אמירת הברכה

א. הכנת הגוף לברכה

לבוש

השולחן ערוך (או"ח ר"ו, ג) פסק, בעקבות הגמרא בברכות (כד ע"א): "לא יברך ערום עד שיכסה ערוותו".  

הרא"ש (ברכות פ"ט סימן יג) כתב שמלבד האיסור לברך כשהוא עירום, אסור לברך גם כאשר לבו רואה את הערווה; כלומר, אם המברך לובש חלוק ארוך, בלי חגורה, אמנם אינו עירום, אך אין הפסק וחציצה בין לבו לבין ערוותו, ולדעת הרא"ש אסור לברך במצב כזה. לעומת הרא"ש, כתבו הגהות מיימוניות (הלכות תפילה פ"ה דפוס קושטא) שלדעת רש"י הדבר מותר, והר"ן כתב שדווקא לתפילת עמידה צריך חגורה, אך לא לשאר ברכות. עם זאת, השולחן ערוך (או"ח ר"ו, ג) פסק כרא"ש, שאסור לברך אם לבו רואה את הערווה.

כיסוי ראש

רבנו ירוחם כתב שאסור לברך בגילוי הראש, וכן פסק השולחן ערוך (שם). לכאורה בדין זה לא צריך להיות הבדל בין גברים לנשים, ובאמת כך פסק הרב עובדיה הדאיה (ישכיל עבדי ז, השמטות לאו"ח סימן א), שגם נשים פנויות צריכות לכסות את ראשן בזמן שמברכות, מתפללות או אף לומדות תורה. אמנם, המנהג אינו כך. הרב אליעזר ולדינברג (ציץ אליעזר יב סימן יג) הציע שאולי ברקע המנהג בתחום זה עומד מנהג הנוצרים, שגברים מקפידים להוריד את כובעם בזמן שנכנסים לכנסייה, בעוד הנשים מקפידות דווקא ללבוש כובע בכנסייה. כדי להתרחק ממנהגם אנו נוהגים בדיוק להפך: דווקא הגברים מקפידים על כיסוי ראש בזמן ברכות ותפילות, אך לא הנשים.

הרב עובדיה יוסף (יביע אומר או"ח ו סימן טו) פסק שנשים נשואות, שמכסות את ראשן באופן קבוע, יקפידו שיהיה מכוסה בזמן שמברכות ומתפללות (אפילו אם נמצאות במקום מוצנע) - אך רווקות, שאינן מכסות את ראשן באופן קבוע, אינן צריכות להקפיד על כך. עם זאת, הוא הוסיף שראוי שיחמירו גם הרווקות לכסות את ראשן בזמן תפילת עמידה וברכת המזון (שהיא מן התורה, ולכן יש להחמיר בה כדין התפילה).

אחיזה ביד ימין

"תנו רבנן: הביאו לפניהם שמן [= לסיכה] ויין, בית שמאי אומרים: אוחז השמן בימינו ואת היין בשמאלו, מברך על השמן וחוזר ומברך על היין; בית הלל אומרים: אוחז את היין בימינו ואת השמן בשמאלו, מברך על היין וחוזר ומברך על השמן" (ברכות מג ע"ב).  

בעקבות ברייתא זו פסקו הטור והשולחן ערוך (או"ח ר"ו, ד):

"כל דבר שמברך עליו, לאכלו או להריח בו, צריך לאחזו בימינו כשהוא מברך".

וביאר המשנה ברורה (שם ס"ק יז) שהיינו רק לכתחילה, כדי שיכוון לבו על מה שמברך. עוד כתב (שם ס"ק יח) שאיטר יד ימינו יאחז ביד החזקה שלו - יד שמאל (ויש מן האחרונים שחלקו על זה, וקבעו שגם הוא יאחז ביד ימין [פסקי תשובות ר"ו, טו]).

ב. הקול

המשנה בברכות קובעת:

"הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו - יצא; רבי יוסי אומר: לא יצא"                                      (ברכות טו ע"א).

הגמרא מביאה את דברי רב יוסף על מחלוקת זו:

"מחלוקת בקריאת שמע, דכתיב: 'שמע ישראל', אבל בשאר מצוות - דברי הכל יצא" (ברכות טו ע"ב).

מכאן עולה שלדעת כל התַנאים, בברכת המזון יצא גם אם לא השמיע לאוזנו. וכתבו תלמידי רבנו יונה (ברכות ח ע"ב) שבכל אופן אינו יוצא ידי חובתו בהרהור בלבד, אלא לכל הפחות בלחישה, כך משתמע גם מרש"י (ברכות טו ע"ב). לעומתם, הרמב"ם (הלכות ברכות א', ז) והסמ"ג כתבו שיוצא ידי חובה גם אם מהרהר בלבו בלא אומר ודברים.

השולחן ערוך (אורח חיים קפ"ה, ב) פסק כדעת רש"י ורבנו יונה:

"צריך שישמיע לאוזניו מה שמוציא בשפתיו. ואם לא השמיע לאוזניו - יצא; ובלבד שיוציא בשפתיו".

המשנה (ברכות כ ע"ב) קובעת שבעל קרי, שבזמנו נהגו שאינו מברך ואינו מתפלל עד שיטבול, אומר קריאת שמע בהרהור הלב. השולחן ערוך הרחיב זאת לכל מקרה שאינו יכול לומר בשפתיו:

"אם מחמת חולי או אונס אחר קרא קריאת שמע בלבו - יצא"                                  (אורח חיים ס"ב, ד).

וכתב המשנה ברורה (שם ס"ק ז) שאין הכוונה שיצא ידי חובה לגמרי, שהרי הרהור אינו כדיבור, אלא שהקב"ה יקבע לו שכר כלשהו על שהרהר בלבו ולא הזניח את המצווה לגמרי. על כן, אם נסתלק האונס ועדיין לא עבר זמן קריאת שמע - ישוב ויקרא קריאת שמע, הפעם בפיו. והוא הדין לעניין ברכת המזון, שאם עבר האונס ועדיין לא נתעכל המזון - ישוב ויברך ברכת המזון בפיו (קפ"ה ס"ק ב). גם בשאר ברכות, שאינן מדאורייתא, מי שהרהר בלבו ולאחר מכן יכול לומר בפיו - אם חזר ואמר בפיו, כדעת כל הפוסקים שהרהור אינו כדיבור - לא הפסיד (ביאור הלכה שם). 

אך הרב עובדיה יוסף, החושש יותר לספק ברכה לבטלה, כתב שאם הרהר בלבו אחת משאר הברכות, שהן דרבנן - לא יחזור, שספק ברכות להקל. ואם הרהר בלבו ברכה ראשונה, יאמר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", ואז יחזור ויברך בפיו[1] (שו"ת יביע אומר או"ח ד סימן ג, אות יז). והוסיף שגם כשמדובר בברכת המזון, שהיא דאורייתא, אם הרהר בלבו את הברכה רק משום שהיה אנוס לכך ולא יכול היה לדבר - לא יחזור לברך; שמא בזה מודים שבדיעבד יצא (שם, אות כ; ועיין שם אות כא, שכתב באריכות מה הדין לעניין תפילת עמידה).

כתבו האחרונים שבמקרה של ספק ברכות, כשאין מוצא אחר להסתלק מן הספק, יברך על כל פנים בלבו, ויצא ידי חובתו לדעת הרמב"ם.[2]

בקול רם

ראינו שאדם צריך לברך כך שישמע באוזניו את דיבורו. הכלבו כתב שאדם המוציא בברכתו גם את בני משפחתו יברך בקול רם, כדי שישמעו ויצאו בברכתו. וכן כתב השולחן ערוך (או"ח קפ"ה, ג).

המשנה ברורה (שם ס"ק ג) כתב שיש שפסקו שטוב תמיד לברך בקול רם, כי הקול מעורר את הכוונה. ובפרט בשבת או בראש חודש, שעל ידי כך לא ישכח להזכיר מעין המאורע.

ג. טעות באמירת הברכה

הגמרא בברכות (יב ע"א) קובעת שאם אדם אוחז בכוס יין, וסבור שהוא שיכר, ומתחיל לברך על דעת שיכר ומסיים בברכת היין - יצא ידי חובתו. ובזה אין ספק, שהרי אפילו אם סיים ואמר כברכת השיכר - "שהכול נהיה בדברו" - יצא בדיעבד אף שמדובר ביין, כי ברכת "שהכול" פוטרת את הכול. הבעיה מתעוררת במקרה ההפוך: מה דינו של אדם שאוחז בידו כוס שיכר, וסבור שהוא יין, ומתחיל לברך על יין ומסיים בברכת השיכר. הגמרא מציגה את הספק כך: האם הולכים אחרי עיקר הברכה (שאמר כשדעתו על יין), או אחרי חתימת הברכה (שאמר כנוסח הנכון לשיכר, ואף כוונתו הייתה לשיכר).

התוספות (שם) כתבו שר"י פסק לחומרה, שבמקרה זה צריך לחזור ולברך. אך רוב הראשונים פסקו לקולא, שאף אם פתח על דעת יין וסיים בברכת השיכר - אינו צריך לחזור ולברך.

אמנם, כל זה לפי גרסת הגמרא כפי שהיא לפנינו, וכפי שגרסו גם רש"י והרשב"א. לפי גרסה זו מדובר באדם שאמר ברכה שלמה ותקינה, המתאימה למה שברצונו לשתות, אלא שבתחילת הברכה התכוון לסיים אותה באופן אחר. ורוב הראשונים פסקו להלכה שבכל מקרה יצא ידי חובתו.

אך הרי"ף גרס אחרת בגמרא, ולפי גרסתו אין מדובר כאן רק בכוונתו של המברך, אלא גם במילים שאמר בפועל: מדובר באדם שהתחיל לומר "שהכול נהיה בדברו" ומיד נזכר והוסיף גם "בורא פרי הגפן" (או להפך). ולהלכה יצא ידי חובתו גם בשני המקרים הללו.

הרמב"ם (הלכות ברכות ח', יא) פסק פסיקה מפתיעה: אם אדם מחזיק בידו כוס של שיכר, ופתח לברך על דעת השיכר, אך סיים את הברכה במילים "בורא פרי הגפן" - יצא (וכן להיפך); שהרי בזמן שאמר את עיקר הברכה - שם ומלכות - הייתה כוונתו כראוי, על השיכר. רש"י ותוספות התייחסו למקרה שאדם בירך כראוי, אלא שבזמן שאמר את עיקר הברכה הייתה כוונתו משובשת. הרמב"ם התייחס למקרה ההפוך: כוונתו בזמן עיקר הברכה הייתה כראוי, אלא שהמשיך ואמר סיום של ברכה אחרת. הכסף משנה (הלכות קריאת שמע א', ט) כתב שלכאורה לדעת הרמב"ם במקרה של רש"י לא יצא ידי חובה, שהרי בשעה שאמר "ברוך אתה ה'" לא התכוון לשיכר ולברכתו, אלא ליין. והציע שכנראה הייתה לפני הרמב"ם גרסה אחרת בגמרא.

השולחן ערוך (או"ח ר"ט, א) פסק לקולא כשלושת הפירושים, שהרי ספק ברכות להקל. ראשית, פסק כדעת הרמב"ם: אם אדם לקח כוס של שיכר או של מים ופתח בברכה בכוונה לומר "שהכול", וטעה וחתם "בורא פרי הגפן" - אין מחזירים אותו. אמנם, הרמב"ם עצמו כתב בתשובתו לחכמי לוניל שזה דווקא בשיכר היוצא מן הגפן, שאם בירך עליו בורא פרי הגפן - יצא. הכסף משנה (הלכות קריאת שמע, שם) פקפק בתשובה זו (שאכן לכאורה סותרת את המשתמע מלשון הרמב"ם במשנה תורה). ועל כן בשולחן ערוך פסק שדין מים כדין שיכר. אך הב"ח כתב שיש להבין את הרמב"ם כדבריו באותה תשובה. הט"ז (או"ח ר"ט ס"ק א) והמגן אברהם (שם ס"ק א) כתבו שיש לצרף את דבריו בתשובה זו לעובדה שבכל מקרה רוב הפוסקים חלקו על הרמב"ם כליל. וכן פסק המשנה ברורה (שם ס"ק א) כנגד דברי השולחן ערוך כאן, והורה שאם אדם הוציא בפיו ברכה לא נכונה - עליו לחזור ולברך.

הספרדים נוהגים לחשוש לדעת הרמב"ם והשולחן ערוך ופוסקים שלא יברך שוב במקרה זה, אלא יהרהר בלבו את הברכה הנכונה. ובוודאי שאם תוך כדי דיבור שם לב לשיבוש - יתקן מיד את הברכה (ילקוט יוסף ר"ט, א).

שנית, כתב השולחן ערוך (או"ח ר"ט, א) שיש הפוסקים להקל גם במקרה של רש"י, כשהייתה דעתו בתחילת הברכה על חתימה אחרת, אך סיים בחתימה הנכונה. וכתב המגן אברהם (שם ס"ק ב) שכיוון שאין הלכה כרמב"ם, ממילא הלכה כדעת ה"יש אומרים" - שיטת רש"י. וכן פסק המשנה ברורה (ס"ק ב), שבמקרה זה אינו חוזר ומברך.

ואף הספרדים (הפוסקים כדעת הרמב"ם) חוששים לדעת רש"י לקולא, ואינם חוזרים ומברכים אף במקרה זה (ילקוט יוסף ר"ט, ב). מנגד, אף האשכנזים, הפוסקים כנגד הרמב"ם, ישתדלו לכתחילה לחשוש לדעת הרמב"ם (שהולכים אחר כוונתו בתחילת הברכה), ואם התחילו לברך בכוונת ברכה מסוימת לא ישנו את כוונתם באמצע; אלא אם כן אין ברירה, היינו: שללא שינוי זה - לא יצאו ידי חובה אפילו בדיעבד (חיי אדם כלל ה, יד; משנה ברורה מ"ו ס"ק כ; פסקי תשובות ר"ט, א). ואם אחרי שאמר "ברוך אתה ה'" שם לב שטעה וצריך ברכה אחרת ממה שהתכוון, עדיף שיסיים "למדני חוקיך" ולאחר מכן יברך כראוי (פסקי תשובות שם).

האחרונים דייקו מדברי השולחן ערוך במקום אחר (אורח חיים ר"ו, ו) שמכל מקום, שינוי כוונתו - לחתימה הנכונה - באמצע הברכה מועיל רק כאשר מחזיק את הכוס בידו, אלא שטעה לחשוב שיש בה יין. אם רוצה לשנות את כוונתו באמצע כדי לברך על מאכל אחר (למשל, כאשר גילה שכבר בירך על המאכל שמחזיק בידו, או שאינו אכיל) - יפסיק את הברכה באמצע, ויסיים "למדני חוקיך" (ואם כבר אמר "אלוהינו" יאמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד).[3]

ראינו שהשולחן ערוך פסק לקולא כפי פירושיהם בגמרא של רש"י והרמב"ם. נוסף לכך, פסק לקולא גם כדעת הרי"ף (או"ח ר"ט, ב) - היינו, שיצא ידי חובה בדיעבד כאשר בירך על כוס מים "בורא פרי הגפן, שהכול נהיה בדברו".[4] וביאר המגן אברהם (שם ס"ק ג) שמדובר כאשר מלכתחילה ידע שמברך על מים, אלא שטעה בדיבורו. ואם מלכתחילה חשב שמברך על יין, ומשום כך חתם "בורא פרי הגפן" - לא יצא ידי חובת ברכה, אף אם הוסיף מיד תוך כדי דיבור "שהכול נהיה בדברו". אך המשנה ברורה (שם ס"ק ה) פסק שיצא ידי חובה גם אם חשב בתחילה שמדובר ביין.

כתב המשנה ברורה (שם ס"ק ו) שכאן מקילים בכעין זה משום שמדובר בספיקא דרבנן. אך אם הזדמנה טעות כזו בברכת המזון (היינו, שהתחיל לברך "על העץ ועל פרי העץ..." ואז נזכר שאכל לחם, והמשיך בברכת המזון), מדובר בספק דאורייתא (במקרה שאכל כדי שביעה), ויחזור ויברך כדין.[5] אך זה דווקא כאשר התחיל לברך "על העץ ועל פרי העץ" וכו'; אבל אם התחיל לברך "על המחיה", יכול להמשיך "הזן את העולם...", כי מחיה גם היא מזון, ולכן המילים שאמר משתלבות היטב בברכת המזון.

כתב עוד המשנה ברורה (שם ס"ק ו) שאם בשעת ההבדלה התכוון לברך על הבשמים, ובטעות אמר "בורא מאורי האש", ומיהר והוסיף "בורא מיני בשמים" - יצא ידי חובת ברכת הבשמים. אך אם התכוון לאש - יצא ידי ברכתה, ויברך לאחר מכן בנפרד על הבשמים, שהרי הסדר אינו מעכב.