עניית ברוך הוא וברוך שמו בברכת כוהנים

דביר הכט, מחזור נב
קושטא דמילתא גליון ז' (טבת התשפ"ג)

פתיחה

למנהג עניית ברוך הוא וברוך שמו לא מופיע מקור בתלמוד. אמנם דנה הגמרא בעניית בשכמל"ו ביו"כ, ונדון בהמשך על היחס בין שתי האמירות הללו. המקור הקדום ביותר לעניית "ברוך הוא וברוך שמו" הוא שו"ת הרא"ש (כלל ד סימן י"ט) בשם אביו:

ושמעתי מאבא מארי ז״ל שהי' אומר על כל ברכה וברכה שהיה שומע בכל מקום ברוך הוא וברוך שמו. וזה הוא שאמר משה רבינו עליו השלום כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו. ועוד אפילו כשמזכיר לצדיק בשר ודם צריך לברכו שנאמר זכר צדיק לברכה.

הרא"ש דורש את הפסוק מעין הדרך בה דרשה אותו הגמרא ביומא,^[1] "כי שם ה' אקרא" – כאשר אני קורא בשם ה'; "הבו גדל לא-להינו" – השיבו מעין אותה האדרה של שם השם. נשים לב שהרא"ש לא קושר את דבריו עם אותה גמרא אלא דורש בעצמו מעין הדרשה שעשו חכמים על הפסוק.

על אף שדין זה אינו מופיע בגמרא ואף הרא"ש לא מביא אותו בפסקיו, ברוב קהילות ישראל רווח המנהג לענות ב"ה וב"ש. באופן בולט במיוחד רואים את אמירת ב"ה וב"ש בחזרת הש"ץ. גם מרן בשלחן ערוך פסק הלכה זו כלשון הטור בדיני חזרת הש"צ (או"ח סימן קכ"ד):

על כל ברכה שאדם שומע בכל מקום, אומר: ברוך הוא וברוך שמו.

מחלוקת באחרונים

באחרונים יש דיון רחב על מתי יש לומר ב"ה וב"ש, מהם מקבלים את הרא"ש והשו"ע כפשטם ("על כל ברכה וברכה") ומהם מרחיבים את הדין לכל הזכרת השם. על אף שמדברי הרא"ש ומעדותו מבואר שהיה עונה בהב"ש רק על ברכה שהיה שומע, בדברי כמה מן האחרונים עולה שיש לענות על כל הזכרת שם השם. נביא פה מהמרכזיים בסוגיה ואת טעמם.

הפרי חדש^[2] שם (ס"ק ה) כתב כך:

אומר ברוך הוא וכו'. ביומא פרק אמר להם הממונה [לז, א] תניא רבי אומר כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו [דברים לב, ג], אמר (אליהן) [להם] משה לישראל בשעה שאני מזכיר שמו של הקדוש ברוך הוא אתם הבו גודל [...] ע״כ. ומכאן אתה למד שגם כן יש לענות אמן כשמזכירין הכהנים שם י-ה בברכת כהנים, וברור הוא. וכן כתב בספר שיירי כנסת הגדולה בהשמטות [סימן קכח] יע״ש, ועיין לקמן סימן קכ״ח דין י״ג.

ואף מרחיב על כך בסימן קכ"ח:

מ״ש ואז עונים הציבור וכו'. בסימן קכ״ד סעיף ה' כתבתי שכשמזכירים הכהנים את השם צ״ל ברוך הוא וברוך שמו, והבאתי ראיה לזה. ועוד יש ראיה דבפרק אמר להם הממונה [יומא לה ע"ב] גבי וידוי אמרינן שכשהיה מזכיר את השם עונין אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, ובריש פרק טרף בקלפי [שם לט, א] והעלה שני גורלות נתנן על שני השעירים ואומר לה' חטאת והן עונין אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, אלמא אפילו דליכא אלא הזכרת השם גרידא צריך לברכו:

אחרי התבוננות בדב"ק נראה שדבריו מתחלקים לשתי ראיות מרכזיות:

א. הראיה הראשונה מביא הפר"ח בסימן קכ"ד - הגמרא במסכת יומא דורשת מאותו פסוק שמביא הרא"ש שכאשר משה היה מזכיר שם השם בלבד, היו העם עונים ב"ה וב"ש. ב. את הראיה השנית הוא מביא בסימן קכ"ח - הגמרא ביומא מספרת על כך שבעבודת יוה"כ היו העם שבמקדש עונים בשכמל"ו על הזכרת שם השם מפי כהן גדול.

משתי הראיות הללו מסיק הפר"ח להלכה שיש לענות ב"ה וב"ש על כל הזכרת השם, ולאו דווקא על הזכרת השם שבתוך ברכה. שיטה זו עולה גם בדברי הרב כנה"ג^[3] (שיירי, השמטות קכד הגב"י), ספר חרדים (מצוות עשה מדברי קבלה פרק ד), יוסף אומץ [יוזפא] (ח"א רצו),^[4] כף החיים לרבי חיים פאלאג'י (סי' ט"ו אות ע"ו) ועוד^[5].

אך אחרונים רבים תופסים להלכה דברי הרא"ש כפשטם שיש לענות רק על ברכה ודוחים את ראיות הפר"ח מהגמרא. ר' חיים ן' עטר כותב בספרו ראשון לציון (ברכות דף סג ע"א)^[6] כך:

אבל הזכרת ה' בברכתנו אין צריך דבר אלא עניית אמן אחר סיום הברכה. ומשנת חסידות שנה הרא״ש דכתב הטור ששמע שהיה אומר על הזכרת ה' בברכה ברוך הוא וברוך שמו ולא הורה כן בהוראותיו דאין לה עיקר מהגמרא.

ודלא כהפר״ח שחשב שנתעלמה הך דיומא מכל הפוסקים, ולא היא דשניא ההיא דמיירי בשם המפורש דעל זה קאי כי שם ה' אקרא ולזה דקדק לומר שם גם אמר לשון קריאה לפי שהזכרתו בקול גבוה וכמ״ש הרמב״ם בפ״ב מה' עבודת יוה״ך וז״ל היה מגביה קולו אלא לחששת הפרוצין חזרו לאומרו בקול נמוך. אבל על פי מה שצוה משה צריך בקול רם כמ״ש בפרק ואלו נאמרין בכל לשון כה תברכו בקול רם. ולדברי הפר״ח כולהו סוגיי לא מתיישבן.

וכך באשל אברהם בוטשאטש כתב (או"ח סימן קכ"ד):

ברוך הוא וברוך שמו. הפרי חדש בסימן קכ״ח [אות יג] כתב שחייב לענות ברוך הוא וברוך שמו על כל הזכרת שם גם שאיננו בבחינת ברכה ע״ש. [...] ואין שום מנהג כן, והראיה מבית המקדש איננה מכרעת כי שם היו מזכירים השם ככתבו משא״כ עכשיו. ואולי כוונתו מצד ברכת כהנים שלחשיבות המצוה הרי הזכרת השם היא מעין שהיה בבית המקדש, ויש לענות ברוך הוא וברוך שמו, אך מנהגינו רק בברכה וכמ״ש בשם הרא״ש ע״ה [שו״ת כלל ד סימן יט] והיינו מצד דבית המקדש שאני:

הרב ראשל"צ והרב א"א פורכים כל אחד את אחת הראיות שפרטנו לעיל בשם הפר"ח. כנגד הראיה ממדרש הפסוק "כי שם ה' אקרא וכו" מסביר בראשל"צ שדרשו שמשה הורה לענות בקול רם על שמיעת שם המפורש, ואין להסיק משם שכל הזכרת השם דרושה עניית ב"ה וב"ש. באופן דומה דוחה הא"א את ראייתו מבית המקדש, בטענה שגם שם ענו על שמיעת השם ככתבו ואף שם המפורש, וכדבריו: "מצד דבית המקדש שאני".

וכן כתב להלכה לקיים דברי הרא"ש רבי שמואל אבוהב בשו"ת דבר שמואל:^[7]

הממציא בעצתו לענות ב״ה וב״ש כפי הנודע לנו היה הרא״ש ז״ל בשם אביו ככתוב בתשובותיו כלל ד' סימן י״ט וזה לשונו: ״ושמעתי מאבא מארי שהיה אומר על כל ברכה שהיה שומע בכל מקום אומר ב״ה וב״ש וזהו שאמר מרע״ה ״כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו״ ע״כ. ונראה שלא היה עונה אלא אחר המברך הברכה שיש בה שם ומלכות כאלו היה מודה ומשתתף עמו לברך את ה' כמוהו כדקימא לן.

אם כן מצינו שני כיוונים מרכזיים בדברי האחרונים בדין עניית ב"ה וב"ש:

האחד - שיטת הפר"ח וסיעתו שיש לענות על כל הזכרת השם שאדם שומע (אולי למעט מקרים מסוימים).

השני - שיטת הדבר שמואל וסיעתו שיש לענות אמן רק על הזכרת השם שבתוך ברכה.^[8]

ברכת כהנים^[9]

נפק"מ מרכזית במחלוקת היא עניית ב"ה וב"ש בפסוקי ברכת כהנים. לשיטה הראשונה (פר"ח וסיעתו) לפיה יש לענות על כל הזכרת השם בוודאי יש לענות גם בהזכרת השם שבברכת הכהנים. כך נראה מדברי הפר"ח והפוסקים שהבאנו לעיל, וכך גם כתבו פוסקים רבים, כמו ר' יעקב קאשטרו:^[10]

וכשמזכירין את השם [בברכת כהנים] צריך לומר ברוך הוא וברוך שמו ואין לומר שבחים אחרים במקומו וראיה מסדר עניית יום הכיפורים אף על פי שלא היתה ברכה כל שכן כשמברך אותנו. (ערך לחם, ס' קכ״ח, י״ד)

וכן הביא הרב חיד"א (ברכ"י קכ"ח י', טוב עין סימן יח אות מא) מנהג לומר ב"ה וב"ש בברכת כהנים, והבא"ח (תצוה טו)^[11] כתב שאע"ג דאיכא דלא ס"ל הכי, המנהג פשוט לענות וכן בעוד פוסקים ואכמ"ל.

לשיטה השניה שהזכרנו (דבר שמואל וסיעתו) שאין לענות ב"ה וב"ש אלא על הזכרת השם שבברכה ששומע, אזי כמובן אין לענות ב"ה וב"ש בברכת כהנים. כך מופיע בא"א, ובראשל"צ בפירוש וכך בהמשך דברי הדבר שמואל:

אבל כשהיחיד או שליח צבור מזכיר השם כמה פעמים בקריאת שמע תפלה והלל שהם חובה, אם הקורא עצמו אינו מפסיק מן הקריאה לברכה לא שייך ולא יאי לשומע אז להודות ולשבח יותר מן הקורא וה״ה בברכת כהנים דדווקא בהזכרת השם בברכתם, היינו באמרם ברוך אתה ה' טוב להודות ולהשתתף עמהם באמרנו ב״ה וב״ש. (שו״ת דבר שמואל סימן רצ״ה)

וכן נראה בספר חסד לאלפים:^[12]

בשעה שמברכין [הכהנים] אין לומר שום פסוק אלא ישתקו ויכוונו לברכה, והמון העם נראה להם חכמה לומר פסוקים וצווחין הפסוקים בקול גדול, ולהראות חכמתם, ולאו שפיר עבדי, וראוי לבטל מנהגם. (חסד לאלפים לר' אליעזר פאפו סימן קכ״ח, יז)

וכן משמע מדברי הגר"א^[13] שאין להפסיק בעניית דבר מלבד אמן בחזרת הש"ץ בכלל, אפילו בברכות חזרת הש"צ:

ולא להקפיד על ברוך הוא וברוך שמו כי הש״צ אינו ממתין עד שתכלה מפי העם ומפסיד חזרת התפלה. (מעשה רב סימן נג)

אוסיף שרוב פוסקי אשכנז לא דנו על עניית ב"ה וב"ש בברכת כהנים, כנראה משום שתפסו כפשט לשון השו"ע והטור בשם הרא"ש שיש לענות ב"ה וב"ש רק בברכה. שאלות הנוגעות לעניית ב"ה וב"ש כמעט ולא מופיעות בראשוני האחרונים האשכנזים, מה שאולי מעיד על התפשטות דלה של מנהג זה.

לסיכום, דין עניית ברוך הוא וברוך שמו מקורו טהור בדברי הרא"ש והטוש"ע או"ח (סימן קכ"ד). באחרונים מצינו מחלוקת האם עונים ב"ה וב"ש רק בהזכרת השם שבברכות או שמא בהזכרת השם גרידא, בדגש על ברכת כהנים, כל שיטה וטעמה.

נקודה עקרונית והלכה למעשה

נראה לומר שאולי יש הבדל עקרוני יותר בין שתי השיטות.

מצד אחד ישנן קהילות שבהם יש רצון ביותר השתתפות של הקהל במהלך התפילה וחזרת הש"צ^[14] ברבות מקהילות הספרדים נוהגים הקהל לומר אמירות רבות בחזרת הש"ץ מלבד אמן ובהב"ש ("אמת" בקדושה, "כמאז" בברכת עבודה ואף פסוקים שלמים בברכת כהנים, עוד). בקהילות אלה רואים את הפן הציבורי של חזרת הש"צ בהשתתפות אקטיבית מצד הקהל לאורך חזרת הש"צ. ממילא, כל עוד אין סיבה שלא לומר ב"ה וב"ש תהיה העדפה להשתתפות נוספת מצד הקהל. עניית ב"ה וב"ש של ציבור שלם על הזכרת שם ה' בתפילה והשתתפות מתמדת מצד הקהל יכולה להוסיף לכוונה בתפילה ולתחושת הציבוריות והקהילתיות שתפילה במניין. "בשפתי ספרתי כל משפטי פיך" (תהלים קיט, יג). עוד אוסיף שהשתתפות ווקאלית ופעילה של הקהל אולי תרמה לכך שבבתי כנסת ספרדיים רואים פחות דיבורי חולין במהלך חזרת הש"צ.

מנגד, בהרבה מקהילות אשכנז ראו את שתיקת הקהל ועניית אמן כהשתתפות הקהל בחזרת הש"צ. הגר"א ותלמידיו אפילו מדברים על יסוד של יציאת ידי חובה בברכות חזרת הש"ץ שכל אמירה בה עלולה להוות 'הפסק'. בקהילות אלה נוספה אמירת ב"ה וב"ש בחזרת הש"צ באופן מינימלי עפ"י פסק השו"ע והטור, ובחלק מהקהילות לא ענו שום דבר מלבד אמן כשיטת הגר"א. גם בתפילת ציבור מעין זו אפשר לראות עוצמה רבה. חזן המתפלל את תפילת הציבור כשליח הקהל, והקהל מקשיב בדממה ומשתתף בליבו בברכות. "לך דומיה תהילה" (תהלים סה, ב) - קול דממה נשמע בבית הכנסת מלבד י"ח ברכות שתיקנו חז"ל ועניית אמן בקדושה ובטהרה ע"י הציבור כאחד. זכיתי בשבת אחת להשתתף בתפילת שחרית בבית כנסת "החורבה" בעיר העתיקה (כמנהג הגר"א), ושם זכיתי לחוות את העוצמות שיש בתפילת ציבור כזו, ובעוצמה שבשתיקת הציבור.

ועל כן נראה לי לדינא שמי שמתפלל בבית כנסת שבו יש השתתפות מצד הקהל וכולם עונים ב"ה וב"ש - נכון שיענה עם הציבור. מנגד, מי שמתפלל בציבור שבו לא נוהגים לענות ב"ה וב"ש בברכת כהנים נראה שאין לו לענות בקול שלא להפריע ליתר המתפללים.^[16] ונהרא ונהרא ופשטיה.^[17]