יום טוב שני

מבוא

המצווה הראשונה שניתנה לעם ישראל היא המצווה לקדש את הלבנה המתחדשת – "החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה" (שמות יב, ב) – התנאי המקדים לייסוד לוח השנה היהודי.

הירח מקיף את כדור הארץ כולו במהלך חודש שלם. בתחילת כל חודש הירח גלוי לנו באופן חלקי מאוד בגלל מיקומו בשמים; הוא גדל עד אמצע החודש, שבו הוא נראה במלואו ('ירח מלא'), ואז הוא מתמעט באופן הדרגתי עד לסוף החודש, שבו הירח 'נעלם' מאופק ראייתנו כאן בכדור הארץ. חודש ירחי נמשך בין עשרים ותשעה לשלושים ימים. ראש חודש, היום הראשון של החודש הנכנס שעבורו הקריבו את קרבן המוסף בזמן בית המקדש (ושבעקבותיו אנו אומרים כיום את תפילת המוסף), חל ביום השלושים או השלושים ואחד.

בזמן שבית המקדש היה קיים, היו באים כל חודש עדים שראו את הירח החדש (ה'מולד') לבית הדין שבירושלים ומעידים על מה שראו. בהתבסס על עדותם, בית הדין היה מכריז כי הירח החדש נצפה וכי זהו היום הראשון של החודש – ראש חודש (ראש השנה כא ע"ב-כה ע"ב). באמצעות קידוש הלבנה החדשה, בית הדין גם קבע באופן עקיף את הימים שבהם יחולו המועדים כדוגמת סוכות ופסח שחלים בט"ו לחודש.

המשנה מספרת כי לאחר הכרזת החודש החדש בית הדין היה מדליק לפידי אש על ראשי ההרים. בצורה זו העבירו את ההודעה על הכרזת החודש החדש מפסגת הר אחת לאחרת, כל הדרך מארץ ישראל מזרחה לכיוון בבל. כך קיבלו רוב הקהילות היהודיות את המידע אודות החודש החדש ובדרך זו היו קובעים את הימים המדויקים שבהם יש לחגוג כל חג וחג. ככל הנראה, הקהילות שלא קיבלו את המידע אודות היום המדויק שבו נכנס החודש החדש עשו שני ימים טובים, מצד הספק (ראש השנה כב ע"ב).

בהמשך המשנה מובא כי ה'כותים' (שומרונים), שיבשו בכוונה את דרך הפצת המידע של בית הדין באמצעות הדלקת לפידי אש בימים הלא נכונים. הירושלמי מספר כי כתוצאה מחבלה מכוונת זו ר' יהודה הנשיא הפסיק את השימוש בהדלקת לפידי האש ככלי להפצת מידע אודות ראשי החודשים (ראש השנה ב ע"א). לפיכך, חכמים נאלצו לשלוח שליחים ולהודיע לכל קהילה על היום המדויק שבו חל ראש חודש. שליחים אלו לא הגיעו לקהילות שמחוץ לארץ ישראל ובעקבות כך אותן הקהילות קיימו שני ימים טובים מכיוון שלא ידעו את היום המדויק שבו יש לחגוג כל חג ומועד.

 

יום טוב שני בימינו

במהלך סוף תקופת האמוראים החלו קהילות יהודיות לקיים את ראש חודש והמועדים על פי לוח שנה קבוע (ייסודו של לוח זה והיסוד ההלכתי שלו הם נושא לדיון נרחב, תורני ואקדמי כאחד, שהעיסוק בו חורג מדיוננו בפרק זה).[1] גם לאחר ייסוד לוח השנה הקבוע, קהילות חוץ לארץ המשיכו לקיים שני ימים טובים, ואילו בארץ ישראל קיימו יום טוב אחד בלבד. הגמרא כותבת כי היו מתושבי חוץ לארץ שהטילו ספק בנוגע להמשך קיומו של מנהג זה:

והשתא דידעינן בקביעא דירחא, מאי טעמא עבדינן תרי יומי? משום דשלחו מתם: הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם, זמנין דגזרו המלכות גזרה ואתי לאקלקולי.

[ביאור – ועכשיו שאנחנו יודעים את קביעות החודש, מה הטעם שאנו עושים ימים טובים של גלויות? משום ששלחו משם, מארץ ישראל, שליחים שאמרו: "למרות שקבעו את ראשי החדשים לפי לוח מסודר ואין עוד ספק, מכל מקום הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם והמשיכו לנהוג בו מכיוון שלפעמים ייתכן כי תגזור המלכות גזירת שמד ותתמעט התורה וישתכח הלוח הקבוע, על כן שמרו על מנהג האבות". אבל עיקר המנהג של שני ימים טובים כיום, הוא רק מחמת ספק וחשש].

הגמרא מציינת שני טעמים להמשך קיומו של מנהג זה: ראשית כל, מנהג אבות; השמירה של כל אחד על מנהג אבותיו נובעת מצד החשש כי ממשל חדש שיגיע יכריז על גזירה שתגרום לכך שהקהילה תשכח את לוח השנה הקבוע ותבוא לידי בלבול בנוגע לקביעת הימים המדויקים של ראשי החודשים והמועדים. שנית, הראשונים שואלים האם יש לראות את יום טוב שני כמנהג קדום[2] או כתקנה רשמית של חז"ל.[3] נעיר כי ישנו בלבול מסוים בנוגע לעמדת הרמב"ם בנושא זה.[4] בנוסף, שאלה זו איננה תיאורטית בלבד; היא יכולה להיות רלוונטית לתושבי חוץ לארץ שבאים לביקור בארץ ישראל במהלך החגים.

אפשר להציע כי גם בגולה חג השבועות צריך להיות יום אחד בלבד; בסופו של דבר, חג השבועות נקבע בהתאם לספירה של 50 ימים מהיום השני של פסח, ולכן ברור כי אדם יודע מהם הימים המתאימים לקיומו של חג הפסח שחל שבועיים לאחר ראש חודש ניסן. אמנם, יש המסבירים כי חכמים לא התכוונו ליצור הבחנה כזאת או אחרת בין המועדים השונים. (ריטב"א ראש השנה יח ע"א) הריטב"א כותב כי אין לעשות שני ימי כיפור (המוגדר בהלכה כיום טוב), בפרט לאחר תיקון לוח השנה הקבוע כיוון שדבר זה יהווה תקנה שהציבור אינו יכול לעמוד בה (שם).

לפני ייסוד לוח השנה הקבוע, ראש השנה התקיים במשך שני ימים גם בארץ ישראל. גם אם בית הדין הכריז על היום השלושים של חודש אלול כראש חודש (וכראש השנה), השליחים לא יכלו לשתף במידע זה את מי שנמצא מחוץ לכותלי בית הדין. ממילא, כל מי שלא נכח בבית הדין היה צריך להניח כי ייתכן שראש השנה חל רק ביום שלמחרת, ולכן לא הייתה ברירה אלא לקיים את ראש השנה במשך שני ימים. אמנם, ישנה מחלוקת, האם גם כיום – לאחר תיקונו של לוח השנה הקבוע – על היושבים בארץ ישראל להמשיך ולקיים שני ימים טובים בראש השנה.

בתשובתו לשאלת רבינו ניסים, כותב רב האי גאון כי המנהג בארץ ישראל בימיו הוא לשמור יום אחד של יום טוב, אמנם לטענתו על תושבי הארץ לחזור למנהג אבותיהם ולקיים שני ימים טובים (תשובות הגאונים מוספיה א). באופן דומה, רבינו חננאל מגיע למסקנה כי תושבי ארץ ישראל צריכים לקיים את ראש השנה במשך שני ימים (רבינו חננאל ביצה ה ע"ב). הרי"ף (ביצה ג ע"א) והרמב"ם (הלכות יום טוב א, כא והלכות קידוש החודש ה, ח) פוסקים בהתאם לדעה זו.

הרא"ש מצטט את דברי תלמידו של הרי"ף, רבינו אפרים, שחולק על עמדתם של רבינו חננאל, הרי"ף והרמב"ם ופוסק כי יש לקיים יום אחד בלבד של ראש השנה בארץ ישראל (רא"ש ביצה א, ד). בעל המאור מסכים לדעתו של רבינו אפרים וטוען בתוקף כי תמיד המנהג בישראל היה לקיים את ראש השנה במשך יום אחד בלבד. דבר זה משתמע מתשובתו של רב האי גאון שהובאה לעיל, על אף כי המנהג השתנה במהלך השנים בעקבות השפעת חכמי פרובאנס (בעל המאור ביצה ג ע"א).

הרמב"ן לעומת זאת מגן על עמדתו של הרי"ף וכותב כי למרות שהמנהג בארץ ישראל אכן היה לקיים את ראש השנה במשך יום אחד בלבד, מדובר במנהג שגוי שמקורו היה בגלות הארוכה של עם ישראל (מלחמות השם שם). בפועל, המנהג הוא כדעת הרי"ף – גם בארץ ישראל מקיימים את ראש השנה במשך שני ימים (שולחן ערוך תרא, ב).

למרות כי החובה לשמור שני ימים טובים נחשבת למצווה מדרבנן או אף למנהג, חז"ל לא הבחינו בין הלכות יום טוב ראשון ליום טוב שני, כדי למנוע מצב שבו אנשים יתייחסו שלא כראוי, או אפילו יבזו, את היום טוב השני. בעקבות כך, ביום טוב שני מברכים את הברכות של יום טוב, מקדשים, מדליקים נרות ומתפללים את תפילות היום, למרות החשש לברכה לבטלה (שבת כג ע"א). בנוסף לכך, לא מניחים תפילין ביום טוב שני – 'ויתור' על מצווה מדאורייתא שנעשה במטרה לשמור על כבודו של היום. לסיום, מי שמחלל את יום טוב שני נענש, ולעיתים אף מנודה, על ידי בית הדין (פסחים נא ע"א; רמב"ם הלכות יום טוב א, כב).

עם זאת, ישנם מספר הבדלים בין יום טוב ראשון ליום טוב שני. כך למשל ניתן לעבור ביום טוב שני על איסור מדרבנן עבור חולה שאינו מסוכן, אדם שלא עומד במצב של סכנת חיים (ביצה כג ע"א).[5] בדומה לכך, אם אדם נפטר ביום טוב שני יהיה אפשר להכין אותו לקבורה ואף לקבור אותו בפועל (שם ו ע"א). כמו כן, במקרה שבו בן משפחה נקבר בחול המועד, היום טוב השני נחשב ליום הראשון מתוך שבעת ימי האבלות בעקבות מעמדו הנמוך (שולחן ערוך יורה דעה שצט, ב).

 

היכן מתקיים יום טוב שני?

כפי שתיארנו לעיל, יום טוב שני מתקיים מחוץ לארץ ישראל, היכן שהשליחים של בית הדין לא הגיעו. אמנם, הגמרא אינה כותבת במפורש כיצד יש לקבוע אילו קהילות צריכות לשמור יום אחד ואילו קהילות צריכות לשמור שני ימים. מהם הגבולות של ארץ ישראל הרלוונטיים לעניין יום טוב שני? הרמב"ם כותב כך:

כשהייתה סנהדרין קיימת והיו קובעין על הראייה היו בני ארץ ישראל וכל המקומות שמגיעין אליהן שלוחי תשרי עושין ימים טובים יום אחד בלבד, ושאר המקומות הרחוקות שאין שלוחי תשרי מגיעין אליהם היו עושים שני ימים מספק לפי שלא היו יודעין יום שקבעו בו בני ארץ ישראל את החודש.

נמצא עיקר דבר זה על דרך זו כך הוא: כל מקום שיש בינו ובין ירושלים מהלך יתר על עשרה ימים גמורים עושין שני ימים לעולם כמנהגם מקודם, שאין שלוחי כל תשרי ותשרי מגיעין אלא למקום שבינו ובין ירושלים מהלך עשרה ימים או פחות. וכל מקום שבינו לבין ירושלים מהלך עשרה ימים בשוה או פחות שאפשר שיהיו שלוחין מגיעין אליו, רואים אם אותו המקום מארץ ישראל שהיו בה ישראל בשעת הראייה בכבוש שני כגון אושא ושפרעם ולוז ויבנה ונוב וטבריא וכיוצא בהן – עושין יום אחד בלבד. ואם אותו המקום מסוריא כגון צור ודמשק ואשקלון וכיוצא בהן, או מחוצה לארץ כגון מצרים ועמון ומואב וכיוצא בהן – עושין כמנהג אבותיהן שבידיהן. אם יום אחד יום אחד ואם שני ימים שני ימים.

מקום שבינו ובין ירושלים עשרה ימים או פחות מעשרה והוא סוריא או חוצה לארץ ואין להם מנהג, או שהיא עיר שנתחדשה במדבר ארץ ישראל או מקום ששכנו בו ישראל עתה – עושין שני ימים כמנהג רוב העולם. וכל יום טוב שני מדברי סופרים, ואפילו יום טוב שני של ראש השנה שהכל עושין אותו בזמן הזה. (הלכות קידוש החודש פרק ה, הלכות ד, יא-יב).

מדברי הרמב"ם עולה בבירור כי לשיטתו, רק מקומות שנמצאים במרחק הליכה של עשרה ימים מירושלים (שאליהם ייתכן כי אכן הגיעו שליחי בית הדין, ושהיו מיושבים באותם הזמנים) יהיו רשאים לקיים יום טוב אחד בלבד. מקומות שמרחק ההליכה שלהם מירושלים עולה על עשרה ימים וכן מקומות שלא היו קיימים בזמן התלמוד יהיו צריכים לקיים שני ימים טובים. בהתבסס על עמדה זו יש המציעים כי אף יישובים וערים בתוך ארץ ישראל שלא היו מיושבים בזמן התלמוד יצטרכו לקיים שני ימים טובים לפי שיטת הרמב"ם.[6]

הריטב"א חולק ומסביר כי כשחכמים תיקנו את החובה לשמור יום טוב שני, הם החליטו כי כיוון שרוב הקהילות שבגולה כבר קיימו שני ימים טובים אז כל שאר קהילות הגולה צריכות לקיים זאת. באופן דומה, כיוון שרוב הקהילות שבתוך ארץ ישראל קיימו רק יום אחד, כך גם צריכות לעשות כל שאר הקהילות שבארץ ישראל (ראש השנה יח ע"א, סוכה מג ע"א).

יש השואלים האם ישובים בדרום הנגב, ובפרט אילת, צריכים לקיים שני ימים טובים. בסופו של דבר, אילת נמצאת במרחק הליכה מירושלים העולה על עשרה ימים, ואפילו לשיטת הריטב"א, סביר להניח כי השליחים לא היו נשלחים לאילת. יתר על כן, ישנו ספק בנוגע לשאלה האם אילת נכבשה במהלך הכיבוש הראשוני של ארץ ישראל וממילא האם יש לראותה כחלק מארץ ישראל לעניין זה.

ר' יחיאל מיכל טיקוצ'ינסקי (1874-1955), ראש ישיבת עץ חיים בירושלים ומחבר ספרי הלכה רבים שעוסקים בסוגיית שמירת ההלכה באדמת ארץ ישראל ובמדינת ישראל, מתייחס לנושא זה. הוא מתאר כיצד שלח את שאלה זו לשמונה עשר רבנים מובילים במדינת ישראל; הרוב השיבו כי באילת יש לקיים יום טוב אחד בלבד (השאר אפילו לא הגיבו). הוא מצטט את הרבנים הראשיים לשעבר, הרב יצחק הרצוג והרב בנציון עוזיאל, וכן את החזון איש, כפוסקים לקולא (ספר ארץ ישראל ז, ד-ה). גם הציץ אליעזר עוסק בהרחבה בסוגיה זו וקובע כי באילת יש לקיים יום טוב אחד בלבד (ציץ אליעזר ג, כג). לעומת זאת, אחרים טוענים כי ישנו ספק אמיתי בנוגע לשאלה זו ולכן יש להחמיר ביום השני ולפרוש ממלאכה.[7] המנהג הוא כדעה המקילה.

 

ביקור של תושב חו"ל בישראל לעניין יום טוב

בשנים האחרונות, בשל התכיפות ההולכת וגוברת של הנסיעות מישראל לחוץ לארץ ולקהילות בתפוצות, השאלה אודות יום טוב שני לתיירים ומבקרים מקבלת תשומת לב רבה. כמה ימים אדם צריך לקיים אם הוא מבקר בישראל בזמן יום טוב, ובכוונתו לחזור לביתו שבחו"ל בצאת החג? מצד שני, כמה ימים תושב ישראלי צריך לקיים אם הוא מבקר באחת מקהילות חו"ל ביום טוב ובכוונתו לחזור לביתו שבישראל בצאת החג? תחילה, נדון בשאלה הראשונה, אודות תושב חו"ל שמבקר בישראל.

 

ביקור בישראל: שני ימים

הראשונים והאחרונים חלוקים בנוגע לתושב חוץ לארץ שמבקר בישראל לקראת החגים ובמהלכם. מעמדו של אדם זה לא ישליך רק על היתר מלאכה ביום טוב שני אלא גם על נוסח התפילה שעליו להגיד, האם עליו להניח תפילין או לא, מתי עליו לעשות הבדלה והאם הוא צריך להכין עירוב תבשילין בשנים שבהן שאלה זו רלוונטית.

כפי שהזכרנו לעיל, יש הרואים את קיום שני ימים טובים בחו"ל כמנהג בלבד. אם כך, נוכל להשוות את מקרה זה למקרה שבו אדם אשר שומר על מנהג א' מבקר במקום שבו מקיימים את מנהג ב'. המשנה דנה במקרה שבו אדם נוסע ממקום אחד למקום אחר:

ההולך ממקום שעושין [מלאכה] למקום שאין עושין [מלאכה] או ממקום שאין עושין למקום שעושין – נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם. ואל ישנה אדם [ממנהג המקום בו הוא נמצא בפועל] מפני המחלוקת. (פסחים נ ע"א)

מהמשנה עולה כי אדם שנוסע ממקום למקום צריך לשמור על המנהג של המקום שממנו יצא, אך יחד עם זאת אסור לו לעבור על מנהג המקום שבו הוא מבקר כדי שלא לגרום למחלוקת. רב אשי מסביר כי המשנה מתייחסת רק למי שבכוונתו לחזור למקום מגוריו בסוף אותו הביקור; מי שאין בכוונתו לחזור לביתו צריך לקבל באופן מלא את מנהגי המקום שבו הוא קבע את ביתו החדש, כולל המנהגים נעשים בצנעה (פסחים נא ע"א). הרא"ש מוסיף כי אדם יכול לקבל על עצמו את המנהגים של מקום מושבו החדש ללא תלות בשאלה האם מנהגים חדשים אלה קלים או חמורים יותר מאשר מנהגיו המקוריים (רא"ש פסחים ד, ד). ניתן למצוא התייחסות לעיקרון זה, בהקשר של יום טוב שני בדבריו של ר' יוסף קארו שפוסק כך:

שאלה: היוצא מארץ ישראל לחוץ לארץ ודעתו לחזור, אם מתפלל כבני א"י יטעם למה העולים לרגל מתפללים בפרהסיא כבני חוצה לארץ ואין מוחין.

תשובה: ... פשוט ומבואר שלעולם כל שדעתו לחזור אנו רואים אותו כאילו הוא עדיין במקום שיצא משם לכל דבר ובלבד שיעשה בצנעא מפני המחלוקת ואם כן, תפילה דבצנעא היא פשיטא ופשיטא דנוהג כמקום שיצא משם כיוון שדעתו לחזור... (אבקת רוכל כו)

מנוסח השאלה עולה כי קיימת הנחה שמי שמבקר בארץ ישראל צריך לקיים שני ימים טובים, כפי שר' יוסף קארו מציין בעצמו שאכן כך נהוג לעשות. גוף השאלה היא האם ראוי לקיים תפילות של יום טוב שני בארץ ישראל, בשונה ממנהג המקום. השולחן ערוך פוסק כי מי שמבקר בישראל צריך לקיים שני ימים טובים באופן מלא וכן הוא תומך בקיומן של תפילות יום טוב ציבוריות. נדמה כי בדרך כלל, חכמים חששו כי היבדלות ממנהג המקום עלולה לגרום לכך שאנשים יעברו על איסורים כדוגמת עשיית מלאכה ביום טוב אך אין מקום לחשש זה במקרה של אדם שמבקר בארץ ישראל במהלך החגים. מעניין לציין כי ר' יוסף קארו משמיט את פסיקתו זו בחיבורו שולחן ערוך, שם הוא מתייחס רק למקרה שבו תושב ארץ ישראל נוסע לחוץ לארץ (שולחן ערוך תצו, ג).

רוב הפוסקים בני זמננו מקבלים את פסיקה זו[8] וקובעים כי מי שמבקר בארץ ישראל צריך לקיים שני ימים טובים. עם זאת, פוסקים אלה מוכרחים להתמודד עם שורה של שאלות. ראשית, על פוסקים אלה להכריע בשאלה מי נכנס לקטגוריה זו של 'אין דעתו לחזור' – אדם שאין בכוונתו לחזור למקום מושבו המקורי. לעתים קרובות כוונותיו של האדם לא ברורות, גם לעצמו. בנוסף לכך, ייתכן שיש לקחת גורמים נוספים בחשבון, בהקשר של רצינות הכוונה או המעבר של האדם.

למשל, הפוסקים דנים במקרה שבו אדם יוצא מארץ ישראל עם משפחתו על מנת לעבוד אך בכוונתו לחזור לארץ ישראל. המגן אברהם מביא את הרדב"ז, ר' דוד בן שלמה אבן זמרה (1479-1573) שטוען כי מי שעובר מדינה ('רילוקיישן') עם אשתו והילדים לא יוכל להיחשב כמי שבכוונתו לחזור למקום מושבם המקורי (מגן אברהם תצז, ז).

ר' משה פיינשטיין, לעומת זאת, כותב כי בימינו, כיוון שהנסיעה ממדינה למדינה היא פעולה קלה יותר משהייתה בעבר, כדי להכריע בשאלה כיצד יש להתייחס למעבר של אדם, יש לברר מה הייתה כוונתו של האדם שעבר ולא להתייחס רק לעובדה שהוא עשה זאת עם אשתו וילדיו (אגרות משה אורח חיים ג, עד).

עלינו להכריע בשאלה האם אדם שנוסע למטרות עסקיות או עבור לימודים לפרק זמן ממושך נחשב כתושב של מקום מושבו המקורי. הפוסקים גם דנים בשאלה האם תלמידים שבאים ללמד בארץ ישראל צריכים לקיים יום טוב שני. למרות שמציאות זו התקיימה במשך מאות בשנים, תופעה זו גדלה באופן דרמטי במהלך ארבעים השנים האחרונות. החיד"א עוסק בשאלה זו בספר השו"ת שלו 'חיים שאל' (א, נה). הוא מביא מחלוקת ידועה בקרב החכמים שקדמו לו בנוגע לשאלה האם תלמידים שבאים ללמוד בישראל תוך כוונה לחזור לחוץ לארץ צריכים לשמור יום אחד או יומיים. הוא מעיר כי למרות שמספר רבנים בולטים מהעיר צפת פסקו כי על תלמידים לשמור שני ימים, רבנים ידועים אחרים מירושלים, ביניהם ר' יעקב חגיז (1620-1674) בספרו הלכות קטנות (ד), פוסקים כי בחור רווק צריך לקיים יום אחד כיוון שהוא עשוי למצוא בסופו של דבר בת זוג בארץ ישראל ולקבוע את מושבו שם. הרב עובדיה יוסף פוסק בהתאם לדעה זו (יחווה דעת א, כו; יביע אומר ו, מ). אמנם, המגן אברהם כותב כי תלמיד שבא לארץ ישראל כדי ללמוד למשך זמן של שנתיים-שלוש עדיין יצטרך לקיים שני ימים טובים (מגן אברהם תסח, יב).

פוסקים רבים לא מחילים את הגישה הזאת באופן מיידי על כל תלמיד שמגיע לארץ כיוון שרובם מתכוונים לחזור למקום מושבם המקורי כדי ללמוד או לעבוד. בכל אופן, אנו עדיין יכולים לשאול האם תלמיד שמגיע לישראל על מנת ללמוד או לעבוד ללא תכנית מוגדרת אם להישאר או לעזוב יצטרך לקיים יום אחד או יומיים של יום טוב. יש הפוסקים שמכריעים כי במקרה כזה, על התלמיד לקיים שני ימים טובים, בגלל מצבו הכספי הלא יציב, או בעקבות אי הכוונה הברורה להישאר בארץ. ישנם פוסקים אחרים שעומדים על כך כי על תלמיד כזה לקיים יום אחד בלבד (ראו פסקי תשובות רצו, כו שמביא את דעה זו).

בנוסף לשאלה כיצד יש להעריך את הכוונה של התלמיד, הפוסקים שמסכימים עם השולחן ערוך צריכים להכריע גם כיצד יש להגדיר מי נחשב לתושב ארץ ישראל. אדם שעדיין מתגורר בחוץ לארץ אבל מחליט לעבור לארץ ישראל – אפילו אם מכר את ביתו ונכסיו – עדיין נחשב כבן חוץ לארץ ולכן עליו לקיים שני ימים עד אחרי שיעבור לארץ ישראל בפועל (אגרות משה אורח חיים ד, קח).

האם מגורים בארץ ישראל למשך זמן מסוים מגדירים אדם באופן אוטומטי כ'תושב'? ערוך השולחן מציע כי מי שגר במקום מסוים יותר משנים עשר חודשים מוגדר כתושב של המקום החדש.[9] מושג זה מופיע גם באחד מספרי השו"ת של הגאונים (שו"ת גאוני מזרח ומערב לט) ואצל אחרונים נוספים[10] אך אחרים דוחים את רציונל זה[11]. ר' שלמה זלמן אויערבאך מציע קריטריון נוסף: מי שנמצא בכל שלושת הרגלים בארץ ישראל, צריך לקיים יום טוב אחד בלבד (מנחת שלמה א יט, ז).

פוסקים רבים טוענים כי אין כל קריטריון תושבות אובייקטיבי שקובע על קיום יום טוב למשך יום אחד או שניים והדבר תלוי אך ורק בשאלת כוונתו של המבקר להישאר בארץ ישראל או לחזור לחוץ לארץ.

בנוסף לקביעה האם יש לקיים יום אחד או יומיים של יום טוב, הפוסקים מתמודדים עם שאלות הלכתיות חדשות שאינן מופיעות בתלמוד. למשל, האם אדם שמקיים שני ימים טובים בארץ ישראל יכול לבקש מיהודי אחר שמקיים יום טוב אחד לעשות עבורו מלאכה? למרות שבאופן כללי אמירה לנכרי (בקשה של יהודי מלא יהודי לעשות עבורו מלאכה בשבת או יום טוב) אסורה, האם אותן הלכות חלות במצב כזה?

החיד"א בפירושו על השולחן ערוך ברכי יוסף מביא מחלוקת בנוגע לשאלה זו (ברכי יוסף תצו, ד; ראו גם שערי תשובה תצו, ג). ר' שלמה קלוגר (1783-1869) בפירושו לשולחן ערוך 'חכמת שלמה' מספר אודות מקרה שהתרחש בשמחת תורה (יום טוב שני), שבו רבנים ביקשו ממבקר ישראלי לתקן שגיאה בספר תורה. הרב קלוגר כותב כי פסיקה זו הייתה שגויה כיוון שההלכה היא שאסור לבקש מכל אדם לעשות מלאכה ביום טוב שני (חכמת שלמה אורח חיים תצו). ר' משה פיינשטיין מסכים לדעה זו (אגרות משה אורח חיים ג, עג). הוא מציין כי אין להשוות בין מקרה זה ובין מצב שבו מבקשים מאדם שעוד לא הכניס את השבת לעשות מלאכה, שבו השולחן ערוך (רסג, יז) מתיר. יחד עם זאת, השמירת שבת כהלכתה כותב כי בפועל רבים נוהגים להקל בנוגע בשאלה זאת (שמירת שבת כהלכתה פרק 31, הערה 80), ור' שלמה זלמן אויערבאך מנסה גם הוא להצדיק את מנהג זה (מנחת שלמה א, יט, ג).

כל הראשונים והאחרונים שראינו עד כה טוענים ביסודו של דבר כי תושב חוץ לארץ שבא לבקר בישראל צריך להקפיד לשמור על מנהגי מקום מושבו הקבוע ולקיים שני ימים טובים; הם חולקים רק בנוגע לדרך שבה ניתן לקבוע מתי אדם שעבר לגור בארץ ישראל נחשב כתושב הארץ, ובשאלות נוספות הקשורות לנושא זה.

 

ביקור בישראל: יום אחד

ישנם פוסקים אחרים שקובעים כי בימינו, אדם שבא לבקר בישראל צריך לקיים יום טוב אחד בלבד. כך פוסק ר' צבי הירש אשכנזי בספר השו"ת שלו 'חכם צבי':

נראה לעניות דעתי דצריכים הם להתנהג בענייני המועדים כאחד מבני ארץ ישראל התושבים ואין זה בכלל חומרי מקום שיצא משם... כל זמן שהם בארץ ישראל אפילו דרך ארעי – כיון שהמקום גורם [מכיוון שמה שקובע זה המקום הנוכחי שבו אדם נמצא] ואין זה בכלל חומרי מקום שיצא משם [ואותו מבקר לא כפוף למנהגי המקום שממנו הוא הגיע]. (חכם צבי קסז)

לשיטתו של החכם צבי, העיקרון הכללי של שמירה על החומרות של מקום המוצא ממנו אדם מגיע לא חל במקרה זה. יום טוב שני איננו מנהג אישי שנשמר על ידי תושבי אזור פלוני אלא זהו מנהג שאופן קיומו תלוי במקום הספציפי שבו אדם נמצא בהווה. אכן, בימי קדם, מי שביקר בארץ ישראל לרגל המועדים היה מקיים יום טוב אחד בלבד, כיוון שלעולים לרגל לא היה ספק בנוגע ליום בשבוע שבו יום טוב חל. למעשה, לפי חכם צבי, אדם שמקיים שני ימים טובים מסתכן באיסור 'בל תוסיף', האיסור להוסיף מצוות לתורה!

ר' שניאור זלמן מלאדי (1745-1812) בעל התניא, בספרו 'שולחן ערוך הרב', מביא את פסק זה ואת דעת השולחן ערוך, ומכך ניתן להסיק כי הוא מסכים לדעת החכם צבי (שולחן ערוך הרב תצו, יא). במקום אחר שולחן ערוך הרב פוסק כי מי שנוסע מארץ ישראל לחוץ לארץ צריך לקיים שני ימים טובים, פסיקה שניתן להבין ממנה גם כי מי שנוסע בכיוון ההפוך (מחו"ל לארץ ישראל) צריך לקיים יום טוב אחד בלבד (שם; ראו גם מהדורה תניינא א, ח). ר' חיים סולובייצ'יק (רשימות שיעורים, סוכה, עמ' 226) ופוסקים אחרים[12] מאמצים את עמדה זו.

החכם צבי עצמו אינו מתייחס לתרחיש שבו תושב ארץ ישראל מבקר בחוץ לארץ במהלך החגים. למרות שישנם המניחים כי וודאי שחכם צבי יחייב את מי שמבקר בחוץ לארץ לקיים שני ימים טובים, ר' צבי פסח פרנק לא סובר כך (הר צבי ג, עח). הוא מציע כי בימינו, לאחר ייסוד לוח השנה הקבוע, חוץ לארץ אינה נתפסת כמקום שיש לגביו ספק מובנה בנוגע ליום שיש לעשות בו יום טוב ולכן אדם שמבקר בחוץ לארץ לא יצטרך לקיים שני ימים טובים.

 

ביקור בישראל: יום ומחצה

ספר עיר הקודש והמקדש מביא את עמדתו של ר' שמואל סלנט (1816-1909), הרב הראשי לשעבר של ירושלים, שמסכים לדעת החכם צבי (עיר הקודש והמקדש יט, יא). לטענתו, ר' יוסף קארו השמיט את הפסקה העוסקת בנושא מה'אבקת רוכל', כיוון שהוא שינה את דעתו וסבר כי כל המבקרים כולם צריכים לקיים יום טוב אחד בלבד בארץ ישראל. יחד עם זאת, בניגוד לדעה הרווחת ולפסיקת ר' ישראל משיקלוב (1770-1839) – תלמידו של הגאון מווילנא שהיגר לארץ ישראל, ורבה של צפת וירושלים, שחיבר את ספר פאת השולחן – הרב סלנט ממליץ לקיים את מה שמאוחר יותר כונה 'יום ומחצה'. הוא כותב כי על האדם להימנע ממלאכה ביום טוב שני אך עליו לשמוע הבדלה מתושב ארץ ישראל במוצאי היום טוב הראשון, להניח תפילין בסיומו של היום טוב השני וכן להגיד את נוסח התפילה של ימות החול.

באופן דומה, הרב משה צבי נריה, תלמיד קרוב של ר' אברהם יצחק הכהן קוק, מצטט את דיווחו של ר' שמואל ויינגרטן על כך כי גדולי הרבנים בירושלים קיבלו את דעת החכם צבי. עם זאת, הם פסקו למעשה כי על האדם להגיד את נוסח התפילה של ימי החול ביום טוב שני, להניח תפילין בסוף היום אך לפרוש ממלאכה (ומאכילת חמץ בפסח) במהלך היום טוב השני עצמו. הוא מעיד כי כך גם פסק הרב קוק (מועדי הראי"ה עמ' 143-144). עמדה זו התקבלה על ידי פוסקים רבים על אף כי הם חלוקים ביניהם בנוגע למשך הזמן של היום טוב השני. ישנם פוסקים המציעים כי יש רק להימנע ממלאכה, ואילו אחרים סוברים כי יש לקיים רק את מצוות העשה, כדוגמת ליל סדר שני, תוך כדי שמיעת הברכות מאדם אחר.

ר' יוסף דב סולובייצ'יק והרב אהרון ליכטנשטיין גם הם פוסקים כי מי שמבקר בארץ ישראל, לרבות תלמידים שבכוונתם לחזור הביתה בסיום לימודיהם, צריכים להימנע מעשיית מלאכה ביום טוב שני.

 

ישראלי שמבקר בחוץ לארץ

כמה ימים צריך לקיים תושב ארץ ישראל שמבקר בחוץ לארץ? בהתבסס על הסברים קבליים של שבת וימים טובים, בעל שולחן ערוך הרב פוסק כי מבקר זה צריך לקיים שני ימים טובים בחוץ לארץ (שולחן ערוך הרב מהדורה תניינא א, ח. אמנם, ראו סימן תצו ז-ט). פוסקי הלכה מחסידויות אחרות נוטים לדעה זו אך הם מכירים בעובדה כי זהו איננו המנהג הנפוץ של מבקרים מישראל (ראו אבני נזר אורח חיים תכד; מנחת יצחק ג, נט).

ר' יוסף קארו פוסק בשולחן ערוך כי:

בני ארץ ישראל שבאו לחוצה לארץ אסורים לעשות מלאכה ביום טוב שני בישוב (בעיר), אפילו דעתו לחזור. וכל זמן שלא הגיע לישוב אפילו אין דעתו לחזור – מותר, לפי שעדיין לא הוקבע להיות כמותן. אבל אם הגיע לישוב ואין דעתו לחזור – נעשה כמותן ואסור, בין במדבר בין בישוב וכל חוץ לתחום אין נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם. (שולחן ערוך תצו, ג)

במילים אחרות, כאשר מבקר מגיע לעיר, שהמשנה ברורה מגדיר אותה כעיר בעלת אוכלוסייה יהודית (משנה ברורה תסו, ו), הוא יהיה חייב לפרוש מעשיית מלאכה. אמנם, אם הוא נמצא במקום לא מיושב או באזור שאיננו מאוכלס ביהודים הוא יהיה רשאי לעשות מלאכה.

כפי שדנו קודם לכן, עלינו להכריע כיצד ניתן לקבוע את מעמדו של תושב ארץ ישראל מבחינה הלכתית וכן כיצד ניתן להעריך האם בכוונתו של אדם זה לחזור ארצה לאחר שהייתו בחוץ לארץ. הפוסקים דנים בשאלה האם משפחות ישראליות שנוסעות לחוץ לארץ מסיבות עסקיות או כשליחים מטעם הממשלה או הסוכנות היהודית, ובכוונתם לחזור לישראל לאחר סיום תפקידם נחשבות כבני חוץ לארץ או כבני ארץ ישראל.[13]

לפי פסיקה זו, מי שמבקר בחוץ לארץ צריך להימנע מעשיית מלאכה ביום טוב שני בכדי לא לחרוג מהמנהג המקומי. לכן, עליו להתלבש בבגדי חג ביום זה (חיי אדם קג, ד). עם זאת, עליו להתפלל את נוסח התפילה של ימי החול ולהניח תפילין בצנעה. הראשונים חלוקים בדעותיהם בנוגע לשאלה האם יש לשמור על חומרות אלו גם בצנעה. רש"י טוען כי המלאכה אסורה בציבור בלבד, במקום שבו אנשים יכולים לראות אותו (רש"י פסחים נב ע"א ד"ה בישוב), אך התוספות פוסקים כי מלאכה אסורה גם בצנעה (תוספות שם). הט"ז פוסק בהתאם לדעת רש"י (ט"ז תצו, ד) אך המגן אברהם (שם ב) והמשנה ברורה (שם ט) מקבלים את שיטת התוספות.

גם המחמירים מתירים לעשות מלאכות שצופה מהצד היה חושב שהן מותרות. למשל, כשיום טוב חל ביום חמישי, מבקר יכול לבשל ביום שישי מבלי להכין עירוב תבשילין, כיוון שצופה מהצד יניח שהוא אכן הכין עירוב תבשילין. באופן דומה, ניתן יהיה להזיז כלי שמלאכתו לאיסור כיוון שצופה מהצד יניח שהוא מזיז את החפץ המוקצה מסיבות מוצדקות. ר' משה פיינשטיין מציע שאדם אף יהיה רשאי להדליק אור בביתו הפרטי כיוון שרבים מכוונים את האור בביתם על ידי שעון שבת (אגרות משה אורח חיים ד, קד). מותר להתרחץ ביום טוב שני גם בצורה שאסורה ביום טוב, כיוון שהצופה מן הצד יניח כי הוא מתרחץ בצורה מותרת.

למרבה הצער, ישראלים רבים שמבקרים בחוץ לארץ ביום טוב לא זהירים בעניין זה. גם מי שמתיר לעשות מלאכות בצנעה אינו מתיר לנהוג ברכב או לעשות מלאכות אסורות אחרות באופן פומבי במהלך יום טוב שני.

האם ישראלי יהיה רשאי לטוס מישראל בצאת יום טוב ולהגיע ליעד המבוקש בחוץ לארץ במהלך יום טוב שני? יש פוסקים שאוסרים לטוס בטיסה שכזו כיוון שנחיתה בשדה תעופה תהווה הפרה של מנהג תושבי חוץ לארץ. אחרים רואים את שדה התעופה, כולל כזה שמצוי באזור שמאוכלס ברוב יהודי, כמקום שאיננו נחשב לחלק מהעיר ולכן יהיה מותר לנחות בנמל התעופה ולשהות בו. אמנם, נסיעה לעיר עם אוכלוסייה יהודית בוודאי תהיה אסורה כיוון שזו הפרה ברורה של הלכות יום טוב (ספר פסקי תשובות תצו, י וכן בספר יום טוב שני כהלכתו ג, ג).

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב דוד ברופסקי

תרגום: נתנאל חזן, תשפ"ב

עורך: יחיאל מרצבך, תשפ"ב