דילוג לתוכן העיקרי

מושגי יסוד במשנה ברכות פרק ו'

קובץ טקסט
א. ברכות הנהנין
הביטוי השגור בפינו לברכות לפני אכילה, הוא הביטוי "ברכות הנהנין". במהלך הפרק הקודם, אף אני כיניתי את הברכות לפני האכילה "ברכות הנהנין", מפאת הרגל השימוש בו. ביטוי זה הינו ביטוי רחב הכולל תחת קורת גג מושגית אחת את כל הברכות שאנחנו מברכים לפני אכילה.
הרמב"ם בפתח הלכות ברכות, הציג את החובה לברך לפני אכילה, כחובה אחידה ביחס לכל המאכלים:
ומדברי סופרים לברך על כל מאכל תחילה, ואחר כך ייהנה ממנו. וכן אם הריח ריח טוב, יברך ואחר כך ייהנה בו. ואפילו נתכוון לאכול או לשתות כל שהוא, מברך ואחר כך נהנה. וכל הנהנה בלא ברכה, מעל.
רמב"ם ברכות א', ב[1]
 
כדרכו בחיבור "משנה תורה", הרמב"ם נותן בידינו בפרק הראשון של גוף הלכות את הגדרות היסוד של התחום, שילוו אותנו במהלך הלימוד. הרמב"ם מקדיש את הפרק הראשון בהלכות ברכות לניסוח הגדרות היסוד של סוגי הברכות השונים, ושל כללים הלכתיים שונים הנוגעים לאמירת ברכה ולהוצאה ידי חובה. במסגרת הפרק הוא מסווג את הברכות לשלשה מינים:
נמצאו כל הברכות כולן שלשה מינין, ברכות ההניה, וברכות המצוות, וברכות הודאה שהן דרך שבח והודייה ובקשה, כדי לזכור את הבורא תמיד וליראה ממנו.
רמב"ם ברכות א', ד
 
אף בהמשך הפרק, בהלכה י', הרמב"ם מכנה את כל הברכות הנאמרות לפני האכילה "ברכת ההניה". הלומד את כללי הברכות בפרק זה לא מתוודע כלל למגוון הרחב של נוסחי ברכות הנאמרות לפני האכילה. הלומד יתוודע לגיוון בנוסח ברכות ההנייה רק בפרקים ג', ח'. משמעות הדברים, שהרמב"ם ראה את כל עולם הברכה לפני האכילה כמקשה אחת מבחינה מושגית, ואילו הגיוון בנוסחי הברכות הם פרטים הלכתיים בתוך אותה מסגרת יסוד מאחדת. למיטב התרשמותי, תמונת המצב המושגית ברמב"ם, משקפת נאמנה את התודעה ההלכתית הרווחת כיום, וכך המונח "ברכות הנהנין" שגור בפי הכל.
ברם, בדיקה פשוטה באמצעות מנוע חיפוש ממחושב במאגר פרויקט השו"ת, מגלה שהמונחים הכוללים "ברכות הנהנין" או "ברכות ההנייה" לא מופיעים כלל בספרות חז"ל או בספרות הגאונים. מונחים אלו מופיעים לראשונה בספרות הראשונים. כאמור, הרמב"ם השתמש במונח "ברכות ההנייה". באשר למונח "ברכות הנהנין", תוצאות הבדיקה מצביעות על כך שהוא מופיע לראשונה ככינוי לברכה לפני אכילה במאה ה-11 בבית מדרשו של רש"י בצרפת.[2] בקטע המדובר, מדובר בשימוש בודד במונח. השימוש במונח "ברכות הנהנין" הופך להיות מונח מקובל לתיאור ברכות לפני האכילה בכתבי הרמב"ן ובית מדרשו.[3]
בספרות חז"ל, כאמור, המונחים הכוללים נעדרים לחלוטין. תחת זאת, מופיעים שם מונחים אחרים, הפותחים לנו פתח להתבוננות מחודשת בברכות לפני אכילה.

ב. משנה ברכות פרק ו' – ברכות הפירות

המשנה במסכת ברכות פרק ו' פותחת בכותרת הבאה:
כיצד מברכין על הפירות?
על פירות האילן הוא או' בורא פרי העץ, חוץ מן היין, שעל היין הוא אומ' בורא פרי הגפן.
ועל פירות הארץ הוא או' בורא פרי האדמה, חוץ מן הפת, שעל הפת הוא אומ' המוציא לחם מן הארץ.
ועל היירקות הוא אומ' בורא פרי האדמה, ר' יודה אומ' בורא מיני דשאים.
משנה ברכות ו', א
 
כותרת הפרק, "כיצד מברכין על הפירות", והברכות עצמן המנוסחות במטבע ברכה של "בורא פרי", מלמדות אותנו על המונח המכונן של הברכות בפרק – "ברכות הפירות". תבנית מושגית זו גם עולה מהדרך שבה משנה ג' עוסקת בברכת שהכל, שאינה מנוסחת במטבע הברכה של ברכת הפירות. במשנה זו, הקביעה ההלכתית על מה מברכים שהכל מנוסחת בלשון שונה מזו של "ברכות הפירות". הקביעה על מה מברכים "בורא פרי" המנוסחת בלשון חיובית ("על פירות האילן", "על פירות הארץ", "על הירקות"). לעומת זאת, הקביעה על מה מברכים שהכל מנוסחת בלשון שלילית – "על דבר שאין גדולו מן הארץ אומר: שהכל". דהיינו, אין לקטגוריה זו הגדרה משל עצמה. קבוצה זו היא מי שאין לה את תכונת היסוד המאפיינת את "ברכות הפירות" – "דבר שאין גידולו מן הארץ". מסתבר, שחכמים לא רצו להגביל את החובה לברך לפני אכילה רק לדבר שגידולו מן הארץ. משום כך, הם תיקנו אף את ברכת שהכל וחייבו לברך על כל דבר. עם זאת, ברכת שהכל משתייכת לקטגוריה כללית שאין לה הגדרה משל עצמה. זאת משום שהמערכת היסודית והבסיסית המתוארת בפרק היא המערכת של "ברכות הפירות".
הד ברור של המונח "ברכות הפירות" מופיע גם בתוספתא ברכות:
אלו [ברכות] שמקצרין בהן: המברך על הפירות ועל המצות, ברכת הזמון וברכה אחרונה שבברכת המזון...
אלו ברכות שאין חותמין בהן: המברך על הפירות ועל המצות, וברכת הזימון וברכה אחרונה שבברכת המזון.
תוספתא ברכות א', ו-ז
 
חלוקת הברכות לסיווגים בתוספתא זו היא "המברך על הפירות ועל המצוות". יש כאן הד ברור למערכת המושגית של המשנה במסכת ברכות פרק ו', העוסקת ב"ברכת הפירות". ניתן לעמוד היטב על השינוי המושגי שחל בתודעה הלמדנית, לכשמשווים את סיווג הברכות בתוספתא זו לסיווג הברכות ברמב"ם הלכות ברכות א', ד. המונח "המברך על הפירות" התחלף ברמב"ם למונח "ברכות ההנייה".
לאור דברים אלו, אנחנו יכולים להגדיר מחדש את דברי הפתיחה שלנו (שיעור 1) אודות מדת החסידות ב"מילי דברכות". היוצא מדברינו כאן הוא שברכת שהכל הכללית משתייכת למערכת מושגית שונה מהברכות המפורטות, שמכאן ואילך נכנה אותם "ברכות הפירות".[4] לאור זאת, דברי ה"אליה רבה", שהחסיד לא מסתפק בברכת שהכל, ינוסחו מעתה באופן הבא. ניתן לצאת ידי חובת הברכה בברכת שהכל. מעלת החסיד היא בכך שהוא מקפיד לברך את "ברכת הפירות". בכדי לעמוד על פשר המעלה היתירה של "ברכת הפירות" על פני ברכת שהכל, עלינו לברר את המשמעות הרעיונית של "ברכת הפירות". נעסוק בנושא זה בהרחבה בשיעורים הבאים. קודם לכך, נשלים את העמדת המושגים של ברכות לפני האכילה במסגרת הפרק.

ג. היוצאים מן הכלל – ברכת היין והפת

בהעמדה ראשונית זו של מושג היסוד של פרק כיצד מברכין, לא סיימנו את מלאכת הגדרת מושגי הפרק. עלינו לברר את משמעות קיום היוצאים מן הכלל של "ברכת הפירות" – ברכות היין והפת. הדברים אמורים במיוחד ביחס לברכת הפת, המנוסחת במטבע ברכה שאינו בנוי כלל על התבנית של "ברכת הפירות" (בניגוד לברכת היין, שעל אף ייחודו, הוא בנוי על תבנית היסוד של "בורא פרי").
נוכל לעמוד על טעם הדבר, לכשנתבונן בפרק כולו ונעמוד על מבנהו.

ד. משנה מסכת ברכות פרק ו[5]'

[א]  כיצד מברכין על הפירות.
על פירות האילן הוא אומר: בורא פרי העץ.
חוץ מן היין, שעל היין הוא אומר: בורא פרי הגפן.
ועל פירות הארץ הוא או': בורא פרי האדמה.
חוץ מן הפת, שעל הפת הוא אומר: המוציא לחם מן הארץ.
ועל הירקות הוא אומר: בורא פרי האדמה.
ר' יהודה אומר: בורא מיני דשאים. ‏
 
[ב]  בירך על פירות האילן: בורא פרי האדמה - יצא.
ועל פירות הארץ. בורא פרי העץ - לא יצא.
ועל כולם, אם אמר: שהכל נהיה בדברו - יצא.
 
[ג]  על דבר שאין גידוליו מן הארץ אומר: שהכל נהיה בדברו.
על החומץ ועל הגוביי ועל הנובלות הוא אומר: שהכל נהיה בדברו.
ר' יהודה אומר: כל שהוא מין קללה אין מברכין עליו. ‏
 
[ד]  היו לפניו מינים הרבה. ר' יהודה אומר. אם יש ביניהן ממין שבעה עליו הוא מברך.
וחכמים אומרים. מברך על אי-זה מהן שירצה. ‏
 
[ה]  בירך על היין שלפני המזון, פטר את היין של-אחר המזון.
בירך על הפרפרת שלפני המזון, פטר את הפרפרת של-אחר המזון.
בירך על הפת, פטר את הפרפרת. על הפרפרת, לא פטר את הפת.
בית שמי אומרים: אף לא מעשה קדירה. ‏
 
[ו]  היו יושבים. כל אחד ואחד מברך לעצמו.
הסבו. אחד מברך לכלם.
בא להם יין בתוך המזון. כל אחד ואחד מברך לעצמו.
לאחר המזון. אחד מברך לכולם ואומ' על המגמר. אף-על-פי שאין מביאין את המגמר אלא לאחר הסעודה. ‏
 
[ז]  הביאו לו מליח כתחילה ופת עמו, מברך על המליח ופוטר את הפת, שהפת טפילה לו.
זה הכלל: כל שהוא עיקר ועימו טפילה, מברך על העיקר ופוטר את הטפילה. ‏
 
[ח]  אכל תאינים וענבים ורימונים, מברך עליהן שלוש ברכות, דברי רבן גמליאל.
וחכמים אומרים: ברכה אחת.
ר' עקיבה אומ'. אפילו שאכל שלק והוא מזונו מברך עליו שלש ברכות.
 
השותה מים לצימאו אומר: שהכל נהיה בדברו.
ר' טרפון אומ': בורא נפשות רבות וחסרונן. ‏

ה. ניתוח מבנה הפרק ומושגיו – ברכות הפירות וברכת המזון לפניה

משניות א-ד עוסקות באופן ברור בגדרים השונים של "ברכות הפירות". משנה א' קובעת את נוסח הברכות; משנה ב' עוסקת באדם שבירך ברכה שונה מזו שתיקנו חכמים; משנה ג' עוסקת בברכת דבר שאין גידולו מן הארץ;[6] משנה ד' מסיימת את החטיבה בדיון על דיני קדימה בברכת הפירות, תוך ציון ברור לפירות על ידי אזכור "מין שבעה".
משניות ה-ז, מהוות חטיבה נפרדת של משניות, העוברת מתיאור הברכה על אכילת פירות לתיאור הברכות על הסעודה. המילה המנחה החוזרת במשניות חטיבה זו היא המילה "מזון", המתארת מסגרת של אכילה.[7] השם המפורש "סעודה" מופיע במשנה ו', וממנה עולה בבירור שחטיבה זו דנה במסגרת ברכות הסעודה. מתוך פרטי הדיון במשניות ניתן לעמוד על מאפייני הסעודה המייחדים אותה מאכילה. התכונה הבולטת ביותר היא תכונת הריבוי המתבטאת בכמה אופנים:
1.
2.
3.
סיכומו של דבר, חטיבת משניות ה-ז עוסקת במסגרת שונה לחלוטין מזו של חטיבת המשניות א-ד. החטיבה הפותחת של הפרק עוסקת ב"ברכות הפירות", והחטיבה השניה עוסקת ב"ברכות הסעודה". בניסוח אחר המשתמש במילה המנחה של חטיבה זו, הייתי מנסח שהיא עוסקת ב"ברכת המזון". מפאת ההרגל שלנו לזהות את ברכת המזון עם הברכות הנאמרות אחרי אכילת סעודה, אני מציע את הניסוח המעודן הבא – החטיבה השניה עוסקת ב"בברכת המזון לפניה".
והנה, מזדקר לעין, ששני המרכיבים הבולטים של הסעודה ב"חטיבת המזון", הם הפת והיין. אלו נזכרים בכל משניות החטיבה, והם מהווים את הבסיס העיקרי של הסעודה. הפת מהווה את הבסיס של האכילה והיין מהווה את הבסיס של השתייה המלווה אותו. מרכזיות הפת מנוסחת במשנה ה' הקובעת "בירך על הפת, פטר את הפרפרת. על הפרפרת, לא פטר את הפת".[8] מרכזיות היין ניכרת בכך שהוא מלווה את כל חלקי הסעודה, ומופיע יחד עם הפרפרת שלפני המזון, בתוך המזון ויחד עם הפרפרת שלאחר המזון. [9]
מסתבר, אפוא, שברכות הפת והיין יוצאות מן הכלל, משום זיקתן למערכת של "ברכת המזון לפניה". ברכות אלו זכו למעמד שונה ולנוסח מיוחד משום שהן לא משתייכות למערכת הכללית של "ברכות הפירות". "ברכות הפירות" מהוות את מערכת הברכות לאכילת פירות הנאכלים כמאכל בודד ועל ידי אדם בודד, ומערכת "ברכת המזון לפניה" מהווה את מערכת הברכות למסגרת הסעודה רבת המנות ורבת המשתתפים. "ברכות הפירות" בעלות הנוסח המגוון מבקשות להבליט את ייחודו של הפרי הנאכל, ואילו "ברכת המזון לפניה", בה יש עיקר וטפל, מבקשת לאחד את כל הנאכל לכדי אכילה אחת, תוך טשטוש זהות המאכלים המלווים את הפת.
פת ויין נבדלים מפירות במאפיין יסודי נוסף, שהרבה דיונים בסוגיות הפרק סובבות אודות השפעתו על נוסח הברכה. פירות נאכלים לרוב כשהם חיים, דהיינו ללא צורך בשום תהליך עיבוד והכנה. לעומתם, פת ויין לא גדלים בצורה זו בטבע. בטבע גדלים דגן וענבים. אלו הופכים לפת ויין על ידי  המעורבות האנושית. מסתבר שזיקת פת ויין לסעודה היא בעלת זיקה לתכונה זו. זאת משום שסעודה הינה מסגרת השייכת באופן מובהק לאכילה האנושית, ובמרכזה עומדים מאכלים שבני אדם ייצרו בתהליכי עיבוד אנושיים.[10] בנקודה יסודית זו, אנו נוגעים באחד ממוקדי הדיונים המרכזיים בסוגיות הבבלי בפרקינו – השפעת תהליכי עיבוד ותיעוש מאכלים על נוסח הברכה. הדיונים ההלכתיים נוגעים בשאלת המשמעות הדתית של מעשי בני האדם המעבדים את האוכל הגולמי שנוצר בטבע.[11] בשלב ראשוני זה נסכם, ששתי מערכות הברכות בפרק מתייחסות למערכות אכילה שונות. "ברכות הפירות" הן ברכות על אכילת פירות מהטבע הגולמי, ו"ברכות המזון לפניה" הן ברכות על הסעודה המורכבת ממאכלים שבני אדם הכינו אותם. דהיינו, במסגרת דיוני הבבלי נדונה האפשרות שאין מלכות נוגעת בחברתה - "ברכת המזון לפניה" היא דווקא על פת שנאפתה בידי בני אדם, בעוד שיתכן ו"ברכת הפירות" מסתיימת דווקא במקום שאין מגע יד אדם.

ו. ברכת הפירות לאחריה

נמשיך את העמדת התמונה המושגית של הפרק בעיון במשנה ח' העוסקת בברכה לאחריה. לאחר הדיון המרכזי של רוב משניות הפרק העוסקות בברכה לפני אכילה, משנת החתימה עוסקת בברכה לאחר אכילה.[12] משנה זו היא בעלת זיקה לשתי חטיבות הפרק. המשנה פותחת במחלוקת התנאים על מספר הברכות לאחר אכילת תאנים, ענבים ורימונים. אלו משתייכים למסגרת של "ברכות הפירות", ולכן נכון לומר שמחלוקת התנאים היא אודות "ברכת הפירות לאחריה". לעומת זאת, רבי עקיבא המחייב לברך שלש ברכות אחר אכילת שלק כשהוא מזונו, עוסק בבירור הגדרת המונח "מזון", המשלימה באופן מובהק את חטיבת "ברכת המזון לפניה". שתי חטיבות הפרק שעסקו בברכה לפני אכילת פירות ולפני אכילות מזון, סוגרות מעגל במשנה זו העוסקת בגדרי ברכת הפירות לאחריה וברכת המזון לאחריה. בצד דעות התנאים הבודדים במשנה (רבן גמליאל ורבי עקיבא), הסוברים שניתן לברך שלש ברכות הן לאחר הפירות והן לאחר המזון, נראה ששיטת חכמים היא שיש להבחין בין "ברכת הפירות לאחריה" לבין "ברכת המזון לאחריה". "ברכת הפירות לאחריה" היא ברכה אחת, ואילו שלש ברכות הן הברכות שלאחר אכילת מזון, שככל הנראה, מוגבל לסעודה שנאכל בה פת.[13]
מזדקר לעין, שיש פער ברור בין גדרי הדין של ברכה לפניה לעומת ברכה לאחריה. בעוד שמברכים את ברכת הפירות לפני אכילת כל הפירות, משנה ח' דנה בברכה לאחר אכילת תאנים ענבים ורימונים. אלו משתייכים לשבעת המינים, ומסתבר שרבן גמליאל קבע שיש לברך שלש ברכות רק לאחר אכילת שבעת המינים, הנזכרים בדברים ח'. נוכל להשלים את החסר במשנה אודות ברכה לאחר אכילת שאר הפירות מהתוספתא:
ר' יהודה או' משמו:
כל שהוא ממין שבעה ולא ממין דגן או דגן ולא עשאו פת
רבן גמליאל או' מברך אחריו שלש ברכות וחכמים או' ברכה אחת
וכל שאינו לא ממין שבעה ולא ממין דגן
רבן גמליאל או' מברך אחריו ברכה אחת וחכמים או' ולא כלום  
תוספתא ברכות ד', טו
שיטת חכמים בהלכה זו היא שמברכים שלש ברכות לאחר אכילת פת; לאחר אכילת פירות משבעת המינים מברכים ברכה אחת; לאחר אכילת שאר מאכלים – ולא כלום.[14] עוד נשוב ונדון בהסבר הדברים בשיעור מיוחד על ברכה אחרונה. בשלב זה אסתפק בציון הנתון שיש חוסר סימטריה בין גדרי "ברכות הפירות", לפניה ולאחריה. בעוד שלפניה מברכים על כל הפירות אותה ברכה, לאחריה מברכים רק לאחר אכילת פירות משבעת המינים. אף בדברי רבן גמליאל ניכר פער זה. בעוד, שלדעתו מברכים לאחר אכילת פירות משבעת המינים שלש ברכות, לאחר אכילת שאר פירות מברכים ברכה אחת. משמעות הדבר, ש"ברכות הפירות לפניה ולאחריה" אינן מהוות מסגרת מושגית אחת אלא מהוות מסגרות מושגיות עצמאיות. ניתן את דעתנו בהמשך לבירור משמעות המושגים השונים.

ז. ברכת המים

הפרק מסתיים במחלוקת התנאים אודות הברכה הראויה לפני שתיית מים. לפי כללי הברכות בחטיבת "ברכת הפירות", ברור שברכת המים צריכה להיות שהכל, היות ואין גידולם של המים מן הארץ, וכן שיטת ת"ק בסוף משנה ח'. לכאורה, היסק זה מתבקש מאליו ואין צורך בקביעה מפורשת שכך ההלכה. אולם, מעצם הדיון בברכת המים, ובעיקר משיטת רבי טרפון שקבע מסמרות להלכה שמים קובעים ברכה מיוחדת לעצמם, משתקפת עמדה שברכת המים מהווה מושג עצמאי. ברכת המים נדונה במשנה לאחר סיום העמדת המסגרת השלימה של מושגי ברכה לפני אכילה, ונראה שיש כאן חידוש של מושג שלישי.
המפתח להבנת ייחוד המים טמון בנוסח הברכה של רבי טרפון – "בורא נפשות וחסרונן". אנחנו "נפשות" בעלי "חסרון", דהיינו יצורים ביולוגיים בעלי צרכים גשמיים. היות ולמים אין שום ערך קלורי ואין לו טעם, הוא מסמל את חסד הבורא שסיפק לנו את צרכינו הגשמיים. ברם, שתיית המים נעדרת חווית הנאה מהטעם או מתחושת השובע המיוצגים במערכות הברכה האחרות. "ברכת המזון לפניה" מסמלת את האכילה המשביעה ("ואכלת ושבעת"), ו"ברכת הפירות" מייצגת את האכילה לתאווה ולהנאה.[15]

ח. סיכום

פתחנו את הפרק במונח "ברכות הנהנין" הכולל תחת קורת גג מושגית אחת את כל הברכות לפני האכילה על נוסחיהן השונים. עמדנו על כך שהמונח לא מופיע בספרות חז"ל, וכי יש בה מערכת מושגית מגוונת. עמדנו על קיום מערכת מושגית משולשת במשנה, המתייחסות לפנים שונים באכילה. "ברכת הפירות" מהווה מערכת ברכות על אכילת פירות שיש באכילתן הנאה. "ברכת המזון לפניה" מהווה ברכה על מסגרת הסעודה המשביעה את האדם. ברכת המים מסמלת את הברכה על האכילה המינימלית ביותר – היענות ל"חסרון" של גופנו.
 

[1] נוסח הרמב"ם הוא על פי כתב יד הונטינגטון 80, המובא במהדורת רמב"ם מדויק, כרך ב', ספר אהבה, מהדיר: הרב יצחק שילת, ירושלים תשס"ו, עמ' קיב.
[2] ראה: סידור רש"י סימן שפא, ובמקבילות: איסור והיתר לרש"י סימן לו; מחזור ויטרי סימן סז; ספר האורה סימן צ.
[3] הרמב"ן מרבה להשתמש במונח "ברכות הנהנין", ראה: חידושי הרמב"ן ברכות לט: ד"ה ומה שאמרו; שם, נא: ד"ה נ"ל דברכת האור; חידושי הרמב"ן פסחים ז: ד"ה והוי יודע; ועוד רבות כהנה. בעקבות הרמב"ן, המונח מופיע רבות בכתבי הרשב"א, הריטב"א, הר"ן ושאר חכמי קטלוניה. כמו כן, המונח מופיע רבות בכתביהם של ראשוני פרובנס.
[4] שאלת היחס בין שהכל ובין ברכת הפירות תעסיק אותנו במהלך השיעורים, במיוחד כשנעסוק במקור לברכות הנהנין.
[5] נוסח המשנה מובא כאן ברובו על פי כתב יד קויפמן, תוך השמטת חילופי נוסח קלים השונים מנוסח הדפוס.
[6] כאמור, אף שברכת שהכל אינה חלק מברכת הפירות, אך שפת הדיון בה, המגדיר אותה באופן שלילי ביחס לברכת הפירות, מצדיק להכליל אותה בחטיבת "ברכת הפירות".
[7] לביאור המילה מזון, ראה: מילון בן יהודה, כרך ו', ערך מזון, עמ' 2877. מדברי בן יהודה עולה שמזון אינו שם של מאכל מסוים אלא שם כולל לדברים המזינים את האדם, כמו המילה food בשפה האנגלית. פירוש זה עולה בבירור מתוך משנה ח', שם ר' עקיבא אומר "אפילו שאכל שלק והוא מזונו", המתפרש שהוא קבע את עיקר התזונה שלו על השלק.
[8] משנה ז עוסקת באפשרות של שינוי היחס בין הפת ובין המליח, אך מדובר ביוצא מן הכלל.
[9] ראיית היין כמבטא את מסגרת הסעודה בולטת במסגרת ליל הסדר. ניתן להבחין בחלקי הסעודה השונים באמצעות ארבעת הכוסות, המחלקות את סעודת ליל הסדר לחלקים שונים המלווים באמירות על הכוס.
[10] סבי מו"ר הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל עמד על מאפייני הסעודה ועל זיקתן לאכילה האנושית, בעוד שבעלי החיים יודעים רק את מסגרת האכילה. ראה: הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק, זמן חירותנו – על חג הפסח ועל ההגדה, הוצאת ידיעות אחרונות, 2010, עמ' 40-19.
[11] עוד נשוב ונעמיק בנושא המעורבות האנושית בהכנת האוכל ומאפייני האכילה האנושית בשיעורים הבאים.
[12] זו המשנה המרכזית במסכת העוסקת בברכה לאחר אכילה. פרק שביעי עוסק בברכת הזימון ולא בברכת המזון.
[13] אנחנו מורגלים לברך לאחר אכילת שבעת המינים "ברכה אחת מעין שלש". אולם נוסח מקורות התנאים בעדי נוסח משובחים הוא "ברכה אחת". ראה במדור חילופי הנוסח של משנה זו במהדורת משנה זרעים עם שינויי נוסחאות, הוצאת מכון התלמוד הישראלי, ירושלים תשל"ב, חלק א' עמ' נח. וכן עיין בתוספתא ברכות ד': ו, טו, במהדרות ר"ש ליברמן.  עוד נשוב ונזדקק לעניין בשיעור על ברכה לאחריה.
[14] פשט הדברים הוא שלא מברכים שום ברכה אחרונה לאחר אכילת שאר מאכלים. ראה: תוספתא כפשוטה ברכות, עמ' 68, הסבר לשורה 61 ד"ה ולא כלום. נשוב ונדון בזה בשיעורים בהמשך, ונעקוב שם אחרי מהלך בסוגיות התלמודים שקבעו את ברכת בורא נפשות לאחר אכילת שאר המאכלים.
[15] בגן עדן ניתן לראות קשר ברור בין פירות ובין אכילה לתאווה. 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)