דילוג לתוכן העיקרי
ברכות הנהנין -
שיעור 46

דברים הבאים בסעודה

קובץ טקסט
א. פתיחה
בעקבות עיוננו בדין ברכה על "עיקר וטפל", נעיין בסוגיה בברכות מא, ב, העוסקת בדין הברכה על מאכלים המובאים בשעת הסעודה. מפאת השוני בניסוח בחטיבות השונות של הסוגיה, רבו בה פירושי הראשונים אודות היחס בין חלקיה השונים. בנוסף, רבותינו הראשונים נחלקו האם לבחון סוגיה זו לאור מושגי "עיקר וטפל" או האם לראות בה מערכת מושגית עצמאית בעלת כללים משלה.

ב. סוגית ברכות מא, ב

שנינו בברכות מא, ב:
איתמר: הביאו לפניהם תאנים וענבים בתוך הסעודה;
אמר רב הונא: טעונים ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם.
וכן אמר רב נחמן: טעונים ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם;
ורב ששת אמר: טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם, שאין לך דבר שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו אלא פת הבאה בכסנין בלבד.
הסוגיה עוסקת בדין הברכה על תאנים וענבים הנאכלים בתוך הסעודה. לרוב, אלו נאכלים לאחר הסעודה או שלא במסגרת הסעודה, משום שהם לא נאכלים כדי להשביע את רעבונו של האוכלם אלא בכדי למתק את פיו.[1] הסוגיה עוסקת במקרה שבו הפירות הובאו תוך כדי הסעודה, ובכל זאת אינם מהווים חלק מהסעודה אלא נאכלים כמעין "מובלעת" בסעודה, כפי שרש"י מבאר:
הביאו לפניהם תאנים וענבים בתוך הסעודה - ולא ללפת את הפת, דאם כן - הוו להו טפלה, ואין חולק בדבר שאין טעון ברכה לא לפניו ולא לאחריו, אלא: לפעמים שבא למתק את פיו בתוך הסעודה בפירות.
רש"י ברכות מא, ב
היות וכן, האמוראים נחלקו ביחס לברכתם. רב הונא (אמורא בן דור 2) ורב נחמן (בן דור 3) קובעים שהברכה הראשונה על הסעודה לא פוטרת אותם מברכה ראשונה שכן הם לא כלולים במסגרת הסעודה (לשון רש"י – "דלאו טפילה נינהו"), אך ברכת המזון הנאמרת לאחר הסעודה מהווה ברכה על כל מה שנאכל לפני אמירתה, ולכן הם קובעים "טעונים ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם". רב ששת (בן דור 3) חולק וסבור שברכת המזון חלה רק על הסעודה שנאכלה לפניה או על מיני מזון המשביעים, ולכן קבע שיש לברך אף לאחר אכילת הפירות (לשון רש"י – "דלא פטר אלא מידי דזיין, והני לא זייני").[2]
הגמרא מציינת ששיטת אמוראי בבל חולקת על רבי חייא הארץ ישראלי:
ופליגא דרבי חייא, דאמר רבי חייא: פת פוטרת כל מיני מאכל, ויין פוטר כל מיני משקים.
ברכות מא, ב
לשיטת רבי חייא, ברכת הפת וברכת המזון פוטרים את כל הנאכל במסגרת הסעודה, ולכן האוכל פירות במסגרת הסעודה פטור מלברך עליהם לפניהם ולאחריהם. היות וכבר ציינו לעיל שאין לראות בפירות טפל לפת, הרי שמסתבר שרבי חייא מחדש הלכה שפת פוטרת את כל הנאכל במסגרת הסעודה, ללא זיקה לדיני "עיקר וטפל". נשוב ונדון בכך לאחר העיון בחלק הבא של הסוגיה העוסק בפסק ההלכה במחלוקת זו. הסוגיה מביאה פסק של רב פפא (בן דור 5):
אמר רב פפא, הלכתא:
דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה - אין טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם,
ושלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה - טעונים ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם;
לאחר סעודה - טעונים ברכה בין לפניהם בין לאחריהם.
שם
הדבר הבולט ביותר במעבר מחטיבת המחלוקת של האמוראים בני הדור השני והשלישי לחטיבת הפסק של רב פפא בן הדור החמישי הוא שינוי השפה והסגנון. בעוד שהאמוראים הקדומים התנסחו בלשון של מקרה – "הביאו לפניהם תאנים וענבים בתוך הסעודה", רב פפא מתנסח בלשון משפטית מופשטת – "דברים הבאים בסעודה מחמת הסעודה". אנו עומדים כאן בפני דוגמא שהיא חלק מתופעה רחבה שעליה הצביעו חוקרי התלמוד, והיא התגברות השפה המושגית בימי אביי ורבא, ומעבר משפה קזואיסטית (הדומה ללשון התנאים) לשפה מושגית הממשיגה את אותם מקרים ומציגה את ההלכה כמערכת של קטגוריות. מסתבר שהמושגים של רב פפא באים לשקף את הנאמר קודם בפי האמוראים הקדומים יותר בסוגיה. היות ורב פפא מתנסח באופן שונה מהם, יש חוסר בהירות בדבריו באשר ליחס בין מושגיו לבין האמור בחטיבה הקודמת. כבר מימות הגאונים התפתחו לדברי רב פפא שני פירושים עיקריים, הנבדלים זה מזה באשר לפרשנות דבריו וממילא באשר להצלבה בין דבריו לבין מחלוקת האמוראים בחטיבה הראשונה של הסוגיה. מחלוקת דומה לזו מופיעה גם בספרות הראשונים אלא ששם היא הסתעפה למחלוקת אודות העמדה העקרונית העומדת בבסיס הפסק, והסתעפה לפירושים נוספים.

ג. פרשנות הגאונים לדברי רב פפא

רב האי סיכם את שני הפירושים העיקריים בספרות הגאונים, תוך שהוא מדגיש את נקודות המחלוקת הפרשניות:
וכתב רבינו האיי ז"ל ודקאמר רב פפא דברים הבאים מחמת סעודה קא מפרשי לה תרי פירושי,
איכא דמפרשי לה דברים שהביאום מחמת הסעודה,
ואיכא דמפרשי לה דברים שדרכן לבא מחמת הסעודה.
ודקאמר נמי בתוך הסעודה ולאחר הסעודה הכין נמי מפרשי הדין [תרי] פירושי,
חד אם הביאום בתוך הסעודה ולאחר הסעודה,
וחד שדרכן להיות מובאין בתוך הסעודה ושדרכן להיות מובאין לאחר הסעודה, ולעולם אם הובאו בתוך הסעודה קאמר.
וכמה [קא] שקלו וטרו רבנן באילין מילי שכמה דברים יש בין פירוש זה לפירוש זה.
לחד פירושא דברים שהביאום מחמת הסעודה בתוך הסעודה אין מברכין לא לפניהם ולא לאחריהם ופת פוטרתן מזה ומזה. ולדברי אלו אפילו תאנים וענבים אם נתכוין אדם לאכול פתו בהן שהרבה [בני אדם] עושין כך נפטרו בפת. ודברים שהובאו שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה טעונין ברכה לפניהם ואין טעונין ברכה לאחריהם כגון תאנים וענבים שהובאו בתוך הסעודה שלא לאכול בהן את הפת אלא שיאכלם אדם לתאותו לבדם. ואם לאחר הסעודה הביאום [טעונין ברכה] לפניהם ולאחריהם.
ולחד פירושא דברים שדרכן לבוא מחמת הסעודה בתוך הסעודה כגון כל מיני לפתן ומכשיריו פת פוטרתן ואין צריכין [ברכה] לא לפניהם ולא לאחריהם, ודברים שדרכן לבוא בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה כגון חביצא ופאלי ודג וכיוצא בהן שהובאה למתיקה ולא ללפות בהן את הפת וכגון דיסא שאינו חשוב לפתן דאמר ר' זירא בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא טעונין ברכה לפניהם ואין טעונין [ברכה] לאחריהם. אבל [דברים] שאין דרכן להיות באין מחמת הסעודה ואף אין מביאין אותן בתוך הסעודה, כגון תאנים וענבים אם הביאום אדם בתוך הסעודה טעונין ברכה [בין] לפניהם [בין] לאחריהם.
ולפי פירוש ראשון ליתה לדרב ששת כל עיקר, אבל לדר' חייא איתה בבבא ראשון דרב פפא, ודרב הונא איתה בבבא שני.
ולפי פירוש שני דרב הונא ליתא כל עקר, וכל שכן דר' חייא.
וכיון דאמרי' ופליגא דר' חייא אדרב הונא ורב ששת איתה לדר' חייא בתאנים וענבים ודקאמר שהפת פוטרתן, ודרב ששת איתא [דף כו עמוד א] בבבא שלישית.
וקא חזינא דקא מסתייע פירוש ראשון בדר' חייא דגמרא קאמר דהא ר' חייא מקיים ליה לענין הביאו לפניהם תאנים וענבים בתוך הסעודה, ומפרש בן זומא דמאי דקא מפטר דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה (היא) (ו)טעמיה שהפת פוטרתן. ולפי פירוש ראשון הוו תאנים וענבים באים מחמת הסעודה בתוך הסעודה, ולפי פירוש השני לא הוו.
אוצר הגאונים ברכות חלק הפירושים סימן קפב עמ' 58
באשר לזיהוי בעלי הפירושים השונים, נעיר שמה שרב האי מכנה כ"פירוש השני" מתועד בספרות הגאונים מהמאות התשיעית והעשירית בהלכות גדולות[3] (חיבור מהמאה התשיעית) והיא מיוחסת בכתבים שונים לרב סעדיה גאון (עיקר פועלו במחצית ראשונה של המאה העשירית).[4] לעומת זאת, הפירוש הראשון ידוע מתוך פירושו של רב האי (1038-938), המאוחר להם. רב האי מציין לכך שבישיבות הגאונים נשאו ונתנו בשני הפירושים, והוא מפליא לנתח את היסוד הפרשני המבחין בין שני הפירושים, לאורך השלבים השונים של דברי רב פפא, ונסכם את עיקרי הדברים. נקודת המחלוקת היסודית בין שני הפירושים נוגעת לזיהוי המונח "דברים הבאים מחמת הסעודה" וממנה לשאלת היחס בין שלושת השלבים של דברי רב פפא. הנקודה המכוננת היא פרשנות המונח "מחמת הסעודה", האם המונח מתייחס לאוכל שהובא בסעודה זו כחלק מהסעודה (הפירוש הראשון), או שמא לאוכל שרגילים לאכלו מחמת הסעודה (הפירוש השני). ממחלוקת זו מסתעפת מחלוקת פרשנית נוספת באשר לפרשנות המונחים "בתוך הסעודה ולאחר הסעודה". לפירוש הראשון המונחים מתייחסים לזמן שבו המאכל הובא בפועל. לפירוש השני המונחים מתייחסים לשלב בסעודה שבו רגילים לאכול את המאכל, ורב פפא מתייחס אך ורק למקרים שבהם המאכל הובא בפועל בתוך הסעודה. משתי נקודות מחלוקות אלו מסתעפת מחלוקת באשר לזיהוי של השלבים השונים של רב פפא. נציג את הדברים בטבלה:
 
פירוש רב האי
פירוש בה"ג ורס"ג
דברים הבאים מחמת הסעודה
מאכלים שליפת בהם בפועל את הפת, ואפילו תאנים וענבים אם נאכלו יחד עם הפת
מאכלים שרגילים ללפת בהם את הפת – כגון בישרא וכוארי וכל מיני בישולי דדרכייהו למיכל בהו ריפתא וירקי ובוציני (לשון בה"ג)
דברים הבאים שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה
תאנים וענבים שהובאו בפועל בתוך הסעודה למתק ולא ללפת את הפת
מאכלים שרגילים לאכלם בתוך הסעודה אך לא בכדי ללפת את הפת - כגון חביצא ופאלי ודג וכיוצא בהן שהובאה למתיקה ולא ללפות בהן את הפת וכגון דיסא שאינו חשוב לפתן
לאחר הסעודה
תאנים וענבים שהובאו בפועל לאחר הסעודה
דברים שרגילים לאכלם לאחר הסעודה, כגון תאנים וענבים, אפילו הביאם בתוך הסעודה.
 
 
העיון בטבלה מנהיר את שאלת הפסק של רב פפא ויחסו למחלוקת האמוראים קודם לכן בסוגיה. לפירוש הבה"ג ורס"ג רב פפא פוסק כרב ששת ושולל הן את דברי רב הונא ורב נחמן והן את דברי רבי חייא. לעומת זאת, לפירוש רב האי, רב פפא שולל את דברי רב ששת, והבבא הראשונה היא המקרה של רבי חייא והבבא השניה היא המקרה של רב הונא ורב נחמן.[5]
מדברי רב האי עולה שיש מחלוקת בין הגאונים באשר לפרשנות דברי רב פפא ובאשר לפסק ההלכה, ברם נראה מדבריו שיש תמימות דעים בין כל הגאונים באשר לעקרון ההלכתי המנחה את רב פפא. הן מדברי הבה"ג והן מדברי רב האי נראה שהיסוד המכונן בסוגיה זו הוא המערכת המושגית של "עיקר וטפל". רב האי מדגיש בפרשנותו שההבחנה בין השלב הראשון לבין השלב השני היא האם הוא נאכל יחד עם הפת. לדבריו, בשניהם מדובר באותו מאכל, והוא מדגים זאת באמצעות תאנים וענבים. במקרה הראשון מדובר ב"תאנים וענבים אם נתכוין אדם לאכול פתו בהן שהרבה [בני אדם] עושין כך נפטרו בפת", ואילו המקרה השני הוא מקרה של "תאנים וענבים שהובאו בתוך הסעודה שלא לאכול בהן את הפת אלא שיאכלם אדם לתאותו לבדם".  מניסוחו של רב האי נראה שברכת הפת פוטרת את התאנים והענבים רק במקרה שהם נאכלים כלפתן עם הפת. אף מפירוש הבה"ג נראה שהיסוד המכונן הוא דיני "עיקר וטפל", אלא שלדעתו זה חל רק במקרה שמדובר במאכל שרגילים לאכלו כטפל לפת. מחלוקת הגאונים היא בגדרי דין "עיקר וטפל", בשאהלה האם הם נקבעים באופן סובייקטיבי לפי דעתו של האוכל או באופן אובייקטיבי לפי דרך אכילתם. ברם, יסוד משותף לשני הפירושים הוא שברכת הפת פוטרת רק את המאכלים המלפתים את הפת והנאכלים יחד עמו.

ד. פרשנות הראשונים לדברי רב פפא

אף הראשונים נחלקו בפרשנות הסוגיה, במחלוקת הדומה למחלוקת הגאונים. רש"י מפרש את הסוגיה בשיטה הדומה לזו של הבה"ג ורס"ג:
דברים הבאים מחמת הסעודה - ללפת בהן את הפת.
שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה - כגון דייסא, וכן כרוב ותרדין, שאינן לפתן ובאין למזון ולשובע.
דברים הרגילים לבא לאחר סעודה - כגון פירות, אפילו הביאן בתוך הסעודה שלא מחמת לפתן.
רש"י ברכות מא, ב
מדברי רש"י במהלך הסוגיה כולה גם עולה בבירור שהוא סבור שיסוד הדיון בסוגיה מושתת על מושגי עיקר וטפל. שכן, רש"י מסביר את דיני הסוגיה באמצעות שימוש במונח "טפלה", וקובע שבמקרה שבו המאכל טפל לפת הוא פטור מברכה לפניו, ובמקומות שאינו טפל יש לברך ברכה ראשונה.
בעלי התוספות התקשו לקבל שסוגייתנו מתפרשת כולה כיישום פשוט של "עיקר וטפל", וכן מתקשים לקבל את דברי רש"י שרב פפא פסק כרב ששת . לכן הם מפרשים בשם הר"י:
דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה כלומר הרגילים לבא מחמת הסעודה בפת שרגילים לאכלן עם הפת כגון בשר ודגים וכל מיני קדרה והביאן בתוך הסעודה אין טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם אפי' אכלן בתוך הסעודה בפני עצמן בלא פת דכיון דמשום פת הם באין הפת פוטרתן
אבל דברים שאין דרכן לבא בתוך הסעודה כגון תמרים ורמונים ושאר כל פירות שאין רגילים ללפת בהן את הפת טעונין ברכה לפניהן דכיון דלאו משום לפתן אתו אין הפת פוטרתן והיינו כר"נ וכרב הונא דלעיל דאמרי דטעונין ברכה לפניהן ולא לאחריהן.
לאחר הסעודה גרסי' - ותו לא ולא גרסי' דברים הבאים בהך סיפא והכי פירושו אם הביאו דברים שהזכרנו אחר הסעודה פי' לאחר שמשכו את ידיהם מן הפת שוב אין הפת פוטרתן כלל והוי כמו שאכלן בלא שום סעודה ובין דברים הרגילים לבא מחמת הסעודה ובין דברים שאין רגילים לבא מחמת הסעודה טעונים ברכה לפניהם ולאחריהם דאכל דברים דלעיל
תוספות ברכות מא, ב
לשיטת הר"י, כל מאכל שרגילים לאכלו עם הפת, נפטר בברכת הפת ואפילו במקרה בו נאכלו בסעודה בפני עצמם. בכך הר"י קובע שגדרי הדיון בסוגיה זו חורגים מהמושגים המקובלים של "עיקר וטפל". נעמוד על יסוד הדין של סוגיה זו לאחר שנעיין בדברי הרז"ה והראב"ד בפרשנות הסוגיה.
אף הרז"ה הלך בשיטת רש"י, שמדובר דווקא במקרה שבו המאכל מלפת את הפת, והוא מסביר: "דברים הבאים מחמת הסעודה פירוש ללפת עליהם את הפת".[6] אלא שמשאלתו על דברים אלו נראה שהוא סולל דרך חדשה בתיאור היחס שבין סוגייתנו לבין סוגית "עיקר וטפל":
וא"ת מאי קמ"ל מתניתין היא זה הכלל כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה
והוא משיב:
צריכא דאי ממתניתין הוה אמינא הני מילי בדבר שבא עם הפת דכי בריך אריפתא הוה דעתיה עליה נמי אבל הכא דבעידנא דבריך ברכת המוציא אכתי לא אייתו קמיה הנך דברים הבאים מחמת הסעודה ולא הוה דעתיה עלייהו בשעת ברכה מעולם אימא ליבעי ברכה בתחלה קא משמע לן כיון דטפלה נינהו לא בעי ברכה.
 המאור הקטן, רב אלפס ברכות כט, א
 
הוא ממשיך לבאר את הצלעות הבאות בדברי רב פפא:
שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה כגון תאנים וענבים הנאכלים בפני עצמן ולא עם הפת טעונין ברכה לפניהם שאין נעשין טפלה לפת ואין טעונין ברכה לאחריהן שברכת המזון פוטרתן דדעתיה דאינש על כל מה דאכל וכל מה שבא בתוך הסעודה הוא מכלל השביעה דכתיב בה ואכלת ושבעת וברכת וגו'
הרז"ה פוטר מברכה לפניה רק מאכל הבא ללפת את הפת, מצד היותו טפילה לפת. עם זאת, הוא מדגיש שנגדיר כל מאכל שבא ללפת את הפת כטפילה ואפילו אם בשעת הברכה האוכל לא חשב ללפת את פת עם מאכלים אלו. מדברי הרז"ה נראה שמדובר בדין מיוחד הנאמר בסעודה בלבד, וזאת משום שדעת האדם המברך על הפת הוא על כל מה שיבוא במסגרת הסעודה, משום ש"כל מה שבא בתוך הסעודה הוא מכלל השביעה". מדברי הרז"ה נראה שהוא בעל עמדת ביניים בין דברי רש"י לבין דברי הר"י. מחד גיסא, הוא אוחז בעמדת רש"י שרק מאכל המלפת את הפת נפטר בברכת הפת, בעוד שהר"י סובר שמאכל שרגילים ללפת בו את הפת נפטר בברכת הפת אף אם עתה הוא נאכל בפני עצמו. מאידך גיסא, דברי הרז"ה קרובים לדברי הר"י. שכן, מדברי רש"י לא למדנו על ייחוד של "דברים הבאים בסעודה", ופשטות הדברים הוא שבסוגייתנו אנו מיישמים את ההגדרות של "עיקר וטפל". ברם, מדברי הרז"ה עולה שיש גדרים מיוחדים להגדרת "עיקר וטפל" בסעודה. לשיטתו, בכל
"עיקר וטפל", הטפל נפטר בברכת העיקר רק אם בשעת הברכה היה בדעת המברך לאכלו יחד עם העיקר. אולם, במסגרת סעודה, היות וכל מה שבא בתוך הסעודה הוא מכלל השביעה, כל מאכל המלפת את הפת נחשב כטפל לו, ואפילו שבשעת הברכה לא היה בדעת המברך לאכלו עם הפת. נסכם, שמדברי הרז"ה למדנו שמושגי סוגית "דברים הבאים מחמת הסעודה" מושתתים על יסוד דין "עיקר וטפל", אך למאכלים הנאכלים במסגרת סעודה יש הגדרה מיוחדת באשר לקביעת הזיקה בין עיקר לטפל. ייתכן ויש לבאר באופן דומה גם את שיטת הר"י עצמו שלא דרש לאכלו כמלפת את הפת, ועדיין ייתכן שזאת משום שכל מאכל מזין הנאכל במסגרת הסעודה מוגדר כטפל לפת.
הראב"ד בהשגותיו על הרז"ה בספר "כתוב שם" אחז בשיטה הדומה לזו של הר"י:
[כ]ל דבר שאדם אוכל לחדד האיסטומכא וליתן תאות המאכל אף על פי שאינו אוכלו עם הפת מחמת הסעודה הוא וזהו הפרפרת, וכן מעשה קדירה אולי כך הם שפותחים לו האיסטומכא, אי נמי לפי שהן נאכלין להשביע רעבונו, וכל מה שנאכל לרעבון מחמת הסעודה הוא... לפי שלא בירך המוציא אלא על דבר שהוא מחמת הסעודה
כתוב שם לראב"ד ברכות כט, א ברב אלפס
 
בדברי הראב"ד מפורש שכל מאכל הנאכל כחלק מהסעודה נפטר בברכת הפת אף על פי שאינו נאכל עם הפת. הראב"ד לא מזכיר כלל את המושג "עיקר וטפל" ובדבריו נראה להציע יסוד חדש לדיני הסוגיה, והוא שברכת הפת פוטרת את כל הנאכל בסעודה ללא זיקה לדיני "עיקר וטפל". כך גם מפורש בדברי הרמב"ם שפסק:
 דברים הבאים בתוך הסעודה והן מחמת הסעודה אינן צריכין ברכה לפניהם ולא לאחריהם אלא ברכת המוציא שבתחלה וברכת המזון שבסוף פוטרת הכל שהכל טפלה לסעודה
רמב"ם ברכות ד, יא
מלשון הרמב"ם והראב"ד נראה (וכך גם נראה להציע כהסבר לשיטת הר"י), שברכת הפת פוטרת את הסעודה, וכל מאכל שנכלל במסגרת הסעודה נפטר בברכת הפת. תחת השאלה האם מדובר במאכל הטפל לפת עלינו לבחון האם מדובר במאכל שהוא חלק מהסעודה.
ובאשר ליסוד הדין, נראה להציע לכך שני הסברים. כהמשך לנאמר לעיל, ניתן לומר שברכת המוציא היא ברכת הפת, והיות והפת מהווה את הרכיב המרכזי של הסעודה היא חלה על הסעודה כולה. עוד ניתן להציע שברכת הפת מהווה במהותה ברכה על הסעודה. כבר עמדנו על כך בשיעור 28 שבלשון המקרא המשמעות הראשונית של המילה "לחם" הוא שם כללי לדברי מאכל, כפי שהאבן עזרא כותב:
ומלת לחם –  מאכל, תמצא על הלחם כמשמעו (הכוונה למאפה דגנים – מ"ל), גם על הבשר, כמו 'לחם אשה' (ויקרא ג, יא). גם על פרי, כמו 'נשחיתה עץ בלחמו' (ירמי' יא, יט).
אבן עזרא שמות ט"ז, ד
נביא כאן תמצית דברים שכתב יעקב עציון, במדורו על מלים מפרשת השבוע המתפרסם במוסף "שבת" בעיתון "מקור ראשון":[7]
הלחם במקרא הוא שם כללי לדברי מאכל... אמנם, כשנאמר במקרא לחם בהקשר של מאכל ספציפי, הכוונה היא למאפה דגנים, כבלשוננו היום. ניתן לשער שבתחילה השתמשו בצירופי סמיכות כמו פת-לחם, כיכר-לחם או חלת-לחם (הנזכרים כולם בתנ"ך), ובהמשך השמיטו הדוברים את ההקדמות והסתפקו בלחם לבדו (תופעה טבעית בלשון מדוברת. דוגמה חיה: "מה תאכל, בקר או עוף?", במקום בשר-בקר ובשר-עוף). בלשון חז"ל, כבלשוננו אנו, כבר אין שימוש בלחם במובן הכללי, והלחם הוא רק מאפה התנור.
בערבית משמעות המילה לחם היא בשׂר. ההנחה המקובלת היא שבקרב יושבי המדבריות היה הבשר המאכל העיקרי, ולכן התייחד בערבית השם לחם – שמשמעותו המקורית כללית, כאמור – לבשר, ואילו בקרב העברים והארמים התזונה התבססה על התבואה, ומוצריה הם שנקראו בשם לחם
יעקב עציון, אתר אינטרנט שפה עברית[8]
על רקע דברים אלו ניתן להציע שברכת המוציא לחם מן הארץ מתפרשת באופן כפול. ראשית, היא מהווה ברכה על לחם ומתפרשת כברכה על פת. שנית, כאשר הלחם נאכל במסגרת סעודה, המילה "לחם" מתפרשת כשם כולל למזון במשמעות הראשונית של המילה לחם המתייחסת לעיקר מזונו של האדם, והברכה מהווה ברכה על הסעודה כולה.

ה. להמשך הדרך

בשיעור הבא נשלים את הנושא בדיון על ברכת המוציא ובעיון במשנה ברכות על ברכת הפת והפרפרת.
 

[1] ראה משנה ברכות ו', ח, המתארת אכילת "תאנים, ענבים ורמונים" שלא במסגרת הסעודה, והתנאים נחלקו בברכתם.
[2] רב ששת מציין שפת הבאה בכיסנין יוצאת מכלל זה. כבר עסקנו בדין פת הבאה בכיסנין בשיעורים 32 - 33, ולפיכך לא נעסוק בה במסגרת שיעור זה.
[3] ראה הלכות גדולות הלכות ברכות – "ואמר רב פפא הלכתא דברים הבאין מחמת הסעודה בתוך הסעודה, כגון בישרא וכוארי וכל מיני בישולי דדרכייהו למיכל בהו ריפתא וירקי ובוציני, אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם. דברים הבאין שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה כגון חביצא ודיסא טעונין ברכה לפניהם ואין טעונין ברכה לאחריהם. דברים הבאין לאחר סעודה ונאכלין לאחר סעודה כגון תמרי ורומני ושאר מגדי, ואיתינון וקא אכיל להון בתוך סעודה, טעונין ברכה בין לפניהם ובין לאחריהם".
[4] ראה את ההפניה של רב"מ לוין בעמ' 58 הערה ד המפנה להלכות ברכות של רבי שמואל בן חפני, בו מצוטט פירוש רס"ג.
[5] בכך רב פפא מציע יחס אחר בין דברי רבי חייא לבין דברי רב הונא ורב נחמן מזה שהוצע על ידי עורך הסוגיה. העורך הצביע על מחלוקת ביניהם, ואילו לפירוש רב האי הם עסקו במקרים שונים. רב הונא ורב נחמן עסקו במקרה של "דברים הבאים שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה", ואילו רבי חייא עסק במקרה של "דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה".
[6] המאור הקטן, רב אלפס ברכות כט, א.
[7] המובאה השלימה הובאה בשיעור 28.
[8] לעיון במאמר המלא לחץ כאן.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)