בציעת הפת

א. פתיחה

בשיעור הקודם עסקנו בגדרי הכלל ההלכתי שיש לברך על "דגן מן המובחר". במסגרת זו ליבנו את הפרמטרים הקובעים את איכות הדגן. אחד הפרמטרים שעקבנו אחריהם הוא צורת הככר וגודלו. ראינו שבמקורות א"י לא עולה כלל קריטקיון של גודל הלחם, ויש בהם העדפה חד משמעית לברך על השלימה. לעומת זאת, בסוגית בבלי ברכות לט, ב, יש מחלוקת אמוראים על מה עדיף לברך. למחלוקת זו יש פירושים רבים בראשונים, ועקבנו אחרי פירושיהם ואחרי היסודות העולים מדבריהם באשר לברכה על שלימה ופרוסה.

בשיעור זה נעסוק בסוגיות התלמודים העוסקות בבציעת הפת בזמן ברכת הפת. בשונה מסוגית "פרוסה ושלימה", סוגיה זו אינה עוסקת בהעדפת דגן אחד על פני חבירו, אלא עוסקת בשאלת העיתוי של בציעת הפת. על אף שוני זה, יש זיקה ברורה בין הסוגיות, והן משלימות האחת את רעותה.

בשיעור הקודם, הערנו על הדמיון שבין הדיון על איזה דגן לברך במסגרת "ברכות הסעודה" לבין הדיון אודות קדימה בברכות במסגרת "ברכות הפירות". לעומת זאת, הדיון אודות בציעת הפת מיוחד למסגרת של "ברכות הסעודה". זאת משום שכל מושג הבציעה מיוחד למסגרת של סעודה וקשור בשוני המהותי שבין אכילת פירות לבין אכילת סעודה. אכילת הפירות במשנה ברכות פרק ו' מתוארת כאכילה של אדם בודד האוכל פרי. לעומת זאת, מסגרת הסעודה מתאפיינת בפרק בתכונת הריבוי. היא מתוארת כאכילה משותפת של מספר אנשים המסבים יחד ואוכלים סעודה בעלת כמה מנות, כאשר אכילת הלחם מלווה את המנות השונות. לאור זאת, נבין את מקום הדיון על בציעה דווקא במסגרת "ברכות הסעודה". במסגרת "ברכות הפירות", ברור שיש לברך קודם האכילה, ואין מקום לדיון על חיתוך הפרי וכדומה. לעומת זאת, יש מקום לדיון על בציעה במסגרת שבה אוכלים מספר אנשים יחד כמה מנות. זאת משום שככר לחם שלימה אינה עומדת לאכילה ויש לבצעה בכדי לחלקה בין הסועדים ובכדי לאכול יחד עמה את המנות של הסעודה. תכונה זו של הבציעה, כשוברת את "סגירות הככר" והופכת אותו לעומד לאכילה, באה לידי ביטוי בגמרא ברכות מו, א,  שם נקבע שבעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה. הבציעה קובעת את גודל הפרוסה הניתנת לכל סועד, וגודל הפרוסה מלמדת על כמות האוכל שתיאכל. ביטוי מוצק לתכונה זו יש בדעה אחת בירושלמי ברכות:

עד כמה יפרוס?

ר' חננא ור' מנא. חד אמ' עד כזית. וחרנה אמ' עד פחות מכזית.

מאן דמר כזית. כיי דתנינן תמן וכולן פתיתין כזית. מאן דמר עד פחות מכזית תני ר' ישמעאל אפי' מחזירה לסולתה

ירושלמי ברכות ו', א, מהדורת אקדמיה עמ' 50 שו' 17-14

מ"ד שצריך לפרוס עד כזית מבטא עמדה שבציעת הפת מעניקה לכל סועד שיעור סעודה, ולכן הוא הגביל את הבציעה לשיעור כזית, שהוא שיעור מינימלי של סעודה. על רקע דברים אלו, נגש לעיין בסוגיות התלמודים הדנות בזמן הבציעה, ובכך יוצרות דיון המיוחד למסגרת של "ברכות הסעודה".

נפתח בעיון בחלקים מסוגית "פת צנומה" בבבלי ברכות לט, א. הסוגיה פותחת בהבאת מימרה של רב חייא בר אשי (תלמיד רב ובן הדור השני לאמוראי בבל), תוך שהיא מציינת שמימרה זו חולקת על מימרה של רבי חייא (אמורא א"י בן הדור הראשון):

אמר רב חייא בר אשי: פת צנומה בקערה מברכין עליה המוציא.

ופליגא דרבי חייא, דאמר רבי חייא: צריך שתכלה ברכה עם הפת.

בבלי ברכות לט, א

עסקנו בהרחבה בפרשנות מימרת רב חייא בר אשי בשיעור 29. עמדנו באותו שיעור על מחלוקת ראשונים בפרשנות יסוד המימרה - האם המימרה עוסקת בשימור "תואר לחם" למרות התפוררות הפת או בישולה, או שמא היא עוסקת בקדימות הברכה על פרוסה מול שלימה. בשיעור זה נתמקד במימרת רבי חייא ובהמשך הסוגיה הדנה בדבריו.

רש"י מסביר את דברי רבי חייא כך: "צריך שתכלה - ברכת המוציא עם פריסת הפרוסה מן הפת". דהיינו, יש לברך על פת שלימה ולפרסה במהלך הברכה, ולסיים את הברכה יחד עם סיום הפריסה. לכן, הסוגיה סברה שמימרת רב חייא בר אשי סותרת את מימרת רבי חייא, שכן לדבריו ניתן לברך המוציא על פת צנומה שהיא פרוסה. הסוגיה ממשיכה:

מתקיף לה רבא: מאי שנא צנומה דלא - משום דכי כליא ברכה אפרוסה קא כליא; על הפת נמי, כי קא גמרה - אפרוסה גמרה!

רש"י מפרש את התקפת רבא: "כיון דאמרת עם פריסת הפרוסה תכלה מאי חשיבותא ומאי אהניתא". דהיינו, היות וסוף סוף הלחם פרוס בשעת סיום הברכה, מדוע רבי חייא דרש לברך על שלימה. רבא עצמו חולק על רבי חייא, ויש בנוסח דבריו שתי נוסחאות בעדי הנוסח של הסוגיה. בכ"י אוקספורד ובכ"י פריז ובקטע גניזה (Oxford - Bodl. heb. e. 76), נוסח דברי רבא הוא:

אלא אמ' רבא צריך שתכלה ברכה על הפת

נוסח זה של דברי רבא מהווה תיקון קל ללשון המימרה של רבי חייא – רבא מחליף את המלה "עם" במילה "על". לעומת זאת, בכ"י פירנצה ובכ"י מינכן, מטבע דבריו של רבא הינו מטבע עצמאי:

אלא אמר רבא: מברך ואחר כך בוצע.

שתי הנוסחאות היו מוכרות לרב האי גאון, ודבריו מובאים בספר האשכול:

אלא אמר רבא צריך שתכלה ברכה על הפת. ותרין לישני קא גרסי לה. האי חד לישנא, ולישנא אחרינא אלא אמר רבא מברך ואחר כך בוצע.

ומפרשי רבואתה דילנא דהני תרי לישני חד טעמא אינון, מברך ואחר כך בוצע ברור הוא שלא יבצע ויברך ואחר כך יאכל, אלא מברך תחלה ואחר כך בוצע:

ספר האשכול (אלבק) הלכות סעודה עמ' 58

רש"י מפרש פירוש דומה: "אלא אמר רבא: מברך ואחר כך בוצע - וגומר כל הברכה, ואחר כך מפריש הפרוסה, דכליא ברכה אפת שלם".

סוגיה זו מציעה בפנינו שלוש שיטות אמוראיות באשר לזמן הראוי לבצוע את הפת. רב חייא בר אשי סבור שניתן לברך על פרוסה, רבי חייא סובר שיש לברך על שלימה ולבוצעה תוך כדי הברכה, ורבא סובר שיש לברך על השלימה, ולבצוע את הככר רק לאחר סיום הברכה.

הסוגיה מסיימת בפסיקת ההלכה:

נהרדעי עבדי כרבי חייא, ורבנן עבדי כרבא.

אמר רבינא, אמרה לי אם: אבוך עביד כרבי חייא, דאמר רבי חייא: צריך שתכלה ברכה עם הפת, ורבנן עבדי כרבא.

והלכתא כרבא, דאמר: מברך ואחר כך בוצע.

נעמוד על יסוד מחלוקת האמוראים בסוגיה ועל היחס שבינה לבין סוגית "פרוסה ושלימה" שנדונה בשיעור הקודם. מחלוקת האמוראים בסוגיה סובבת אודות שאלת הברכה על הפרוסה מול השלימה. נראה שאמוראים נקטו שיטות שונות בנדון, כאשר רבי חייא ניסה לאחוז בשיטת ביניים שנדחתה על ידי רבא. דברי רב חייא בר אשי התפרשו בסוגיה כך שניתן לברך על פרוסה.[1] רב חייא בר אשי הוא בן זמנו של רב הונא, שקבע בסוגית "פרוסה ושלימה" שמברך על הפתיתין. הסוגיה מציינת שדברים אלו נוגדים את מימרת רבי חייא, שדרש להתחיל את הברכה על הפת שעה שהוא שלם. שיטה זו עולה בקנה אחד עם מקורות א"י בסוגית "פרוסה ושלימה" שראו בפת שלימה "דגן מן המובחר". עם זאת, רבי חייא דרש לבצוע את הפת תוך כדי הברכה. הסוגיה לא מסבירה את יסוד דינו, ורק מציינת את ביקורתו של רבא שסבר שהבוצע את הלחם תוך כדי הברכה, נמצא מברך על פרוסה ולכן רבא דרש לברך על השלימה ולבצוע רק לאחר סיום הברכה. ייתכן וניתן להסביר את שיטת רבי חייא על רקע דברי הפתיחה שלנו. מחד, הוא ראה בככר השלימה "דגן מו המובחר" ולכן סבר שנכון להתחיל לברך על השלימה. מאידך, היות וככר שלימה אינה עומדת לאכילה, רבי חייא קבע שיש לבוצעה ולהכינה לאכילה מיידית עם סיום הברכה.

התוספות סייגו את ביקורתו של רבא, וקבעו שאף לדבריו ראוי לבצוע תוך כדי הברכה. התוספות סבורים שרבא דרש שלא להפריד את הפרוסה מהככר לפני סיום הברכה, ברם גם לדעתו יש לפרוס תוך כדי הברכה:

הלכתא כרבא דמברך ואח"כ בוצע - פי' שלא יפריש הפרוסה מן הפת עד אחר הברכה.

תוספות מסכת ברכות דף לט עמוד ב

התוספות מציינים שיש מי שסבור שלדעת רבא, המברך יתחיל לחתוך רק לאחר סיום הברכה, אך הם חולקים:

ויש שנוהגין לברך ברכת המוציא קודם שיחתוך כדי שתהא הפת שלמה בשעת ברכה ואין המנהג נכון לעשות דהוי היסח הדעת בין הברכה לאכילה

מדברי התוספות נמצינו למדים גם את הסברם לשיטת רבי חייא. רבי חייא סבר שהפריסה מהווה היסח הדעת בין הברכה לאכילה. עם זאת הם מציינים:

ומיהו בשבת נכון להחמיר ולברך קודם שיחתוך שלא תשמט ידו לבצוע קודם שתכלה הברכה שאז לא יהיה לו לחם משנה ובפרק שלשה שאכלו (לקמן דף מז.) מסקינן דבעינן עד שתכלה אמן מפי העונין שלא יבצע קודם

התוספות מציינים לדברי רבי חייא בסוגית הירושלמי, ולשם נפנה את עיוננו.

מימרת רבי חייא מופיעה בסוגיה מקבילה בירושלמי ברכות פרק ו':

תני ר' חייא: אין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס.

אמ' ר' חייא בר ווא: הדא אמרה אהן דנסב עיגולא ומברך עילוי והכא לא אתי בידיה צריך מברכה עילוי זמן תניינות.

אמ' ר' תנחום בר יודן: צריך לומ' ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שלא להזכיר שם שמים לבטלה

ירושלמי ברכות ו', א, מהדורת אקדמיה עמ' 50 שו' 14-9

התוספות עמדו על כך, שניתן ללמוד מדברי רבי חייא בר בא (בכתיב של הירושלמי – ווא) על יסוד דינו של רבי חייא. דברי רבי חייא מובאים בירושלמי לאחר דיון אודות דינו של המברך על מאכל אשר נופל מידו לאחר הברכה:

ר' זריקן אמ': ר' זעורא בעי אהן דנסב תורמוסא ומברך עילוי ונפל מיניה, מהו מברכה עילוי זמן תניינות? מה בינו לבין אמת המים?

אמרין: תמן לכך כיוין דעתו מתחילה, ברם הכא לא לכך כיון דעתו מתחילה.    

ירושלמי ברכות ו', א, מהדורת אקדמיה עמ' 50 שו' 9-6

לאור יסוד הדין של רבי זריקן שיש לברך מחדש על תורמוס שנפל מידו של המברך, נבין את הערת רבי חייא בר בא – מי שמברך על ככר לחם ולא אוכל ממנה מידית, צריך לברך שוב. לאור זאת, מתפרשת מימרת רבי חייא שיש לפרוס תוך כדי הברכה, בכדי למנוע מצב של הפסק:

ויש שמביאים ראיה שצריך לסיים הברכה קודם שיבצע מדתני רבי חייא בירושלמי אין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס והיינו משום שאם יפרוס קודם הברכה שמא תפול הפרוסה מידו ולא יוכל לאכול פרוסה אחרת שיבצע בלא ברכה אלא יצטרך לחזור ולברך ויש כאן ברכה לבטלה אבל אם (לא) היה צריך לברך על כל הפת ולא יוכל לפרוס קודם הברכה אז אם תפול הפרוסה אינו מברך על פרוסה אחרת ויפטר בברכה ראשונ'.

לדעת התוספות, רבי חייא בירושלמי דורש לסיים את הבציעה רק לאחר סיום הברכה, כדי שהברכה תחול על הככר כולו. לעומת זאת, ברכת הבוצע קודם סיום הברכה חלה רק על הפרוסה, ובמידה והיא תפול מידיו הוא יצטרך לברך שוב. לשיטת התוספות, יש שוני בין מימרת רבי חייא בירושלמי לבין מימרת רבי חייא בבבלי, שכן הם מזהים את שיטת רבי חייא בירושלמי עם הסברם בשיטת רבא החולק על רבי חייא בבבלי.

הירושלמי הנ"ל מצוטט רבות בספרות הראשונים, ומבין ראשוני אשכנז, יש שלמדו מדברי רבי חייא כלל הלכתי שיושם אף ביחס לברכות המצוות. כלל נקוט בידינו שיש לברך את ברכות המצוות עובר לעשייתן.[2] ראשוני אשכנז דנו האם יש חובה לברך דווקא לפני עשיית המצוה, או שמא ניתן לברך גם בשעת עשיית המצוה, ובלבד שלא לברך לאחר עשייתה.[3] בנוסף, ראשונים העירו על כך שכלל זה אף מחייב לברך סמוך לעשיית המצווה, ואין לברך זמן רב לפני כן.[4] כך כותב הראבי"ה בשם אביו רבנו יואל הלוי:

ולא מצית למימר יברך קודם שיתפוס לולב ואתרוג בידו, [דהא] גרסינן בירושלמי ברכות <פרק כיצד מברכין תני> אין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס אמר רבי חייא הדא אמרה דנסיב עיגולא ומברך עילויה והוא לא אתי בידיה צריך לברך עליה זמן תינינות, אלמא דמי שמברך המוציא או שאר ברכות המצות קודם תפיסות המצוה ברכה לבטלה היא וצריך לחזור ולברך שנית. וכן משמע במנחות דקאמר תפילין מברך עליהן משעת הנחתן, משמע משעה שתפסן להניח ולא קודם לכן. וכן משעה שהוא פורס חתיכה מן הלחם, דגרסינן <בחלה> ירושלמי <סוף פרק ראשון> עשר מצות אדם עושה עד שלא יאכל הפרוסה משום בל תחרוש בל תגרע תחסום מפריש לקט שכחה ופאה מפריש תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני וחלה אמר רבי יצחק כד אתי ומיסב לידוי הוא פשיט עשרת אצבעתיה ופרוס ואמר הרי קיימתי עשר מצות. ומכאן שצריך אדם לפרוס בעשר אצבעות המוציא: אבי מורי.

ראב"יה הלכות לולב סימן תרצא

אף תלמידו של הראבי"ה, האור זרוע דן בשאלה זו, תוך שהוא מביא ראיה לכך מהירושלמי הנ"ל בברכות, ומצביע על מחלוקת בירושלמי אודות הזמן הראוי לברך את ברכת המצוות:

ואמ' בירושל' בפ' הרואה מצות מאימתי מברך עליהם ר' יוחנן אמר עובר לעשייתן. רב הונא אמר בשעת עשייתן אתיא דרב הונא כשמואל דאמר ר' יוסי בר בון בשם שמואל כל המצות טעונות ברכה חוץ מתקיעה וטבילה. וי"א אף קידושין בבעיל' פי' ששמואל אמר שיש לברך על המצוה בשעה שעוסק בה הלכך תקיעה וטבילה א"א לברך בשעת עשייתן פטורין מן הברכה לגמרי א"נ מברך לאח"כ.

לשיטת שמואל בסוגית הירושלמי יש לברך את ברכת המצוות בשעת עשייתן, והיוצאים מן הכלל הם מצוות בהן לא ניתן לברך בשעת העשייה – תקיעה וטבילה (כי פיזית לא ניתן לברך בשעת עשייתן) וקידושי בעילה (לא ניתן לברך בגלל שיקולי צניעות). האור זרוע מעיר שהבבלי חולק, ולדעתו אין לברך בשעת המצווה אלא עובר לעשייתן, ומשום כך הבבלי התקשה בהסבר היוצאים מן הכלל:

מיהו בגמ' דידן פ"ק דפסחי' אסקי' בי רב אמרי חוץ מן הטבילה וקאי אדלעיל דא"ר יהוד' אמר שמואל כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן וקאמרי בי רב חוץ מן הטבילה (ושפיר עדיף) [ושופר ופריך] בשלמ' טבילה אכתי גברא לא חזי אלא שופר מ"ט. ואי איתא הל"ל משום דלא אפשר לברך בשע' תקיעה ואנן ברכה בשעת מעשה בעינן. אלא ש"מ שיש לברך קודם שיתחיל במצוה וה"ה בשעת עשיית מצוה. וההיא דתפלין צריך לפרש:

האור זרוע מצביע על דמיון בין שיטת רבי חייא בירושלמי לבין שיטת רב הונא בירושלמי שיש לברך את ברכת המצוות בשעת עשיית המצוה. נראה שהוא ראה בהם שיטה אחת שלפיה יש לברך ברכות בשעת בציעה ובשעת עשיית המצוות. יחד עם זאת, הוא מצביע על כך שהבבלי חולק בתחום ברכת המצוות וסובר שיש לברך עובר לעשייתן. היות וכן, ייתכן והוא רומז לנו שיש לקשר בין שיטת הבבלי בברכות המצוות לבין שיטת רבא בסוגית ברכות באשר לברכה לפני בציעה. כשם שיש לברך על המצוות עובר לעשייתן, כך יש  לברך על הלחם קודם הבציעה. באשר להסבר שיטת הירושלמי, האור זרוע מדגיש שיסוד השיטה טמון במניעת ברכה לבטלה:

אין לברך על המצוה אלא בשעה שעוסק בה. שאם יברך קודם שהתחיל בה דלמא פשע ולא עביד מצוה ונמצא שעשה ברכה לבטלה. וזכר לסברא בירושל' פ' כיצד מברכין תני ר' חייא אומר אין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס. אמר ר' חייא בר אבא הדא אמרה ההן דנסיב (שגלא) [פוגלא] ומברך עלוי והוא לא אתי לידי' צריך לברך זמן תניינות. ופי' מורי רבינו יהודה ב"ר יצחק זצ"ל שרוצה להוכיח מדתני ר' חייא שאין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס שאם יפרוס קודם ברכה שמא תפול הפרוסה מידו ויצטרך לחזור ולברך ונמצא שברכה ראשונה לבטלה היתה. אבל אם אינו צריך לחזור ולברך או הי' יכול לפרוס קודם הברכה פורס ואם תפול יפרוס אחרת בלא ברכה. אלא ש"מ שצריך לחזור ולברך. הא למדת דחיישי' שלא יבוא לידי ברכה לבטלה. הלכך אין לברך (אלא) על עשיית מצוה אלא כשהוא עוסק בה.

האור זרוע משווה בין תחום ברכות הלחם לבין ברכות המצוות משום שמדובר בכלל הלכתי הבא למנוע ברכה לבטלה, ולכן כלל זה מתישם בכל מרחבי הלכות ברכות. נעיר שסבי הגרי"ד זצ"ל עמד על כך שמלשון הרמב"ם נראה שיש זיקה מהותית בין התחומים. הרב זצ"ל עמד על לשון הרמב"ם המשווה בין ברכות הנהנין לבין ברכות המצוות:

וכשם שמברכין על ההנייה כך מברכין על כל מצוה ומצוה ואח"כ יעשה אותה

רמב"ם ברכות א, ג

מלשון הרמב"ם נראה שיש לברכות הנהנין ולברכות המצוות יסוד משותף – שתיהן מהוות מתיר. כשם שאסור לאדם ליהנות מהעולם הזה ללא ברכה, כך אסור לאדם לקיים מצוה ללא שהוא מבקש את רשותו של הקב"ה. לאור השוואה זו, מתברר היסוד הפשוט שעליו מושתתת ההלכה שיש לברך את ברכות המצוות עובר לעשייתן, שכן "מתיר" מעצם הגדרתו מתבצע עובר לעשייתן. דברים אלו שופכים אור חדש על ההשוואה שבין ברכות הנהנין לבין ברכות המצוות, כפי שעלה במקורות שנדונו לעיל. ההשוואה אינה מיוסדת על כך שמדובר בכלל בהלכות ברכות הבא למנוע ברכה לבטלה, אלא על כך שמדובר בשתי מערכות ברכה שהם בעלות יסוד משותף.

הסבר נוסף לשיטת רבי חייא, הסובר שיש לפרוס את הפת תוך כדי הברכה, מופיע בדברי רבנו יואל שצוטטו לעיל:

וכן משעה שהוא פורס חתיכה מן הלחם, דגרסינן <בחלה> ירושלמי <סוף פרק ראשון> עשר מצות אדם עושה עד שלא יאכל הפרוסה משום בל תחרוש בל תגרע תחסום מפריש לקט שכחה ופאה מפריש תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני וחלה אמר רבי יצחק כד אתי ומיסב לידוי הוא פשיט עשרת אצבעתיה ופרוס ואמר הרי קיימתי עשר מצות. ומכאן שצריך אדם לפרוס בעשר אצבעות המוציא

רבנו יואל מסתמך על ירושלמי חלה ורואה בפריסה פעולה המשתפת את עשר אצבעותיו של הבוצע, ובכך מרמז לכך שהוא קיים עשר מצוות שהתירו לו את אכילתו. בהקשר זה נזכיר את התוספות בברכות לח, ב, שכתבו שהבציעה בעשר אצבעות מרמזת לעשר התיבות בפסוק "מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה וְעֵשֶׂב לַעֲבֹדַת הָאָדָם לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ" (תהלים ק"ד, יד). הסבר זה רואה בפריסה פעולה סמלית שמטרתה אינה רק חלוקת הלחם אלא לרמז שעשר האצבעות של האדם שהפיקו את הלחם, יודעות את מקור כוחן, ומכירות מי נתן להן כוח לעשות חיל. רמיזה מעין זו שייכת במיוחד לברכת הלחם, המהווה שיא של תחכום והצלחה אנושית, ואין צורך בה באכילת פירות המסמלות אכילה מידו של מקום (ראה שיעור 2).

עקבנו בשיעור זה אחרי השיטות השונות באשר למועד הבציעה הרצוי. השולחן ערוך פוסק כרבא וכפי הסבר התוספות:

בוצע בפת, במקום שנאפה היטב ויחתוך פרוסת הבציעה; וצריך לחתוך מעט, שאם יאחוז בפרוסה יעלה שאר ככר עמו, שאל"כ חשוב כפרוסה, ויניחנה מחוברת לפת ויתחיל לברך ואחר שסיים הברכה יפרידנה, כדי שתכלה הברכה בעוד שהפת שלם; ולא יבצע פרוסה קטנה, מפני שנראה כצר עין, ולא פרוסה יותר מכביצה, מפני שנראה כרעבתן.

הגה: ובשבת לא יחתוך בככר עד אחר הברכה, כדי שיהיו הככרות שלימות (תוס' ומרדכי פ' כיצד מברכין). ומ"מ אם שכח וחתך כמו בחול, אינו מזיק (מרדכי). ונראה הא דלא יבצע יותר מכביצה, היינו דוקא בחול ואוכל לבדו, אבל בשבת או שאוכל עם הרבה בני אדם וצריך ליתן מן הפרוסה לכל אחד כזית, מותר לבצוע כפי מה שצריך לו.

שו"ע אורח חיים קסז, א

בשיעור הבא נעסוק, בלי נדר, בבציעת הפת בשבת וביום טוב.