מצוות נטילת ארבעת המינים

 

התורה מצווה שניטול 'ארבעה מינים' בחג הסוכות וכן ש'נשמח לפני ה' אלוקינו' במשך שבעה ימים:

וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל, וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים. (ויקרא כג, מ)

המשנה מתארת כיצד בבית המקדש היו נוטלים את ארבעת המינים במשך כל שבעת ימי חג הסוכות, ואילו מחוץ למקדש הם ניטלו רק ביום הראשון (סוכה מא ע"א). רש"י (סוכה מא ע"א ד"ה במקדש) מביא את הסיפרא (פרשת אמור, פרשה יב) שמסביר את המושג 'לפני ה'' כמתייחס לבית המקדש. הגמרא ממשיכה להסביר כי לאחר חורבן בית המקדש ר' יוחנן בן זכאי תיקן שמדרבנן יש ליטול את ארבעת המינים במשך כל שבעת ימי החג ובכל מקום זכר למקדש. בפרק זה נדון באופייה והיקפה של המצוות מדאורייתא ומדרבנן ליטול ארבעה מינים וכן נתחיל בלימוד ההלכות שנוגעות לקיום מצווה זו.

 

היחסים שבין מצוות הדאורייתא

הרב סולובייצ'יק מעלה את השאלה הבאה[1]: איך אפשר להסביר את היחס שבין תחילת הפסוק: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן" לבין סיום הפסוק: "וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים" – שני חלקים שבדרך כלל מובנים כמתייחסים לנטילת ארבעת המינים מחוץ לבית המקדש ובתוכו בהתאמה? מצד אחד, אפשר להסביר שטיב היחס הוא כמותי– אותה מצווה, שנעשית במשך יום אחד בלבד מחוץ למקדש, נעשית בתוך המקדש במשך שבעה ימים. מצד שני, אפשר להבין כי טיב היחס הוא איכותי – מצווה אחת נעשית בבית המקדש במשך שבעה ימים, ואילו את המצווה השנייה שנעשית מחוץ לבית המקדש יש לקיים רק ביום הראשון של חג הסוכות.

הרב סולובייצ'יק מביא מספר ראשונים שמתייחסים לשאלה זו. רש"י (סוכה כט ע"ב), תוספות (שם ד"ה בעינן) והרא"ש (סוכה ג, א) מסכימים כי מצוות נטילת לולב במקדש חולקת את אותם המאפיינים והסטנדרטים של מצוות נטילת ארבעת המינים מחוץ למקדש. כתוצאה מכך, המרכיבים של "לכם" (שלכם) ו"הדר" (יופי), שבהם נדון בהמשך, חלים על שני המצבים. אמנם, הרמב"ם חולק:

כל אלו שאמרנו שהם פסולין מפני מומין שבארנו או מפני גזל וגניבה – ביום טוב ראשון בלבד, אבל ביום טוב שני עם שאר הימים – הכל כשר. (הלכות לולב ח, ט)

הרמב"ם טוען כי מרכיבי הבעלות וההדר חלים רק ביום הראשון, אפילו בבית המקדש!

הרב סולובייצ'יק מסביר כי רש"י ותוספות רואים את מצוות נטילת ארבעת המינים במקדש במשך כל שבעת ימי החג כהרחבה של המצווה המקורית, ולכן כל הפרטים שחלים ביום הראשון של החג חלים גם על שאר הימים. הרמב"ם חולק וככל הנראה טוען כי המצווה ביום הראשון היא מצוות 'לקיחה' – כפי שנאמר בפסוק: "ולקחתם לכם", ואילו המצווה במקדש היא מצוות 'שמחה' – כפי שנאמר בפסוק "ושמחתם לפני ה' אלוקיכם". לכן, למרות ש'פסולים' מסוימים שפוסלים את ארבעת המינים עצמם חלים במשך כל ימי החג (לולב ואתרוג שחייבים להישרף בשל מעורבותם בעבודה זרה למשל: "כתותי מכתת שיעוריה"), הפרטים החיצוניים, כדוגמת הלכות 'הדר' ו'חסר', לא חלים במשך ששת הימים הנוספים ליום הראשון כיוון שהם מהווים הרחבה של המצווה המקורית.

הרמב"ן מציע גישה שלישית. הוא טוען כי למרות שאפשר להשתמש בלולב מושאל במקדש לאחר היום הראשון, משום שהדרישה לבעלות ('לכם') חלה רק על היום הראשון, שאר סוגי הפסולים ('הדר' ו'חסר') חלים במקדש במהלך כל ימי החג (מלחמות השם סוכה טו ע"א). הרב סולובייצ'יק מסביר כי הרמב"ן מסכים עם הרמב"ם ומבחין בין מצוות המקדש ביום הראשון ובין שאר ימות החג. עם זאת, הוא רואה ב'הדר' וב'חסר' חלקים בלתי נפרדים מקיום מצוות ארבעת המינים, או מהגדרת המינים, ולכן הם יפסלו את ארבעת המינים במשך כל ימי החג.[2]

האחרונים דנים בשאלה האם המצווה במקדש ביום הראשון כוללת רק את מצוות השמחה או גם את מצוות ה'לקיחה'. הם מציעים כי באופן תאורטי, מי שנוטל את ארבעת המינים בביתו ביום הראשון ולאחר מכן מגיע לבית המקדש אולי יתחייב ליטול בשנית את ארבעת המינים, כדי לקיים את מצוות השמחה. למרות שהדיון האחרון נראה במידת מה כתאורטי בלבד, לשאלה האם יש להחיל את הפסולים של 'הדר' ו'חסר' לאחר היום הראשון יש חשיבות מעשית רבה. השורות הבאות יוקדשו לסקירת סוגי הפסולים השונים וכן לזמן שבו כל אחד מהם חל.

 

סקירת סוגי הפסולים השונים והזמן שבו כל אחד מהם חל

כאמור לעיל, מחוץ למקדש, ביום הראשון של סוכות, אדם מקיים את מצוות הדאורייתא "ולקחתם לכם ביום הראשון"; בשאר ימות השבוע המצווה היא מדרבנן משום 'זכר למקדש'. הגמרא מבחינה בין שני סוגי מאפיינים שקיימים בארבעת המינים – אלו הנחוצים עבור כל ימי החג ואלו הנחוצים רק ביום הראשון.

לדוגמא, מידות ארבעת המינים (אתרוג – גדול יותר מביצה; הדסים וערבות – שלושה טפחים; לולב – ארבעה טפחים) צריכים להיות כנדרש במשך שבעת ימי החג. בנוסף לכך, סוגי פסול שקשורים לטבעם של כל אחד מהמינים, כדוגמת אתרוג 'מורכב', הדס שוטה שעליו אינו שווים (סוכה לב ע"ב) או ערבה שהיא 'צפצפה' (סוכה לד ע"א), חלים במשך כל ימי החג. לסיום, כפי שציינו לעיל, לפעמים אדם לא יוצא ידי חובה גם אם הוא נוטל ארבעה מינים שעונים על כל הדרישות לעיל – בגלל שיש לשרוף אותם או בגלל שהם הושגו בדרכים לא כשרות (מצווה הבאה בעבירה).

בנוסף, הגמרא מדברת על שלוש דרישות נוספות: 'לכם', 'הדר' ו'חסר'. דרישת ה'לכם' נלמדת מהפסוק "ולקחתם לכם" – דהיינו שארבעת המינים צריכים להיות שייכים לאותו אדם שנוטל – 'לוקח' – אותם. הדרישה ל'הדר' נלמדת מהאופן שבו התורה מתארת את האתרוג – "פרי עץ הדר" – דהיינו כי כל אחד מארבעת המינים צריך לשמור על רמת יופי מסוימת שנקבעת בהתאם לתכונות הפיזיות של כל אחד מהמינים. לסיום, כל אחד מארבעת המינים צריך להיות שלם מבחינה פיזית ולא 'חסר'. ההגדרה הפיזית המדויקת של 'הדר' ו'חסר' משתנה בין מין למין.

אילו מהפסולים האלו חלים ביום הראשון, היום שבו חיוב נטילת ארבעת המינים הוא מדאורייתא, ואילו חלים במהלך שאר ימות השבוע? ביום הראשון שבו נטילת ארבעת המינים היא מדאורייתא יש לוודא כי הלולב אכן שייך למי שנוטל אותו, כדי שאותו נוטל אכן יצא ידי חובת המצווה מדאורייתא וכפי שכתוב בפסוק: "ולקחתם לכם". לכן, אין להשתמש בלולב שאול, ובוודאי שלא בלולב גנוב, ביום הראשון של חג הסוכות.[3]

למרות שבימינו נהוג כי לכל אדם יש סט ארבעה מינים משלו (למעט נשים וילדים), זה לא היה המנהג הנפוץ עד השנים האחרונות. כיצד אדם שאין לו ארבעה מינים משלו יכול לקיים את מצוות נטילת ארבעת המינים בלילה הראשון של חג הסוכות? הגמרא מספרת:

ומעשה ברבן גמליאל ור' יהושע ור' אלעזר בן עזריה ור' עקיבא שהיו באין בספינה ולא היה לולב אלא לרבן גמליאל בלבד שלקחו באלף זוז. נטלו רבן גמליאל ויצא בו ידי חובה, ונתנו לר' יהושע במתנה. נטלו ר' יהושע ויצא בו, ונתנו לר' אלעזר בן עזריה במתנה, נטלו ר' אלעזר בן עזריה ויצא בו ונתנו במתנה לר' עקיבא, נטלו ר' עקיבא ויצא בו והחזירו לרבן גמליאל. למה לי למימר החזירו מלתא אגב אורחיה קא משמע לן ^גמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה . (סוכה מא ע"ב)

לכן, אדם רשאי לתת לחברו את ארבעת המינים שלו כ'מתנה על מנת להחזיר'. כל עוד מחזירים את ארבעת המינים דבר זה נחשב לבעלות והמקבל יוצא ידי חובת נטילת ארבעת המינים. בנוסף לכך, השולחן ערוך מתאר כיצד בעבר קהילות נהגו לקנות אתרוג יחיד בשותפות בהנחה שכל אחד מהשותפים בו נותן את חלקו לאותו אדם שנוטל את ארבעת המינים כ'מתנה על מנת להחזיר' (שולחן ערוך תרנח, ט).

הרמ"א (תרמט, ה) מצטט את תרומת הדשן (ק) שפוסק כי לאחר היום הראשון, אפשר אפילו לקחת לולב של אדם אחר ללא רשות במידת הצורך והוא נחשב כ'מושאל'. אנו יכולים להניח כי הבעלים היה נותן רשות לאדם אחר לקיים מצווה באמצעות ממונו שלו (של הנותן).

הראשונים חולקים בנוגע לשאלה האם הדרישה של 'הדר', שמתבטאת באופן שונה בכל אחד מארבעת המינים – חלה כל השבוע או רק ביום הראשון. רוב הראשונים[4] מניחים כי דרישת ה'הדר' חלה במשך כל השבוע וכפי שנלמד מהגמרא (סוכה כט ע"ב). אמנם, הרמב"ם חולק.[5] למרות שהשולחן ערוך מצטט את הרמב"ם ופוסק כי הלכות אלו אינן חלות לאחר היום הראשון (שולחן ערוך תרמט, ה), הרמ"א כותב שהוא מסכים לדעה המחמירה יותר (רמ"א שם).

הגמרא מלמדת כי אתרוג 'חסר' – לא שלם – יהיה כשר לאחר היום הראשון. הגמרא אף מספרת כי ר' חנינא "היה מטביל בה (כלומר, היה מטביל את האתרוג ואוכל ממנו) ונפיק [ויוצא] בה" (כלומר, בשאריתו, לשם מצות אתרוג) וכן מסבירה שסיפור זה מתייחס לשאר ימי החג (סוכה לו ע"ב). לכן, אתרוג שנסדק\ניקב\ שהעוקץ שלו (החלק התחתון), נפל יהיה כשר לאחר היום הראשון. הרמ"א פוסק כי אפילו אתרוג שנשר לו הפיטם יהיה כשר לאחר היום הראשון, בהנחה שאתרוג שהפיטום שלו נופל נפסל ביום הראשון משום פסול 'חסר'.[6]

הראשונים חלוקים בשאלה מדוע אתרוג 'חסר' יהיה פסול ביום הראשון. יש ראשונים שמייחסים את פסול זה לקטגוריה נוספת: לקיחה תמה. הגמרא מלמדת לגבי הלכות אחרות שגם בהם אדם 'נוטל' אובייקט מסוים שאותו אובייקט צריך להיות שלם – תם – ולכן ראשונים אלו טוענים כי אם האתרוג חסר, כך תהיה גם נטילתו.[7] אחרים טוענים כי 'חסר' פסול כיוון שזה לא פוגם בדרישת ה'הדר'.[8]

מעניין לציין כי הראשונים דנים בשאלה האם יש להחיל את הדרישות של ארבעת המינים ביום טוב ראשון, היום הראשון של סוכות, באופן שווה גם ביום טוב שני, היום השני של החג, שנשמר כיום טוב בחוץ לארץ ישראל. הרמב"ם טוען כי היום השני של החג צריך להיות זהה לשאר ימי חול המועד (הלכות לולב ח, ט), אך הריטב"א (סוכה כט ע"א ד"ה וכל שאמרנו) חולק. השולחן ערוך פוסק כי במידת הצורך, אדם יהיה רשאי ביום השני ליטול ארבעה מינים שבדרך כלל פסולים ביום הראשון אך ללא ברכה.[9]

 

הקשר שבין ארבעת המינים

הגמרא דנה בהקשרים שונים בקשר בין ארבעת המינים. אחרי הכל, הרעיון של מצווה אחת שמורכבת מארבעה חלקים נפרדים הוא תופעה הלכתית נדירה. ראשית כל נדון בשאלה האם יש ליטול את הלולב, ההדס והערבה כשהם אגודים יחד או שמא קשירת המינים היא בגדר של הידור מצווה בלבד. לאחר מכן נדון בשאלה האם צריך ליטול את כל ארבעת המינים ברגע אחד או שמא אף ניתן ליטול כל מין בנפרד אחד אחרי השני.

 

אגד: כריכת ארבע מינים

הגמרא מביאה מחלוקת בין ר' יהודה לחכמים לגבי כריכת ארבעת המינים. ר' יהודה טוען כי 'לולב צריך אגד' – יש לכרוך את הלולב יחד עם ההדסים והערבות כדי לקיים את המצווה. חכמים חולקים על כך – הם גורסים כי אין צורך ליטול את ארבעת המינים כולם בעת ובעונה אחת.

לכאורה, ר' יהודה שסובר כי 'לולב צריך אגד', טוען כי לא רק שיש ליטול את כל ארבעת המינים בו זמנית אלא שהם גם חייבים להיות כרוכים האחד בשני. חכמים חולקים על דעתו ודוחים את דעתו השנייה – ארבעת המינים לא חייבים להיות כרוכים האחד בשני. הריטב"א לעומת זאת מצטט (ודוחה) את דעת רבו, הרא"ה, שמבין כי ר' יהודה רק דורש שארבעת המינים יוחזקו בצמוד האחד לשני, ללא צורך בכריכתם, וחכמים דוחים אפילו את עמדה זו (ריטב"א סוכה יא ע"ב).

מעניין לראות כי הגמרא מגיעה למסקנה הבאה:

כמאן אזלא הא דתניא [כשיטת מי הולכת אותה ברייתא ששנויה]: לולב מצוה לאוגדו, ואם לא אגדו — כשר. אי ר' יהודה כי לא אגדו אמאי כשר? אי רבנן אמאי מצוה? רבנן היא, ו משום שנאמר: "זה אלי ואנוהו" (שמות טו, ב) התנאה לפניו במצות. (סוכה יא ע"ב)

הגמרא טוענת שאפילו חכמים מעדיפים שאדם יכרוך את ארבעת המינים אחד עם השני, בעקבות העקרון הכללי של הידור מצווה שנלמד מהפסוק "זה א-לי ואנוהו".

למרות שניתן לכרוך את הלולב, ההדסים והערבות בעזרת כל חומר גלם, נוהגים לכרוך אותם יחד עם עלה של הלולב.[10] בנוסף לכך, ר' אליעזר ממץ פוסק ש'אגד' זה חייב לעמוד בהגדרת התורה ל'קשר' כפי שהוא מוגדר בהלכות שבת. לכן, יש לאגד את ארבעת המינים בקשר כפול (יראים קכד; הובא גם במרדכי סוכה תשמח). השולחן ערוך מביא את עמדה זו ומוסיף כי אם אדם שוכח לכרוך את ארבעת המינים שלו יחד לפני יום טוב, או אם הקשר שלו הותר, הוא צריך לקשור אותם על ידי קשר 'עניבה', שכן קשר כפול אסור ביום טוב (שולחן ערוך תשנא, א). הרמ"א מצטט את הטור (תרנא, א) שפוסק כי ביום טוב יש לעשות לולאה סביב הלולב, ההדסים והערבות ולאחר מכן להכניס את ראש החוט דרך הלולאה ולהדקו. הרמ"א מוסיף כי נהוג להדק באופן הזה במהלך השבוע גם כן (רמ"א שם; ראו גם דרכי משה שם; מגן אברהם שם ג). הפרי מגדים מביא מנהג דומה וכן מעיד שזה היה גם כן המנהג שלו (אשל אברהם תרמז).

כיום מקובל לכרוך את ארבעת המינים בלולאות או ב'קוישיקלך' – סל קטנה שעשוי מעלים של לולב – שמחזיק את ההדסים, הערבות והלולב ביחד. המשנה ברורה מביא את שו"ת אגורה באהלה שמצדיק את מנהג זה למרות העובדה שהקוישיקלך לא נחשב לקשר כפול (משנה ברורה תרנא, ח). גם ערוך השולחן מציין שהיה נהוג להשתמש בסלים שכאלה ולאחר מכן לקשור אותם עם טבעות נוספות; הוא מסביר שזה פשוט 'נאה יותר' (ערוך השולחן שם ח). מספר אחרונים מבקרים את מנהג זה ומציעים לקשור לפחות קשר כפול אחד בתחתית ארבעת המינים (חתם סופר סוכה לו ע"א; ביכורי יעקב תרנא, ח). בנוסף, מי שטוען שחייבים לקשור את ארבעת המינים בקשר כפול, טוען כי יש לקשור אותם כך שלא יהיה ניתן להסיר אותם ביום טוב. לכן, לא יהיה ניתן להחליף את ההדסים, כפי שחלק מן האנשים אכן עושים, ביום טוב.

רצוי להכין את ה'אגד' לפני יום טוב. מה ניתן לעשות אם האדם שכח להכין ולכרוך את ארבעת המינים קודם לכן? יש אחרונים העומדים על כך כי אפשר לתלוש עלה מהלולב ביום טוב כיוון שמלאכת תולש אינה חלה על אובייקטים שכבר הופרדו מהקרקע.[11] השערי תשובה כותב כי למרות שנהוג להחמיר, אדם יהיה רשאי לחתוך עלים מהלולב בעזרת השיניים. בכך שאדם עושה את המלאכה ב'שינוי' (בדרך לא שגרתית) הוא גורם לה להיות מותרת לשם מצווה. אמנם, יש לעשות זאת בצנעה (שערי תשובה תרנא, ג).

קיימים מספר מנהגים שונים לגבי מספר הקשרים שיש לקשור סביב ארבעת המינים. הרמ"א (שם ג), שמצטט את המרדכי, שכותב כי צריך לקשור את הלולב, ההדסים והערבות בשלושה קשרים. המגן אברהם מסביר כי שלושת הקשרים מקבילים לשלושת האבות (מגן אברהם שם ה). יש הקושרים סביב ההדסים קשר אחד, סביב הערבות קשר אחד וסביב הלולב שני קשרים (ט"ז שם א; שולחן ערוך הרב שם יא). אחרים קושרים שלושה קשרים סביב הלולב בלבד, ובנוסף לכך קושרים קשר אחד סביב הלולב, ההדסים והערבות (אליה רבה שם ו, קיצור שולחן ערוך קנו, ח). הרב שלום שכנא צ'רניאק כותב שיש לקשור שלושה קשרים סביב שלושת המינים ועוד שניים מעליהם סביב הלולב (ספר חיים וברכה הלכות אתרוג ולולב רפח). כף החיים כותב כי האר"י ז"ל היה קושר שמונה עשרה קשרים סביב ארבעת המינים שלו (כף החיים תרנא, טז). ללא קשר למנהגו האישי של כל אחד ואחד, יש לכרוך ביחד את כל ארבעת המינים לפחות פעם אחת.

 

נטילת כל מין בנפרד: ארבע חלקים של מצווה אחת

שלא כמו תפילין – מצווה שמורכבת משני חלקים נפרדים (מתפילין של ראש, המונחים על הראש, ומתפילין של יד, המונחים על החלק העליון של הזרוע) – שלפי רוב הראשונים כל חלק ממנה מהווה מצווה בפני עצמו,[12] נראה שכולם מסכימים לכך שארבעת המינים ביחד מהווים מצווה אחת בלבד. אם כן, כיצד עלינו להבין את מצווה זו וכן את הקשר שבין ארבעת חלקיה?

הגמרא מלמדת שיש ליטול את כל ארבעת המינים, ואם לא עושים זאת לא יוצאים ידי חובה: "ומנין שמעכבין זה את זה ת"ל ולקחתם שתהא לקיחה תמה" (סוכה לד ע"ב). במקום אחר קובעת הגמרא כי "אמר רב חנן בר רבא ל"ש אלא שאין לו אבל יש לו אין מעכבין" (מנחות כז ע"א). הראשונים חולקים בשאלה כיצד יש להבין את פסקה זו.

הבה"ג שהובא על ידי התוספות והרי"ף (סוכה יז ע"א) מסכימים להבנה הפשוטה של הגמרא: מי שנוטל את כל ארבעת המינים, גם ברצף אחד אחרי השני, יוצא ידי חובה. הראשונים חלוקים לגבי השאלה כיצד יש להבין את עמדת הבה"ג. יש ראשונים שטוענים כי כל ארבעת המינים צריכים להיות ברשותו של אדם כדי לקיים את המצווה. הריטב"א למשל מסביר כי כל עוד ארבעת המינים נמצאים ברשות בעליהם, הוא יוצא ידי חובת המצווה. אמנם, אם לא כל ארבעת המינים נמצאים ברשותו של אדם, אזי הוא לא יכול לקיים את המצווה באופן הנ"ל (ריטב"א סוכה לד ע"ב, ד"ה גמרא). בשונה מהריטב"א, הרא"ש כותב כי ארבעת המינים צריכים להיות "מונחין כל ארבעתן לפניו" – נוכחות פיזית מול הבעלים (רא"ש סוכה ג, יד). מעניין להעיר כי הרמב"ם מסביר שארבעת המינים חייבים להיות "מצויין אצלו" (הלכות לולב ז, ו) – מה שעשוי לרמוז לכך שהם צריכים להיות 'ברשותו של אדם' בדומה לפירוש הריטב"א, או שהם צריכים להיות מונחים לפניו ממש בדומה לפירוש הרא"ש.

הר"ן מצטט את הרמב"ן שטוען כי גם מי שאין לו את כל ארבעת המינים ברשותו צריך ליטול כל אחד מהם ברגע שהוא מקבל אותו לרשותו, ולאחר שהוא נוטל את כל הארבעה מינים הוא יוצא ידי חובתו. הגמרא התכוונה רק לא לכלול מקרה שבו אדם לא נוטל את כל ארבעת המינים (ר"ן סוכה יז ע"א ד"ה ואף על גב; ראו גם ריטב"א לד ע"ב ד"ה גמרא).

רבנו תם דוחה את הבנה זו בדברי הגמרא ותמה כיצד ניתן לקיים את מצוות ארבעת המינים על ידי כך שנוטלים כל מין בזמן שונה, כאשר מצוות נטילת ארבעת המינים נחשבת למצווה אחת בלבד. מסיבה הוא הגיה בספרו "לא שנו דמעכבין אלא משום תמה אלא שאין לו אבל יש לו תמה הוא אף על פי שלא חברו באגד". במילים אחרות – אמרה זו של הגמרא פשוט תומכת בעמדת חכמים שאין צורך לכרוך את ארבעת המינים האחד לשני. עם זאת, בהחלט יש ליטול אותם ביחד (תוספות סוכה לד ע"ב ד"ה שתהא).

כיצד עלינו להבין את הדרישה של 'לקיחה תמה' לפי גישות שונות אלה? רבינו תם חייב לסבור כי אם התורה לא הייתה דורשת 'לקיחה תמה' היה ניתן ליטול את ארבעת המינים באופן רצוף. 'לקיחה תמה' מלמדנו שיש לראות את ארבעת המינים כמצווה אחת שיש לקיים אותה, בהתאם להיגיון, בפעם אחת. אמנם, שאר הראשונים (הריטב"א, הרא"ש והרמב"ם) יסברו כי ללא לקיחה תמה אפשר היה לראות את ארבעת המינים כארבע מצוות נפרדות; אדם שנוטל אפילו אחד או שניים מהמינים מקיים מצווה. ואכן, מספר ראשונים כותבים כי כיוון ש'לקיחה תמה' חלה רק ביום הראשון, כפי שראינו לגבי 'חסר', אדם שאין לו את כל ארבעת המינים בחול המועד עדיין יהיה רשאי ליטול חלק מהם וכן לברך על נטילה זו.[13] ראשונים אלה טוענים כי 'לקיחה תמה' מחייבת ליטול את כל ארבעת המינים בעת ובעונה אחת ביום הראשון, והם פשוט חלוקים לגבי המשמעות של ה'ביחד'. אמנם, הרמב"ן טוען כי לקיחה תמה רק מחייבת שאדם ייטול את כל ארבעת המינים ולא שצריך ליטול אותם ביחד. [14]

השולחן ערוך פוסק בהתאם לשיטת הרמב"ם; לא צריך ליטול את כל ארבעת המינים ביחד כדי לצאת ידי חובת המצווה, אלא כל זמן שהם 'מצויים אצלו' הוא אכן מקיימה ויוצא ידי חובתו. לעומת זאת, אם חסר מין אחד הוא אכן צריך ליטול את שאר המינים שברשותו אך רק בתורת 'זיכרון בעלמא' (שולחן ערוך תרנא, יב). הרמ"א מוסיף שארבעת המינים צריכים להיות 'לפניו' ממש, וכן שקודם כל יש ליטול את הלולב ולהגיד עליו את ברכת 'על נטילת לולב'. אם אדם מדבר בין נטילתו את אחד מארבעת המינים יהיה עליו לברך ברכה נפרדת על כל אחד מהמינים שהוא עוד לא נטל (רמ"א שם). המגן אברהם חולק (מגן אברהם תקכא, כה; ראו גם ריטב"א נה ע"ב).

למרות שההלכה מתירה ליטול את כל אחד מארבעת המינים בנפרד ובאופן רציף, לא ברור האם מקיימים את המצווה רק לאחר שנוטלים את כל ארבעת המינים או שנטילת כל מין ומין מהווה מצווה בפני עצמה.[15]

 

אופן האמירה הראוי של ברכת ארבעת המינים

הגמרא דנה בהקשרים רבים בברכות שנאמרות לפני קיום של מצווה כזו או אחרת (ברכות המצוות). הגמרא והראשונים מתחבטים בשאלות כדוגמת נוסח הברכה הראוי וכן במקרים של 'הפסק' בין הברכה לקיום המצווה.

אחת הסוגיות המרכזיות והרלוונטיות להיבט ההלכתי של ברכות אלה היא הזמן והאופן הראוי של אמירת ברכת המצווה. בגמרא כתוב כי יש לברך לפני ביצוע של מצווה "כל הברכות מברך עליהן עובר לעשייתן" (פסחים ז ע"א).

למרות שהגמרא טוענת כי יש לברך את הברכה לפני קיום המצווה, וכן דעת מספר ראשונים שפוסקים כי אין לברך לאחר קיום המצווה (ראו רמב"ם ברכות יא, ה-ז), האור זרוע כותב שאם שוכחים לברך את הברכה לפני המצווה יהיה מותר לברך אותה לאחר קיום המצווה (אור זרוע א, כה).

מה הסיבה שהברכה צריכה להקדים את המצווה? שאלה זו עשויה להתייחס לשאלה רחבה ובסיסית יותר: מדוע חכמים התעקשו כי אדם בכלל יברך לפני קיום של מצווה? לכאורה, אפשר להציע שהברכות הנאמרות לפני קיום מצווה דומות לברכות השבח, ברכות הלל הנאמרות לאחר שארע לאדם מאורע שראוי להלל ולשבח אודותיו. לחילופין, אפשר להציע כי קריאת הברכה מכינה אותנו לקיום המצווה, בדומה למנהג שבו אומרים 'הנני מוכן...' לפני קיום של מצווה.

אפשר להשוות את ברכות המצווה לברכות הנהנין, ברכות שמתירות לאדם לאכול את האוכל שנמצא לפניו (ראו רמב"ם הלכות ברכות א, ג). הרב סולובייצ'יק, בהתבסס על פירושו של הרמב"ם לברכות הנהנין, הציע כי כמו שצריך לבקש רשות לאכול על ידי אמירת הברכות, כך יש לבקש רשות לקיים מצווה.

המחלוקת לגבי מי ששכח לומר את הברכה לפני המצווה עשויה לשקף גישות והבנות שונות של ברכות המצווה. יש לומר שהאור זרוע רואה את ברכת המצווה כסוג של ברכת השבח, אותה אכן ניתן להגיד לאחר קיום המצווה. לעומת זאת, יש לומר שהראשונים האחרים, כולל הרמב"ם, רואים את ברכת המצוות כהכנה למצווה, או אולי כסוג של בקשת רשות לפני קיום מצווה. המחלוקת הידועה שהובאה בתלמוד הירושלמי בנוגע לשאלה האם יש לברך לפני קיום המצווה או תוך כדי ביצועה עשויה להיות רלוונטית לשאלתנו (ירושלמי, ברכות ט, ג).

הגמרא מציגה דבר אחד יוצא מן הכלל לעיקרון 'עובר לעשייתן': טבילה. הראשונים מתלבטים אם גמרא זו מתייחסת לטבילת גר, שלא יכול לברך את הברכה לפני טבילתו משום שהוא עדיין לא יהודי, או לטבילות אחרות, כולל טבילת נידה ואפילו נטילת ידיים שנעשית לפני אכילת לחם.[16]

הראשונים דנים בתזמון הברכה על נטילת ארבעת המינים. מצד אחד, יש להגיד את נוסח ברכת המצווה בזמן שמחזיקים את חפץ המצווה; מסיבה זו, אדם מברך על התפילין רק לאחר שהוא הניח אותן על זרועו אך לפני שהוא הידוק הקשר (מנחות לה ע"ב). מצד שני, הגמרא מלמדת כי ברגע שאדם הרים את ארבעת המינים הוא יצא ידי חובתו (סוכה מב ע"א). לכן, אמירת הברכה לאחר הנפת ארבעת המינים עשויה להיות מאוחרת מדי!

תוספות מציעים שלושה פתרונות. ראשית כל הם מציעים לקחת את הלולב, אך להשאיר את האתרוג מונח על השולחן, לברך את ברכת המצווה ורק לאחר מכן לקחת את האתרוג. הצעה שנייה היא להחזיק את הלולב בעודו זקוף וכן את האתרוג אך כשהוא הפוך, להגיד את נוסח הברכה ולאחר מכן להפוך אותו בחזרה; מכיוון שיש ליטול את ארבעת המינים 'דרך גדילתן' (סוכה לה ע"ב), אדם לא יוצא ידי חובת המצווה עד שהוא הופך את האתרוג. הצעה שלישית ואחרונה היא לקחת את כל ארבעת המינים אך מתוך מחשבה שלא לקיים את המצווה אלא לאחר אמירת הברכה (תוספות סוכה כט ע"א ד"ה עובר).

מעניין להעיר כי נראה שחלק מהראשונים לא מוטרדים משאלה זו. הרמב"ם למשל כותב שאומרים את הברכה ורק לאחר מכן נוטלים את כל ארבעת המינים מהשולחן (הלכות לולב ז, ו). לחילופין, תוספות סוברים כי למרות שאדם כבר קיים את המצווה ברגע שהוא הרים את ארבעת המינים, כיוון שהוא לא סיים לגמרי את המצווה, שכן נענוע הלולב הוא חלק מהמצווה, אפשר עדיין להגיד את הברכה (שם, ראו גם רא"ש סוכה ג, לג וכן ר"ן סוכה כ ע"ב ד"ה מדפרקינן). הגר"א כותב שזה בלתי אפשרי לברך את הברכה לפני המצווה, ולכן הברכה נאמרת מיד לאחר נטילת ארבעת המינים (ביאור הגר"א תרסא). כל אחת מתשובות אלו ראויה לניתוח מקיף ומעלה סוגיות מרתקות הנוגעות להלכות ברכות וארבעת המינים, וכן לתפקידה של הכוונה בקיום המצווה.

לסיום, הרב יואל סירקיס שואל שאלה מרתקת בפירושו לטור. הוא מבחין כי הצעת התוספות לקחת את ארבעת המינים באופן חריג (אתרוג הפוך לפני אמירת הברכה) נראית כסותרת למה שלמדנו קודם לכן – אפשר ליטול את ארבעת המינים בנפרד. אם כך, ברגע שלוקחים אפילו אחד מארבעת המינים כראוי מקיימים את המצווה באופן חלקי, והברכה כבר לא נחשבת ככזו שנאמרת 'עובר לעשייתן', לפני ביצוע המצווה! הוא מציע כי למרות שאדם יכול ליטול כל אחד מארבעת המינים לחוד, המצווה מתקיימת רק למפרע, לאחר שאדם מסיים ליטול את כל ארבעת המינים. אין ערך מובנה בלקחת כל אחד מהמינים בנפרד. שאלה זו עשויה להיות תלויה עוד יותר במחלוקת שהובאה לעיל לגבי השאלה האם ניתן לברך ברכה בודדת על כל מין ומין (ב"ח תקכא).

למעשה, השולחן ערוך פוסק כי יש לברך את הברכה לפני נטילת האתרוג או תוך כדי החזקת האתרוג בעודו הפוך (שולחן ערוך תקכא, ה).

למרות שהגר"א כותב שאולי עדיף ליטול את כל ארבעת המינים באופן רגיל ולזכור שלא מקיימים את המצווה אלא רק לאחר אמירת הברכה,[17] נוהגים להגיד את הברכה כשמחזיקים את כל ארבעת המינים כאשר האתרוג הפוך.

 

נענוע הלולב ואמירת הלל

כפי שהזכרנו קודם לכן, יש ראשונים שסוברים כי אמירת הברכה לפני נענוע הלולב עדיין נחשבת כ'עובר לעשייתן'. אכן, הגמרא במקום אחר כותבת כי נענוע הלולב נחשב לחלק מהמצווה. למשל, ילד מחויב במצוות לולב מהגיל שבו הוא יודע לנענע (סוכה מב ע"א). בנוסף, הגמרא מלמדת כי לולב חייב להיות לפחות באורך של ארבעה טפחים כך שיהיה לפחות טפח רווח בין הלולב ושאר המינים שיתנענע (סוכה כט ע"ב; לב ע"ב).

עד כמה נענוע הלולב מרכזי בקיום המצווה? יש ראשונים שמשתמשים במונח 'שיירי מצווה' כדי לתאר את הנענועים,[18] דבר שעשוי לרמוז לכך שהנענועים הם חלק משמעותי של המצווה (ראו מנחות צג ע"ב וזבחים נב ע"א). התוספות מתארים את נענוע הלולב כ'מכשירי מצווה' (תוספות סוכה לט ע"א ד"ה עובר), דבר שמעיד על כך שלדעתם מקומם של הנענועים במצוות נטילת ארבעת המינים הוא שולי יחסית.[19] מעניין להעיר כי הרמב"ם מתאר שתי רמות של מצוות נטילת ארבעת המינים:

משיגביה ארבעה מינין אלו – בין שהגביהן כאחת בין בזה אחר זה בין בימין בין בשמאל – יצא. והוא שיגביהן דרך גדילתן, אבל שלא דרך גדילתן – לא יצא. ומצוה כהלכתה שיגביה אגודה של שלשה מינין בימין ואתרוג בשמאל ויוליך ויביא ויעלה ויוריד וינענע הלולב שלש פעמים בכל רוח ורוח. (הלכות לולב ז, ט)

בעוד שהדרישה המינימלית היא להרים את ארבעת המינים, הביצוע הנכון שלה כרוך בנענוע הלולב שלוש פעמים לכל כיוון.

מהו תפקידם של הנענועים? הגמרא מתארת כיצד אדם מנענע את הלולב תוך כדי אמירת ההלל:

והיכן היו מנענעין — ב"הודו לה'" תחילה (תהלים קיח, א) וסוף (תהלים קיח, כט) וב"אנא ה' הושיעה נא" (תהלים קיח, כד) דברי בית הלל. ובית שמאי אומרין אף ב"אנא ה' הצליחה נא" (תהלים קח, כד) . א"ר עקיבא צופה הייתי ברבן גמליאל ור' יהושע שכל העם היו מנענעין את לולביהן והם לא נענעו אלא ב"אנא ה' הושיעה נא". (סוכה לז ע"ב)

הראשונים שואלים מדוע הגמרא מתארת את נענוע הלולב רק בהקשר של ההלל. האם יש לנענע את הלולב גם לאחר אמירת הברכה?

מצד אחד, יש ראשונים שטוענים כי המשנה לעולם לא התכוונה להשמיט את נענוע ארבעת המינים לאחר הברכה על הלולב, הנענוע העיקרי מבין כלל הנענועים. לדוגמא, הרא"ש מציין כי הגמרא מחייבת ילד ש'יודע לנענע' את הלולב לעשות כך וזאת למרות שהוא עוד לא יודע להגיד את ההלל. בנוסף, הגמרא דנה במקרה שבו אדם חייב לקום מוקדם כדי להתפלל וליטול את ארבעת המינים (ברכות ל ע"א). בגמרא זו לא מדובר על כך שהלל נאמר בזמנו.

הרא"ש מצטט גם את הראבי"ה שתומך בדעתו וכן מביא ציטוטים מהתלמוד הבבלי והירושלמי שמהם ניתן ללמוד שהנענועים 'מרחקים את השטן' או מביעים את רצוננו בכך ש'רוחות השמים יעצרו'. הוא מתאר את נענוע הלולב במהלך ההלל כ'נענוע בעלמא' (סתם נענוע) ולא יותר (רא"ש סוכה ג, כו). גם המאירי מסכים לכך שהנענועים העיקריים הם אלו שנעשים בסמוך לאמירת הברכה, אך הוא מתאר את הנענועים שנעשים במהלך ההלל כ'מעוררים שמחה' (התעוררות לשמה).[20] יש שמצטטים את רש"י שטוען כי אפילו במהלך ההלל אדם מנענע את הלולב רק כדי "לעצור רוחות רעות וטללים רעים" (רש"י סוכה כט ע"ב ד"ה כדי לנענע בו). לפי דעות אלו, נענוע הלולב אינו חלק אינהרנטי מההלל.

מאידך, ראשונים אחרים סוברים כי אין לנענע את ארבעת המינים בעת אמירת הברכה אלא בעת אמירת ההלל (למשל, ראו תוספות פסחים ז ע"ב ד"ה באידנא). בנוסף לכך, תוספות מסבירים כי לשיטת בית הלל מנענעים את הלולב בהלל בהתאם לציווי הפסוק "אז ירננו עצי היער מלפני ה'... הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו" (דברי הימים א טז, לג-לד).

נענוע הלולב הוא ביטוי של שבח לה' ולכן יש לעשותו בזמן אמירת ההלל (תוספות סוכה לז ע"ב ד"ה בהודו). אכן, הרא"ש מצטט את דברי המדרש שבו מוסבר כי "נתן הקב"ה מצוה זו לישראל שיהו שמחים בלולביהם כאדם היוצא מלפני השופט זכאי שהוא שמח, והיינו דכתיב "ירננו עצי היער" כלומר – ירננו בעצי היער כאשר יצאו מלפני ה' זכאין כשבאין לשפוט את הארץ. ובמה ירננו? בהודו ובהושיעה נא" (רא"ש סוכה ג, כו). בסוכות אנו מבטאים את השמחה שלנו לאחר המשפט שעברנו ביום כיפור, ואנו עושים זאת בעיקר על ידי נטילת ונענוע הלולב.[21]

באופן דומה, לאחר שהרמב"ם מתאר כי עדיף ליטול את ארבעת המינים ולנענעם הוא כותב את הדברים הבאים:

כיצד? מוליך ומנענע ראש הלולב שלש פעמים, ומביא ומנענע ראש הלולב שלש פעמים וכן בעליה וירידה. והיכן מוליך ומביא? בשעת קריאת ההלל. (הלכות לולב ז, י)

הרמב"ם טוען כי אופן הקיום המועדף של המצווה כרוך בנענוע הלולב תוך כדי אמירת ההלל.

הבנות שונות אלו של הנענועים עשויות להשפיע על תזמון קיום המצווה. האחרונים מתלבטים האם צריך לקחת את הלולב ולברך ברכה בסוכה לפני ההגעה לבית הכנסת, או שמא במהלך התפילה לפני אמירת ההלל. השולחן ערוך כותב שעיקר מצוות לולב היא בזמן אמירת ההלל, דבר שמוביל למסקנה שצריך לברך את הברכה לפני אמירת ההלל (שולחן ערוך תרנב, א). לעומת זאת, המגן אברהם מביא את דברי השל"ה שכותב שצריך ליטול את ארבעת המינים בסוכה לפני שהולכים לבית הכנסת (מגן אברהם תרנב, ג). האחרונים מייחסים את מנהג זה להאר"י ז"ל (למשל, ראו במשנה ברורה תרכא, לד). ספר פסקי תשובות מביא מקורות המעידים על כך שתלמידי חכמים גדולים כגון חכם צבי, ר' חיים מוולוז'ין והחתם סופר נטלו את ארבעת המינים בסוכה לפני בואם לבית הכנסת (פסקי תשובות תרנב, ג; הערה 12).

קודם לכן הזכרנו שהראשונים מציעים הצעות שונות לגבי כיצד לברך את הברכה על נטילת לולב 'עובר לעשייתן'. תוספות (סוכה לט ע"א ד"ה עובר) מביאים את הגמרא הבאה:

כך היה מנהגן של אנשי ירושלים, אדם יוצא מביתו ולולבו בידו, הולך לבית הכנסת לולבו בידו, קורא קריאת שמע ומתפלל ולולבו בידו, קורא בתורה ונושא את כפיו - מניחו על גבי קרקע. הולך לבקר חולים ולנחם אבלים - לולבו בידו, נכנס לבית המדרש - משגר לולבו ביד בנו וביד עבדו וביד שלוחו, מאי קא משמע לן? להודיעך כמה היו זריזין במצות. (סוכה מא ע"ב)

תוספות מסבירים כי מאחר והחזקת ממושכת של הלולב נחשבת ל'מצווה מן המובחר', ברכה הנאמרת לאחר נטילת ארבעת המינים אכן תיחשב כ'עובר לעשייתן'.

האם אפשר להבין מקטע זה שאפילו נענועים שנעשים בנפרד או לאחר זמן רב מנטילת ארבעת המינים נחשבים כמצווה? מה קורה אם אדם שכח לברך את הברכה על ארבעת המינים ונזכר בכך רק לפני אמירת ההלל או במהלכו? בעוד שיש פוסקים (חיי אדם קמח, יא; משנה ברורה תרנא, כו) שסבורים שאפשר עדיין לומר את הברכה כיוון שהנענוע נחשב לחלק מהמצווה, אחרים עומדים על כך שאפשר להגיד את הברכה אפילו לאחר נענוע הלולב באמירת ההלל (ביכורי יעקב תרנא, כ. ראו שער הציון תרנא, לב שחולק). ערוך השולחן אף כותב כי כל עוד אדם מחזיק בארבעת המינים הוא רשאי להגיד את הברכה (ערוך השולחן תרנא, יד). וודאי שדעות אלו חולקות בנוגע למשמעות הנענועים, במיוחד כשהן נעשות לאחר קיום המצווה ואמירת ההלל.

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב דוד ברופסקי

תרגום: נתנאל חזן, תשפ"ג

עורך: יחיאל מרצבך, תשפ"ג