ארבעת הצומות | 2

 

בפרק הקודם דנו במקורותיהם של ארבעת הצומות. הבחנו בין תשעה באב לשלושת הצומות מכיוון שבתשעה באב אירעו אירועים טראגיים רבים לעם ישראל (תענית יח ע"ב). בפרק זה נדון בהלכות של שלושת הצומות הקטנים יותר.

 

תחילת הצום: השכמה מוקדמת על מנת לאכול או לשתות לפני 'עלות השחר'

כפי שציינו בפרק הקודם, שלושת ימי צום אלו, בניגוד לתשעה באב, לא חלים בלילה שקודם ליום הצום וכוללים רק את איסור האכילה והשתייה. הצום מתחיל בעלות השחר ומסתיים בצאת הכוכבים (כאשר יש שלושה כוכבים בשמים בגודל בינוני שניתן להבחין בהם). יש לבדוק בלוח זמנים טרם תחילתו של כל צום.

מעניין לציין את דברי הרמב"ן, שטוען כי כל ארבעת הצומות זהים ביסודם – הם מתחילים בלילה הקודם ויש לקיים את החומרות הנוספות (דהיינו – רחיצה, סיכה, יחסי אישות ונעילת נעלי עור). אמנם, הצומות בימינו הם בגדר 'רשות', ותלויים ברצונו של עם ישראל, ואכן, עם ישראל קיבל על עצמו לקיים רק את הצום ובמהלך שעות היום בלבד. עם זאת, התאריך של הצום מתחיל בלילה ויש לכך משמעות הלכתית (רמב"ן תורת האדם עניין אבלות ישנה).

השל"ה מציע את ההצעה הבאה למי שביכולתו לקיים את הצום כולו: יש להתחיל את הצום כבר בלילה הקודם ולשמור על החומרות של יום צום ציבורי (אין להימנע מללבוש נעלי עור שכן הדבר יכול להיתפס כפעולה של התנשאות).[1]

בהנחה שאין להתחיל את הצום כבר בשקיעה, עד מתי יהיה מותר לאכול בערב שלפני הצום? בגמרא נאמר כך:

תנו רבנן: עד מתי אוכל ושותה? עד שיעלה עמוד השחר, דברי רבי. רבי אליעזר בר שמעון אומר: עד קרות הגבר. אמר אביי: לא שנו אלא שלא גמר סעודתו, אבל גמר סעודתו – אינו אוכל... אמר רבא: לא שנו אלא כשלא ישן, אבל ישן – אינו אוכל. (תענית יב ע"א)

אביי ורבא מסכימים כי ברגע שאדם 'מסיח את דעתו' מהאכילה הוא כבר לא יכול לאכול יותר, אך הם חולקים בנוגע לשאלה מה נחשב כ'היסח הדעת'. לדברי אביי, ברגע שמסיימים את ארוחת הערב אין לאכול יותר. לדברי רבא, האכילה נאסרת רק אחרי שנרדמים. ההלכה היא בהתאם לדעתו של רבא.[2] הראשונים חולקים ביניהם בנוגע לשאלה האם ההירדמות שרבא מדבר עליה היא שנת לילה (כזו שבסופה קמים בבוקר) או שהוא מתכוון אף לנמנום קל טרם ארוחת הערב. יש ראשונים שמסבירים את הלכה זו על סמך מה שלמדנו לעיל. הצום ביסודו מתחיל בלילה שלפני יום הצום, אך כיוון שבפועל עם ישראל אכן אוכל בלילה שלפני הצום, הצום מתחיל מהרגע שבו לאדם אין כוונה לאכול עוד.

הירושלמי (תענית א, ד), שמובא בדברי הרא"ש (תענית א, יד; ראו גם תוספות תענית יב ע"ב; מרדכי תרכו), מוסיף ואומר כי אם אדם מכריע בדעתו לפני שהוא הולך לישון שהוא יקום במהלך הלילה ויאכל, הוא יהיה רשאי לעשות זאת. הראשונים דנים בשאלה האם יש צורך בהתניה שכזו גם בנוגע לשתייה. יש ראשונים שמקילים במקרה זה כיוון שבדרך כלל מתעוררים צמאים לאחר השינה ולכן השתייה לאחר שנת הלילה היא דבר שכבר נמצא במודעות של האדם (מרדכי שם; אור זרוע ב, תו; כלבו עא). הרא"ש לעומת זאת פוסק כי יש להתנות באופן מפורש לפני השינה אף במקרה של שתייה לפני עלות השחר (שו"ת הרא"ש כז, ז). השולחן ערוך (תקסד) פוסק לחומרה אך הרמ"א פוסק כי אין צורך בהתניה מפורשת ומודעת על מנת להמשיך ולשתות גם לאחר השינה (רמ"א שם). המשנה ברורה כותב כי עדיף להתנות באופן מפורש להמשיך לשתות גם אם קמים באמצע הלילה, אבל בדיעבד מי שרגיל לשתות מיד עם קומו בבוקר יהיה רשאי לעשות זאת גם ללא התניה מפורשת (משנה ברורה תקסד, ו).

 

'טעימות' וצחצוח שיניים בתענית

מהי הגדרת ה'אכילה' וה'שתייה' שאסורות בתענית? הגמרא שואלת האם אדם שצם חייב להימנע רק מאכילה או גם מהנאת החך בכל דרך שהיא? נראה את דברי הגמרא בנוגע לעניין זה:

בעי מיניה אשיאן, תנא דבי רב אמי, מרב אמי: השרוי בתענית, מהו שיטעום? אכילה ושתיה קביל עליה והא ליכא, או דילמא הנאה קביל עליה והא איכא? אמר ליה: טועם ואין בכך כלום. תניא נמי הכי: מטעמת אינה טעונה ברכה, והשרוי בתענית טועם ואין בכך כלום. עד כמה? רב אמי ורב אסי טעמי עד שיעור רביעתא. (ברכות יד ע"א)

הראשונים דנים בשאלה האם פסקה זו מתייחסת לתענית של אדם יחיד שמקבל אותה על עצמו באופן התנדבותי או אף על תענית ציבור. התוספות לומדים מלשון הגמרא 'קביל עליה' שהיא מדברת על תענית יחיד התנדבותית (תוספות תענית יד ע"א ד"ה דילמא). הראשונים דנים בשאלה האם תענית יחיד שה'טעימה' בה מותרת כוללת תעניות ציבוריות שנגזרו על עם ישראל בעקבות בצורת קשה או שמא תענית יחיד מתייחסת רק לתענית התנדבותית של אדם פרטי.

מצד שני, הרא"ש ופוסקים נוספים מסבירים כי התלמוד מתיר את ה'טעימה' בכל הצומות למעט תשעה באב ויום הכיפורים (רא"ש תענית א, טו בשמו של הנודע ביהודה מברצלונה). בשני הצומות האלו 'טעימה' עלולה לגרום להפרת איסור 'רחיצה לשם הנאה'. לדוגמא: טבילת אצבע במים במהלך יום הכיפורים (ריטב"א תענית יב ע"א). ייתכן גם כי הטעימה אסורה בשני הצומות הללו כיוון שבתשעה באב וביום הכיפורים נוהגים להחמיר בכל הנוגע לאיסורי התענית השונים שחורגים מתחום האכילה והשתייה (קורבן נתנאל שם).

יש המציעים כי כיוון שקיומם של שלושת הצומות הקטנים תלוי ברצון הציבור, הם נחשבים כצומות שהציבור 'קביל עליהו' [קיבלו עליהם] ולכן הטעימה תהיה מותרת (ראו ריב"ש רפז; ביאור הגר"א תקסז). השולחן ערוך פוסק כי מי שצם יהיה רשאי לטעום עד כדי 'רביעית' בכל הצומות למעט תשעה באב ויום הכיפורים, כל עוד הוא מוציא את הנוזל מפיו (שולחן ערוך תקסז, א).

מעניין להעיר כי בהמשך דבריו (שם ג) השולחן ערוך מצטט את תרומת הדשן שמשיא עצה שלא לרחוץ את הפה ביום צום. תרומת הדשן מסביר כי כיוון ש'טעימה' לדעתו מותרת רק בתענית יחיד, יש להימנע מלשטוף את הפה בתעניות ציבור (תרומת הדשן קנח). המגן אברהם מצביע על סתירה לכאורה: אם השולחן ערוך מתיר לטעום בתעניות ציבור אז וודאי שהוא יתיר גם לשטוף את הפה, בניגוד לעמדת תרומת הדשן (מגן אברהם תקסז, ו). כדי ליישב את שתי הלכות אלו, המגן אברהם מציע ואומר כי ההלכה שאוסרת את שטיפת הפה מתייחסת לשטיפת פה ביותר מרביעית (שם). הרב מרדכי כרמי, מחבר ספר מאמר מרדכי על השולחן ערוך, היה כל כך מוטרד מסתירה זו עד כדי כך שלטענתו חייבים להסביר כי דבריו האחרונים של השולחן ערוך מתייחסים לתשעה באב ויום הכיפורים, ואילו בשאר הצומות שטיפת הפה מותרת לחלוטין (מאמר מרדכי תקסז). הרב עובדיה מתאר כל ניסיון לפתור את בעיה זו כ'סכנת דרכים' (ילקוט יוסף מועדים עמ' 534).

הרמ"א מוסיף ואומר כי נוהגים להקפיד ולא להתיר את הטעימה גם בשלושת הצומות הקטנים (רמ"א תקסז, א). נראה שפסיקה זו תואמת יותר את עמדת תרומת הדשן. עם זאת, בחיבורו של הרמ"א על דברי הטור, דרכי משה, הוא מציין כי המהרי"ל היה שוטף את פיו תוך כדי רכינה קדימה כדי שהמים לא יגיעו לגרונו. ככל הנראה, המהרי"ל טוען כי למרות שאין לטעום במהלך ארבעת הצומות, אין לחשוש בכל הנוגע לשטיפת הפה (דרכי משה תקסז, ב). האליה רבה פוסק בהתאם לדבריו (אליה רבה תקסז, ה).

המשנה ברורה כותב כי במצבים של אי-נעימות, אדם יהיה רשאי לשטוף את פיו במים, כל עוד הוא נזהר שלא לבלוע אף טיפה; זה נכון גם לגבי תשעה באב (משנה ברורה יא). באופן דומה, המנחת יצחק מתיר לשטוף את הפה, אפילו בעזרת מברשת שיניים, כאשר הדבר נחוץ (מנחת יצחק ד, קט). כיום, נראה כי רוב האנשים מרגישים אי-נעימות גדולה כשלא מתאפשר להם לרחוץ את השיניים בבוקר ולכן יהיה מותר לצחצח שיניים או פשוט לשטוף את הפה במהלך הצום.

 

אדם ש'שכח' את הצום

מה אדם צריך לעשות במקרה שבו הוא נזכר כי היום הוא יום צום רק אחרי שבירך ברכה ראשונה על מאכל או משקה? שאלה זו קשורה למעשה לשאלה כללית יותר והיא מה על האדם לעשות אם בירך בטעות ברכה על מאכל אסור, כדוגמת מאכלות שאינם כשרים, מאכלי חלב אחרי אכילת אוכל בשרי, או מאכל שנשבע שלא יאכל. מחד, המאכלות אסורים לאכילה וודאי שאסור לו לאכול אותם. מאידך, אין לשאת את שם השם לשווא, אפילו כשאמירת השם נאמרת כחלק מברכה, ולכן יהיה עליו לאכול את אותם מאכלות. כדי לפתור בעיה זו עלינו להבין מהו מקור איסור אמירת ברכה לבטלה, את רמת האיסור של המזון המדובר ולאחר מכן להעריך לאיזה מן האיסורים יש לחשוש יותר.

הראשונים דנים במקור האיסור לומר ברכה לבטלה. הגמרא מלמדת כי "כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום 'לא תשא שם ה' אלוקיך לשווא'" (ברכות לג ע"א). במקום אחר (תמורה ד ע"א) הגמרא טוענת כי מי שמוציא את שמו של הקב"ה לשווא עובר על ציווי "את ה' אלוקיך תירא" (דברים ו, יג). רוב הראשונים סוברים כי אין להבין את הגמרא כפשוטה וכן כי האיסור הוא מדרבנן.[3] אמנם, הרמב"ם (הלכות ברכות א, טו), ובעקבותיו גם השולחן ערוך (קטו, ד), פוסקים כי ככל הנראה זהו איסור דאורייתא.

לדעת הרמב"ם, במקרה של אמירת ברכה בטעות על דבר מאכל ביום צום בו אנו עוסקים, יהיה ניתן לטעום מעט כדי שלא לשאת את שם השם לשווא שהרי לשיטתו זהו איסור דאורייתא ואילו הצום הוא מדרבנן. אמנם, לפי התוספות אין לאכול מאותו המאכל, במיוחד במהלך אחד מארבעת הצומות שמקורם הוא ב'דברי קבלה' (מן הנביאים). לכן, עדיף שאדם פשוט יגיד 'ברוך שם כבוד' מיד בסיום הברכה.

הרב עובדיה יוסף פוסק בהתאם לשיטת הרמב"ם, כי יש לטעום ולבלוע מעט אוכל כדי להימנע מאמירת ברכה לבטלה, כאשר גם במצב זה ייחשב לאדם שהוא קיים את הצום (יביע אומר יורה דעה ב, ה, ו-ח). הפסקי תשובות מצטט מספר אחרונים שפוסקים כי אסור לאכול את אותו המאכל, אך יש לטעום אותו מבלי לבלוע (פסקי תשובות תקסח. השערי תשובה שם גם דן בנושא זה). מי שהתחיל להגיד את הברכה אבל לא סיים אותה צריך לומר 'למדני חוקיך' באותו הרגע שנזכר כי זהו יום צום, שכן אמירה זו היא פסוק מן התנ"ך (תהלים קיט, יב).

מי ששכח לגמרי מהצום ואכל כהרגלו עד לנקודה מסוימת במהלך היום צריך לצום מאותו הרגע שנזכר ועד לסוף הצום. יתר על כן, אין לנסות ו'להשלים' את הצום. אמנם, המהרי"ל, שמובא במשנה ברורה (תקסח, ח), מורה למי שאכל במהלך הצום להשלים את הצום כדי לזכות בכפרה.

 

הפטורים מן הצום

ביום כיפור כל מי שהוא בגדר 'מבוגר' חייב בצום אלא אם כן שמירת הצום עלולה לסכן את חייו ('פיקוח נפש'). במצב כזה, יש להעדיף לאכול או לשתות במידות קטנות ('לשיעורים'). לעומת זאת, בארבעת הצומות ישנם אנשים הפטורים מקיום ימי הצום.

אדם חולה, גם אם מחלתו איננה מסכנת את חייו ('חולה שאין בו סכנה'), וקשיש חלש שעלול לחלות אם הוא יצום, לא צריכים לצום (משנה ברורה תקמד, יא; חיי אדם קלה, ב). אדם חולה לא צריך לשקול אם מצבו ייהפך למסוכן או לא; כל עוד הוא חולה הוא יהיה פטור מן הצום (פסקי תשובות תקנד, ח). בנוסף לכך, אדם שמחלים ממחלה וחושש יגרום לו להיות שוב חולה, או אפילו אדם שלא מתאושש ממחלה אלא חושש כי הצום יגרום לו להיות חולה, איננו צריך לצום ויהיה לו מותר לאכול ולשתות. לדוגמא, אדם שסובל ממחלת הסוכרת, כאבי ראש עזים של מיגרנה או אבנים בכליות יהיה רשאי לאכול או לשתות על מנת למנוע את הופעת המצבים הללו. אומנם, על אותם אלה שחייבים לאכול להימנע מאכילת בשר ושתיית יין ולהסתפק רק במאכלים ומשקאות שחיוניים להם מבחינה בריאותית.

אדם שצריך לקחת תרופות במהלך הצום כגון אנטיביוטיקה, או מי שסובל ממצב כרוני אך ביום הצום הוא איננו חולה ולכן יהיה חייב לצום, צריך לנסות לבלוע את התרופות שלו בלי מים. יש הטוענים כי מי שלא מסוגל לבלוע תרופות ללא מים יהיה צריך לערבב מעט מים עם חומר מריר וליטול את התרופה יחד עם מים אלו (שולחן ערוך תקנד, ד). בליעת כדור עם מעט מי פה צריכה להספיק. בספרו של הרב ד"ר אברהם סופר אברהם על הלכות תרופות מובאים דברי הרב שלמה זלמן אויערבך והרב יהושע נויבירט שמתירים לאדם שלא יכול ליטול תרופה ללא שתיית מים לשתות מים יחד עם אותן התרופות (נשמת אברהם ה, תקנד, א).

האחרונים דנים בשאלה האם אדם שחייב לאכול או לשתות במהלך ארבעת הצומות יהיה רשאי לעשות זאת אך במידות קטנות ('לשיעורים'), כפי שעושים אנשים שהדבר מותר להם במהלך יום הכיפורים (ביאור הלכה תקנד, ו. מצטט את הפתחי עולם; מרחשת א, יד), או שמא מדובר בהחמרה שלא חלה בארבעת הצומות (אבני נזר נד; ערוך השולחן תקנד, ז; שבט הלוי ד, נו; ציץ אליעזר י, כה, טז). הנשמת אברהם כותב בשמו של הרב שלמה זלמן אויערבך כי אדם בריא שאוכל או שותה כדי שלא להיות חולה יהיה צריך לאכול או לשתות 'לשיעורים', כפי שעושה אדם חולה הצפוי לעלות לתורה ביום הצום (נשמת אברהם ד, תקנד, א).

למרות שנשים בהריון ומניקות מחויבות לצום במהלך ט' באב, הן יהיו פטורות מתענית בשאר הצומות הקטנים וכך הוא הדין אף בתענית אסתר (שולחן ערוך תקנד, ה; שם תקנ, א). הרמ"א מעיד כי בקהילות אשכנז נשים בהריון נהגו לצום (רמ"א שם). ערוך השולחן כותב כי נשים בהריון יכולות לצום אבל אם דבר זה גורם לצער גדול עבורן הן יהיו רשאיות לאכול, גם אם הצום לא מהווה סכנה עבור האישה או העובר (ערוך השולחן תקנ, א). מקובל בימינו כי נשים הרות ומניקות לא צמות בימים אלו.

המונח 'אם מניקה' מתייחס ככל הנראה לנשים שמניקות בפועל, אך חלק מהאחרונים, דוגמת הרב שלום מרדכי שבדרון (דעת תורה תקנ) והרב עובדיה יוסף (יחווה דעת א, לה), פוטרים את הנשים מלצום במהלך כל עשרים וארבע החודשים שלאחר הלידה, פרק הזמן שמוגדר בגמרא כ'תקופת ההחלמה' של היולדת (נידה ט ע"א).

חלק מהפוסקים ביקשו לפטור את כל הנשים מלצום בשלושת הצומות הקטנים וכן מתענית אסתר במשך כל אותן השנים שבהן הן צפויות ללדת (ראו פסקי תשובות תקנ, א), אך נראה כי יהיה קשה להסתמך על פסיקה זו במקרים שבהם אין נסיבות מיוחדות.

האם ילדים צריכים לצום בימי הצום הקטנים? הגמרא דנה בגיל שבו הילדים יהיו צריכים להתחיל לצום ביום הכיפורים ולמשך כמה זמן (יומא פב). המשנה ברורה כותב כי ילדים אינם מחויבים לצום במהלך הצומות הקטנים, ואפילו לא למספר שעות, אך יש לחנך אותם לאכול רק את אותם המאכלים שחיוניים להם לשם שמירת הבריאות (משנה ברורה תקנ, ה). הוא חוזר על דבריו אלה אף ב'ביאור הלכה' (שם א). הרמ"ע מפאנו, משבח את המנהג להרגיל ילדים שלא לאכול למספר שעות במהלך הצומות הקטנים (רמ"ע מפאנו קיא).

 

התנהגות ביום צום

כפי שדנו לעיל, ימי הצום נועדו לעודד ולהביא לכדי התבוננות פנימית וחזרה בתשובה. אכן, החפץ חיים בסוף דבריו על הלכות לשון הרע, מזהיר ואומר כי עלינו לזכור ולשמר את מהותם של ימי הצום וכן לראות אותם בפרספקטיבה הנכונה:

ולכן חייב כל איש לשום אל ליבו באותן הימים ולפשפש במעשיו ולשוב בהן. כי אין העיקר התענית כמו שכתוב באנשי נינוה: "וירא ה' את מעשיהם" (יונה ג, י) ואמרו חז"ל: "את שקם ואת תעניתם" לא נאמר אלא "את מעשיהם", ואין התענית אלא הכנה לתשובה. לכן אותם האנשים שכשהם מתענים הולכים בטיול ובדברים בטלים תפשו הטפל והניחו העיקר. ומכל מקום אין לפטור את עצמו בתשובה בלבד כי ימים אלו הם מִצְוַת עשה מדברי הנביאים להתענות בהם. (משנה ברורה תקמט, א).

כפי שלמדנו לעיל, באופן תאורטי יש לקיים את הצומות כבר מתחילת הלילה שקודם ליום הצום עם כל החומרות שישנן במהלך תשעה באב. למרות שלא נוהגים בפעול לקיים את אותן החומרות, העובדה שהן חלות באופן תאורטי צריכה ללמד אותנו כמה דברים בנוגע לאופן שבו עלינו להתנהג במהלך ימי הצום. הרמב"ם מציין את נקודה זו בתיאורו ההלכתי של ההתנהגות הראויה במהלך הצום:

כל השרוי בתענית, בין שהיה מתענה על צרתו או על חלומו בין שהיה מתענה עם הצבור על צרתם, הרי זה לא ינהוג עידונין בעצמו ולא יקל ראשו ולא יהיה שמח וטוב לב אלא דואג ואונן. (הלכות תעניות א, יד)

למרות שמבחינה טכנית הצום מחייב אותנו רק להימנע מאכילה ושתייה, באופן אידאלי יהיה עלינו להגביל את צריכת ההנאות הפיזיות שלנו ולהתמקד במהות היום: חזרה בתשובה.

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב דוד ברופסקי

תרגום: נתנאל חזן, תשפ"ב

עורך: יחיאל מרצבך, תשפ"ב