על אילו מצוות לא מברכים (4)
לאחר שעסקנו בכללים שהגדירו הראשונים לקביעת זהות המצוות שאין מברכים עליהן, נעסוק היום בשלוש מצוות ספציפיות שרבו הדיונים על שאלת הברכה בהן:
מצוות מעקה.
כתיבת ספר תורה.
סיפור יציאת מצרים.
מצוות מעקה
התורה מצווה על הבונה בית:
כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ. (דברים כ"ב, ח')
הראשונים, ובעקבותיהם האחרונים, נחלקו האם יש לברך על מצווה זו. הרוקח כלל את מצוות מעקה ברשימת המצוות שאין מברכים עליהן, ואף הסביר מדוע:
כל דבר שגם בני נח הוזהרו עליו כגון גזל גניבה... וצדקה... והידור זקן... אין צריך לברך, וכן עשיית מעקה ודינים ותיקון מאזנים ומשקלות ומידות אין צריך לברך שהברכה וצונו ולא עכו"ם... (ספר הרוקח, המשך הלכות ברכות סימן שס"ו)
כפי שראינו בעבר, לפי הרוקח אין לברך על מצוות שגם בני נח הוזהרו עליהן. הוא כולל את מצוות מעקה בתוך הרשימה הזו, כנראה מתוך הבנה שעל אף שאין ציווי פורמאלי על בניית מעקה לבני נח, השכל מחייב התנהלות בטוחה ומוגנת.
יש הלומדים טעם נוסף להיעדר ברכה על מצוות מעקה, מתוך דברי השואל בספר העיטור (הלכות ציצית), על פי הנוסח המובא בספר "תמים דעים"[1]:
יש מפרשין שאין מברכין על מצות עשה שיש בה אזהרה כגון: 'לא תקח האם על הבנים, שלח תשלח', 'לא תראה חמור שונאך... עזוב תעזוב עמו'. (תמים דעים, סימן קע"ט)
לאור זאת, יש שהבינו שאין לברך על מצוות מעקה כיוון שיש בה לאו ("ולא תשים דמים בביתך").[2]
גם בפירוש המאירי למסכת מגילה[3] נאמר שאין מברכים על מצוות מעקה. אך המאירי לא מסביר מדוע לא מברכים עליה, ובמקום זאת, לאחר שהוא סוקר חלק מן הכללים הרבים שניתנו על ידי הראשונים כדי להסביר על אלו מצוות מברכים ועל אלו לא, הוא קובע:
...הדברים מתפרשין בהרבה טעמים והמבין יכול להתבונן בפרטיהם איזו סבה מונעת מהם הברכה הם מטעמי' הנזכרים הן מזולתם.
כלומר, כדי להבין מדוע לא מברכים על מצווה מסוימת, יש להתבונן בפרטי המצווה ולהבין מהי הסיבה הפרטנית המונעת את קיום הברכה. אמנם ביחס למצוות מעקה הוא אינו כותב בפירוש טעם להיעדר הברכה.
***
בניגוד לקבוצת ראשונים זו, אנו מוצאים ראשונים רבים שפסקו שיש לברך בעת עשיית מעקה, ביניהם: רב אחאי גאון בשאילתות (שאילתא קמ"ה), הרמב"ם (הל' ברכות י"א, ח), ספר העיטור (הלכות ציצית), האור זרוע (ח"א סימנים קל"ט, ק"מ ורכ"ה) ואף המאירי עצמו (בספר מגן אבות ענין ח', ובפירושו לפסחים ז' ע"ב, ד"ה 'ואח"כ').[4]
כאמור, לדעת ה"רוקח" אין לברך על מצוות מעקה, משום שמדבר במצווה שגם בני נח הוזהרו עליה. בשיעור העשירי ביארנו שקטגוריה זו נועדה להחריג מצוות מוסריות בסיסיות, או "מצוות שכליות" בניסוחו של רבינו בחיי.[5]
הסבורים שיש לברך על עשיית מעקה, יכולים לחלוק על אחת משתי ההנחות המשוקעות בדברי הרוקח. הם יכולים לטעון שעשיית מעקה אינה מצווה שכלית, או לחילופין, לסבור שיש לברך גם על מצוות שכליות.
בעל ערוך השלחן מבאר את קיומה של ברכה במצוות מעקה בדרך הראשונה – קרי: הוא מסביר שזו אינה מצווה שכלית:
ועל מעקה מברכין דהיא ג"כ אינה שכליית, דעל פי שכל ישמור ההולך שם את עצמו.[6] (חושן משפט, תכ"ז סוף סע' י')
בדרך השניה, שלפיה ייתכן שיש לברך גם על מצוות שכליות, הלך בעל "שבט הלוי", שהעלה את התמיהה הבאה על הסבורים שאין לברך עליהן:
כיון שאנו מקיימים בשביל מצות בוראנו שקדשנו במצותיו, מן הדין היה לברך.[7]
***
כאמור לעיל, טעם נוסף לשיטה שלפיה אין לברך על מצוות מעקה, הוא שאין מברכים על מצווה שיש בה "לא תעשה". בעשיית מעקה מקיימים אמנם את הציווי החיובי "ועשית מעקה לגגך", אבל גם נמנעים מן האיסור "ולא תשים דמים בביתך" – ובגלל זה אין לברך עליה לפי חלק מהשיטות.
נראה שלשיטת הסוברים שיש לברך על מצווה זו, ניתן לברך גם על מצוות שקשור בהן לאו. ייתכן שההבדל בין הגישות נובע מהבדלים בהבנת יסודות ברכת המצוות. למשל, ניתן לומר שהסבורים שאין לברך על מצוות שיש בהן לאו, מניחים שהברכה היא הכנה למצווה. כיוון שכך, כאשר המצווה היא רק דרך להימנע מאיסור, אין צורך בהכנה לקראתה. לעומת זאת, הסוברים שיש לברך מבינים שהברכה היא הודיה לה' על שקרבנו לעבודתו ועל המצוות הטובות שציוונו בהם. על כן, שייך לברך ולהודות גם על מצוות עשה שמהותן הימנעות מאיסור.
לחילופין, ייתכן שהמחלוקת נעוצה בהבנת היחס בין איסור הלאו למצוות העשה. כאשר ניתן לייחס למעשה מסוים הן מצוות עשה והן מצוות לא תעשה, נראה שאפשר להבין את היחס בין הציוויים בשלוש דרכים:
מדובר בשני ציוויים שונים, שאין ביניהם קשר.
מצוות העשה מחזקת את האיסור. הלאו הוא הציווי העיקרי, והעשה רק מחזק אותו.
האיסור מחזק את מצוות העשה. העשה הוא הציווי העיקרי, והלאו רק מחזק אותו.
אם כך, ייתכן ששאלת הברכה על מצוות מעקה נעוצה בשאלה זו – הסוברים שיש לברך מבינים שאפשרות א' או ג' הן הנכונות; יש משמעות חיובית לעשיית המעשה, ולכן יש לברך עליו. לעומת זאת, הסוברים שאין לברך מבינים שהאיסור הוא הציווי העיקרי, והציווי על המעקה נועד רק לחזק ולתת ביטוי חיובי לדרך שבה יש להימנע מן האיסור;[8] ועל כן אין לברך – כי אין מברכים על מצוות "לא תעשה".
כתיבת ספר תורה
נעבור לדון בשאלת הברכה על כתיבת ספר תורה.
מן הפסוק "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל",[9] למדו חז"ל שיש מצווה לכתוב ספר תורה.[10]
אלא שלמרות שמדובר במצוות עשה שבין אדם למקום, לא מצאנו שמברכים עליה! הלכה זו תמוהה, ומצריכה ביאור. בשורות הבאות נדון בארבעה תירוצים שמופיעים בדברי האחרונים לקושיה זו.
ניתן לחלק את התירוצים לשתי קבוצות:
הסברים עקרוניים על פי כללי ברכת המצוות ומהות מצוות כתיבת ספר תורה.
הסברים טכניים, שלפיהם מבחינה עקרונית היה נכון לברך, אבל מסיבות צדדיות וטכניות לא ניתן לעשות זאת.
נפתח בשני הסברים עקרוניים לכך שלא מברכים על כתיבת ספר תורה.
המצווה אינה בכתיבה
בשו"ת מהר"ם שיק,[11] המהר"ם מביא מספרו של המהר"י בי רב שאין מברכים על כתיבת ספר תורה משום "דעיקר המצוה ללמוד בתוכה". כלומר, כתיבת ספר התורה היא מעין "מכשיר מצווה" ללימוד – ואכן על לימוד תורה יש ברכה.
הילקוט יוסף מביא קושיה על תירוץ זה:
דהא גם אם הניחו לו אבותיו ספר תורה, יש לו מצוה לכתוב ספר תורה, אף על פי שיכול ללמוד בספר תורה שהניחו לו אבותיו.
ומשום כך הוא מסיק:
וכפי הנראה עצם הכתיבה יש בה חיוב, ולא רק משום לימוד התורה.
כלומר, התירוץ של המהר"ם שיק תלוי בחקירה יסודית בגדרי מצוות כתיבת ספר תורה: האם עיקרה נמצא בכתיבת הספר, או בכך שיהיה ספר שניתן ללמוד בו?[12]
בכל אופן, הנחת היסוד של תשובה זו היא שמצוות כתיבת ספר תורה אינה מחייבת ברכה מסיבה עקרונית: עיקר המצווה מתקיים בלימוד התורה, ולא בכתיבתה.
מצווה תמידית
בעל שו"ת "חסד לאברהם" מקשר את היעדר הברכה לשיטת האור זרוע,[13] בה עסקנו בשיעור הקודם. לפי האו"ז, אין מברכים על מצוות "שלעולם חייב בהם ואין עתים להפטר מהם". בעל ה"חסד לאברהם" מסביר שמצוות כתיבת ספר תורה עונה להגדרה זו:
דאם נאבד צריך לכתוב לו אחר, דקרא כתיב: 'והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו' ולכן לא תיקנו בו ברכה. (חסד לאברהם מהדו"ת, או"ח סי' כ"ד)
כלומר, יש חיוב תמידי לכתוב ספר תורה. אפילו אם אדם כתב לעצמו ספר, הוא לא נפטר מהחיוב באופן מוחלט, כיוון שאם יאבד את הספר יצטרך לכתוב אחד חדש.
לעניות דעתי, הסבר זה אינו פשוט, הן מצד גדרי ברכת המצוות והן מצד דיני כתיבת ספר תורה. אבאר מדוע.
מצד גדרי ברכת המצוות, העובדה שהחיוב מתחדש לאחר אובדן הספר אינו בהכרח סימן ל"חובה התמידית" שהאור זרוע מדבר עליה. הרי האור זרוע אומר שמברכים על קביעת מזוזה ועשיית מעקה, על אף שאם יפלו או שיעבור דירה יתחייב במצוות אלו שוב!
ניתן לדחות תמיהה זו, לאור ההצעה שהעלינו בשיעור הקודם, ולפיה האור זרוע מבחין בין מצוות שהן "חובת הבית" למצוות שהן "חובת האדם". רק מי שיש לו בית מתחייב במצוות מעקה ומזוזה, ולכן הן אינן מצוות תמידיות. אם כן, ניתן לקבל את דעתו של בעל "חסד לאברהם", שמצוות כתיבת ספר תורה נכללת בקבוצת המצוות "שלעולם חייב בהם".
אך ניתן לערער על הסבר בעל "חסד לאברהם" גם מצד כתיבת ספר תורה. ה"חסד לאברהם" קובע שאם הספר אבד הוא חייב לכתוב ספר אחר. אלא שקביעה זו, שנכתבה על ידו בפשטות, נתונה במחלוקת אחרונים, המובאת בספרו של בן דורו, ה"פתחי תשובה".[14] גם מחלוקת זו קשורה לחקירה המרכזית של מצוות כתיבת ספר תורה – האם המצווה ממוקדת בכתיבה, או בכך שיהיה בידו ספר תורה.
אם כך, לדעת הסבורים שאין צורך לכתוב ספר תורה נוסף אם הראשון אבד, טעמו של האור זרוע כבר לא שייך, משום שלאחר הכתיבה החיוב על כתיבת הספר פוקע ולא מתחדש. אם כך, לא מדובר במצווה תמידית.
***
ה"חסד לאברהם" מוסיף טעם אחר להיעדר הברכה על כתיבת ספר תורה. גם טעם זה בנוי על התמידיות של המצווה, אך לא מצד "התמדת החיוב", אלא מצד "התמדת הקיום". לדעתו, מצווה זו מיוחדת בכך "שאין עשייתה גמר מצוותה"; והוא ממשיך ומבאר, שמצווה זו תתקיים במלואה רק אם "תהיה אצלו כל ימי חייו". בעל "חסד אברהם" מניח שמברכים רק על מצוות שנגמרות בעשייתן, וכיוון שבמצוות כתיבת ספר תורה "אין... גמר וקיום מצוה... עד תום ימי חייו", לא שייך לברך עליה.
כמובן שגם טענה זו תלויה בחקירה הנ"ל ביחס למצוות ספר תורה. אם המצווה היא על הכתיבה בלבד, אזי היא נגמרת לאחר כתיבתה. רק אם מבינים שהמצווה היא שיהיה בידו ספר תורה, ניתן לקבל טענה זו.
ניתן להעלות פקפוק נוסף בדבריו, מצד גדרי ברכת המצוות. עסקנו בעבר בחקירה האם ברכת המצווה מתייחסת למעשה המצווה או לקיומה.[15] במקרה זה, גם אם תכלית המצווה וקיומה מתממשות כשלאדם יש ספר תורה ביד, מעשה המצווה הוא עדיין הכתיבה. אם כך, אם ברכת המצוות תוקנה על מעשה המצווה, בהחלט יש מקום רב לברך על הכתיבה – בלי קשר למטרת מצוות כתיבת ספר תורה.
לאחר שעסקנו בהסבר העקרוניים להיעדר הברכה על מצווה זו, נעבור להסברים הטכניים.
אין לדעת אם הספר כשר
החתם סופר[16] הסביר בשתי דרכים הדומות זו לזו את היעדר הברכה במצוות כתיבת ספר תורה. לדעתו, הבעיה היא שהמצווה נעשית רק אם בסופו של דבר הספר שנכתב הוא ספר כשר. אך כיוון שיש בעיה לדעת אם הספר אכן כשר, אין לברך על כתיבתו.
החתם סופר מסביר בשתי דרכים מדוע יש לחשוש לכשרות הספר.
***
לפי הדרך הראשונה, אי אפשר לברך בתחילת הכתיבה, משום שיש לחשוש שמא תהיה תקלה בהמשך שבגללה לא יכתוב את הספר כראוי. בנוסף, אי אפשר לברך על כתיבת הספר בסמוך לסיומה:
בסמוך לגומרו מי לימא שאינו חסר אות א' שאינו יוצא י"ח עד אחר הג"ה הנכונה, ואז כשיהיה נגמר ההג"ה ואגלי מילתא שהוא ס"ת כשר איגלי מילתא שכבר קיים המ"ע משעה שתיקן הטעות האחרון שמצא.
כלומר, אין אפשרות לברך על הספר לפני שהוא עבר הגהה סופית – אבל אז כבר מאוחר מידי לברך. אמנם, ביחס להסבר זה, החתם סופר מציע פתרון:
יכתוב עד לעיני כל ישראל ושם ימתין ויגיה כל הספר ואח"כ יברך ויכתוב לעיני כל ישראל.
אמנם, תלמידו המובהק של החתם סופר, המהר"ם שיק,[17] סמך כנראה פחות על ההגהות החוזרות ונשנות, ונראה שלדעתו גם פתרון זה לא יועיל.[18]
לפי ההסבר השני של החתם סופר, אין לברך על כתיבת ספר תורה כיוון שאיננו בקיאים בחסרות ויתרות, וייתכן שמדובר בספר תורה פסול, שחסרה בו אות אחת.
***
אם כך, מדברי החתם סופר עולה שעקרונית ראוי לברך על מצווה זו, אלא שכיוון שמבחינה פרקטית איננו יודעים אם המצווה קוימה כראוי, אין לברך עליה מצד ספק ברכות.[19]
אלא שעל החתם סופר יש להקשות: בכל פעם שאנו קוראים בתורה, כל עולה לתורה מברך שתי ברכות על הספר. אם כך, מדוע רק בברכת המצוות אנו חוששים לפסלות הספר?
ניתן להציע שלדעתו אנו מצרפים למסורת הכתיבה המקובלת ביחס לחסרות ויתרות, גם את הדעה שניתן לקיים את מצוות הקריאה מתוך ספר תורה פסול, ומשום כך מברכים על קריאת התורה.[20] אבל, וודאי שלא ניתן לקיים את מצוות כתיבת ספר תורה אם הספר חסר או יתר אות. משום כך, לא ניתן לברך על הכתיבה.
מצוות סיפור יציאת מצרים
בספר המצוות, הרמב"ם קובע:
והמצוה הקנ"ז היא שצונו לספר ביציאת מצרים בליל חמשה עשר בניסן בתחלת הלילה כפי צחות לשון המספר. וכל מה שיוסיף במאמר ויאריך הדברים בהגדלת מה שעשה לנו השם ומה שעשו עמנו המצרים מעול וחמס ואיך לקח השם נקמתנו מהם ובהודות לו ית' על מה שגמלנו מחסדיו יהיה יותר טוב. (ספר המצוות, מצוות עשה קנ"ז)
כלומר, יש מצוות עשה לספר את סיפור יציאת מצרים בליל ט"ו בניסן, וכך אנו נוהגים בכל שנה. אלא, שבנוסח ההגדה שלפנינו אין ברכה על מצווה זו. רבים ניסו להסביר מדוע אין עליה ברכה. בדברינו הבאים לא נמצה סוגיה זו, אך נעיין במספר תשובות שיעשירו את הבנת המצווה, או ידגימו את העקרונות של ברכת המצוות שבהם עסקנו.[21]
המצווה לא קיימת
התשובה הראשונה שנעסוק בה, ניתנה על ידי הרא"ש בתשובה לשואל שתמה מדוע אין ברכה על מצוות סיפור יציאת מצרים:
וששאלת: למה אין מברכין על ספור ההגדה. הרבה דברים צוה הקב"ה לעשות זכר ליציאת מצרים ואין אנו מברכין עליהן, כגון הפרשת בכורות וכל המועדים. שאין צריך להזכיר בהפרשת בכורות שאנו עושין אותו זכר ליציאת מצרים, אלא שצוה הקב"ה לעשות המעשה ומתוך כך אנו זוכרין יציאת מצרים. ולאו דוקא הגדה בפה, אלא אם ישאל מפרשין לו (וזהו ההגדה לצד שזוכרין יציאת מצרים). (שו"ת הרא"ש כלל כ"ד סימן ב')
לפי הרא"ש, משמע שאין ברכה על סיפור יציאת מצרים בגלל שאין מצווה כזו! בליל הסדר יש הרבה מצוות שנעשות כזכר ליציאת מצרים, וביחס למצוות אלו נאמר בתורה שאם ישאלו אותנו על משמעות המצוות וטעמן, נסביר שהן זכר ליציאת מצרים ונספר את הסיפור. כלומר, יש מצוות רבות אחרות בליל הסדר שעליהן אכן מברכים. הילדים ישאלו על מצוות אלו, ובעקבות זאת, כחלק מקיומן, נסביר שהמצוות האלה הם זכר ליציאת מצרים ונרחיב בתוכן הסיפור ומשמעותו – אך לא נקיים בכך מצווה נפרדת.
מצד דיני ברכות, הסבר זה בהחלט מניח את הדעת. שהרי אם אין מצווה, ברכה מניין?
אלא, וכפי שראינו, לדעת הרמב"ם (ולדעת ראשונים רבים אחרים)[22] יש מצווה כזו, ואם כן, אין בתשובה זו כדי לפתור את הבעיה.
יש ברכה על סיפור יציאת מצרים
יש ראשונים הסבורים שנקודת המוצא של שאלתנו אינה נכונה – ולמעשה יש לברך על סיפור יציאת מצרים. כך למשל מביא המאירי בשם "יש חולקים":
והזכרת יציאת מצרים בלילי הפסח בהגדה יש מי שמזהיר שלא לברך עליה לפניה... אלא שיש חולקים ומברכים. (מאירי ברכות י"ב ע"ב)
כמובן שגם לגישה זו אין שאלה, שהרי מברכים על המצווה.
אמנם המנהג הרווח הוא שלא לברך על סיפור יציאת מצרים, אלא שיש שהסבירו שעל אף שאין ברכת-מצוות רגילה למצווה זו, יש ברכות אחרות שממלאות את התפקיד הזה.
כך למשל הציע המאירי:
והזכרת יציאת מצרים בלילי הפסח בהגדה יש מי שמזהיר שלא לברך עליה לפניה ואף על פי שיש ברכה לאחריה שהרי אפשר לו לסמוך על אמת ואמונה שכבר ברך וחתם בה גאל ישראל...
כלומר, ברכת "אמת ואמונה" נחשבת לברכה על סיפור יציאת מצרים. אך גישה זו אינה פשוטה, משני טעמים:
נוסח הברכה אינו זהה לנוסח של ברכת המצוות. אמנם, כבר ראינו מצוות שנוסח ברכתם לא היה הנוסח הרגיל של ברכת המצוות, אך נוסחם עדיין היה קשור למצווה הספציפית ומשום כך מילא את הפונקציה של ברכת המצוות (במיוחד על פי ההבנה שברכת המצוות היא "עבודת הנפש" המקדימה את "עבודת הגוף").[23]
יש הפסק בין הברכה לבין קיום המצווה.
אכן, גם המאירי מסתייג משיטה זו ואומר עליה "שאין הטעם ברור", אך מסכם ש"מכל מקום המנהג כך הוא".
בדומה למאירי, גם רבינו פרץ[24] מבין שיש ברכה על סיפור יציאת מצרים, אלא שהוא מצביע על ברכה אחרת, הסמוכה יותר לקיום המצווה – הקידוש, שמוזכר בו "זכר ליציאת מצרים".
היתרון בהסבר של רבנו פרץ, הוא שהקידוש סמוך לסיפור יציאת מצרים. אך החיסרון שלו הוא שבברכות שאינן מנוסחות כ"ברכת מצוות", תוכן המצווה מהווה מרכיב משמעותי בנוסח הברכה, ואילו כאן מדובר באזכור צדדי של המלים "זכר ליציאת מצרים", ללא פירוט של משמעות זכירת יציאת מצרים ומהותה.
גם ר' בנימין, אחיו של בעל שבלי הלקט,[25] מסביר שיש ברכה "חלופית" לברכת המצוות על סיפור יצירת מצרים. לדעתו, זוהי ברכת "אשר גאלנו". הבעיה בהסבר זה היא שברכה זו נאמרת בסוף ההגדה.[26] אם כן, החידוש של ר' בנימין כפול:
מדובר בברכת מצוות עם נוסח שונה מן הרגיל.
הברכה על המצווה נאמרת בסופה.
בעניין הנקודה הראשונה, נראה שר' בנימין הצליח להתמודד עם השאלות שהעלינו על המאירי ועל רבינו פרץ. ברכת "אשר גאלנו" בהחלט מבטאת ומסכמת את ענייני סיפור יציאת מצרים. אלא שעל ר' בנימין להתמודד עדיין עם השאלה האם ניתן לברך את ברכת המצוות אחרי קיום המצווה. בעבר עסקנו בשאלה זו,[27] וראינו שמדובר במחלוקת ראשונים. לפי הראשונים שסוברים שברכת המצוות צריכה להיאמר בתחילה באופן עקרוני (משום שמדובר בהכנה לעשיית המצוות), תירוץ זה אינו אפשרי. אמנם, לפי ההבנות שברכת המצוות היא שבח לה' על כך שקרבנו לעבודתו וכדומה, ייתכן שניתן לברך גם אחרי קיום המצווה.
אין מברכים על סיפור יציאת מצרים כלל
לבסוף, יש שביארו שבאמת אין ברכה על מצווה זו, ונתנו טעם לכך. המאירי עצמו, במסכת מגילה (ובניגוד לדבריו בברכות), הסביר שאין ברכה על מצווה זו כיוון שמדובר במצווה מיוחדת:
וכן אצלי טעם אחר שלא לברך על ענין שאינו מוגבל אלא לכל אחד כרצונו ומפני זה אין מברכין על ההגדה בלילי פסחים שהספור ביציאת מצרים אינו מוגבל אלא כל אחד מאריך כרצונו. (מאירי מגילה כ"א ע"ב)
המאירי מנסח כאן כלל חדש, שלפיו אין לברך על מצוות שאין להן שיעור. אלא שלכאורה, מצאנו מצווה שאין לה שיעור שמברכים עליה – מצוות תלמוד תורה! אמנם, ניתן לומר שברכת התורה אינה ברכת המצוות, וייתכן וזו דעתו של המאירי.[28]
מהי הסברה שעומדת מאחורי כלל זה? נראה שלדעת המאירי מצווה צריכה להתייחס למעשה מסוים ולהגדיר אותו (באופן שמתאים לדברי הריטב"א בפסחים דף ז'). כאשר למצווה אין גבול, המעשה אינו מסוים ומוגדר ואין עליו ברכה.
נבהיר את הדברים יותר: נראה שבמצוות מסוג זה, הקיום לא נעשה באופן מרוכז ומממוקד. במקום זאת, המצווה מתפרסת על פני החיים. למשל – המינימום של מצוות תלמוד תורה הוא קריאת שמע שחרית וערבית,[29] אבל אין שיעור מקסימלי ללימוד. רצוי ואפשר ללמוד בכל שעות היום, ובכל זמן אפשרי. לכן לא ניתן למקד את הלימוד ברגע אחד. גם השיעור המינימאלי נועד לקיים את דברי הפסוק:
לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה... (יהושע א, ח')
למצוות תלמוד תורה אין שיעור, כיוון שהתורה אמורה ללוות את החיים כולם. ייתכן שהוא הדין ביחס לסיפור יציאת מצרים בליל ט"ו בניסן. סיפור יציאת מצרים אמור ללוות את הלילה. ניתן לשוחח על יציאת מצרים בעזרת דיבור חופשי, דרשת הפסוקים, לימוד הלכה ועוד. אין רגע או מעשה מוגדר של סיפור יציאת מצרים – כל הלילה כולו מלא וגדוש בו.
על מצוות כאלה, שקיומם איננו מצומצם לרגע אחד, אלא מתפרס על פני תקופה מסוימת ותוך כדי ההתנהלות האנושית היומיומית, אין מברכים.
טעמים רבים נוספים ניתנו לכך שאין מברכים על סיפור יציאת מצרים, אך לא נוכל במסגרת זו להקיף את כולן.[30] על כן נסתפק בדברים אלו של המאירי, שנדמה לי שיש בהם מן החידוש – הן ביחס להבנת סיפור יציאת מצרים, והן ביחס לגדרי ברכת המצוות.
סיכום
בשיעור עסקנו בשלוש מצוות שיש דיון משמעותי בשאלה אם יש עליהן ברכה או לא.
ראינו כיצד דיונים אלו נבעו משאלות שעסקנו בהן בעבר, וכיצד הם האירו באור חדש את המצוות הנידונות והן את הבנת הנושא הכללי של ברכת המצוות.
[1]בשו"ת תמים דעים (סימן קע"ט) הראב"ד מצטט מספר העיטור את השאלה והתשובה העוסקות במצוות שאין מברכים עליהן. בנוסח השאלה המופיע בתמים דעים, נכתב: "ושאלתי מאת הרב החסיד והענו למסור מפתח על המצות מפני מה מברכין במקצתן כגון סוכה... ומקצתן אין מברכין כגון... ושלוח הקן ומעקה ומבקר חולים...". אמנם, בשאלה כפי שהיא מופיעה בעיטור שלפנינו יש מספר שינויים: "ונשאלתי מאת הרב החסיד העניו למסור לו מפתח על המצות שמברך עליהן עובר לעשייתן כגון מי שעומד בפני רבו והנותן צדקה לעני והשבת העבוט ושלוח הקן ומעקה. ועל מעקה אי מברך מברך בתחלת עשייתו או בסוף, כי מי שמברך על המצוה אין לו לעסוק בשיחה עד שיגמור את כולה, ומביקור חולים ומנחם אבלים ומלוה את המעות ומכניס..." כלומר, בשלב זה בשאלה אין עדיין חלוקה ברורה למצוות שמברכים עליהן ומצוות שלא, אלא דוגמאות רבות למצוות שנראה שהוא מסתפק בהם. יתרה מכך, ביחס למעקה, מפורש שהשואל מסתפק אם מברכים או לא.
[2]ילקוט יוסף, שובע שמחות – כרך א', הלכות מעקה הערה כ"ב ד"ה "ואמנם דעת". נראה מדבריו שהוא מצטט את דברי ה"תמים דעים", ועל אף שהדברים אינם כתובים שם בלשון זו, תוכנם זהה.
[3]כ"א ע"ב ד"ה "כבר ביארנו".
[4]פירוט רב לגבי השיטות השונות ניתן למצוא בילקוט יוסף שם.
[5] ראו בפירושו לבמדבר ט"ו, ל"ח. מקורה של ההבחנה בין מצוות שכליות לשמעיות הוא כמובן ברס"ג, אבל רבינו בחיי הוא זה שהסביר שעל המצוות השכליות לא מברכים (עיינו בשיעור 10).
[6]דבר דומה עולה גם מדברי החזון איש (ליקוטי חושן משפט סי' י"ח ס"ק ב'). לדיון במקורות אלה, עיינו כאן.
[7]הבנה זו מחזירה אותנו למחלוקת האחרונים לגבי האופן הראוי לקיום מצוות בין אדם לחברו: האם יש לקיים מצוות אלו מתוך תחושה שנענינו לצו ה', או מתוך אכפתיות והזדהות עם הזולת? כאמור, הרחבנו בשאלה זו בשיעור 10.
[8]ניתן למצוא את הגישות השונות בדברי הפרשנים לסוגיית פטור נשים ממצוות עשה שהזמן גרמא בקידושין ל"ד ע"א. הברייתא שם מביאה דוגמאות למצוות שלא הזמן גרמן, ומזכירה ביניהן את מצוות "מעקה". בעלי התוספות מקשים על כך שגם אם מדובר היה במעשהז"ג, היו הנשים חייבות בגלל האיסור. הרמב"ן על המקום מסביר "שעיקר מצותו עשה, שאין לאו שבו אלא לקיים העשה", בהתאם לאפשרות השלישית שהצעתי. לעומת זאת, בדברי התוספות והר"ן (י"ד ע"ב בדפי הרי"ף) ניתן למצוא הדים להבנות א' ו-ב'; עיינו שם.
[9]דברים ל"א י"ט.
[10]ראו את המימרה של רבה בסנהדרין כ"א, ע"ב.
[11]יו"ד סי' רנ"ד.
[12]ה"מנחת אשר" הרחיב בחקירה זו בספרו על התורה, דברים סי' נ"ח (מהדו"ק).
[13]ח"א, ברכת המוציא, סי' ק"מ.
[14]יו"ד סי' ע"ר ס"ק ג'.
[15]עיינו שיעור 5 הערה 3.
[16]שו"ת חתם סופר, ח"א אורח חיים, סימן נ"ב.
[17]בשו"ת מהר"ם שיק שם.
[18]וזה לשונו: "...וצריך הגה"ה אחר הגה"ה וכולי האי ואולי...". המהר"ם שיק אינו מתייחס ישירות לפתרון שהעלה החתם סופר, אבל הוא אומר שהמצווה אף פעם לא מסתיימת כי תמיד יהיה צורך בהגהות נוספות.
[19]כדי לסבור שמבחינה עקרונית יש לברך על מצוות ספר תורה, החתם סופר יכול לחלוק על דברי המהר"י בי רב מצד הבנת גדר המצווה ולומר שהכתיבה עיקר, או לומר שאף אם תכלית המצווה היא שיהיה לו ספר, אין משמעותה רק בלימוד, אלא בעצם העובדה שיהיה בבעלותו ספר תורה שהוא כתב. על דברי ה"חסד לאברהם" הוא יכול לחלוק מצד הבנת גדרי מצוות כתיבת ספר תורה, אך גם מצד יסודות "ברכת המצוות", כפי שביארנו. בנוסף, ייתכן שלדעתו לא מקבלים את הבנת האור זרוע ומברכים גם על מצוות שיש להם "חיוב מתמיד" (לפי ההבנה הנרחבת של המושג כפי שכותב האור זרוע), וכן ייתכן שלדעתו יש מקום לברך גם על "מעשה המצווה" גם אם הקיום ארוך ולא הסתיים.
[20]מחלוקת זו מופיעה בבית יוסף יורה דעה סימן רע"ט ס"ק ב'.
[21]עסק בכך בהרחבה הרב יוסף צבי רימון בספר: "הלכה ממקורה, ליל הסדר – כנור דוד", בפרק על "מגיד".
[22]סמ"ק קמ"ד, סמ"ג עשין מ"א, ספר החינוך מצווה כ"א ועוד.
[23]עסקנו בכך במיוחד בשיעור 9 ביחס לברכת "שעשה נסים".
[24]מובא ברבינו ירוחם תולדות אדם וחוה, נתיב ה', חלק ד'.
[25]מופיע בשבלי הלקט סי' רי"ח.
[26]ר' בנימין מסביר דבריו שהטעם לכך הוא: "ולמה קבעוה בסוף ההגדה לפי שרוצין לדרוש כמה דרשות בענין ההגדה ואם היה מברך תחלה אשר גאלנו לא היה חוזר למפרע ודורש אל השעבוד."
[27]עיינו בשיעור מספר 3.
[28]בעניין גדרה של ברכת התורה, יעויין במנחת אשר לדברים סימן ס"ב (מהדו"ק).
[29]יבמות צ"ט ע"ב.
[30]טעמים נוספים ניתן למצוא בספרו של הרב רימון (ראו בהערה 23), ובהגדה של פסח "מנחת אשר" סימן ה' ס"ק ה'.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)