ברכה בעת אכילה ושתיה ללא הנאה

א. שתיית מים שלא להנאה

המשנה דנה בברכת המים: "השותה מים לצמאו מברך שהכל נהיה בדברו; רבי טרפון אומר: בורא נפשות רבות וחסרונן" (ברכות מד ע"א). והלכה כחכמים, שהברכה הראשונה על מים היא שהכול, והברכה האחרונה - בורא נפשות (שולחן ערוך או"ח ר"ד, ז). וכתב המשנה ברורה: "כל שהחיך נהנה מהמים - מסתמא הוא צמא קצת, וצריך לברכה; דאם אינו צמא כלל - לא היה החיך נהנה ממנו" (שם ס"ק מ).

הגמרא (ברכות מד ע"ב-מה ע"א) גם דייקה מן המשנה שדווקא השותה מים לצמאו מברך, אך לא מי ש"חנקתיה אומצא" - השותה משום שנתקע מאכל בגרונו. רב עמרם פירש שגם מי ששתה מים מסיבה זו חייב בברכה אחרונה. אך התוספות, רבנו יונה והרא"ש כתבו שבמקרה זה פטור גם מברכה ראשונה וגם מברכה אחרונה (ונימק הרא"ש: משום שאינו נהנה). וכן פסק השולחן ערוך (ר"ד, ז).

הביאור הלכה כתב שלאו דווקא מי שחנקתו אומצא, אלא כל מי ששותה בלי הנאה - אינו מברך. כך, למשל, מי ששותה מים רק משום שיש לו ספק בברכה על מה שאכל ורוצה להתחייב בוודאות בברכה אחרונה, וברור לו שאינו נהנה כלל מהמים ששותה - אינו יכול לברך עליהם (וממילא, תחבולתו ההלכתית לא הועילה).

האחרונים הוסיפו שהוא הדין במי ששותה מים (כשאינו צמא ואינו נהנה מהם) רק כדי למלא בטנו בערב תענית, או לפני בדיקה רפואית, או מיניקה שאינה צמאה כלל ושותה רק כדי שיהיה לה חלב (וזאת הברכה פרק י"ב, יג; פסקי תשובות ר"ד, טו).

ב. שאר משקים ומאכלים בלא הנאה

בגמרא נאמר: "שמן זית מברכים עליו בורא פרי העץ" (ברכות לה ע"ב). וביארה הגמרא שמדובר כאשר רצה לגמוע שמן לצורך רפואה, ולשם כך ערבב אותו בתוך מאכל (שהיה ידוע בזמנם בשם "אניגרון") בכמות ולכן השמן עיקר. "מהו דתימא; כיון דלרפואה קא מכוין - לא לבריך עליה כלל, קמשמע לן: כיון דאית ליה הנאה מיניה - בעי ברוכי" (שם לו ע"א). אם היה שותה שמן לבד - לא היה מברך עליו כלל, שהרי אין בשתייתו הנאה. אם היה מערבו באניגרון ובולעו, כאשר אין כאן צורך רפואי - האניגרון היה עיקר, ולכן היה מברך על השתייה שהכול. אך במקרה שנידון בגמרא, כששותה את התערובת לרפואה - השמן הוא העיקר בתערובת, שהרי הוא המרפא, ולכן מברך עליו.

כל זה עומד לכאורה בסתירה לגמרא בברכות מד ע"ב, שם נאמר שהשותה מים משום שחנקתו אומצא - אינו צריך לברך כלל. לפי זה לכאורה היינו אומרים שגם השותה שמן זית באניגרון לצורך רפואתו - אינו מברך. הראשונים (תוספות, רא"ש, תלמידי רבנו יונה) תירצו שגם אם שותה משקה לצורך רפואה, חייב לברך אם יש לו הנאה ממנו. אלא שכאשר שותה מים, שאין להם טעם, נהנה רק מהרוויית צימאונו (וגם זה בכלל הנאה המחייבת בברכה). וכששותה למטרה אחרת - אין לו הנאה כלל. לכן כששותה מים לצורך רפואה וכו' - אינו מברך, אך כששותה משקים אחרים לצורך רפואה - מברך, שהרי יש להם טעם, ולכן נהנה משתייתם - גם אם לא זו הייתה כוונתו העיקרית.[1]

וכן פסק השולחן ערוך: "כל האוכלים והמשקין שאדם אוכל ושותה לרפואה, אם טעמם טוב והחיך נהנה מהם - מברך עליהם תחילה וסוף" (או"ח ר"ד, ח). והעיר המשנה ברורה (שם ס"ק מב) שלאור זה אם חנקתו אומצא ושתה משקה שיש בו טעם או אכל חתיכת פת, חייב לברך עליו תחילה וסוף. והוסיף (שם ס"ק מג) שאם אוכל לרפואה מאכל רע שאין ממנו הנאה - אינו מברך עליו.

מכאן נלמד שיש לברך על סירופ או גלולה למציצה, שיש להם טעם טוב. אך אם לוגם מעט מים כדי לבלוע גלולה - אינו מברך עליהם. ואם לוגם מעט משקה ממותק עם הגלולה - יש לברך עליו, שגרונו נהנה מהטעם (פסקי תשובות ר"ד, יח). אם לוגם מעט מי סודה כדי לבלוע גלולה, הדבר תלוי בשאלה האם גרונו נהנה מהבעבוע (שו"ת משנה הלכות ח"ו סימן מד; פתחי הלכה מכתבים סימן כד).

הרא"ה כתב שמרקחות שאינן מאכל בריאים אלא רק לרפואה - אין מברכים עליהן כלל. הבית יוסף בבדק הבית (או"ח ר"ד) פקפק בדבריו, אך הרמ"א (שם, יא) פסק כרא"ה.[2] המשנה ברורה (שם ס"ק נה) כתב שרוב האחרונים חלקו בזה על הרמ"א, ופסקו שיברך על מאכל זה את ברכתו הראויה.

יש להעיר שאם קשה לו לבלוע מאכל, ונעזר לשם כך במעט משקה מתוק - אינו מברך עליו, משום שהוא טפל למאכל (פסקי תשובות רי"ב, יא). ואין זה דומה למי שבולע גלולה עם משקה, ששם לגלולה עצמה אין ברכה. ואין זה דומה אף למי שחנקתו אומצא וכו', ששם לא תכנן מראש שייחנק וישתה משקה כטפל לעיקר (שם הערה 89). ואם כוונתו בגמיעת המשקה גם לרוויה או לטעם טוב - חייב לברך עליו בכל מקרה.

עוד יש להוסיף, שאם אכל מאכל שאינו ראוי לאכילה כלל - אינו מברך עליו, לא בתחילתו ולא בסופו. וכך פסק השולחן ערוך לגבי פרי בוסר שהוא "מר או עפוץ ביותר, עד שאינו ראוי לאכילה אפילו ע"י הדחק, דאז אין מברכין עליו כלל" (שולחן ערוך או"ח ר"ב, ב). וכן פסק לגבי שמן זית, ששתהו כמות שהוא (שם, ד). וכן פסק לגבי חומץ ששתהו (שם ר"ד, ב. והעיר ערוך השולחן [ר"ד, יג] שהחומץ שלנו אינו כה חזק ומרוכז, ומברכים על שתייתו).[3]

ג. האוכל בעל כורחו

בשם הרא"ה כתבו שמי שכפו עליו לאכול אינו מברך על אכילה זו, אף אם בעל כורחו נהנה ממנה. וכן פסק הרמ"א (או"ח ר"ד, ח).

המגן אברהם (שם ס"ק כ) הקשה על הרמ"א, שהרי להלכה מי שכפו עליו לאכול מצה - יצא בכך ידי חובה (שו"ע או"ח תע"ה, ד), מחמת דין "המתעסק בחלבים ובעריות חייב - שכן נהנה" (סנהדרין סב ע"ב). מכאן שגם כשכפוהו לאכול יש לו הנאה מכך, ואם כך - מדוע לא יברך? שער הציון (שם ס"ק לח) הביא שני תירוצים על קושיה זו: א. לעניין מצווה (כגון אכילת מצה) יצא ידי חובה באכילה זו, אך אין לחייבו להודות לה' על אכילה שנכפתה עליו. ב. כאשר האכילה היא מצווה, מן הסתם בדיעבד נתרצה לכך, אף שמלכתחילה סירב. והוסיף שער הציון שיש נפקא מינה בין שני התירוצים: האם כשכפו עליו לאכול מצה צריך לברך אחר כך ברכת המזון. לפי התירוץ הראשון, לעולם אין חובת הודאה על אכילה כפויה; לפי התירוץ השני, כאשר מדובר באכילה שהיא מצווה, מן הסתם בסופו של דבר התרצה, ולכן דינה כאכילה מרצון, וחייב לברך אחריה.

רבנו ירוחם כתב שאם נאלץ לאכול איסור מחמת פיקוח נפש, אין לברך עליו. אך הרא"ש כתב שחולה שנאלץ לאכול ביום הכיפורים מברך ברכת המזון (ואף מזכיר בברכתו את יום הכיפורים).[4] וכן פסק השולחן ערוך (או"ח ר"ד, ט), שאם אכל מאכל אסור מפני הסכנה (או שתה משקה אסור) - מברך עליו תחילה וסוף.

אמנם, הילקוט יוסף (ר"ד, יב) פסק כדרכו שספק ברכות להקל, ולכן אם נאלץ לאכול איסור - לא יברך עליו. אך הוסיף שזה דווקא במאכל שהוא אסור כשלעצמו. אם המאכל כשר אלא שהשעה גרמה לאסור אכילתו (כגון חולה ביום הכיפורים) - מברך עליו תחילה וסוף.

המשנה ברורה (שם ס"ק מח) כתב שאם נפשו קצה במאכל זה שנאלץ לאכול מחמת פיקוח נפש, אם כן אין החיך נהנה ממנו, ואין צריך לברך עליו. וביארו בדבריו שהוא הדין גם כאשר סולד מן המאכל עד כדי גועל וסלידה רק מצד האיסור שבו (פסקי תשובות ר"ד, יט, ובהערה 81 שם).

הט"ז (שם ס"ק יב) כתב שפסק זה של השולחן ערוך - שעליו לברך על מאכל אסור שאכל מחמת פיקוח נפש - עומד בסתירה חזיתית לפסיקת הרמ"א בעניין מי שכפוהו לאכול. הרמ"א פסק שאם הכריחו אותו לאכול - אינו מברך. לכאורה דיו זה סותר במישרין את פסיקת השולחן ערוך, שאם נאלץ לאכול מאכל איסור מפני הסכנה - מברך עליו. מדוע הרמ"א לא העיר כאן דבר על פסיקת השולחן ערוך?

המשנה ברורה (שם ס"ק מה) כתב שאפשר לחלק בין המקרים: במקרה שכפו עליו לאכול - האונס הוא על האכילה גופא, מה שאין כן במקרה שנאלץ לאכול איסור מחמת פיקוח נפש. במקרה הראשון, הכריחו אותו אנשים בכוח לעשות פעולה שאינה לרצונו; במקרה השני, הנסיבות (פיקוח נפש) כפו עליו פעולה לא רצויה - והוא, בסופו של דבר, עושה אותה מרצונו.[5] בסיום דבריו כתב המשנה ברורה שיש חולקים על הרמ"א. והביא את הכרעת החיי אדם, שאם כפו עליו לאכול פת ואכל כדי שביעה, שיש בזה ספק דאורייתא - יברך ברכת המזון. וכן פסק גם הגר"ע יוסף (ילקוט יוסף ר"ד, יג ובהערה שם).

[1] מכאן אפשר ללמוד שיש שתי אפשרויות להנאה המצדיקה ברכה: או שנהנים מעיו מהשובע, או שנהנה חיכו מהטעם (פסקי תשובות ר"ד, יג).

[2] המגן אברהם (שם ס"ק כד) הציע שאולי הרמ"א התייחס דווקא למרקחת שאינה טובה לאכילה, ואין הנאה ממנה. שער הציון (שם ס"ק מה) דחה את פירושו ברמ"א.

[3] ועיין: פסקי תשובות קצ"ו, ב; ר"ד, ז.

[4] באורח חיים קצ"ו מובא שלדעת הרמב"ם (הלכות ברכות א', יט) אין מברכים על דבר איסור שאכל, בין בזדון בין בשגגה, ולדעת הראב"ד שם מברכים. אמנם, הבית יוסף (אורח חיים ר"ד) כתב שנראה שגם הרמב"ם יודה כאשר אוכלים דבר איסור לצורך רפואה, שיש לברך עליו. וכן פסק הוא עצמו, שאם אכל איסור - אין מברכים עליו (שו"ע אורח חיים קצ"ו, א), אך אם אכל איסור מחמת פיקוח נפש - מברכים עליו (שם ר"ד, ט).

[5] עיין בערוך השולחן (אורח חיים ר"ד, יט) תירוץ אחר לדעת הרמ"א.