ברכת שהכל

א. פתיחה

בשיעור זה נדון בגדרי ברכת "שהכל", המתייחדת בתוך המארג של ברכות לפני האכילה, בכך שהיא מנוסחת במטבע כללית. את אבני הדרך להבנת ברכה ייחודית זו הנחנו במהלך מסענו המשותף בשבילי פרק "כיצד מברכין" ובשיעור זה נצרף יחד את הדברים מתוך השיעורים השונים לכדי מסכת אחת מגובשת. לאחר העמדת היסודות להבנת מקום הברכה בתוך מארג הברכות לפני האכילה, נעקוב אחרי מקומה של הברכה במשנה ברכות פרק ו', ואחרי תהליכי התרחבותה למקרים רבים נוספים בסוגיות התלמודים.

הרקע היסודי להבנת ברכת ש"הכל" ומקומה בתוך מארג ברכות הנהנין, הוא הנתון היסודי שעמדנו עליו בשיעור 2 שהמושג "ברכות הנהנין" לא מופיע כלל בספרות חז"ל. לא מדובר בעניין סמנטי בלבד; משמעות הדבר היא שבספרות חז"ל אין מערך ברכות אחיד וכולל של ברכות לפני אכילה. תחת זאת, יש במשנה ברכות פרק ו' שתי מערכות ברכה המתוארות בשתי החטיבות של הפרק – מערך "ברכות הפירות" הנדון בפרק שם במשניות א-ד, ומערך "ברכות הסעודה" הנדון שם במשניות ה-ז.[1] בכך, כבר העמדנו את הבסיס לבירור ייחודה של ברכת "שהכל" במסגרת מערכות ברכות אלו, שכן היא לא משתייכת לאף אחד ממערכות אלו. לכאורה, הברכה עומדת בפני עצמה כברכה ייחודית בעלת מאפיינים עצמאיים. עם זאת, עיון במשנה ברכות פרק ו' מצביע על כך שעורך המשנה הביא את ברכת "שהכל" פעמיים במסגרת החטיבה העוסקת ב"ברכות הפירות", בסדר מפתיע ומעורר לחשיבה:

[ב]  בירך על פירות האילן: בורא פרי האדמה - יצא.

ועל פירות הארץ. בורא פרי העץ - לא יצא.

ועל כולם, אם אמר: שהכל נהיה בדברו - יצא.

 

[ג]  על דבר שאין גידוליו מן הארץ אומר: שהכל נהיה בדברו.

על החומץ ועל הגוביי ועל הנובלות הוא אומר: שהכל נהיה בדברו.

ר' יהודה אומר: כל שהוא מין קללה אין מברכין עליו. ‏

משנה ברכות ו', ב-ג

המפגש הראשון שלנו במשנה עם ברכת "שהכל" הוא במשנה ב' העוסקת בדינו של אדם שבירך על מאכל ברכה שונה מזו שנתקנה עליו. במסגרת משנה זו, נערך המפגש הראשון שלנו עם ברכת "שהכל" – "ועל כולם, אם אמר: שהכל נהיה בדברו – יצא". והנה מובן לנו מיקום דין זה במשנה ב' ביחס לברכות הפירות, "בורא פרי העץ" ו"בורא פרי האדמה", שכן ברכות אלו כבר נזכרו לעיל במשנה א'. במשנה זו נקבעה ההלכה על מה ראוי לברך ברכות אלו, ובעקבות זאת, משנה ב' דנה בדינו של מברך שפעל באופן שונה ובירך אחת מברכות אלו על פרי שלא נתקן לברך עליו ברכה זו. ברם, יש לתמוה על סדר הדברים ביחס לברכת "שהכל". שכן, ברכה זו עדיין לא נזכרה במשנה. ובכן, לכאורה, היינו מצפים להקדים את משנה ג' המציגה בפנינו את ברכת "שהכל" וקובעת להלכה על מה ראוי לכתחילה לברך ברכה זו, ורק לאחר מכן לדון בדינו של מי שבירך ברכה זו "על כולם". נראה שהסבר הדבר מעוגן במקומה הייחודי של ברכת "שהכל" במסגרת פרק זה. היות ואנחנו עומדים בתוך חטיבה של משניות העוסקת ב"ברכות הפירות" הרי שהצגת מערך הברכות הזה הושלם לחלוטין במשנה א'. מערך זה הינו מערך בעל שתי ברכות בלבד – "בורא פרי העץ" ו"בורא פרי האדמה".[2] לכן, משנה ב' עוברת לדון בדינו של אדם שבירך אחת מברכות אלו על פירות שהברכה לא נתקנה עליהם. אני מציע לראות את הרישא של משנה ב' העוסקת בדיון פנימי של גדרי "ברכות הפירות" כדיון המצוי במקומו המתבקש, ואילו את הסיפא העוסקת במברך שהכל על הכל, לראות כמעין נספח. בשולי ההלכה של המברך אחת מ"ברכות הפירות" על הפרי שהוא לא נתקן עליו, המשנה מציינת לכך שישנה ברכה נוספת שהמברך אותה על פירות יצא ידי חובתו, וזוהי ברכת "שהכל". המברך ברכה זו יצא ידי חובתו דווקא משום שמדובר בברכה שאינה משתייכת למערך "ברכות הפירות" ולכן היא לא מוגבלת לחלק מהפירות. בעקבות נספח זה, המשנה גררה בעקבותיה את משנה ג' המציגה בפנינו את ברכת "שהכל". אף משנה זו מהווה מעין נספח, שכן היא לא משתייכת למערך "ברכות הפירות" ואין מקומה של ברכה זו במסגרת חטיבת "ברכות הפירות". לכן, עורך המשנה בחר להציג בפנינו את ברכת "שהכל" רק בעקבות משנה ב', שכן לו הוא היה הופך את סדר המשניות ומקדים את משנה ג' המציגה בפנינו את ברכת "שהכל", היינו רואים אותה כמשתייכת למערך "ברכות הפירות".

לאמתו של דבר, אף מניסוח משנה ג' ניתן לעמוד על חוסר השתייכותה של ברכת "שהכל" למערכות הברכה היסודיות. שכן, בעוד משנה א' מציגה בפנינו בלשון חיובית על מה נתקנו "ברכות הפירות" וברכות הסעודה השונים – על פירות האילן, על יין, על פירות הארץ ועל לחם, משנה ג' מציגה את ברכת "שהכל" באמצעות הגדרה שלילית – "על דבר שאין גידוליו מן הארץ אומר: שהכל נהיה בדברו". ההגדרה היסודית "משוחחת" עם מערך "ברכות הפירות". ברכה זו נתקנה כברכה על דברים שלא נכללו במסגרת "ברכות הפירות". דהיינו, היא לא משתייכת למערך "ברכות הפירות" אך יחד עם זה היא מוגדרת לנו לאור מושגי "ברכות הפירות". לפי משנה ג', ברכת ש"הכל" היא ברכה על כל מה שלא נכלל במסגרת "ברכות הפירות". מהרישא של המשנה עולה שיש לכלול בקטגוריה זו בראש ובראשונה דברים שאין גידולם מן הארץ. מהמשך משנה ג' עולה שמדובר בברכה על כל מה שהופקע מ"ברכות הפירות", אף במקרים של דבר שגידולו מן הארץ. כך עולה מדין המשנה ביחס לחומץ ונובלות, אשר גידולם מן הארץ, אך הופקעו ממסגרת "ברכות הפירות". ניתן לעמוד על טעם הדבר מדברי רבי יהודה שחלק: "כל שהוא מין קללה אין מברכין עליו". נראה שיש להשליך מדבריו אף על דברי תנא קמא, ולפרש שהרקע להפקעת חומץ ונובלות מ"ברכות הפירות" הוא היותם מין קללה. ביטוי נאה לתפיסה זו מופיע בסוגית הירושלמי על משנה זו:

החמיץ יינו אומר ברוך דיין האמת בא לאוכלו אומר שהכל נהיה בדברו

ראה גוביי אומר ברוך דיין האמת בא לאכלן אומר שהכל נהיה בדברו

ראה נובלות שנשרו אומר ברוך דיין האמת בא לאוכלן אומר ברוך שהכל נהיה בדברו:

תלמוד ירושלמי ברכות ו', ג

ברכת "דיין האמת" הנאמרת בשעת המפגש של האדם עם התופעה, מדגישה את זהותו עם קללה. זהו המפקיע של "ברכות הפירות" והגורם למעבר לברכת שהכל. הלכה דומה מופיעה גם בסוגיית הבבלי על משנה זו:

תנו רבנן: על דבר שאין גדולו מן הארץ, כגון: בשר בהמות חיות ועופות ודגים, אומר שהכל נהיה בדברו;

על החלב ועל הביצים ועל הגבינה אומר שהכל;

על הפת שעפשה, ועל היין שהקרים, ועל התבשיל שעבר צורתו אומר שהכל;

בבלי ברכות מ, ב

העולה מכל הנ"ל, שבשונה ממערך "ברכות הפירות" שבו יש הגדרות חדות וברורות באשר לזהות הפירות עליהם נתקנו הברכות, ממשנה ג' מתברר שאין הגדרה חדה למושאים של ברכת "שהכל". את ברכה זו מברכים על דבר שאין גידולו מן הארץ וכן במצבים מסוימים גם על דבר שגידולו מן הארץ. הצד השווה הוא שמברכים את ברכת "שהכל" על כל מה שלא מברכים עליו את "ברכות הפירות".

באשר לברכה על "מין קללה" – אנו רואים שהיות הדבר "מין קללה" מפקיע אותו ממערך "ברכות הפירות" אך לא מברכת "שהכל", נתון המדגיש את השוני שבין "ברכות הפירות" לבין ברכת "שהכל". בטעם הדבר,  נראה שהמשנה מלמדת אותנו כאן יסוד גדול המבחין בין "ברכות הפירות" לבין ברכת "שהכל". בשיעור 11 כבר עמדנו על השוני בין "ברכות הפירות" שנתקנו כברכה על החפצא של המאכל לבין ברכת "שהכל" שאינה מציינת כלל את שם החפצא ולכן היא מהווה ברכה כללית המתירה את הנאת הגברא. ובכן, ביחס ל"מין קללה" נציע ונאמר שהיות החפצא "מין קללה" מפקיע אותו ממערך "ברכות הפירות", שכן לא ניתן לברך את ד' על דבר שהוא עצמו מהווה "מין קללה". ועדיין, כיון שהגברא נהנה ממין הקללה, עליו לברך ברכת "שהכל" בכדי להתיר את הנאתו. סיכומו של דבר, ממשניות ב'-ג' אנו עומדים על ייחודה של ברכת "שהכל". המשנה דנה בברכת "שהכל" מתוך זיקה למערך "ברכות הפירות", תוך שהיא מגדירה את ברכת "שהכל" כברכה על הנאת הגברא אותה מברכים במקרים בהם לא חלה "ברכות הפירות", אם משום שמדובר בדבר שאין גידולו מן הארץ ואם משום שמדובר ב"מין קללה". עם זאת, הרושם הפשוט מהמשנה הוא שעיקר ברכת "שהכל" הוא על "דברים שאין גידולם מן הארץ", וכי דין "מין קללה" קיים כקטגוריה משנית.

נשלים את תמונת ברכת "שהכל" במשנה ברכות פרק ו' בעיון בהופעה הנוספת שלה בשלהי הפרק במסגרת מחלוקת התנאים אודות ברכת המים:

השותה מים לצימאו אומר: שהכל נהיה בדברו.

ר' טרפון אומ': בורא נפשות [רבות] וחסרונן.[3] ‏

משנה ברכות ו', ח

במבט ראשון, אין כל חדש במשנה זו באשר לגדרי ברכת ש"הכל" שהרי מים "אין גידולם מן הארץ" ולכן לפי ההגדרה היסודית שבמשנה ג', ברור שיש לברך על מים ברכת "שהכל". אלא שמדברי רבי טרפון שקבע ברכה עצמאית לפני שתיית מים, אנו למדים שמים קובעים ברכה לעצמם. היות וכן, עלינו לשקול שאף לחכמים הסוברים שיש לברך על שתיית מים ברכת "שהכל", לא מדובר ביישום אוטומטי של גדרי משנה ג', אלא בקביעה עצמאית. עם זאת, מסתבר יותר שלשיטת חכמים אין ייחוד בברכה "שהכל" על מים. ובכל זאת, יש שוני בין הדיון כאן לבין הדיון לעיל. שכן, בעוד שהערנו קודם שברכת "שהכל" מובאת במשניות ב'-ג' כמעין נספח למערך "ברכות הפירות", כאן הדיון נערך באופן אוטונומי, והוא מהווה מעין נספח לפרק, שלאחר סיום הדיון במערכות הברכות, הוא עוסק בברכה על מים. חכמים, ככל הנראה לא ראו בו ייחוד ולכן קבעו שיש לברך עליו שהכל, ואילו רבי טרפון סבר שיש לקבוע ברכה מיוחדת למים, ובדומה למערך "ברכות הפירות" שיש לו יוצאים מן הכלל, מתברר שאף לברכת "שהכל" יש יוצא מן הכלל.

עצמאותה של ברכת "שהכל" מבוטאת אף בסוגית הפתיחה של בבלי ברכות פרק שישי הדנה בדרשות המהוות את המקור לברכות לפני האכילה. עסקנו בניתוח הסוגיה כולה בשיעורים 10, 11, 12, ונביא כאן את תמצית הדברים. עמדנו באותם שיעורים על כך שהסוגיה מביאה מקורות שונים לחובה לברך לפני האכילה תוך שהיא דנה ביחס ביניהם. בשלבים השונים של הסוגיה ניתן לעקוב אחרי מהלך המצביע על מקורות שונים למערכות הברכה השונות. מתוך הסוגיה עולה שיש מקור לברכת הפת הנלמדת בקל וחומר מברכת המזון. הסוגיה מצביעה על מקור ל"ברכות הפירות" הנלמד באמצעות בנין אב מדרשת קודש הילולים, ומסיימת את דיונה בהערה הבאה:

הא תינח גידולי קרקע דלאו גידולי קרקע כגון בשר ודגים וביצים מנא לן

בבלי ברכות לה, א

הגמרא מצביעה בשאלתה על כך שהיא מצאה מקור ל"ברכות הסעודה" ול"ברכות הפירות" אך דרשות אלו לא מהוות מקור עבור ברכת "שהכל". הסוגיה מסיימת:

אלא, סברא הוא: אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה.

הראשונים נחלקו באשר למסקנת הסוגיה. רוב הראשונים גרסו את המילה "אלא" בפתח הבאת דברי התוספתא. הם פירשו שמפאת קושיות הסוגיה, דרשת הספרא נדחתה, והסוגיה משתיתה את הלימוד של כל הברכות לפני האכילה על הסבר התוספתא. כך נראה מדברי רש"י:

אלא סברא הוא - דלתרווייהו אית להו פירכא; למאן דתני כרם ויליף ברכה משבעת המינים איכא פירכא - שכן טעונים בכורים, ולמאן דתני נטע רבעי איכא למפרך - התינח מידי דבר נטיעה, דלאו בר נטיעה מנלן, אלא סברא הוא, דכיון דנהנה צריך להודות למי שבראם.

לשיטה זו, הסוגיה מסיימת בקביעה שכל הברכות לפני האכילה נלמדות מאותו מקור – מהסברה שאסור ליהנות מהעולם הזה ללא ברכה.

לעומתם, רבנו חננאל לא גרס בסוגיא "אלא", ולכן הוא מסכם אותה כך:

ואסיקנא למאן דתני כרם רבעי, שבעת המינין טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם, לאחריהם מן התורה ולפניהם מקל וחומר. ולמאן דתני נטע רבעי, כל גידולי קרקע טעונין ברכה מן התורה ושאר דברים סברא הוא שאסור לאדם שיטעום כלום קודם שיברך.

פירוש רבנו חננאל למסכת ברכות לה, א, מהדורת מכון לב שמח עמ' עג

לשיטת הר"ח, לא מדובר רק במקור שונה, אלא במעמד ומשמעות שונים. לדעתו, "ברכות הפירות", שנלמדו מדרשת הספרא הן מן התורה ואילו ברכת "שהכל" שנלמדה מסברא היא דרבנן. עוד עולה מהשוני בדרשות, שיש קיום של הלל ושבח לקב"ה ב"ברכות הפירות" שנלמדו מדרשת "קדש הילולים", ואילו ברכת "שהכל" שנלמדה מסברה, מהווה "מתיר" בלבד. בכך, אנחנו משלימים את תמונת ברכת ש"הכל" בספרות התנאים, ומכאן נעבור לעיין בהתרחבות הברכה למקרים נוספים רבים בסוגיות התלמוד הבבלי.

במהלך מסענו בשבילי הפרק, למדנו כמה סוגיות שבהן אמוראים קובעים לברך על פירות במצבים שונים, ברכת ש"הכל". כגון, סוגית קמחא דחיטי (ברכות לו, א, שיעור 15), סוגיות טרימא, דובשא דתמרי ושתיתא (ברכות לח, א, שיעורים 19, 20, 36), סוגית שלקות (ברכות לח, ב, שיעורים 16, 17, 18), ועוד. עיון קל ברשימת הסוגיות מגלה שבכל הסוגיות האלו מדובר בדברים שגידולם מן הארץ, ועדיין יש אמוראים שקבעו מסיבות שונות לברך ברכת "שהכל". משמעות הדבר, שבספרות האמוראים מתגברת המגמה שמצינו כבר במשנה ביחס ל"מין קללה", והיא שיש דברים שגידולם מן הארץ וברכתם שהכל. אלא שבעוד במשנה מדובר במקרה בודד של "מין קללה" והיא נראית כמשנית למקרים שאין גידולם מן הארץ, בספרות האמוראים הולכת ומתעצמת מגמה זו לכדי מערך שלם של ברכת שהכל על דברים שגידולם מן הארץ. בכך, מתעמעמת אופיה של ברכת "שהכל" כברכה על דברים שאין גידולם מן הארץ, והיא מזדקרת יותר כברכה שהיא מעין "ברירת מחדל" למקרים בהם יש הפקעה של "ברכות הפירות" מסיבות שונות. עיון בסוגיות מעלה שברבים מהם, הרקע הוא הגדרות שונות שמצמצמות את היקף המערך של "ברכות הפירות" בעיקר סביב שאלת השפעת תהליכי עיבוד על מטבע הברכה. התעצמות המגמה המחמירה את גדרי "ברכות הפירות" ומצמצמת אותה למקרים שבהם יש "צורת הפרי", הביאה להרחבת גבולה של ברכת "שהכל" ואפיונה כברכה כללית המתירה האכילה דברים שגידולם מן הארץ. בכך, דווקא משום שברכת "שהכל" הרחיבה את גבולה לברכה על פירות במצבים רבים, העמיקה ההבחנה הברורה בין מערך "ברכות הפירות" בעלת כללים מוגדרים לבין ברכת ש"הכל", המהווה ברכה כללית, ומתאפיינת כברכה מיוחדת ועצמאית.

מכמה מקורות בספרות הראשונים ניתן לעמוד על הרחבה נוספת של עצמאותה של ברכת "שהכל". הכוונה היא, שלשיטות אלו ברכת "שהכל" לא כפופה למערכות הכללים המגבילות את מערך "ברכות הפירות", וזאת אף במקומות שבהם לא מדובר בשאלת "צורת הפרי". פגשנו עמדה זו בשיטת הרמב"ם באשר לברכה על מאכל מזיק (שיעור 14). בעקבות סוגית ברכות לה, ב, העוסקת בדין הברכה על שמן זית, ראינו שהגאונים הסיקו מהסוגיה שאין לברך על אכילת מאכל או שתיית משקה המזיקים. ברם הרמב"ם פסק שהשותה שמן זית יברך עליו "שהכל". תורף שיטתו הוא שיש להבחין שאין לברך את "ברכות הפירות" על מאכל מזיק, אך עדיין על הגבר לברך ברכת "שהכל", כדי להתיר את הנאתו. כיוון דומה נדון על ידינו בשיעור אודות סוגית שתיתא (שיעור 36), במסגרתה ראינו שיש ראשונים הסוברים שברכת מאכל הנאכל לרפואה הוא "שהכל". הצד השווה של שני הדיונים הוא שבעוד שיש סייגים באשר להיקף של "ברכות הפירות" ו"ברכות הדגן", ואין לברכם כאשר המאכל מזיק או שהוא נאכל לשם רפואה, סייגים אלו לא חלים על ברכת "שהכל" מפאת אופייה העצמאי כברכה כללית על הנאת הגברא מהעולם הזה.

בשיעור הבא, בעז"ה נעבור לדון במשנה ברכות ו', ח,  העוסקת ב"ברכות הפירות לאחריה".