'יהא שמה רבא מברך'

 

ראש דבר

בפרק האחרון של "מסילת ישרים" מבאר הרמח"ל את מידת הקדושה, שהיא תכלית המידות, אליה מסוגל האדם להגיע (על פי הברייתא המפורסמת של רבי פנחס בן יאיר):

"והנה האיש המתקדש בקדושת בוראו, אפילו מעשיו הגשמיים חוזרים להיות ענייני קדושה ממש... והנה איש כזה, הוא עצמו נחשב כמשכן, כמקדש וכמזבח, וכמאמרם ז"ל 'ויעל מעליו אלוקים...', 'האבות הן הן המרכבה', וכן אמרו 'הצדיקים הן הן המרכבה', כי השכינה שורה עליהם כמו שהייתה שורה במקדש... כי תלמידי החכמים הקדושים בדרכיהם ובכל מעשיהם, הנה הם ממש כמקדש וכמזבח..."[1]

הרמב"ן (בפירושו על בראשית י"ב, ח) מסביר את משמעות המזבח והקריאה בשם ה', שמצאנו אצל אברהם ויצחק, והוא דן בשאלה מדוע יעקב לא בנה מזבח כאבותיו:

"לא נאמר ביעקב כן (שבנה מזבח וקרא בשם ה'), מפני שהוליד בנים רבים, כולם עבדי ה', והייתה לו קהילה גדולה, נקראת עדת ישראל, ונתפרסמה האמונה בהם, ונודעה לכל עם"...

לאותו קידוש השם, שמתבטא דווקא על ידי "בנים רבים כולם עובדי ה'", נוכל למצוא פסוק מפורש בנבואות ישעיהו (כ"ט, כב-כד):

"לכן כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם:
לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחוורו,
כי בראותו ילדיו מעשה ידי בקרבו יקדישו שמי
והקדישו את קדוש יעקב ואת אלוקי ישראל יעריצו
וידעו תועי רוח בינה, ורוגנים ילמדו לקח".

דווקא הילדים, הנמצאים "בקרבו" של יעקב, הם המלמדים לקח לתועי רוח, ומקדשים שם שמיים בפרהסיא. כך דרכם של בני ישראל סבא, כדברי הרמב"ן, וכך דרכם של בני ישראל במשך הדורות המקדשים שם שמיים – "לא עתה יבוש יעקב, ולא עתה פניו יחוורו...".

רש"י (על סוטה מט.) מסביר את ייחודה של תפילת "קדיש": "ויש כאן תורה וקידוש השם", ואכן נפגשו אצל ודנו ודוד ז"ל ערכים תורניים עם השאיפה לקדש שם שמיים. אבודרהם מזהה בפירושו הדרשני את שתי המידות האלה, תפילה ומלחמה צבאית: המילים "צלותהון ובעותהון" מבוססות לדעתו על תרגום ירושלמי (לפנינו לא מופיע כך) של "אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי" (בראשית מ"ח, כב); היינו הצלחה צבאית אשר יסודה ביראת שמיים ותפילה.

גדול החלל אשר נוצר עם הסתלקותם של דני ודוד ז"ל, ותפילת "קדיש" רומזת לאותו הפסד:

"נפקד חס ושלום אחד מישראל, בא פחת בלגיונותיו של מלך, ובאה תשות כח כביכול במלכותו יתברך, שהרי מלכותו חסרה לגיון אחד מלגיונותיו, ונתמעטה חס ושלום גדולות יתברך. לפיכך מתפללים אנו ואומרים אחר כל מת מישראל 'יתגדל ויתקדש שמיה רבא'. 'יתגדל' כוח השם, ולא תבוא תשות כח לפניו יתברך, ו'יתקדש' בעולמות שברא כרצונו, ולא נפחד על עצמנו, אלא מהדר גאון קדושתו יתעלה. ו'ימליך מלכותה', שתיגלה ותיראה מלכותו בשלימות ולא יתמעט ממנה חס ושלום. 'בחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית ישראל' במהרה ובזמן קרוב, שאם מלכותו גלויה בעולם – שלום בעולם, וברכה בעולם, ושירה בעולם, ותושבחות הרבה בעולם, ונחמה גדולה בעולם, וישראל קדושים ואהובים בעולם, וגדולתו גדלה והולכת ומתרבה ואינה מתמעטת לעולם.

אם כך אנו מתפללים ואומרים אחר כל אדם שמת, קל וחומר על אחינו ואחיותינו הנאהבים והנעימים, בני ציון היקרים, הרוגי ארץ ישראל, שנשפך דמם על כבוד שמו יתברך ועל עמו ועל ארצו ועל נחלתו..." (מתוך "פתיחה לקדיש" – ש"י עגנון, "אחר מיטתם של הרוגי ארץ ישראל") [2] . 

חלק א': המקורות בפסוקים והתגלגלותם

בגמרא מצאנו רק רמזים מעטים לעניין הקדיש, אך דרכם נוכל להבין את הגרעין הראשון של הקדיש, המוביל אותנו לפסוקי התנ"ך עצמם. מקורות אלו מאפיינים את הקדיש כתפילה שנאמרה בסוף הלימוד, ומבטאת תקווה לתקופת המשיח. נבחן אותם אחד לאחד, וננסה להסיק מתוכם מסקנות כלליות.

א. ברכות ג. – אליהו הנביא מדבר עם ר' יוסי:

"שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת: 'אוי לבנים שבעוונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות', ואמר לי: 'חייך וחי ראשך, לא שעה זו בלבד אומרת כך, אלא בכל יום ויום שלוש פעמים אומרת כך, ולא זו בלבד, אלא בשעה שישראל נכנסים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין 'יהא שמיה הגדול מברך' – הקב"ה מנענע בראשו ואמר 'אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך, מה לו לאב שהגלה את בניו, ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהן'".

חורבן הבית וגלות ישראל בין האומות הם הרקע לתפילה, ועל יסודם מסביר ה"ערוך השולחן" את כוונת הקדיש (ריש סימן נ"ה):

"הקדיש הוא שבח גדול ונורא, שתיקנו אנשי כנסת הגדולה אחר חורבן בית ראשון, והיא תפילה על חילול שמו יתברך מחורבן בית המקדש וחורבן ארץ הקודש ופיזור ישראל בארבע כנפות הארץ, ואנו מתפללים שיתגדל ויתקדש שמו יתברך, כמו שאמר הנביא 'והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גויים רבים וידעו כי אני ה''" (יחזקאל ל"ח, כג).

ואכן בנוסחאות שונות נמצאות בקשות מפורשות לבניין בית המקדש וקיבוץ גלויות:

רמב"ם: "...ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה ויפרוק עמיה..." (סדר תפילות כל השנה).

אבודרהם: "...ויצמח פורקניה ויבוא קץ משיחיה וישכלל היכליה ויכבש גלותא".

ב. סוטה מט.

"רבן שמעון בן גמליאל אומר: העיד ר' יהושע: מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין בו קללה..." (משנה מח.)

"אמר רבא: וכל יום ויום מרובה קללתו משל חבירו, שנאמר 'בבוקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בוקר'... ואלא עלמא אמאי קא מקיים? אקידושא דסידרא וא'יהא שמיה רבא' דאגדתא..." (גמרא מט.)

ומבאר שם רש"י:

"אקידושא דסידרא: סדר קדושה, שלא תקנוה אלא שיהו כל ישראל עוסקים בתורה בכל יום דבר מועט, שאומר קריאתו ותרגומו, והן כעוסקין בתורה, וכיוון שנוהג בכל ישראל בתלמידים ובעמי הארץ, ויש כאן שתיים: קדושת השם ותלמוד תורה, חביב הוא;

וכן 'יהא שמיה רבא מברך' שעונין אחרי הגדה, שהדרשן דורש ברבים; ובכל שבת היו נוהגים כך, ושם היו נקבצין כל העם לשמוע, לפי שאינו יום של מלאכה, ויש כאן תורה וקידוש השם".

סוגיא זו עשירה וחשובה להבנת משמעותה של תפילת קדיש:

·  עניית 'יהא שמיה רבא מברך' באה כנגד קללת חורבן הבית, כמו שראינו גם בברכות (ג.). למרות קללת החורבן, העולם מתקיים בזכות עניית יהא שמיה רבא.

·  עניית 'יהא שמיה רבא' קשורה לאגדתא, כפי שרש"י מסביר: בסוף הלימוד אמרו 'יהא שמיה רבא', "ויש כאן תורה וקידוש השם".

·  עיקר הקדיש הוא בעניית 'יהא שמיה רבא' ותו לא. בכל המקורות בש"ס מופיעה רק נוסחה זו.

אחרי החורבן והגלות נשאר לנו רק לימוד התורה, ובזכות תלמוד תורה העולם מתקיים. המקדש והארץ, שריכזו את העם, עומדים בחורבנם בימי הגלות, ולימוד התורה הוא המאחד את העם המפוזר בין כל העמים:

"גולה אחר גולה – גלתה יהודה כולה
דוה כל היום וכלה – דורש ומבקש אין לה.
העיר הקודש והמחוזות – היו לחרפה ולביזות
וכל מחמדיה טבועות וגנוזות – ואין שיור רק התורה הזאת". 
(סליחות לערב ראש השנה, מהדורת גולדשמידט, סימן מ')

גם לימוד התורה עצמו לקוי מאוד, כשאין ישראל יושבים על אדמתם – "...כיוון שגלו ישראל ממקומן אין לך ביטול תורה גדול מזה" (חגיגה ה':), ועניית 'יהא שמיה רבא' אחרי תלמוד תורה מנסה לכפר על חילול השם שבגלות.

נוסיף כאן עוד שלושה מדרשים המזכירים את תפילת הקדיש בהקשר של לימוד תורה. הם כנראה מתקופת הגאונים, אך בנויים על היסודות שראינו בגמרא:

ילקוט שמעוני (ב', משלי סימן תתקנ"א):

"אמר ר' סימון: אימתי מתעלה שמו של הקב"ה בעולמו? בשעה שישראל נאספים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ונותנים שבח וגדולה להקב"ה. ואמר ר' שמואל: באותה שעה כששומעין ההגדה מפי החכם, ואחר כך עונים 'אמן יהא שמה רבא מברך' – באותה שעה הקב"ה שמח ואומר למלאכי השרת: 'בואו וראו עם זו שיצרתי לי, כמה הם משבחים אותי', באותה שעה מלבישים הוד והדר – לכך נאמר 'ברוב עם הדרת מלך'".

הקדיש נאמר אחרי הלימוד, ועל ידי כך מתעלה שמו של הקב"ה: כפי שנמצא בנוסח שלנו – "יתברך... ויתעלה ויתהלל...". 

ילקוט שמעוני (א', ויקהל סימן ת"ח):

"'ויקהל משה' – אמר הקב"ה: עשה לך קהילות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת, כדי שילמדו ממך לדורות הבאים להקהיל קהילות בכל שבת ושבת ולכנוס לבתי מדרשות ללמד ולהורות לישראל דברי תורה, איסור והיתר, כדי שיהא שמי הגדול מתקלס בין בני... אמר משה אם אתם עושין כסדר הזה – הקב"ה מעלה עליכם כאילו המלכתם אותו בעולמו, שנאמר 'ואתם עדי נאום ה' ואני אל'".

הפסוק מדבר על פרשת המשכן, מקבל במדרש משמעות של אסיפה בבית הכנסת ובבית המדרש – במקום המקודש בא הלימוד, ההגדה של שבת בבית כנסת! על ידי הלימוד, שמו הגדול (="שמיה רבא") מתקלס בעולם, וישראל ממליכים על ידי כך את הקב"ה בעולם, כפי שראינו גם במדרש הקודם "ברוב עם הדרת מלך" – גם בקדיש המלכות היא מרכזית מאוד: "וימליך מלכותיה".

אלף בית דר' עקיבא ("בית המדרש" לאהרן יעללינעק חלק ג' עמ' 27/ז'):

"...וכיוון שמגיע לאגדה עומד זרובבל בן שאלתיאל על רגליו ואומר 'יתגדל ויתקדש' וקולו הולך מסוף העולם ועד סופו וכל באי עולם עונים אמן..."

מדרש זה מזכיר לראשונה את מילות הפתיחה של התפילה "יתגדל ויתקדש", כפי שנמצא בנוסחאות שלנו. מקום התפילה גם במדרש זה הוא אחרי לימוד האגדה. הקישור לזרובבל בן שאלתיאל, שהקהיל את העם לדרשות רחוב ולימד תורה ברבים, אינו מקרי, ואולי נוכל על ידי כך לחשוף את מקורות הקדיש בתנ"ך.

ג. שבת קיט:

חז"ל מדגישים מאוד את חשיבותה של עניית 'אמן יהא שמיה רבא' – מוחלין עוונותיו וקורעין גזר דינו של העונה 'אמן יהא שמה רבא', ולפי דעה אחת מפסיקין אפילו את העיסוק במעשה המרכבה.

שבת קיט:

"אמר ר' יהושע בן לוי: העונה 'אמן יהא שמה רבא מברך' בכל כוחו (היינו לאו דווקא בקול, אלא בכוונה שלימה, כמו "מי שהוא ירא שמיים בכל כוחו" – ברכות נו:) – קורעין לו גזר דינו של שבעין שנה. אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: אפילו יש בו שמץ של עבודה זרה – מוחלין לו".

קהלת רבה: (פרשה ט' ט"ו עמוד כ"ה; טור ראשון ז')

"דבר אחר: 'עיר קטנה' – זה בית כנסת, 'ואנשים בה מעט' – זה ציבור... 'ונמצא בה איש מסכן חכם' – זה הזקן או החכם, שבשעה שהזקן יושב ודורש ועונין אחריו 'אמן יהא שמו הגדול מבורך' – אפילו יש לו שטר גזירות של מאה שנה, הקב"ה מוחל לו על כל עונותיו".

ברכות כא:

"...שאפילו עוסק במעשה מרכבה – פוסק ועונה 'אמן יהא שמה רבא'. ולית הלכתא כוותיה".

ברכות נז.

"...העונה 'אמן יהא שמה רבא מברך' בחלום, מובטח לו שהוא בן העולם הבא". 

מהסוגיות הנ"ל התברר לנו שהקדיש נאמר בבית הכנסת ובבית המדרש לאחר לימוד האגדתא ותוכנו קשור לחורבן הבית, כפי שראינו מכמה נוסחאות הקדיש. 

חלק ב': המקורות בתנ"ך

עד כה סקרנו מספר מקורות בש"ס. למדנו שעניית 'אמן יהא שמה רבא' ידועה הייתה ומקובלת כבר בימי הגמרא, אך לא בדקנו אם יש מקור קדום יותר. לפי עדות הגמרא "אנשי כנסת הגדולה תיקנו להם ברכות ותפילות" (ברכות לא':). תפילות שחרית, מנחה וערבית מקבילות לתמידים שהיו במקדש, או לאברהם יצחק ויעקב (ברכות כו':). אחרי החורבן השתדלו חז"ל לקבוע נוסח אחיד לתפילות, והם שאבו אותו ממקורות קדומים. לא קל לזהות את המקורות המקראיים הקדומים של התפילות, וגם לא בטוח שאכן כל תפילה מבוססת על תפילה מקבילה בתנ"ך. אולם, לתפילות החשובות והנפוצות בתקופת חז"ל ניתן על פי רוב למצוא מקור מקראי. כך למשל ניתן למצוא מקבילות לשלוש הברכות הראשונות של תפילת שמונה עשרה, הקדמה המשותפת לכל תפילות השנה: "ראשונות – דומה לעבד שמסדר שבחו לפני רבו" (ברכות לד'.).

בברכת קדושה של יהושפט מדובר על המקדש וקדושת שם ה' בבית המקדש: "אתה קדוש ושמך קדוש". דוד ודניאל מזכירים את מלכות ה', כפי שאנו אומרים בחזרת הש"ץ: "ימלוך ה' לעולם...", ובעשרת ימי תשובה – "המלך הקדוש".

אחרי השבח בפתיחה, מפורטת הבקשה האישית – האקטואלית, כמו בתפילת שמונה עשרה - מברכת חונן הדעת ואילך.

גם לתפילת הקדיש נוכל למצוא יסודות מקראיים. מפתח חשוב לחשיפת ה"קדיש המקראי" הוא תרגום יונתן בן עוזיאל, שלפי חז"ל למד מחגי, זכריה ומלאכי (מגילה ג:) – היינו מאנשי כנסת הגדולה. לפסוק "שמע ישראל" מביא יונתן את דרשת חז"ל. נשווה את תרגום יותנן למדרש חז"ל המובא בפסחים:

תרגום יונתן:

"...עניין תרתי עשתרתי שבטויי דיעקב כולהון כחדא ואמרין: שמע מינן ישראל אבונן. ה' אלהנא ה' חד. עני יעקב ואמר: יהא שמה רבא מברך לעלמי עלמין". (בראשית מ"ט, א)

"עניין תרי עשר שבטיא כחדא בלב שלימא ואמר שמע כען ישראל אבונן, ה' אלהנא ה' חד. ואמר: יהא שמיה רבא מברך לעלם". (דברים ו', ד) 

פסחים נו.:

"אמר ר' שמעון בן לקיש: 'ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם'. ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימים ונסתלקה הימנו שכינה, אמר שמא חס ושלום יש במיטתי פסול כאברהם, שיצא ממנו ישמעאל, ואבי יצחק, שיצא ממנו עשיו. אמרו לו בניו: 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד' – אמרו: כשם שאין בליבך אלא אחד – כך אין בליבנו אלא אחד; באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר: 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'".

במדרש רבה בבראשית (פרשה צ"ח,ג) הלשון שונה קצת, אך תשובת יעקב זהה: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

מתוך השוואה זו מצאנו מפתח נאמן וחשוב לעניית 'יהא שמיה רבא מברך'. הלא היא זהה בדיוק לעניית 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' המוכרת לנו מתפילות המקדש. עניית 'יהא שמיה רבא מברך' קשורה לחורבן המקדש (כפי שראינו מברכות ג: ומסוטה מט:), והניסוח הוא תרגום ענייני פשוט של עניית 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'. אין לך "זכר למקדש" גדול יותר, מאשר ניסוח התפילה כפי שהייתה במקדש! וכך מתארת התוספתא ספ"א והבבלי טז: את התפילות במקדש:

"במקדש מהו אומר 'ברוך ה' אלוקי ישראל מן העולם ועד העולם – ברוך גואל ישראל', והן עונין אחריו 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'. וחזן הכנסת אומר להם 'מי שענה את אברהם אבינו בהר המוריה – הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם היום הזה ברוך ה' אלוקי ישראל מן העולם ועד העולם – זוכר הנשכחות' והן עונין אחריו 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'. וחזן הכנסת אומר להם 'הריעו כהנים בני אהרן, הריעו' וכו', וכן בכל ברכה וברכה... עד שיגמור את כולם, וכך הנהיג ר' חלפתא בציפורי ור' חנניא בן תרדיון בסיכני..."

אמנם "יהא שמה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא" אינו תרגום מילולי של "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", אך המושגים החשובים זהים: שם ה' – מברך – לעולם.

והנה בכמה וכמה הקשרים אחרים אותם מושגי יסוד של הקדיש ושל "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" חוזרים, וגם שם יש להם משמעות מרכזית:

"ברכו את ה' המבורך – ברוך ה' המבורך לעולם ועד"

"יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם" כפתיחה לברכת הזימון.

ועתה, לאחר שבדקנו את משמעותה של עניית יהא שמה רבא מברך, המורכבת ממושגי היסוד של "שם ה' – מברך – לעולם", נוכל לבדוק את המושגים האלה בתפילות בתנ"ך.

תהילים קמ"ה, א: "תהילה לדוד ארומימך אלוקי המלך ואברכה שמך לעולם ועד".

    ב: "בכל יום אברכך ואהללה שמך לעולם ועד".

    כא: "תהילת ה' ידבר פי ויברך כל בשר שם קודשו לעולם ועד".

מושגים אלה פותחים את הפרק וחותמים אותו.

תהילים קי"ג, א-ב: "הללויה הללו עבדי ה' הללו את שם ה':

  יהי שם ה' מברך מעתה ועד עולם".

ארבעה מספרי תהילים חותמים עם מושגים אלה:

  מ"א, יד: "ברוך ה' אלוקי ישראל מהעולם ועד העולם אמן ואמן".

  ע"ב, יט: "וברוך שם כבוד מלכותו לעולם וימלא כבודו את כל הארץ אמן ואמן".

  פ"ט, נג: "ברוך ה' לעולם אמן ואמן".

  ק"ו, מח: "ברוך ה' אלוקי ישראל מן העולם ועד העולם ואמר כל העם אמן הללויה".

פרסום ה' וברכת שמו על ידי האדם מופיעים בתורה בתחילת האנושות ("אנוש") ובראשית תולדות עם ישראל, כשאברהם מגיע לארץ ישראל:

בראשית ד', כו: "ולשת גם הוא יולד בן ויקרא את שמו אנוש – אז הוחל לקרוא בשם ה'".

בראשית י"ב, ח: "ויבן שם מזבח לה' ויקרא בשם ה'".

"קריאה בשם" משמעותה קבלת שלטון:

שמ"ב י"ב, כח: "...פן אלכוד אני את העיר ונקרא שמי עליה".

תהילים מ"ט, יב: "...יקראו בשמותם עלי אדמות".

צפניה ג', ט: "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' – לעובדו שכם אחד".

(וראה יואל ג', ה; ישעיהו י"ב, ד; שמות ל"ד, ה; בראשית י"ג, ד; כ"א, לג, ועוד).

הקריאה בשם ה' היא יסוד האדם המאמין המקבל עליו את ריבונותו של ה' ומשתעבד לרצונו, כפי שעולה באופן בולט וברור מפתיחת ספר איוב. צדקותו של איוב מתמקדת סביב הציר של ברכת ה' במובנה השלילי או החיובי. למרות שידולי השטן ואשת איוב לקלל את ה' – איוב מדבר מתוך אמונה עמוקה ומברך את ה' על הרעה, כשם שחייבים לברכו על הטובה (ראה ב', י):

השטן: "אם לא על פניך יברכך" (א', יא; ב', ה)

אשת איוב: "ברך אלוקים ומות" (ב', ט)

איוב: "יהי שם ה' מבורך" (א', כא)

"ברכת ה'" בפי הציבור מוכחת מספר נחמיה:

נחמיה ט', ה : "ויאמרו הלויים... קומו ברכו את ה' אלוקיכם מן העולם עד העולם ויברכו שם כבודך ומרומם על כל ברכה ותהילה".

בראש תפילת עזרא נאמרה ברכה לה' בפי כל העם, מעין תפילת קדיש בפתיחת התפילה שלנו. חז"ל עמדו על ההשוואה בין תפילת עזרא לבין עניית "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" הנלמדת מתפילת עזרא, והרי כפי שראינו – ליבה של תפילת קדיש זהה לעניית "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

ואלה דברי רש"י בתענית (טז:):

"מניין שאין עונין אמן במקדש, דכתיב בתפילת עזרא בבית שני: 'קומו ברכו את ה' אלוקיכם', והיינו 'ברוך ה' אלוקי ישראל מן העולם ועד העולם'. 'ויברכו שם כבודך' – היינו שעונים אחריו 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'...".

הרעיון של תפילת קדיש, היינו עניית 'יהא שמיה רבא מברך' = 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד', נמצא אפוא כבר בתקופת עזרא, ויסודה בקריאת שם ה' בתחילת התהוות האנושות ובתחילת יצירת עם ישראל!

 

חלק ג': הקדיש שלפנינו   - קווים כלליים

א. החתימה

עניית 'יהא שמיה רבא מברך' הייתה – כעדות הגמרא (סוטה מט.) – אחר האגדתא, היינו בסוף השיעור, ולפי דברי נחמיה הנ"ל, לפני התפילה או קריאת התורה. הן בלימוד, הן בתפילה ובקריאת התורה קיים כלל ידוע לסיים בדבר טוב:

בקריאת התורה: ירושלמי (פ"ג ה"ז): "א"ר יוסה ברבי בון... זה שהוא עומד לקרות בתורה צריך שיהיה פותח בדבר טוב וחותם בדבר טוב".

לפי זה חוזרים בסוף ספרי ישעיהו, מלאכי, איכה וקהלת (על פי מסכת סופרים י"ב, ב') על הפסוק שלפני האחרון, כדי שלא לסיים בדבר פורענות אלא ב"דבר טוב".

בלימוד: המסכתות במשנה ובגמרא חותמות באגדה על המשיח או "דבר טוב" מסוג אחר (ראה משנה: ברכות, פאה, יומא, סוטה, מכות, עדויות, מנחות, חולין, מו"ק, עוקצין), גם בדרשות נוהגים עד היום לסיים בתקווה לביאת המשיח "בביאת הגואל במהרה בימינו" או כדומה.

בתפילה: בתפילת שמונה עשרה ובברכת המזון חותמין בדברי "שלום" וכמו כן גם בתפילת "קדיש", שבאה ביסודה לסיים את הלימוד ואחר כך את התפילה.

ב. הקדיש כפתיחה וחתימה של תפילה

התפילה והמעמד של קריאת התורה בימי נחמיה החלו (כפי שהבאנו לעיל) על ידי ברכה לה' מפי כל הציבור. גם מהרמב"ם משמע להדיא שהקדיש הוא הפתיחה והחתימה של כל תפילה:

"שליח ציבור אומר קדיש לעולם קודם כל תפילה ואחר כל תפילה" (סדר תפילות כל השנה).

וכך הרמב"ם פוסק להלכה בפירוט תפילות שחרית, מנחה וערבית, וכן בקריאת התורה:

שחרית: "סדר תפילת הציבור כך הוא: בשחר כל העם יושבין והש"ץ יורד לפני התיבה ועומד באמצע העם ומתחיל ואומר קדיש [3] וכל העם עונין 'אמן יהא שמה רבא מברך' בכל כוחו ועונים אמן בסוף קדיש. ואחר כך אומר 'ברכו את ה' המבורך'..." (הלכות תפילה ט', א')

"ואחר כך בדברי תחנונים ופסוקי רחמים ואומר קדיש וכל העם עונים כדרכם ונפטרים". (שם, הלכה ו').

מנחה: "במנחה... ועומד ש"ץ ואומר קדיש והן עומדין אחריו ועונין כדרכן ומתפללים כולן בלחש... ועומד ואומר קדיש וכל העם עונין כדרכם ונפטרין למעשיהם". (שם, ח')

מעריב: "בערב... ומתחיל לפרוס על שמע ואומר קדיש ואחר כך הכל עומדין ומתפללין בלחש וכשמשלימין אומר קדיש והן נפטרין". (שם, ט')

בקריאת התורה : "...ואומר קדיש והעם נפטרין". (י"ב, כב)

לפי הרמב"ם מוכח, שהקדיש הוא הפותח והחותם את התפילה, היינו את תפילת שמונה עשרה. רק בשחרית מקדימים את הקדיש לפני ברכו, מחמת החיוב לסמוך גאולה לתפילה.

ב"סדר התפילות לכל השנה" מתייחס הרמב"ם ל"קדיש בתרא":

"כל קדיש שאומר ש"ץ אחר שגומר התפילה, שאינו אומר אחריו כלום, אלא כל העם שומעים אותו ומפטירים – נהגו העם להוסיף בסופו נוסחה זו: 'תתקבל... – יהא שלמא רבא... – עושה שלום במרומיו..."

יש בקדיש האחרון מעין ברכת פרידה של המתפללים, שעומדים לצאת כל אחד לדרכו לאחר התפילה המשותפת (וראה בהמשך). 

ג. זמן חיבור הקדיש

כפי שראינו לעיל, הגרעין המהותי של הקדיש – היינו הקריאה בשם ה' – מופיע בניסוח של 'יהא שמיה רבא מברך' כבר בש"ס, בתרגומים ובמדרשים. הרעיון נמצא כבר בתנ"ך עצמו.

במסכת סופרים קיבל הקדיש מקום קבוע בסדר התפילה, והוא מכונה כבר בשם "קדיש":

מסכת סופרים, ט"ז, יב : "ברכו, קריאת התורה וקדיש עד שיהא בן שלוש עשרה..."

י"ט, א : "אבל בתפילת שחרית אחר המזמורים והפסוקים אלו אומר ביוצר ברכו בקול נמוך, ואין מזכירין קדוש ואף לא קדיש...".

י"ט, יב : "ואחר כך אומר קדיש ואין אומר בעלמא דעתיד לחדתא אלא על התלמוד ועל הדרש".

כ"א, ו : "... ומניחין ספר תורה במקומו ואומר 'יהי שם ה' מברך מעתה ועד עולם' וקדיש... שאין אומרים קדיש... עד שמניחים ספר תורה למקומו בשעה שהעם עומדים, והן עונין 'אמן יהא שמיה רבא' בכוונה בעמידה".

ה"קדיש" מופיע ברשימה אחת עם "ברכו" וקריאת התורה, היינו מקום מרכזי ביותר בסדר התפילות.

במסכת סופרים (י"ד, יב) מופיעה לראשונה תפילת "על הכל", שדומה מאוד לקדיש שלנו, אך יש בה כמה הבדלים חשובים:

"על הכל יתגדל ויתקדש וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתעלה ויתהדר ויתהלל הנכבד והנורא שמו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא בעולמות שברא העולם הזה והעולם הבא כרצונו וכרצון כל יראיו וכרצון כל עמו בית ישראל. תיגלה ותיראה מלכותו עלינו מהרה ובזמן קרוב והוא יבנה ביתו בימינו ויחון פליטתנו ופליטת עמו ישראל בהמון רחמיו וכרוב חסדיו בשלום בחן בחסד וברחמים, המקום הוא יעשה עימנו בעבור שמו הגדול ואמרו אמן".

ההשוואה מראה דמיון בולט, וחלקית אפילו זהות: רשימת לשונות השבח בפתיחה המתחילה בדיוק כמו בקדיש שלנו, "מלכות שמיים שה' ברא כרצונו", הזכרת בית ישראל, שמו הגדול של הקב"ה. אך ניכרים גם הבדלים חשובים: הקדיש הוא כולו שבח, קריאה בשם ה', בלי בקשות (על כל פנים בחלק העתיק), מה שאין כן ב"על הכל" שמביע בקשה בחלקו השני לגאולה והתגלות ה', בניין המקדש וקיבוץ גלויות. היו שהסיקו מתוך כך שהקדיש חובר לפני חורבן הבית והגלות, ו"על הכל" שכולל את בקשת הגאולה, קיבוץ גלויות ובניין הבית, חובר אחרי חורבן הבית. לשונם וגם מקומם בתפילה לפני קריאת התורה מעידים על מקור ומשמעות דומה של שתי התפילות האלו.

ד. לשון ארמית

הקדיש מנוסח ברוב חלקיו בלשון ארמית, וניתנו לכך שלושה הסברים:

1) "אין מלאכי השרת מכירים בלשון ארמי" (סוטה לג:, שבת יב:); כיוון שתפילת הקדיש היא תפילה כה יפה, תיקנו אותה בארמית, שלא יהיו מלאכי השרת מתקנאים בנו (מובא בברכות ג:, תוד"ה "וענין").

2) לפי סוטה מט. - "היו רגילים לומר קדיש אחרי הבקשה, ושם היו עמי הארצות, ולא היו מבינים כולן לשון הקודש – לכך תקנוהו בלשון תרגום, שהיו הכל מבינים, שזה היה לשונם" (תוספות שם למסקנה). נטייה זו, לתרגם לשפה הידועה לכולם, כבר מצאנוה בתקופת עזרא לפי חז"ל: "ויקראו בספר תורת אלוקים מפורש" (נחמיה ח', ח) – "'מפורש' – זה תרגום" (מגילה ג.), ומובאת גם במסכת סופרים (י"ח, ד): "ומן הדין הוא לתרגם לעם, לנשים ולתינוקות כל סדר ונביא של שבת לאחר קריאת התורה...".

3) ב"שיבולי הלקט" (סוף פרק ח', עמ' 155 בהוצאת "סורא") מובאת דעה מעניינת בשם אחי המחבר:

"תחילת אמירתו הייתה בלשון עברי כמו שאמרנו למעלה,... שבשעה שישראל נכנסים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין 'אמן יהא שמו הגדול מבורך', ובכמה מקומות באגדה נמצא כלשון הזה (ראה קוהלת רבה פ"ט שהבאנו למעלה ועוד). ובימי שמד גזרו אומות העולם שלא יאמרו 'שמו הגדול מבורך', שאמרו: אחרי שאין אתם מודים בעבודה זרה, למה תאמרו גדול, דמשמע שיש שם אחר. לכך הנהיגו לאומרו בלשון ארמי, שלא יהיו אויביהם מכירים בו. ואף על פי שבטל השמד לא רצו להחזיר הדבר ליושנו בלשון עברי, כדי שלא ישכחו הניסים והנפלאות, וכדי לעשות פומבי לדבר".

מימי תקופת השמד של יוסטיאן (בתקופה הביזאנטית) ידועות כמה גזירות שזכרן נמצא עד ימינו בסידור התפילות: קריאת שמע בהתחלת התפילה וחתימת הברכה "ברוך אתה ה' מקדש שמו ברבים", עם תוספת בקשה של קיבוץ גלויות והגאולה; קריאת שמע בתוך קדושה של תפילת מוסף בשבת: בנוסף לשלושת הפסוקים המקובלים מוסיפים את הפסוק הראשון והאחרון של קריאת שמע, ובזמנם קראו אז באמצע את כל פרשיות קריאת שמע 'פעמיים באהבה שמע אומרים'; תקיעת השופר לא בתחילת תפילת שחרית של ראש השנה (ר"ה לב:) "דבשעת גזירת המלכות שנו" (תוספות: "ואף על פי שבטלה גזירת המלכות – לא עבדינן כדמעיקרא, אף על גב דזריזין מקדימין למצוות. ולפירוש הירושלמי ניחא לפי דמפרש שם שדימו האויבים שנתאספו לתקוע תרועת מלחמה ועמדו עליהם והרגום, ולכך התקינו תקיעות וברכות במוסף...").

לדברי "שיבולי הלקט" יש אם כן מקבילות רבות מהקשרים אחרים בתפילה, וגם העדויות ההיסטוריות מעידות כדבריו בנושא הקדיש.

חלק ד': הקדיש שלפנינו – כמה פירושים

א. הפתיחה – "יתגדל ויתקדש"

הפתיחה בנויה על הפסוק ביחזקאל (ל"ח, כג): "והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גויים רבים וידעו כי אני ה'". פסוק זה מופיע בהקשר של התגלות ה' במלחמת גוג ומגוג, במסגרת פרקי הנבואות על הגאולה העתידה.

גם בתפילת הקדיש יש גורסין: "ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה ויכנוש גלותא וישתכלל היכליה"; התקווה לגאולה משותפת לפסוקים ביחזקאל ולתפילת קדיש.

ב. "יתגדל ויתקדש... ואמרו אמן"

בקטע זה הניסוח הוא עשיר מאוד ומורחב. אם נקצר ו"נקלף" את הניסוח, נחשוף גרעין קצר ופשוט, שהיסודות שלו ידועים לנו מכמה מקומות:

"יתגדל ויתקדש שמיה רבא – וימליך מלכותה בעגלא" – היינו שם ומלכות.

כמו בכל ברכה, אף בברכה זו שייך הכלל: "כל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה" (ברכות מ:, מחלוקת ר' יוחנן ורב). הקטע הזה הו אם כן הקדמה מורחבת של נוסח ברכה, שעיקרה הוא החלק הבא: "יהא שמיה רבא מברך...". על הקטע הזה הרחבנו למעלה את הדיון, והוכחנו שהוא ה"לב" של התפילה כולה [4].

ג. "יתברך וישתבח... לעילא מכל ברכתא ושירתא..."

גם קטע זה הוא עשיר ופיוטי, ובקלות נוכל לראות בו את הגרעין:

"יתברך... שמיה דקודשא בריך הוא..."

היינו, אף פה יש חזרה מורחבת של "יהא שמה רבא מברך". הרחבה ופירוט בשבח לה' ידועים לנו בניסוחים דומים מתפילות אחרות:

משנה פסחים י', ה': "לפיכך אנחנו חייבים להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר לברך לעלה ולקלס..."

שחרית בשבת: "...שכן חובת כל היצורים... להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר לברך לעלה ולקלס..."

ברכת המזון: "הרחמן הוא יתברך בשמיים ובארץ, הרחמן הוא ישתבח לדור דורים, ויתפאר בנו לנצח נצחים, ויתהדר בנו לעד ולעולמי עולמים".

ה"ברכתא והנחמתא" המוזכרים בקטע זה, הוסברו בדרכים שונות. היו שקישרו את הניסוח עם ברכת האבלים והמצווה לנחם אבלים. אך הדברים לא מפורשים בלשון התפילה, ואף אינם מתאימים לאופי התפילה, שביסודה היא רק ברכה ושבח לה', ולא תפילה הקשורה מעיקרה לאבילות (וראה בחלק האחרון).

התרגומים שוב תורמים הבנה חשובה: "ביקש יעקב לגלות את הקץ" מנוסח אצל תרגום יונתן (בראשית מ"ט, א) "...סברין הוא דגלי להון סדרי ברכתא ונחמתא" (ראה גם תרגום לישעיהו י"ח, ד; יואל ב', יח).

בניין ירושלים וקיבוץ גלויות הוא ה"נחמה" (בה"א הידיעה), עד שברכת ירושלים וברכת המזון מכונה סתם "נחמה" (ברכות מח:). (וראה תרגום על ישעיהו ד', ג; ל"ג, כ) והזכרנו כבר לעיל, שתפילת הקדיש בש"ס נתקנה בעיקרה כזכר למקדש ובקשה לגאולה.

ד. "תתקבל צלותהון" – "יהא שלמא רבא" – "עושה שלום במרומיו"

שלוש הוספות אלה הזכיר הרמב"ם (סדר התפילות לכל השנה):

"כל קדיש שאומר ש"ץ שגומר התפילה, שאין אומר אחריו כלום, אלא כל העם שומעים אותו ומפטירין – נהגו העם להוסיף בסופו נוסחה זו: 'תתקבל צלותהון – יהא שלמא רבא – עושה שלום...'"

אופיין של הוספות אלה – חתימת סדר התפילה, ודברי פרידה של המתפללים: 

א. תתקבל צלותהון

גם בסוף הבקשות האמצעיות חותמים בברכת "שמע קולנו", היינו תקווה ובקשה שה' ישמע את תפילתנו (וראה תפילת שלמה במלכים א', ח' מט'). 

ב. יהא שלמא רבא

כמה דברי פרידה בסופי דרשות ידועים מהגמרא, ויש לזכור שהקדיש היחה בתחילתו סיום של דברי האגדתא (סוטה מט':):

"כי הוו מפטרי מיניה אמר להו: 'זולו רבנן לשלום'" (תענית ט:)

"לכו לבתיכם לשלום" (מו"ק כא:)

"זיל לשלמא" (ב"מ יד.)

"הנפטר מחבירו אל יאמר לו לך בשלום אלא לך לשלום" (ברכות סד.)

ובירושלמי (סוכה ד', ט') דברי השלום בסוף הלימוד בנויים על פסוק מפורש. דרכו של הירושלמי לקשר את דברי חז"ל ישירות לפסוקים:

"כשהיו נפטרים זה מזה מה היו אומרים זה לזה? 'יברכך ה' מציון וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך', 'וראה בנים לביך שלום על ישראל' (תהילים קכ"ח)".

ייתכן, שמשום סכנת דרכים, הוסיפו את יהא שלמא רבא בקדיש של סוף הלימוד והתפילה.

ובאמת בפרקים רבים הפסוק האחרון חותם עם דברי פרידה ושלום:

תהילים קכ"ד: "...שלום על ישראל" – כנראה בהשפעת תהילים קכח'.

תהילים ק"ל': "בית ישראל... בית אהרן... בית הלוי... יראי ה' ברכו את ה', ברוך ה' מציון שוכן ירושלים הללויה".

תהילים קכ"ב: "יהי שלום בחילך, שלווה בארמנותיך. למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך..."

תהילים כ"ט: "ה' עוז לעמו יתן – ה' יברך את עמו בשלום".

ברכת כהנים: "...וישם לך שלום" (במדבר ו', כד).

במיוחד משום סכנת דרכים הוסיפו אולי את יהא שלמא בסוף הלימוד והתפילה, ואולי הניסוח מבוסס על הפסוק: "שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול" (תהילים קי"ט, קסה).

כמה וכמה מסכתות חותמות בברייתא של "ר' אליעזר אמר ר' חנינא":

"תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר 'וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך...' – 'שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול' – 'יהי שלום בביתך, שלווה בארמנותיך' – 'למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך' – 'למען בית ה' אלוקינו אבקשה טוב לך' – 'ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום'". (סוף מסכתות ברכות, נזיר, יבמות, תמיד, מגילה, תענית)

והמשנה האחרונה של סדרי המשנה אף היא נפרדת בדברי שלום מלומדיה:

"אמר רבי שמעון בן חלפתא: לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר 'ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום'".

"גדול השלום, שכל הברכות והטובות ונחמות שהקב"ה מביא על ישראל חותמין בשלום: בקריאת שמע – 'הפורש סוכת שלום', בתפילה – 'עושה שלום', בברכת כהנים – 'וישם לך שלום'".   (ויקרא רבה פ"ט)

 

ג. עושה שלום במרומיו

הבקשה מבוססת על איוב (כ"ה, ב): "המשל ופחד עמו – עושה שלום במרומיו". כמו הבקשה הקודמת, מדובר גם פה על שלום, אך במובן רחב יותר, שלום עולמי "במרומיו", שמשפיע על בני האדם ועל ישראל. גם קטע זה מתחבר היטב עם הרעיון הכללי של הקדיש: בקשה כללית על אופי הלימוד, ולכן הוא נאמר דווקא בסוף האגדתא (כפי שראינו בסוטה מט:). קטע זה בנוי ככל הנראה על שתי הגמרות הבאות, המרחיבות את הקטע הקודם:

"א"ר אלכסנדרי: כל העוסק בתורה לשמה – משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה, שנאמר 'או יחזק במעוזי יעשה שלום לי, שלום יעשה לי' (ישעיה כ"ז, ה)"   (סנהדרין צט:)

רב ספרא הוסיף בקשה מיוחדת בסוף תפילתו, כדי שלימודו יהיה לשמה:

"רב ספרא בתר צלותיה אמר: 'יהיר צון מלפניך ה' אלוקינו שתשים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה, ובין התלמידים העוסקים בתורתך – בין עוסקים לשמה בין עוסקים שלא לשמה, וכל העוסקים שלא לשמה – יהי רצון שיהיו עוסקים לשמה!'"   (ברכות טז: - יז.) 

ה. "על ישראל ועל רבנן"

הוספת קטע זה בקדיש, הנאמר לאחר הלימוד, מעידה גם היא על כך שיש קשר מיוחד בין הקדיש לבין סוף הלימוד. כמו בתפילה שאחרי קריאת התורה – הנזכרת במחזור ויטרי (עמוד קעב'), גם הוספה זו לקדיש מבקשת הצלחה וברכת ה' לתלמידי לחכמים העוסקים בתורה: 

 שתי התפילות כמעט זהות, וזהות זו מוכיחה שוב את אופיה של תפילת קדיש כבקשה אחרי לימוד. 

---

[4] נציין פה רק את המקומות שהתרגום מכניס את הניסוח (בנוסף למקומות למעלה), וההקשרים האלה מלמדים איך השתמשו בקטע זה:

שמות טו', ג'; טו', יח': בהתחלה ובחתימה של שירת הים.

שמות כ', ב': בהתחלה של עשרת הדיברות.

מלאכי א', יא': "גדול שמי בגויים" – לפי התרגום דווקא על ידי עניית 'יהא שמיה רבא מברך'!