מנהגי אבלות במהלך ספירת העומר | 1

* לפני שנה העלינו שני שיעורים על ספירת העומר, ספירת העומר | מקור המצווה, טעמיה וזמנה, ושיעור המשך דיני זמן הספירה.

 

השבועות שבין פסח לשבועות מתאפיינים בהתרגשות וציפייה מיוחדים, שנובעים מספירת הימים שבין יציאת מצרים ומתן תורה, אך גם מתייחדים בעקבות מנהגי האבלות שמתקיימים בהם. בפרק זה נלמד את המקורות, ההיקף והתוכן של מנהגים אלו.

 

מנהגי אבלות: מקורות ותוכן

בגמרא נאמר כי:

אמרו שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה והיה העולם שמם. עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם. [הם היו:] רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה.

תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת. אמר רב חמא בר אבא ואיתימא רב חייא בר אבין: כולם מתו מיתה רעה. מאי היא? אמר רב נחמן: אסכרה. (יבמות, סב ע"ב)

בקהלת רבה (יא) וכן בבראשית רבה (סא) מובא אותו הסיפור אלא שבמקומות אלו מובא כי תלמידי רבי עקיבא מתו באותה התקופה מכיוון ש'עיניהם הייתה צרה', דהיינו – הם נמנעו מלשתף את האחרים בתורה שלמדו ('קמצנים' בתורה). ר' עקיבא דחק בתלמידיו החדשים שלא להתנהג בצורה זו וכתוצאה מכך העולם כולו 'התמלא בתורה'. בהתבסס על גמרא זו, הגאונים מביאים מנהג קדום, לפיו יש לקיים מנהגי אבלות מסוימים בפרק הזמן שבין פסח לשבועות (או בשמו המקראי של חג השבועות – 'עצרת'):

וששאלתם למה אין מקדשין ואין כונסין בין פסח לעצרת אם מחמת איסור או לאו. הוו יודעים שלא משום איסור הוא אלא משום מנהג אבלות שכך אמרו חכמים: "שנים עשר אלפים זוגים תלמידים היו לו לר' עקיבא וכולם מתו בין פסח לעצרת על שלא נהגו כבוד זה בזה". ותני עלה: "וכולם מתו מיתה משונה, באסכרה". ומאותה שעה ואילך נהגו ראשונים בימים אלו שלא לכנוס בהן, ומי שקפץ וכנס אין אנו קונסים אותו לא עונש ולא מלקות, אבל אם בא לשאול לכתחילה אין מורים לו לכנוס. ולעניין קידושין, מי שרצה לקדש בין פסח לעצרת מקדש לפי שאין עיקר שמחה אלא בחופה. (שערי תשובה רעח)

בתקופת ימי הביניים, ייחסו הראשונים למנהגי אבלות אלו סיבות נוספות. יש המייחסים את מנהגי האבלות למצבו הרעוע של עם ישראל בתקופה זו שמתפלל לקב"ה כי ישפוט את העולם כולו לטובה (ראו ספר אבודרהם תפילות פסח; רבינו ירוחם, תולדות אדם וחווה א, ה). בעקבות כך, מנהגים אלו נועדו לעורר לתשובה ולאו דווקא להביע סימני אבלות.

אחרים מייחסים את מנהגים אלו לחורבן הקהילות היהודיות המשגשגות בצרפת ובגרמניה, במהלך מסעות הצלב (מאות 11-12). למשל, ספר האסופות (המאה ה-13, גרמניה) כותב כי אנשים נהגו שלא להתחתן בין פסח ועצרת בעקבות הצער על גזירות החורבן שבמסגרתן נחרבו קהילות גדולות ורבות בכל רחבי הממלכה. הט"ז (תצג, ב) וערוך השולחן (שם א) מביאים את סיבות אלו גם כן. באופן דומה, הרב יעקב עמדין כותב ב'סידור בית יעקב' כי תלמידיו של ר' עקיבא מתו, 'ובגלל עוונותינו', גם מספר קהילות נחרבו באותו הזמן (שבין פסח לעצרת) במסגרת מסעות הצלב באשכנז וכן בפולין בשנת הת"ח. החלק השני של דבריו מתייחס למעשי הטבח בחמלניצקי שהתרחשו באביב 1648.

למרות כי יש אנשים שמתנגדים לקיום יום השואה, יום הזיכרון לרצח ששת מיליון היהודים במהלך השואה, בחודש ניסן החגיגי, מקורות אלו יכולים להוות תקדים בכל הנוגע לזיכרון טרגדיות שפקדו את עם ישראל במהלך חודש ניסן (שבחודש זה מתחילה ספירת העומר).

מעניין לציין כי הן הרמב"ם והן המחזור ויטרי לא מביאים מנהגי אבלות החלים בתקופה זו.

 

מוזיקה במהלך ספירת העומר

אילו מנהגי אבלות נשמרים בפרק זמן זה? כפי שהסברנו לעיל, הגאונים כותבים כי אין לערוך חתונות בזמן שבין פסח ושבועות. הטור מזכיר את מנהג זה ומוסיף ואומר שבמקומות מסוימים אנשים גם לא מסתפרים (טור תצג). השולחן ערוך מביא את שני המנהגים הנ"ל (שולחן ערוך תצג, א-ב).

מעניין לציין כי למרות שהגאונים אוסרים לערוך טקסי נישואין, הם אינם דנים בשאלה האם מותר להשתתף בשמחת נישואין. נראה כי המנהג במקורו אסר רק להתחתן, ומאוחר יותר, נאסרה אף התספורת. לעומת זאת, הטור כותב כי נוהגים שלא להרבות בשמחה במהלך פרק זמן זה.

האם מכאן ניתן ללמוד כי יש לאסור אף פעולות נוספות בפרק זמן זה? המגן אברהם (תצג, א), מצוטט על ידי המשנה ברורה (שם), כמתיר לערוך 'סעודת שידוכין' אך מעיר שאין לרקוד במהלך סעודה זאת ('ריקודין ומחולות'). לפיכך, למרות שמותר לארגן מפגש חברתי חגיגי מסיבה משמחת כלשהי, יהיה אסור לרקוד בו. ככל הנראה לפי המגן אברהם איסור החתונות של הגאונים מתייחס לאווירה החגיגית שנוצרת בעקבות הנגינה, השירה והריקודים המתקיימים במהלכן. האם המנהג שמביא המגן אברהם להימנע מ'ריקודין ומחולות' כולל גם הימנעות מנגינה ומשמיעת מוזיקה?

ערוך השולחן, שמתיר לערוך התאספויות חברתיות ('סעודת רשות') אך ללא השמעת מוזיקה, מוסיף וכותב כי כיוון שהריקוד אסור באופן ברור, הניגון בכלי נגינה יהיה אסור גם כן (ערוך השולחן תצג, ב).

הרב יצחק וויס גם דן בסוגיה זו (מנחת יצחק א, קיא). לטענתו, אפילו אם השימוש בכלי נגינה לא עונה להגדרות הבסיסיות של איסורי העומר, אם הציבור קיבלו על עצמו הנהגה מסוימת, המנהג נהפך לאיסור, בדומה לנדר. מעבר לכך, לשיטתו, נגינה אכן עומדת בהגדרות איסורי העומר. לדוגמא, הוא מביא את תשובתו של הרב שלום מרדכי שבדרון (דעת תורה אורח חיים תצג, א), שמצטט את אזהרת הדעת קדושים, לפיה מי שעורך חתונה בל"ג בעומר צריך להקפיד על עצירת המוזיקה לפני השקיעה כיוון שאסור להמשיך ולנגן שירי חתונה לאחר רדת החשיכה. הוא גם מציין כי המגן אברהם עצמו חוזר ואומר שאין לקחת חלק ב'ריקודין ומחולות' במסגרת דיונו בהלכות 'בין המצרים' (מגן אברהם תקנא, ט). לבסוף, הוא כותב כי כשם שהאחרונים כוללים את האיסור לנגן בכלי נגינה תחת קטגוריית 'ריקודין ומחולות'[1] בימי המצרים, אותו הדבר יחול גם במקרה של העומר.

אחרונים רבים נוספים, ביניהם הרב משה פיינשטיין (אגרות משה יורה דעה ב, קלז; אורח חיים א, קסה), הרב עובדיה יוסף (יחווה דעת ו, לד) והרב אליעזר וולדנברג (ציץ אליעזר טו, לג) אוסרים לנגן או להאזין למוזיקה, אפילו מרדיו, במהלך תקופת העומר.

עם זאת, ישנם אחרונים אחרים המסתפקים בנוגע לאיסור מוזיקה. ראשית, נציין כי עמדת המגן אברהם, שהיה הראשון לאסור את ה'ריקודין והמחולות', צריכה להיות מובנת כחומרה שהתווספה למנהג (ואת השקפה זו יש לקבל למרות שכיום זהו המנהג הנפוץ). שנית, המגן אברהם בעצמו מעולם לא אסר את ההאזנה למוזיקה אלא רק את הריקודים, כפי שנהוג לקיים בחתונה. למרות שהימנעות מ'ריקודין ומחולות' במהלך העומר נחשבת כיום למנהג המקובל, כלל לא ברור כי מנהג זה כולל נגינה או שמיעה למוזיקה.

הרב שלמה דיכובסקי טוען כי גם בימי בין המצרים, המנהג אוסר רק מוזיקה שיכולה לגרום ל'ריקודין ומחולות'. כלומר, נגינת מוזיקה קלאסית למשל תהיה מותרת. מעבר לכך, לטענתו אין להשוות בין מנהגי האבלות שמקיימים במהלך בין המצרים ובין אלו של העומר. לפיכך, הוא אינו רואה סיבה לאסור מוזיקה שאינה כרוכה ב'ריקודים ומחולות' בתקופת העומר (תחומין כא).

באופן דומה, הרב אליהו שלזינגר, רבה של שכונת גילה בירושלים ומחברם של חיבורים הלכתיים רבים, חולק בתוקף על העמדה המחמירה. במאמר ארוך, הוא מגן על פסיקתו לאפשר לתחנת הרדיו 'קול שמחה' להשמיע מוזיקה רגועה במהלך העומר. הוא כותב בו כי רק מוזיקה שמובילה ל'ריקודין ומחולות' אסורה במהלך העומר; מוזיקה מרוממת רוחנית וכן מוזיקה מרגיעה בהחלט יהיו מותרות. הוא עומד על כך כי האזנה למוזיקה מרדיו היא חלק מהשגרה היומיומית של אנשים רבים ובקושי יכולה להיחשב כדבר שגורם לשמחה גדולה עד כדי כך שיש לאוסרה בעומר. הוא מביא רשימה של פוסקים בני דורנו (שלא כולם הסכימו להזדהות בשמם) שמסכימים לעמדה זו.

לכאורה, לפי גישה זו, אפשר לנגן מנגינות מרוממות רוחנית או כאלו שמתאימות לאופי פרק זמן זה בלוח השנה (למשל, מוזיקה עצובה המושמעת במהלך יום הזיכרון). בנוסף לכך, מוזיקה המתנגנת ברקע ובמהלך פעילות גופנית, ובוודאי מוזיקה המושמעת תוך כדי נהיגה במטרה להישאר ערים, צריכות להיות מותרות. כמו כן, ניתן ללמוד מוזיקה למטרות מקצועיות (אגרות משה אורח חיים ג, פז).

ייתכן כי יש סיבה נוספת להתיר את ההאזנה למוזיקה. עד כה הנחנו (על סמך דעת המגן אברהם) כי מפגשים חברתיים מותרים במהלך העומר, ואילו מוזיקה שעלולה להוביל לריקודים ומחולות, ואולי אף כל סוג של מוזיקה, אסורה. אמנם, הרב סולובייצ'יק חולק. הוא מסביר כי מנהגי האבלות המתקיימים בתקופת העומר וכן אלו שנשמרים במהלך בין המצרים צריכים להיות תואמים לדפוס פסיקה הלכתי קודם.[2] הוא מציין כי בהלכות אבלות מדובר בדרך כלל על שלוש תקופות של אבל: 'שבעה', 'שלושים' ושנים-עשר חודש. לטענתו, מנהגי האבלות של ספירת העומר תואמים את ההלכות של פרק האבלות השלישי – 'שנים-עשר חודש'.

הלכות י"ב חודש כוללים איסור השתתפות ב'בית המשתה' (מועד קטן כב ע"ב; שולחן ערוך יורה דעה שצא) וכן את איסור ה'תספורת' (מועד קטן שם; שולחן ערוך שם שצ, ד; רמ"א שם), בדומה לשתי ההלכות המקוריות שהזכירו הגאונים בהקשר של העומר. אם נשווה את הלכות העומר להלכות י"ב חודש נראה כי הגאונים אסרו בעיקר את ההתכנסות החברתית הידועה בשם 'שמחה מריעות'. לכן, קונצרט גדול יהיה אסור במהלך העומר, אך לפי דעת רבים, שמיעה למוזיקה בצנעה, או אפילו צפייה בסרט, לא תהיה אסורה. לעומת זאת, מפגשים חברתיים – אפילו כאלה שלא מעורבת בהם השמעת מוזיקה – כדוגמת משחק בייסבול, עשויים להיות אסורים, בניגוד לדעת המגן אברהם.

למרות שהמנהג הוא להימנע מנגינה ומריקודים במהלך העומר, המגן אברהם כותב כי 'ריקודים ומחולות' יהיו מותרים במסגרת סעודת אירוסין (ה'אירוסין' בשפת ההלכה מקבילה למה שכיום אנו קוראים 'קידושין'). למרות שמסיבות שנערכות לכבוד אירוסין בימינו לא נחשבות לסעודת מצווה, שהרי לא מתקיימות בהן 'אירוסין' ממשיים, פוסקים רבים מתירים להשמיע מוזיקה ולרקוד בסעודות מצווה אחרות כדוגמת 'שבע ברכות' במסגרת חתונה שנערכת בל"ג בעומר (אגרות משה אורח חיים ב, ט וכן באבן העזר א, צז), ברית מילה, פדיון הבן, בר\בת מצווה (שנערכות בתאריך הלידה המקורי) או אפילו סיום מסכת (יחווה דעת ו, לד). אחרים אוסרים זאת אף במצבים אלו (מנחת יצחק א, קיא).

 

תספורת וגילוח במהלך ספירת העומר

כפי שהסברנו קודם לכן, נהוג להימנע מלהסתפר במהלך ספירת העומר. למרות שאיסור זה חל על נשים וגברים כאחד, אישה נשואה יכולה להסיר מראשה שיער בולט, באמצעות גזיזת הגבות, הסרת שיער הפנים וכן גילוח הרגליים.

האם מותר לגבר לגלח את פניו במהלך ספירת העומר? אחרונים רבים רואים את הגילוח כתספורת ולכן לשיטתם היא אסורה (אגרות משה אורח חיים ב, צו). יחד עם זאת, אחרונים אלו מאפשרים להתגלח במצב שבו יש צורך בעקבות מקום העבודה (שם ד, קב). ייתכן שקולא זו חלה יותר בחוץ לארץ – בישראל, שבה רבים נוהגים שלא להתגלח במהלך ספירת העומר, יהיה פחות ראוי להחיל את קולא זו.

יש המתירים להתגלח לפני השבת ולכבודה, כשהם מסתמכים על הדיון בנושא גילוח לפני שבת בזמן 'בין המצרים'. בגמרא נאמר:

"שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה –אסור מלספר ומלכבס, וב[יום] חמישי מותרין מפני כבוד השבת" (תענית כו ע"ב).

הראשונים חלוקים ביניהם בנוגע לשאלה האם הגמרא מתירה להסתפר ולכבס לכבוד השבת או שמא רק לכבס.[3] הרמ"א (תקנא, ג) פוסק כי מותר ללבוש בגדים מכובסים לכבוד שבת במהלך תשעת הימים (מכאן עולה כי ניתן יהיה אף לכבס את בגדים אלו). המגן אברהם (שם יד) סובר כי אין מקום להתיר להסתפר לפני השבת, כיוון שבעוד שאנשים אינם רגילים להסתפר באותה התדירות, בשונה מגילוח ומקלחת. החתם סופר טוען כי לפי רעיון זה, מי שרגיל להתגלח מדי יום יוכל לעשות זאת אף לפני שבת (חתם סופר, יורה דעה שמח).

בעקבות כך, חלק מהראשונים מתירים להסתפר אף לפני כניסת שבת של שבוע שחל בו תשעה באב. אפילו לפי מי שמתיר את הכיבוס בלבד, התספורת נאסרה רק מכיוון שבדרך כלל אדם לא מסתפר מדי שבוע. לפי טענה זו, גילוח לפני שבת יהיה מותר במהלך בין המצרים, ולכן יש פוסקים שמתירים להתגלח לפני שבת במהלך תקופת העומר.[4]

לפי הרב סולובייצ'יק, שמשווה את מנהגי האבלות של העומר לאלו של הי"ב חודש, הגילוח יהיה למעשה מותר באופן יומיומי במהלך העומר. כך הוא היה נוהג ורבים מתלמידיו נהגו בהתאם.

המשנה ברורה פוסק כי כאשר ראש חודש אייר יוצא בשבת, יהיה מותר להסתפר או להתגלח בערב שבת (משנה ברורה תצג, ה). הוא מסביר כי השילוב של ראש חודש ושבת יוצר 'תוספת שמחה' שבעקבותיה וודאי יהיה מותר להסתפר לכבוד השבת.

הפוסקים חולקים ביניהם בנוגע לשאלה האם יהיה מותר להסתפר לפני שבת, כאשר ל"ג בעומר יוצא ביום ראשון שלמחרת. אם יש להסתפר רק לאחר השבת, דבר זה עלול להתפרש כזלזול בכבוד השבת. המהרי"ל כותב כי אפילו במקרה זה, אסור לאדם להסתפר במהלך יום שישי (מהרי"ל דינים ומנהגים בין פסח לשבועות ח). אמנם, המהר"י וויל חולק ופוסק כי במצב זה יהיה מותר להסתפר ביום שישי (מהר"י וויל חידושי דינים והלכות, נא) והרמ"א פוסק בהתאם (רמ"א תצג, ב).

 

רכישת בגדים חדשים ואמירת 'שהחיינו' במהלך העומר

המהרי"ל (הלכות שבעה עשר בתמוז ותשעה באב) מביא את דברי הספר חסידים (תתמ) שכותב כי במהלך הזמן שבין י"ז בתמוז ותשעה באב יש להימנע מאמירת ברכת שהחיינו על פירות או בגדים חדשים. השולחן ערוך פוסק בהתאם (שולחן ערוך תקנא, יז).

למרות כי יש פוסקים שמצטטים את מנהג זה גם לגבי תקופת העומר (ראו לקט יושר אורח חיים, עמ' 98, עניין א'), המאמר מרדכי מבקר את מי שנמנע מאמירת שהחיינו במהלך העומר:

יש הנוהגים להימנע מאמירת שהחיינו מפסח עד ל"ג לעומר ואם יש לזה טעם בעיקר או אם הוא מנהג בטעות. והשבתי שמיום עמדי על דעתי לא חששתי לזה כי לא מצאתיו בשום ספר ראשון או אחרון ואין ספק שנשתרבב זה המנהג ממה שכתוב בשולחן ערוך... דטוב ליזהר מלומר שהחיינו בין המצרים על פרי או על מלבוש, עד כאן. (מאמר מרדכי תצג, ב)

המאמר מרדכי מייחס את מנהג זה למי שמשווה בטעות את תקופת העומר לתקופת בין המצרים. כף החיים (תצג, ד), המשנה ברורה (תצה, ב) והרב עובדיה יוסף (יביע אומר, אורח חיים ג, כו וכן ביחווה דעת א, כד) מסכימים כי אפשר לברך שהחיינו במהלך העומר. באופן דומה, למרות שיש פוסקים שמתנגדים למעבר דירה במהלך העומר, רוב הפוסקים מקילים ומתירים (יחווה דעת ג, ל; ציץ אליעזר יא, מא).

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב דוד ברופסקי

תרגום: נתנאל חזן, תשפ"ב

עורך: יחיאל מרצבך, תשפ"ב