דילוג לתוכן העיקרי
מעגל השנה -
שיעור 62

יום העצמאות ויום ירושלים

קובץ טקסט

מבוא

בה' אייר ה'תש"ח (14 במאי, 1948) – שלוש שנים לאחר סיום מלחמת העולם השנייה והשמדת יהדות אירופה, חמישים שנה לאחר הקונגרס הציוני הראשון וקרוב לאלפיים שנה לאחר חורבן בית המקדש השני – דוד בן גוריון הכריז על עצמאותה של מדינת ישראל, המבוססת על תוכנית החלוקה.[1] יום למחרת צבאותיהן של חמש מדינות ערב – מצרים, סוריה, ירדן, לבנון ועירק – תקפו את ישראל ובכך פתחו במלחמת העצמאות שנמשכה קרוב לשנה.
 
תשע עשרה שנים לאחר מכן, זמן קצר לאחר שנשיא מצרים ג'מאל עבד אל נאצר גירש את כוח החירום של האו"ם (UNEF) מחצי האי סיני (מאי 1967) הציבה מצרים 1,000 טנקים וכמעט 100,000 חיילים בגבולה של מדינת ישראל. ירדן וסוריה חתמו על חוזי הגנה הדדיים וטנקים עירקיים עמדו בשורה מול הגבול הירדני. מחשש להתקפה קרובה, ישראל פתחה ב-5 ליוני 1967 במכת מנע נגד חיל האוויר המצרי. ירדן הגיבה לפעולה באמצעות תקיפה בירושלים, נתניה ופאתי תל אביב. ב-9 ליוני ישראל תקפה ברמת הגולן שהיה אז בשליטה סורית ושממנה התקיפו הסורים את יישובי הגליל במשך עשרות השנים הקודמות.
 
עד ה-10 ביוני ישראל כבשה את רצועת עזה, חצי האי סיני, רמת הגולן והגדה המערבית, כולל את העיר העתיקה בירושלים שהייתה תחת שליטה ירדנית במשך 19 שנה. שטחה של מדינה ישראל התרחב פי שלוש.
 
הקמת מדינת ישראל בשנת 1948 יצרה למעשה את האוטונומיה היהודית הראשונה בארץ ישראל מזה כ-2,000 שנה,[2] והניצחון הצבאי שלאחר מכן סימן את שיבתו של עם ישראל לציון ואת הצלתו של עם ישראל – אותם אלו שחיו בארץ ישראל וגם אלו שיש להם מדינה לחזור אליה. הניצחון במלחמת ששת הימים לא רק הציל את המדינה הצעירה מתבוסה כמעט בטוחה לשכנותיה הערביות אלא גם גרם לכך שירושלים והר הבית שבו לשליטתו של עם ישראל, ולחזרתה של ליבת ארץ ישראל המקראית – יהודה ושומרון.
 
עבור היהודי הדתי, רצף אירועים ניסי כזה אמור לגרור תגובה רוחנית. בגמרא נאמר:
 
ביקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח, ו[לעשות את] סנחריב גוג ומגוג. אמרה מדת הדין לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך לא עשיתו משיח, חזקיה שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך תעשהו משיח? (סנהדרין צד ע"א)
 
הגמרא מספרת כי חזקיהו היה אמור להתמנות למשיח אך חוסר הכרת התודה שלו מנע ממנו ומעם ישראל הזדמנות זו. בעקבות כך, כל מי שמכיר במעורבותו של הקב"ה במציאות אמור לחוש צורך להגיב. אבל כיצד? מהם האמצעים הראויים, המותרים או המחייבים, בהם ניתן להודות לקב"ה? בפרק זה נדון בשני נושאים שהועלו ביחס ליום העצמאות וליום ירושלים – ייסודו של חג חדש ואמירת ההלל.
 
ראשית כל, יש להבהיר כי בין אם אדם מסוים בוחר לומר הלל או לקיים מנהג אחר ביום העצמאות ובין אם לאו, לא מדובר במדד לרמת הציונות או המחויבות שלו למדינת ישראל. עם זאת, נכון כי כולנו נכיר בחשיבות ההיסטורית והרוחנית של אירועים אלה ונעסוק בבירור האופן הראוי להודות עליהם.
 

תיקון חגים חדשים: בל תוסיף

בשנת 1949, שנה לאחר הקמתה של מדינת ישראל, ממשלת ישראל הכריזה על ה' באייר כיום חג לאומי. בתגובה לכך, הרבנים הראשיים של ישראל – הרב יצחק הרצוג והרב בן ציון עוזיאל – המליצו למועצת הרבנות הראשית כי יום ה' באייר ייקבע כיום חג על 'אתחלתא דגאולה' של עם ישראל. מאז ועד היום פוסקים הלכתיים דנים בלגיטימיות של ייסוד חג זה, יום העצמאות, כיום של שבח והודיה.
 
ייסודו של חג חדש מהווה דילמה הלכתית גדולה. היו פוסקים שטענו כי קביעת חג חדש לעם ישראל, גם עבור אלו שחוו את המאורעות הניסיים הללו, מהווה הפרה של הציווי המקראי 'בל תוסיף' הנלמד מהפסוק "לא תוסיפו על הדבר אשר אנוכי מצוה אתכם..." (דברים ד, ב).
 
מהגמרא אנו למדים כי איסור זה חל על הוספת חיובים בנוגע למצוות שכבר קיימות, דוגמת הוספת פרשייה לתפילין, לבישת חמש ציציות במקום ארבע או ישיבה בסוכה לאחר שבעת ימי החג מתוך כוונה לקיים את המצווה. עם זאת, הרמב"ן טוען כי איסור זה יכול לכלול אף ייסוד של חג חדש. כך הוא כותב:
 
ולפי דעתי, אפילו בדה לעשות מצוה בפני עצמה, כגון שעשה חג בחודש שבדה מליבו כירבעם (מלכים א, יב, לג) עובר בלאו, וכך אמרו לעניין מקרא מגלה: "מאה ושמונים נביאים עמדו להם לישראל ולא פחתו ולא הוסיפו על מה שכתוב בתורה אפילו אות אחת חוץ ממקרא מגילה" (מגילה יד). (רמב"ן ד, ב. מביא את מגילה יד ע"א)
 
הרמב"ן מתייחס למסקנת הגמרא שמתארת כיצד חכמים מצאו תקדים מקראי לתיקון קריאת המגילה. פוסקים אחרים טוענים כי עמדת הרמב"ן אינה מובאת על ידי ראשונים אחרים. אכן, לעיתים קרובות אנו רואים כיצד חכמים תיקנו מצוות חדשות. במקום זאת, לטענתם, ההבחנה נעוצה בשאלה האם מצוות חדשות אלה נתפסות כמצוות מדאורייתא כפי שהרמב"ן מזכיר בעצמו. יתר על כן, ייתכן והרמב"ן הטיל ספק רק בנוגע למקרא מגילה ולא בנוגע לתיקון של יום חג חדש (ראו הערתו של הרמב"ן על ספר המצוות לרמב"ם, שורש ב).
 
בסופו של דבר, נראה כי קביעת יום העצמאות לא נועדה להוסיף על מה שנאמר בתורה אלא ליישם את העקרונות של הכרת הטוב ונתינת הודאה לקב"ה על שהציל את עם ישראל.
 
כחלק מהניסיון להתמודד עם סוגיה זו פוסקים רבים חיפשו תקדימים היסטוריים-הלכתיים. מאות שנים קודם לכן האחרונים התלבטו בשאלה האם קהילה רשאית לייסד עבור עצמה מעין יום 'פורים', דהיינו יום של הודאה והנצחה בעקבות אירוע ניסי שהתרחש, והאם שמירה על יום שכזה תהיה חובה שתחול על תושבי אותה העיר בדורות הבאים.
 
ר' משה אלשקר (1466-1542) קובע כי לקהילה יש סמכות לייסד יום שהוא כעין יום "פורים... כדי לפרסם נס אחד גדול שנעשה להם באותו יום" וכי קביעה זו מחייבת אף את הדורות הבאים (מהר"ם אלשקר תשובה מט). המגן אברהם (תרצו) מביא את תשובה זו. ר' חזקיה דסילבה, בפירושו לשולחן ערוך 'פרי חדש', מאשר כי קהילות רבות תיקנו ימים חגיגיים בכדי להנציח מאורעות פלאיים. הוא מצטט את הרב אלשקאר אך חולק על דעתו.
 
הוא טוען כי בימינו "בטלה מגילת תענית" – ימים שנמנו במגילת תענית ושנקבעו על מנת להנציח אירועים משמחים שהתרחשו לעם ישראל במהלך תקופת בית המקדש השני, וכבר אינם מתקיימים בפועל. בעקבות כך, לא רק שאיננו מקיימים ימים אלו, אלא גם אין לנו רשות לקבוע ימי חג המנציחים מאורעות חגיגיים (פרי חדש תרצו).
 
החתם סופר דוחה את טענתו של הפרי חדש. בתשובה שנכתבה בשנת 1805 הוא טוען כי על אף שלא ניתן לתקן יום שמנציח אירוע שקשור לבית המקדש, בהחלט אפשר לתקן ימים שינציחו ניסים אחרים. יתר על כן, הגמרא מעולם לא התכוונה לאסור על ייסוד של ימי חג חדשים עבור ערים או מדינות, אלא רק על ייסוד של חג ששמירתו תחול על כל עם ישראל (חתם סופר קצא).
 
למעשה, החתם סופר מציין כי בספר יוסף אומץ ישנו תיעוד של מאורע ניסי שהתרחש בפרנקפורט בכ' באדר וכי אנשי המקום קבעו את יום זה כיום חג לדורות הבאים (ספר יוסף אומץ תתרט). הוא מספר כי רבו, ר' נתן אדלר, יחד עם קהילתו שהייתה ממוקמת הרחק מהעיר, קיימו את חג זה.
 
מעניין לראות כי בתשובה אחרת (חתם סופר יורה דעה רלד) החתם סופר מעביר ביקורת על חגיגות ההילולה של ר' שמעון בר יוחאי בל"ג בעומר שמתקיימות בצפת. לטענתו, חגיגה זו עשויה להוות ייסוד של חג שאיננו מנציח מאורע ניסי, דבר שלטענתו של החתם סופר הינו דבר אסור.
 
ואכן, במהלך ימי הביניים ועד לתקופה המודרנית קהילות קבעו את ימי החג שלהם המכונים לעתים קרובות כפורים שני או פורים קטן. ר' עובדיה הדאיה (ירושלים, 1890) מביא דוגמאות לקהילות רבות ששמרו את ימי ה'פורים' שלהם (ישכיל עבדי אורח חיים ז מד, יב).
 
 ר' אברהם דנציג, מחבר הספר חיי אדם, פוסק גם כן בהתאם לדעתו של הרב אלשקר ומתאר כיצד בכל שנה הוא חוגג את היום בו ניצלה משפחתו משריפה שהתרחשה בביתו ובבתיהם של אנשים רבים בשנת 1804. הוא ממשיך ומספר כיצד הדליקו נרות בדומה ליום טוב, אמרו מספר פרקי תהלים, ערכו סעודות חגיגיות והרבו בנתינת צדקה. הוא כינה את יום זה 'פולווער פורים' או 'פורים שיצא ללהב' (חיי אדם קנה, מא).
 
הרב הדאיה עומד בתוקף על כך כי יש לייסד יום חג שינציח את הקמת מדינת ישראל (ישכיל עבדי ח השמטות ד). באופן דומה, ר' משולם רוט (1875-1963) שהיה חבר במועצת הרבנות הראשית, חיבר תשובה בנושא זה. לטענתו, בהחלט מותר לייסד יום חג שינציח את הצלת עם ישראל וכי הציטוט מהרמב"ן שהובא לעיל מתייחס לייסוד של חג ללא סיבה. כך הוא כותב:
 
הנה אין ספק שהיום ההוא [ה' באייר] שנקבע על ידי הממשלה וחברי הכנסת (שהם נבחרי רוב הצבור) ורוב גדולי הרבנים, [יש] לחוג אותו בכל הארץ זכר של לנס תשועתנו וחירותנו, מצוה לעשותו שמחה ויו"ט ולומר הלל. (קול מבשר א, כא)
 

הלל ביום העצמאות

הגמרא (ערכין י ע"א) מפרטת אודות שמונה עשר הימים בהם אומרים הלל שלם (בחו"ל אומרים עשרים ואחד יום בעקבות הוספת יום טוב שני). אמנם, במקום אחר נראה כי הגמרא מציגה ראיות סותרות בנוגע למקור ההלל (ברכות יד ע"א; תענית כח ע"ב). דבר זה גרם לדיונים אצל הראשונים בנוגע לשאלה האם אמירת ההלל היא חיוב מדאורייתא או מדרבנן.
 
הרמב"ם כותב כי אמירת הלל במועדים ובחנוכה היא מצווה מדרבנן בלבד (הלכות מגילה וחנוכה ג, ו) אך הרמב"ן חולק על כך ולטענתו אמירת הלל במועדים היא הלכה למשה מסיני או כלולה בציווי התורה לשמוח בחגים (ספר המצוות שורש א). הראב"ד מתאר את החובה לומר הלל כחובה 'מדברי קבלה', דהיינו מדברי הנביאים (ראב"ד הלכות מגילה וחנוכה ג, ו).
 
בנוסף לשמונה עשר הימים בהם קוראים את כל ההלל, הגמרא מזכירה את המנהג לקרוא הלל בראש חודש תוך השמטת שני פרקי תהלים (תענית כט ע"א). 'חצי הלל' זה נאמר גם בחול המועד פסח. הראשונים דנים בשאלה האם יש לברך על אמירת חצי הלל זה, שמא רק החזן בציבור צריך לברך. המנהג האשכנזי הוא לברך ואילו הספרדים נוהגים שלא לברך.
 
לכאורה, נראה כי ההלל שנאמר בחנוכה הוא מדרבנן, אולם החתם סופר כותב את הדברים הבאים:
 
ומה שכתב דפורים וחנוכה וכל ימי מגילת תענית לעשות זכר לנס ממוות לחיים הוא דאורייתא ממש... אבל איכות וכמות הזיכרון ההוא הוא מדרבנן, כגון קריאת מגלה ומשלוח מנות והדלקת נרות בחנוכה, הכל מדרבנן. (חתם סופר, אורח חיים רח; ראו גם יורה דעה רלג וכן באורח חיים קצא)
 
במילים אחרות, החתם סופר טוען כי אמירת ההלל בחנוכה או קיום המצוות בפורים הן למעשה מצוות מדאורייתא של הנצחת ההצלה ממוות. ההלל הנאמר במועדים מבטא את שמחת יום טוב אך ההלל של חנוכה מתייחס ישירות לנס שהתרחש בו.
 
מהו המקור להלל מסוג זה והאם יהיה ניתן לאמרו גם בעקבות מאורעות אחרים? בגמרא נאמר:
 
הלל זה מי אמרו?... חכמים אומרים: נביאים שביניהן תיקנו להם לישראל שיהו אומרים אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהם לישראל, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן. (פסחים קיז ע"א)
 
על פי קטע זה בגמרא, הנביאים תיקנו את ההלל כיוון שעל ההלל להיאמר בכל חג ובכל מאורע של הצלת עם ישראל מצרה. רש"י מסביר כי דוגמא לגאולה שכזו ניתן למצוא בחנוכה (רש"י שם ד"ה ועל).
 
עד כמה מקור זה משמש תקדים לאמירת הלל על הצלת עם ישראל מסכנה? הפוסקים מעלים מספר צדדים אליהם יש להתייחס על מנת לתת מענה לשאלה זאת. ראשית יש לבחון איזה סוג של גאולה מחייב באמירת הלל. ר' צבי הירש חיות (1805-1855), המכונה גם המהר"ץ חיות, מציע כי הגמרא מתייחסת רק לנס פך השמן ולא לניצחון הצבאי כיוון שההלל תוקן רק בעקבות נס פך השמן שהיה בגדר 'נס נגלה', בולט וגלוי לכל (מהר"ץ חיות שבת כא ע"ב).
 
יש הטוענים כי הצהרת העצמאות והניצחון הצבאי שבא לאחר מכן אינם בגדר 'נס נגלה' וממילא אין להגיד בהם הלל על פי שיטה זו. אחרים טוענים כי ממקורות אחרים עולה כי ניתן לומר הלל אף במקרים בהם ההצלה נעשתה באמצעות כוחות טבעיים (רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה ג, ב; מגילה יד ע"א). ישנם הסוברים בפשטות כי הניצחון של הצבא המועט מול מדינות ערב הרבות שהיו באזור מהווה 'נס נגלה'.
שנית, כאשר הגמרא כותבת כי לאור עם ישראל, 'הם' צריכים להגיד הלל – למי היא מתכוונת? הבה"ג מבאר את גמרא זו וכותב:
 
ו[לשון] יחיד דקאמרינן [שישנם שמונה עשרה ימים בהם] 'גומר בהן את ההלל', לאו יחיד ממש קאמרינן אלא כל היכא דלא כניפין כולהון ישראל – 'יחיד' קארי להון, והאי דקא מפיק להון בלשון יחיד משום דכד כניפין כולהון ישראל, ובעי למימר הלל כל יומא על כל צרה שנגאלין ממנה. (הלכות גדולות, הלכות לולב סימן טו)
 
באופן דומה כותב רבינו תם:
 
נביאים אמרוהו ותיקנו להם לישראל שיהו אומרים אותו על כל פרק ופרק על כל צרה וצרה שלא תבא עליהן, וכשנגאלין אומרין אותו על גאולתן... אבל לגאולת כל ישראל אומרים אותו לעולם [דהיינו – בשביל שאמירת הלל תיקבע לדורות צריך שאותה הגאולה שהתרחשה השפיעה על כל עם ישראל]. (מובא בתוספות, סוכה מד ע"ב)
 
ראשונים אלה מגבילים באופן ברור את היישום של גמרא זאת למקרים בהם כל עם ישראל ניצל כמו למשל במהלך נס חנוכה.
 
עמדתם של ראשונים אלו מעלה את השאלה מהי נקודת המבט שלנו על המאורעות הניסיים שהתרחשו בשנת 1948 (ואולי אף בשנת 1967) והאם ניתן לומר שהם השפיעו על 'כל ישראל' באותו האופן כמו בנס חנוכה. יחד עם זאת, המאירי חולק על הגבלה זו:
 
כל יחיד שאירעתהו צרה ונגאל הימנה רשאי לקבוע הלל לעצמו באותו יום בכל שנה אלא שאינו מברך עליו וכן הדין בכל ציבור וצבור. כך היה יסוד [כוונת] הנביאים – לאמרו על כל צרה וצרה כשנגאלים ממנה. (מאירי, פסחים קיז ע"א)
 
לדברי המאירי, אפילו אדם יחידי או קהילה שזכתה לישועה צריכים להגיד את ההלל אך ללא ברכה. דרך אגב, הנצי"ב מגביל את החובה להזכיר את ההצלה שנעשתה לזמן בו התרחש הנס בלבד, ולא בשנים הבאות (ביאור לשאילתות כו).
 
לסיכום, אנו רואים כי מספר ראשונים לומדים מהגמרא כי אם עם ישראל כולו ניצל מסכנה יהיה ניתן להגיד את ההלל. הם חולקים בשאלה האם היתר זה מתייחס גם ליחידים והאם יש לקרוא הלל זה בברכה.
האם ניתן לעשות שימוש במקורות אלה על מנת להצדיק או אף לחייב אמירת הלל ביום העצמאות?[3]
 
הרב הדאיה מביא תשובה של מר"ן החיד"א, הרב חיים יוסף דוד אזולאי, שדן במקרה בו קהילה שלמה רצתה להגיד את ההלל לאחר שנמלטה מסכנה גדולה (חיים שאל, ב, יא). החיד"א מציין כי בספרי הפוסקים המרכזיים דוגמת הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש לא מובא הקטע ממסכת פסחים. בנוסף, מספר רב של ראשונים פוסקים כי נס שלא התרחש לעם כולו איננו 'זכאי' שיאמרו עליו את ההלל, ואפילו לשיטת המאירי שהתיר לומר הלל בהצלה מסוג זה, יש להגיד את ההלל אך ללא ברכה.
 
בהתבסס על הנימוקים דלעיל הרב הדאיה פוסק כי יש לקרוא הלל ללא ברכה ביום העצמאות והוא מוסיף כי לאור המצב הביטחוני המסוכן במדינת ישראל אין להגיד את ההלל בברכה.[4] הרב עובדיה יוסף גם הוא פוסק כי ניתן לקרוא את ההלל ללא ברכה וכך גם פוסק הרב יצחק הרצוג.[5] הרב משולם רוט בתגובה לנאמר לעיל טוען כי יש להסתכל על יום העצמאות כיום חג ולכן באופן טבעי צריך להגיד עליו הלל שלם בברכה.[6]
 
הקהילה הדתית הלא ציונית שבאופן כללי מתנגדת לקריאת ההלל ביום העצמאות (וביום ירושלים) לא גיבשה, לפחות ברובה, את הסיבות ההלכתיות להתנגדותה. ר' יצחק יעקב וייס, לשעבר יושב ראש העדה החרדית, העלה על הכתב את התנגדותו לייסודם של יום העצמאות ויום ירושלים וכן לקריאת ההלל (מנחת יצחק י, י).
 
בנוסף להשקפתו הכללית כי תמיכה במדינת ישראל מהווה כפירה ובנוסף לדבקותו בעמדתו של הרבי מסאטמר לשעבר, ר' יואל טייטלבוים, כי הקמת מדינה יהודית הינה הפרה של 'שלושת השבועות' (כתובות קיא ע"א) שהשביע הקב"ה את ישראל (כולל אי חזרתו של עם ישראל לארץ ישראל על ידי שימוש בכח – 'שלא יעלו בחומה'), הרב וייס מעלה גם התנגדויות הלכתיות.
 
בדומה לרב אזולאי, הוא מציין כי השולחן ערוך לא פוסק בהתאם לפסקה ממסכת פסחים בה נאמר כי הנביאים תיקנו שיש להגיד את ההלל כאשר ניצלים מסכנה. בנוסף, גם לפי מקור זה וכפי שציינו לעיל, יש המגבילים את קביעה זו רק לנס שכל האומה כולה חוותה. יתר על כן, הוא מצטט את הפרי חדש שהתנגד לקביעות של חגים מקומיים.
 
מעניין לציין כי הרב סולובייצ'יק, שהכיר בחשיבות אירועי הקמת המדינה (ראו לדוגמא קול דודי דופק) התנגד לאמירת ההלל כפי שהוא התנגד לכל שינוי בנוסח התפילה. אמנם, הוא הסכים כי יש להגיד חצי הלל ללא ברכה לאחר תפילת שחרית כיוון שהדבר איננו מהווה שינוי משמעותי בנוסח התפילה (נפש הרב עמ' 96).
 
על אף שראינו מניעים שונים לאמירת הלל ללא ברכה ביום העצמאות, בין מטעמי ספק לגבי תקנת הנביאים, ובין בעקבות מצבה הבטחוני והרוחני של מדינת ישראל, אנו נרצה להציע עמדה שונה.
 
בנוסף לשמונה עשר הימים בהם אומרים הלל שלם, אומרים את ההלל גם במהלך ליל סדר פסח. אמירת הלל זה העסיקה את הפרשנים במשך מאות שנים כיוון שעל פניו נראה כי הוא מפר מספר כללי הלכה מוסכמים: הוא נאמר בלילה[7], הוא נקטע על ידי הסעודה ואין לפניו שום ברכה. הראשונים מנסים להבין את טבעו של הלל זה ומדוע הוא איננו תואם לפורמט הקלאסי של ההלל.
 
רב האי גאון, שמצוטט על ידי הראשונים, מציע הסבר מעניין. הוא מבחין בין ההלל של שמונה עשר הימים המצוינים לעיל, שבהם האדם מחויב 'לקרוא' את ההלל, ובין ההלל בליל הסדר, אותו האדם מחויב 'לשיר' – לאור המאורעות הניסיים שאירעו ביציאת מצרים.[8] הלל זה של 'שירה' מהווה למעשה 'התפרצות ספונטנית' של שיר והוא מבטא שבח והודיה לקב"ה על הגאולה ממצרים. ברכה לפני הלל כזה היא לא רק מיותרת אלא אף לא מתאימה כיוון שהיא מערערת ומבטלת את אופיו של הלל זה.
 
אפשר להציע כי את ההלל שמתואר במסכת פסחים, שנאמר בתגובה לנס שהתרחש, יש להגיד באופן של שירה ספונטנית ללא ברכה מקדימה. ככל שקרובים יותר למאורע כך ההלל פחות רשמי וטבעי יותר. אם כן, מודל זה של ההלל עשוי להיות מתאים יותר ליום העצמאות. אלה שמתפללים בקהילות ציוניות דתיות יכולים להעיד על תחושת ההתלהבות הכנה בה אומרים את ההלל באותו יום.
 
אף כי ניתן ליישם דיון זה באופן זהה על יום ירושלים, יש הסבורים כי הניצחון במלחמת ששת הימים דומה יותר לגאולה המתוארת בגמרא. בעקבות כך, הרבנות הראשית, בפסיקה שחתמו עליה הרב אונטרמן, הרב יצחק ניסים, הרב זווין והרב ישראלי, קבעה כי יש לקרוא הלל בברכה ביום ירושלים.
 

יום העצמאות והלכות אבלות בספירת העומר

יום העצמאות נקבע לה' באייר, זמן בו בדרך כלל נהגו ישראל במנהגי אבלות שבעקבותיהם נמנעו מלהתחתן, להסתפר ולחגוג באופן ציבורי אירועים מיוחדים. האם חגיגות יום העצמאות משהות את מנהגי האבלות של העומר? ר' יצחק ניסים (1896-1981), הרב הראשי הספרדי לשעבר של מדינת ישראל (1955-1972), פסק כי ניתן לערוך חתונות ולהסתפר ביום העצמאות (סיני, אפריל-מאי 1958).
 
פסק דינו מבוסס באופן חלקי על פסק הדין של ר' חיים פלאג'י (1788-1869) המעיד כי בעירו חלק מהאנשים חגגו ימים מסוימים לשם הנצחת אירוע ניסי שארע להם במהלך ספירת העומר ובעקבותיהם היו מתגלחים (מועד לכל חי, ו). הרב הדאיה דוחה את טיעון זה וקובע כי יש להמשיך בשמירה על מנהגי האבלות של ספירת העומר (ישכיל עבדי ו, י). גם הרב סולובייצ'יק טוען כי אין להשהות את מנהגי האבלות של העומר על מנת לחגוג את יום העצמאות (נפש הרב עמ' 97).
 
רבים נהגו להשהות את איסור שמיעת מוסיקה חיה וכן את איסור הגילוח אך נמנעו מלהשהות את איסור התספורת כיוון שהשהייה זו מחלישה את האבלות במהלך תקופת הספירה.
 

מסקנה

כפי שהראינו, נראה כי ניתן לגבות באופן חד משמעי את תיקונם של ימים המוקדשים להודות לקב"ה על הקמתה של מדינת ישראל ועל הניצחון וההצלה ממצב של חורבן לאומי שכמעט והתרחש במלחמת ששת הימים.
במהלך השנים האחרונות רבנים רבים עשו מאמץ לברר את האופן בו ראוי לחגוג את ימים אלו, כולל אמירת ברכת שהחיינו (קול מבשר א, כא), קריאת קטעים מדברי הנביאים במהלך היום, אמירת הלל בלילה ו\או ביום ואפילו בזמן תפילת מנחה. בסופו של דבר, כלל ישראל, כל אחד בהנחיית רבו, יקבעו את האמצעים המתאימים ביותר לחגוג בימים אלה. במבט לאחור עלינו לראות את הניסיונות הללו באופן חיובי – ניסיונות למציאת הדרכים הראויות להודות לקב"ה.
 
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב דוד ברופסקי
תרגום: נתנאל חזן, תשפ"א
עורך: יחיאל מרצבך, תשפ"א
 
 

[1] החלטה 181 של האספה הכללית של האו"ם, אושרה ב-29 לנובמבר 1947.
[2] ראו רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה ג, א.
[3] ראו ר' שמואל כץ "הרבנות הראשית ויום העצמאות" בתוך הרבנות הראשית לישראל: שבעים שנה ליסודה, סמכותה, פעולותיה ותולדותיה, חלק ב (ירושלים, היכל שלמה 2002). הרב כץ דן בדעות השונות של הרבנים הראשיים ומועצת החכמים.
[4] ישכיל עבדי אורח חיים, י, ז. הוא מוסיף כי צריך להגיד את ההלל בסיומה של תפילת שחרית.
[5] עמדתו של הרב הרצוג מצוטטת על ידי הרב עובדיה בחיבורו יביע אומר אורח חיים, ו, מא.
[6] אמנם הרב רוט מוסיף כי כיוון שמנהג זה נחשב לחדשני יש לקרוא את הברכה רק לאחר קבלת האישור לכך מרובם של גדולי הרבנים.
[7] המשנה (מגילה כ ע"ב) מלמדת כי הלל נאמר רק ביום.
[8] ר' יצחק זאב סולובצ'יק בספרו חידושי הגרי"ז חנוכה ג, ד, מרחיב את הדיון על בסיס הבחנה זו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)