מהראשונים סוברים כי מי שמדליק בביתו מברך גם אם הוא מדליק מאוחר בלילה (למעשה, בכל זמן עד עלות השחר). אולם המהרש"ל כותב כי האדם מברך רק עד חצות משום שאין כבר פרסומי ניסא לאחר שעה זו (מהרש"ל תשובה פה). ההגהות מיימוניות מביא את פסיקת רב יצחק, לפיה אדם יכול להדליק רק כל עוד בני משפחתו ערים (הלכות חנוכה ד, ב). באופן דומה, הטור (תרעב) מצטט את הערת ספר התרומה כי 'ראוי' להדליק בעוד בני המשפחה עדיין ערים.

 

שאלה זו נידונה גם אצל האחרונים. פוסקים מסוימים כותבים כי במידה ואדם מדליק לאחר גדר הזמן של 'תכלה רגל מן השוק' ואין עוד מישהו מבני המשפחה שנותר ער, הוא איננו יכול לברך. המשנה ברורה (תרעב, ו) ממליץ כי במצב זה אדם יעיר את בני ביתו על מנת שיוכל להדליק בברכה. המגן אברהם (שם) דורש את נוכחותם של שני אנשים נוספים לפחות – לא כולל המדליק עצמו – אך ערוך השולחן כותב כי נוכחות של אדם אחד נוסף, אפילו ילד, מספיקה על מנת להדליק בברכה (שם, ז). אחרים מקבלים את עמדתו של המהרש"ל ולשיטתם על האדם להדליק ללא ברכה לאחר חצות הלילה. אמנם, מספר פוסקים אחרים (ראו שער הציון, יז) כולל ר' משה פיינשטיין (אגרות משה אורח חיים ד, קה, ז), ר' שלמה זלמן אויערבאך (שלמי מועד עמ' 218) והרב עובדיה יוסף (ילקוט יוסף מועדים, עמ' 218 וחזון עובדיה חנוכה, עמ' 64) מתירים להדליק בברכה עד הזריחה.[3]

 

בקהילות רבות בישראל ובגולה המנהג המקורי להדליק בחוץ חזר להיות המנהג אותו מקיימים בפועל. אמנם, ניתן עדיין לטעון כי כיוון שברחובותינו אנשים מסתובבים עד שעות הלילה המאוחרות, התנאים ל'תכלה רגל מן השוק' צריכים להשתנות בהתאם. אכן ישנם אחרונים המציעים כי אדם שלא יכול להדליק בשקיעה צריך לנסות להדליק לפחות בזמן בו אנשים עדיין נמצאים ברחובות, במטרה לבצע את ההדלקה לפני 'שתכלה רגל מן השוק' (ראו לדוגמא מועדים וזמנים ב, קמא ומקראי קודש ד, א). אפילו אם אדם איננו יכול להדליק לפני נקודת הזמן של 'תכלה רגל מן השוק' כפי שהוגדרה בזמן התלמוד, עליו לפחות להשתדל להדליק בזמן שה'רגל' – הולכי הרגל – של ימינו עדיין נמצאים ברחובות. כפי שציינו לעיל, ישנן דעות הסוברות כי אדם שמדליק לאחר זמן זה צריך להדליק ללא ברכה.

 

באופן דומה אנו יכולים לשאול האם נסיבות ימינו יכולות להשפיע על משך הזמן בו הנרות צריכים להישאר דולקים. לטענת חלק מהראשונים, עדיף לדאוג כי יהיה מספיק שמן בנרות על מנת שהלהבה תבער עד שעת לילה מאוחרת. הלקט יושר לדוגמא מספר כיצד רבו, תרומת הדשן, היה מדריך את תלמידיו להדליק אחד אחרי השני ולא במקביל – במטרה שהנס יתפרסם במשך הלילה כולו.

 

אם נרצה לדייק יותר, עלינו לציין כי ישנם מספר פוסקים אשר מציעים כי אם אנשים מסתובבים ברחובות עד שעות הלילה המאוחרות, גם על נרות חנוכה להישאר דולקים עד לשעות הללו – בהתאם. הריטב"א לדוגמא כותב כי משך הזמן הנדרש להדלקה משתנה בהתאם למקום מגוריו של האדם (ריטב"א שבת כא ע"ב). אכן, מספרים כי ר' יצחק זאב סולובייצ'יק ור' שלמה זלמן אוירבעך היו דואגים לכך שנרותיהם יישארו דולקים עד שעת לילה מאוחרת. לעומת זאת, מסופר כי החזון איש כיבה את נרותיו חצי שעה לאחר צאת הכוכבים לפי זמן רבינו תם, במטרה להדגיש כי גדר זמן המצווה הוא רק למשך חצי השעה הראשונה.[4]