נוסח ברכת המצוות (2)

בשיעור הקודם התחלנו לעסוק בנוסח של ברכת המצוות. התמקדנו בשאלה האם מברכים 'על העשייה' או 'לעשות' (במלים אחרות: האם מברכים בעזרת "שם הפועל" או "שם הפעולה").

ראינו שמקור הדיון הזה הוא בסוגיה בפסחים (ז' ע"ב) סביב שאלת נוסח ברכת בדיקת חמץ: האם מברכים 'לבער' או 'על ביעור'? ראינו שבמהלך הסוגיה עולים קושיות ותירוצים סביב השיטה שאומרת שיש לברך 'לבער', אך המסקנה ההלכתית של הסוגיה היא לברך 'על ביעור חמץ'.

כמובן, שגם הסבורים שצריך לברך 'על ביעור חמץ' מודים שיש ברכות שמברכים עליהן בלשון 'לעשות', כמו 'להדליק נר של חנוכה'. בעקבותיו של מו"ר הרא"ל זצ"ל הצגנו שתי גישות בראשונים לקביעת כללי הברכות:

1. אימוץ כללי הגמרא, על אף שנאמרו ביחס לשיטה שלא נפסקה להלכה. בדרך זו צעד הרמב"ם. לדרכו, השיקולים המרכזיים בנוסח הברכה הן: א. עיתוי הברכה: האם הברכה נאמרת לפני תחילת עשייה המצווה או תוך כדי עשייתה? ב. זהות המברך וחיובו: האם המברך עושה את המצווה עבור עצמו, עבור אחרים, או גם וגם? שיקולים אלה הופיעו בסוגיה בפסחים. פרמטר נוסף לקביעת נוסח הברכה על פי הרמב"ם, הוא סוג המצווה: האם זו מצווה שחובה לקיימה, או לא? בשיטתו התמקדנו בשיעור הקודם.

2. ניסוח כללים חדשים, תוך התעלמות מן הכללים שנאמרו בגמרא, מתוך הבנה שפסיקת ההלכה בגמרא דחתה את העקרונות שהופיעו קודם לכן בסוגיה. בשיעור זה נתמקד בגישה זו.

רבינו תם, בספר הישר, מסביר את העקרונות לקביעת נוסח הברכות, כך:

והלכתא על ביעור חמץ. ואף על גב דלבער כולי עלמא לא פליגי על ביעור עדיף ליה טפי הואיל ועשיית מצותו זו היא גמר מלאכתו. דכיון שבדק עכשיו שוב אינו צריך לחזור ולבדוק, כגון מילה ושחיטה וכיסוי הדם ותקיעת שופר ופדיון הבן וטבילת כלים ונטילת ידים ומקרא מגלה ואכילת מרור והפרשת חלה והפרשת מעשר על כל אלו וכיוצא בהן מברך על...

אבל שאר מצות שאין להן הפסק דכל שעה חייב להתעסק בה כגון תורה תפילין וציצית וסוכה ומילה להכניסו בבריתו בכולן מברך עליהן בל'...^[1] (ספר הישר, חידושים, סימן ש"מ)

רבינו תם מבחין שני סוגי מצוות:

1. מצוות ש"עשייתן היא גמר מצוותן", ועליהן מברכים 'על עשיית המצווה' (שם הפעולה),

2. מצוות "שאין להן הפסק", ועליהן מברכים: 'לעשות' (שם הפועל).

שיטת ר"ת מופיעה גם בפסקי הרא"ש, אבל בניסוח מעט שונה (נ"ב – הדגשים שלי):

ר"ת ז"ל היה נותן טעם לדבר דכל מצות דנעשות מיד שייך לברך עליהן על כגון על מקרא מגילה על הטבילה על נטילת ידים על הפרשת תרומה על אכילת מצה על אכילת מרור אבל להניח תפילין להתעטף בציצית ולישב בסוכה יש בהן שיהוי והלשון מורה על כך להיות מעוטר בתפילין ולהיות עטוף בציצית ולישב בסוכה לאכול ולטייל כל היום... (רא"ש, פסחים פרק א' סי' י')

הקטגוריה הראשונה בספר הישר שייכת למצוות ש"עשייתן היא גמר מצוותן". ברא"ש קבוצה זו מתוארת בלשון שונה: "מצוות דנעשות מיד". גם ביחס לקבוצה השניה יש הבדל בתיאור. בעוד בספר הישר המצוות הכלולות בקבוצה זו מתוארת כ"מצות שאין להן הפסק", ברא"ש הן מכונות מצות ש"יש בהן שיהוי".

יש שהבינו שלדברי הרא"ש המרכיב המשמעותי הוא משך הזמן של קיום המצווה. אם המצווה קצרה ומיידית, יש לברך 'על עשייתה' (שם הפעולה), ואילו על מצוות שלוקחות זמן מברכים 'לעשות' (שם הפועל). משום כך הסביר ה"קרבן נתנאל" (ס"ק צ'), שבדיקת חמץ היא מצווה שיש לה "משך זמן" – לכן, לא היה ראוי לברך 'על ביעור חמץ' אלא 'לבער חמץ', ולכן נזקק הרא"ש להסבר חלופי לכך שמברכים 'על ביעור חמץ' (את ההסבר ראינו בשיעור הקודם, שמברכים 'על ביעור' כדי ללמד שגם לשון זו משמעה "להבא").^[2]

אמנם, ב"ספר הישר" נאמר בפירוש שההסבר של רבינו תם יכול להסביר גם את מצוות בדיקת חמץ. ניתן לטעון שיש מחלוקת בהבנת שיטתו של רבינו תם, ושבניגוד לנאמר בספר הישר (שבדבריו נרחיב לקמן), לפי הרא"ש הדגש בדברי רבינו תם הוא על אורך עשיית המצווה.

אך לענ"ד קשה לטעון שכך הרא"ש הבין את שיטת רבנו תם. זאת משום שהרא"ש מקשה על דברי רבינו תם מן ההבדל שבין ברכת מגילת אסתר ('על מקרא מגילה', שלפי ה"קרבן נתנאל" שייכת למצוות קצרות) לבין ברכת ההלל ('לקרוא את ההלל', למצוות ארוכות), ומסביר מדוע על ההלל לא מברכים בלשון 'על'. לכאורה אם שאלת אורך המצווה היא הנושא המרכזי, השאלה הייתה צריכה להיות מופנית כלפי מקרא מגילה, ולא כלפי ההלל (הרי, אם "הקרבן נתנאל" צודק, כלל לא ברור שמקרא מגילה קצרה יותר מבדיקת חמץ).

על כן נאמץ את הבנתו של מו"ר הרא"ל, שהגדיר את ההבחנה המופיעה ב"ספר הישר" כך:

רבנו תם מחלק בין מצוות המתקיימות באופן חד פעמי, לבין מצוות שקיומן הוא תהליך מתמשך. (שעורי הרב אהרן ליכטשנטיין, פסחים, "נוסח ברכת המצוות", עמ' 223)

אמנם, ב"הררי קדם" הגרי"ד סולובייצ'יק (המצטט את דברי ר"ת מתוך פסקי הרא"ש), מסביר את שיטת ר"ת כך:

דמצוה שקיומה הוא מיד, הרי נמצא דכל המצוה מתקיימת לפנינו ומברכים עליה בעל, אבל אם המצוה אינה מתקיימת מיד, אלא לאחר זמן או לאחר הפסק במעשה המצוה, בזה אי אפשר לברך על המצוה, במטבע של 'על' שהוא מטובע ברכה על מצוה העומדת לפניו ממש... (הררי קדם, ח"ב, סי' י"ח)

ניתן להבין את דברי הגרי"ד בדומה לשיטת ה"קרבן נתנאל", אך עיון מדוקדק בדבריו ובדוגמאות שבהן הוא דן מחדדות את ההבנה שכוונתו דומה להסברו של הרא"ל: לפי רבינו תם, יש לברך 'על העשייה', כאשר מדובר במעשה מוגדר ותחום בזמן. כאשר עשיית המצווה מתמשכת, או שהיא נעשית בהפסקות, לא ניתן לברך 'על' ומשום כך מברכים 'לעשות'.

בטעם הדבר, מסביר הגרי"ד:

דברכה בעל, הברכה היא על החפצא של המצוה, ואילו בלמ"ד הברכה היא על העשיה על הפעולה וחובת הגברא... דמצוה שמתקיימת מיד א"כ נמצא דהמצוה נגמרת ומתקיימת מיד, בכהאי גוונא יש לפנינו מלבד מעשה המצוה גם אם קיום המצוה והחפצא של המצוה, ושיכה ברכה על החפצאה של המצוה, אך מצוה שיש בה שיהוי זמן בעשיתה לא שייך לברך על החפצא של המצוה...

לא ניתן – לפי הסברו של הגרי"ד – לברך על עצם המצווה כאשר מעשה המצוה מתמשך או קטוע, כיוון שאין קיום מלא במעשה האנושי המסוים. עושה המצווה עומד רק להתחיל את המצווה, אך לא לקיים אותה בשלמותה. משום כך, גם הברכה תתייחס למעשה אנושי חלקי ולא למצווה שלמה.

לעומת זאת, כאשר מעשה המצווה מוגדר ותחום בזמן, ניתן לברך על המצווה בכללותה. עושה המצווה עומד לקיים את המצווה באופן מלא, ועל כן ניתן לברך על המצווה עצמה.

ייתכן שהבחנה זו, שלכאורה היא טכנית בלבד, מצביעה על הבדל עקרוני בין שתי הקבוצות של המצוות:

1. יש מצוות שעיקרן הוא שהאדם ימלא את הציווי המוטל עליו. עליו לעמוד במשימה מסוימת ומוגדרת.

2. יש מצוות שאינן "משימתיות", אלא מצוות "מקיפות". מצוות אלו מלוות את האדם לאורך תקופה מסוימת (ולעתים יותר מתקופה מסוימת). במצוות אלו אין עניין ב"מילוי" המצווה, אלא בהיות האדם בתוך מסגרת המצווה.

נראה אם כך, שלפי רבינו תם, נוסח הברכות משקף במקרים רבים היבטים מהותיים של המצווה.^[3] הברכה בנוסח 'על עשיית המצווה' (שם הפעולה) מצביעה על "מצווה משימתית". עובד ה' נקרא לדגל, ועליו לעשות פעולה מסוימת, מוגדרת וברורה. לאחר מילוי המשימה, הוא "יצא ידי חובתו", וקיים את צו ה' שפנה אליו.

לעומת זאת, הברכה בנוסח "לעשות" (בשם הפועל) מצביעה על "מצווה מקיפה", כלומר על מצווה שעל האדם להכניס את עצמו לרשותה. לימוד התורה, למשל, אינו מתקיים באופן רגעי; לא מדובר במשימה נקודתית, אלא במצווה שעליה ללוות את כל יומו. כך גם ביחס לתפילין וציצית. לא די להניח את התפילין וללבוש בגד עם ציצית, אלא יש צורך שמצוות אלו יונחו עליו למשך זמן משמעותי במהלך היום וילוו אותו לאורך זמן.^[4]

בנוסף לחלוקה בין שני סוגי המצוות, ניתן לראות הבדל בין שיטת ר"ת לשיטתו של הרמב"ם גם מהפרספקטיבה של ברכת המצוות:

• לפי הרמב"ם, הברכה הבסיסית היא בלשון 'על', אבל הנוסח המעולה יותר הוא בלשון 'לעשות'.

• לפי רבינו תם נראה שאין נוסח "בסיסי" ששייך בכל המצוות, אלא שהנוסח מותאם למצווה על פי אופיה.^[5]

מצוות שיכולות להתקיים על ידי שליח

כאמור לעיל, לדעת הרמב"ם – על אף מסקנת הסוגיה בפסחים שיש לברך 'על ביעור חמץ' – העקרונות הקובעים את נוסח הברכה ומופיעים בסוגיה לפני הפסיקה עדיין קיימים להלכה. לכן, לדעתו, יש הבחנה בין מי שמקיים מצווה עבור עצמו לבין מי שמקיים את אותה מצווה עבור אחרים. בעוד הראשון יברך בלשון 'לעשות', האחרון יברך בלשון 'על', למרות שמדובר באותה מצווה.

רבינו תם, לעומת זאת, לאור מסקנת הסוגיה, הבין שאין משמעות לעקרונות המופיעים בסוגיה, כיוון שאלו נאמרו במסגרת הדעה שיש לברך 'לבער חמץ', ושיטה זו נדחתה מהלכה.

שיטה שלישית עולה בדבריהם של כמה ראשונים. לפי שיטה זו מאמצים את העקרונות העולים בסוגיה, אך לאור מסקנת הסוגיה נוסח הברכה אינו תלוי במי שמקיים את המצווה בפועל, אלא במי שיכול לקיים אותה.

כך, למשל, מביא הרא"ש (שם) בשם הריב"א:

וריב"א היה מחלק דמצוה דאפשר לעשות ע"י שליח מברך על אבל מצוה שהוא בעצמו צריך לעשותה צריך לברך בלמ"ד וזו היא קצת סברת הש"ס דלמול משמע דלא סגי דלאו איהו מהיל.^[6]

ניתן להסביר שיטה זו בשתי דרכים:

1. באופן טכני: מבחינה מהותית שיטת הרמב"ם נכונה, אך כדי להעניק לכל מצווה נוסח קבוע משלה, תיקנו חכמים שבכל אופן יברכו בנוסח 'על' במצוות שניתן לקיים על ידי אחר. כך כותב במפורש רבינו דוד: "כדי שלא נברך שתי מטבעות על מצוה אחת".

2. באופן מהותי: מצוות שניתן לקיימן על ידי אחר שונות באופיין ממצוות שהמחויב צריך לקיימן בעצמו.

נבהיר מעט את האפשרות השניה. נראה, שניתן להבחין בין מצוות שעיקרן במעשה לבין מצוות שעיקרן בתוצאה. במצוות מהסוג הראשון חשוב שהמחויב במצווה יקיים את המצווה בעצמו, ואילו מצוות מן הסוג האחרון יכולות להתקיים גם על ידי אחרים.

כאשר הדגש הוא על המעשה האישי של האדם המחויב במצווה, מברכים ב"שם הפועל" – 'לעשות'. מקיים המצווה מברך על "מעשה המצווה" האישי שאותו הוא עומד לקיים.

לעומת זאת, כאשר הדגש הוא על תוצאת המצווה, הברכה אינה על הפעילות המסוימת שאותו מקיים המצווה מבצע, אלא על כך שבסופו של דבר המצווה תתקיים, שהתוצאה הרצויה תתגשם. במקרים כאלה מברכים 'על עשיית המצווה', נוסח שמתייחס ל"חפצא של המצווה", כפי שראינו קודם לכן בדברי הגרי"ד.

אמנם, כאשר ניכנס לעובי הקורה ונבדוק את הדוגמאות המובאות בדברי הראשנים, נראה שיש צורך "לעדכן" את ההגדרה.^[7] ייתכן ואין להתייחס לחלוקה דיכוטומית בין "מעשה" ל"תוצאה", אלא לחלק בין המצוות באופן עדין יותר. לשם כך ניעזר בהגדרותיו של הרב אשר וייס בשיעורו בעניין "ברכת המצוות":

ומשום כך נראה שיש ג' גדרים במצות: א. "פועל". ב. "פועל יוצא". ג. "פעולה". דהנה יש מצות שעניינם בפועל, דהיינו בעושה המצווה... ובאילו לא מועילה שליחות... מאידך יש מצות שכל ענינם בתוצאה... כעשיית מעקה... ובאילו אין צריך לדין שליחות. ויש גדר נוסף, והם מצות שיש בהם גם פועל יוצא וגם פעולה, דהינו דאף ב'מעשה המצות' יש חשיבות... ובמצות אלו שייכא שליחות וצריך דין שליחות... (מנחת אשר בראשית מהדו"ק, סי' ט"ו)

על פי השיטה השלישית בראשונים, ודאי שמברכים בלשון 'לעשות' (שם הפועל) במצוות מן הסוג הראשון, שבהן דווקא האדם המחויב במצווה צריך לעשות את הפעולה. בנוסף, וודאי שבמצוות מן הסוג השני מברכים 'על העשייה', כיוון שבהן התוצאה היא העיקר.

השאלות והקשיים עולים בעיקר סביב הקטגוריה השלישית: מצוות שבהן ברור שיש למעשה חשיבות, אבל מצד שני ניתן לקיימן על ידי אחר: ברית מילה, נר חנוכה, ועוד.

בעוד בברית מילה מברכים 'על המילה' בהדלקת נר חנוכה מברכים 'להדליק'. ממה נובע השוני? הריב"א מסביר, בדרך אגב:

אורחא דמילתא הוא שכל אדם מדליק בביתו מפני חביבות הנס.

בדרך כלל האדם רוצה לפרסם את הנס בעצמו, ועל כן הברכה נתקנה על פי מנהג רוב העולם.^[8] לעומת זאת, הרמב"ן ורבינו דוד מעצימים את ההיבט הסובייקטיבי שקיים בהדלקת נר חנוכה:

ואיתמר בפרק במה מדליקין דצריך לאישתתופי בפריטי, ואינו יוצא אלא בשל עצמו.

ורבינו דוד הגדיל והוסיף:

אחר שהכין בעל הבית בביתו השמנים והפתילות, יכול אחר שיברך במקומו... שהברכה על עיקר ההדלקה היא, רוצה לומר התקנת השמן והפתילות.

כלומר, לשיטתם אכן יש מצוות שנעשות על ידי אחרים, ואעפ"כ ברכתן תהיה בנוסח 'לעשות'.^[9] אם כך, בתוך קטגוריית המצוות שיש בהן פעולה משמעותית ושיכולות להיעשות על ידי אחר, יש להבחין בין שתי קבוצות:

1. מצוות שיש בהן ממד משמעותי של בעלי המצווה. במצוות אלו מברכים בלשון 'לעשות'.

2. מצוות שבהן חשוב שהפעולה תיעשה, אך אין בהן היבט אישי לבעלי המצווה. במצוות אלו מברכים 'על העשייה'.

ברכת המצה והמרור

נפקא מינה בין השיטות השונות היא נוסח הברכה על אכילת מצה ומרור. הגמרא במסכת פסחים, בסיכום סוגיית "כורך", אומרת:

השתא דלא איתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן - מברך על אכילת מצה ואכיל, והדר מברך על אכילת מרור ואכיל, והדר אכיל מצה וחסא בהדי הדדי בלא ברכה, זכר למקדש כהלל. (פסחים דף קט"ו.)

זאת אומרת, בסוגיה מפורש שיש לברך 'על אכילת מצה' וכן 'על אכילת מרור'. לעומת זאת, הרמב"ן אומר שבנוסחים מדויקים של הגמרא נאמר שיש לברך בלשון 'לאכול מרור' ומשם יש ללמוד שיש לברך גם 'לאכול מצה'. בנוסף, בתוספתא נאמר שמברכים על אכילת הפסח בלשון 'לאכול'.^[10]

לכאורה, הבדלים אלה תלויים במחלוקת הראשונים. לפי רבינו תם, אכילת מצה ואכילת מרור הן מצוות "משימתיות" ומוגדרות. ברור, אם כן, שיש לברך קודם אכילתן: 'על אכילת...'.^[11] לפי הרמב"ן, לעומת זאת, הגורם הקובע הוא מידת היכולת לקיים את המצווה על ידי אחר. כמובן שלא ניתן לקיים מצוות אכילה על ידי אחרים, ומשום כך ברכתן הראויה היא בלשון 'לאכול...'.

בשיטת הרמב"ם עולה קושי. מצד אחד, לפי דרכו נראה שראוי היה לברך 'לאכול...', כי המחויב במצווה עושה את המצווה עבור עצמו, ומצד שני הרמב"ם פוסק שיש לברך על מצוות אלו בלשון 'על אכילת...'!^[12]

הכס"מ בהלכות ברכות, ובעקבותיו מו"ר הרא"ל זצ"ל, השאירו קושי זה בצ"ע.^[13] אחרונים אחרים ניסו לתרץ.^[14] ה"אבני נזר" מחדש שמצוות אלו דומות למצוות לולב, שבה כבר התחיל לקיים את המצווה ברגע הגבהת ד' מינים.^[15] ההסבר של האבנ"ז מחודש ביותר, אך בשורות הבאות אנסה להציע מודל דומה. כלומר, אנסה לטעון שכאשר מגיעים לאכילת המצה והמרור, כבר נמצאים באמצע העיסוק במצוותם, ולכן יש לברך בלשון 'על', אלא שאגיע לטענה זו באופן אחר, שאינה מתבססת על "הגבהת" המצה והמרור.

נראה שבמצוות המצה והמרור יש שני דינים:

1. מצוות אכילתם.

2. מצוות אלו מהוות חלק ממצוות "סיפור יציאת מצרים".^[16]

אם כך, כאשר מגיעים לאכילת המצה והמרור, הסועדים כבר עסקו בהם כמרכיבים בסיפור יציאת מצרים. משום כך, אין לברך בלשון 'לאכול', שניתן להסיק ממנה שטרם קיימנו את מצוות המצה והמרור כלל, אלא בלשון 'על', שהרי מצוותן כבר החלה.^[17]

סיכום

בשיעור זה המשכנו לעסוק בכללים המעצבים את נוסח ברכת המצוות. עיינו בשיטת רבינו תם כפי שהיא מופיעה בספר הישר וברא"ש, ולאור דבריו הצעתי הבחנה בין שני סוגי מצוות: "מצוות משימתיות" ו"מצוות מקיפות".

המשכנו בשיטת הרמב"ן, וניסינו להציע הסבר עקרוני להבדל בנוסח הברכה בין מצוות שיכולות להתקיים על ידי אחר לבין אלו שלא.

סיימנו בעיון קצר בברכת המצה והמרור, וניסנו לתרץ את שיטתו הקשה של הרמב"ם לאור הבנה מרחיבה של גדרי מצוות מצה ומרור.

בשיעור הבא נמשיך בעז"ה בעיוננו בנוסח ברכת המצוות: נעסוק במצוות שאין בהן התייחסות לפעולה ('על מצוות...') ונתבונן בבחינות הרעיונות הקיימות בחלק הראשון של נוסח ברכת המצוות ("אשר קדשנו...").

[1] נראה שיש סתירה בדברי רבינו תם ביחס לברית מילה, שהרי הוא אומר שמברכים "על המילה" כי מדובר במצווה שעשייתה היא גמר מלאכתה. בהמשך דבריו הוא מסבירה שהמילה היא מצווה מתמשכת ולכן מברכים עליה "להכניסו בבריתו". ייתכן שמדובר בהתייחסות לשני היבטים שונים של המצווה. יחד עם זאת, דברים אלה אינם מתיישבים באופן מלא עם שיטתו במקומות אחרים בהבנת ברכת "להכניסו בבריתו", עיינו "ספר הישר" סי' רפ"ה, וצ"ע.

[2] הקושי בהסבר זה הוא ברור, שהרי אז הדרא קושיא לדוכתא: מדוע דווקא בביעור חמץ אנו רוצים להדגיש ש'על' משמעותו גם להבא, ובשאר מצוות לא, ומברכים ב'למ"ד' (שם הפועל)?

[3] נראה שלא ניתן להכליל ולומר שנוסח הברכה ישקף תמיד היבט זה, כיוון שייתכנו שיקולים אחרים לנוסח הברכות. בנוגע לנוסח ברכת ההלל, למשל, מציע הרא"ש שני הסברים:

1. ההלל נקרא בהפסקות, כיוון שהציבור עונה ראשי פסוקים.

2. אין להלל זמנים קבועים, אלא יש לומר אותה בכל פעם שנגאלים מצרה, ו"כל מצוה שאינה חובה תמיד לא שייך בה על".

לפי ההסבר הראשון, ייתכן שמדובר בקביעה טכנית. אמנם, מבחינה עקרונית יש "משימה": לקרוא את כל ההלל, אבל בגלל הדרך בה ממלאים משימה זו, אי אפשר לברך "על מקרא ההלל". גם לפי ההסבר השני, ניתן להבין שמדובר במצווה משימתית לקרוא את ההלל, אך כיוון שזמני חיובה אינה קבועים, אין לברך עליה בלשון 'על' (קביעה זו אינה מובנת לי די הצורך).

אמנם, מו"ר הרא"ל זצ"ל ניסה להסביר את ברכת ההלל באופן שתואם את דברינו למעלה: "ניתן לתרץ שמוטלת על האדם מצווה תמידית להלל את הקב"ה בכל עת. כיוון שכך, אין כאן קיום חד פעמי, אלא יישום של מצווה תמידית ומתמשכת." לפי הסבר זה, גם ההלל אינו "משימה", אלא מצווה של תודעה. ייתכן שזו גם כוונת הרא"ש בתירוצו השני.

[4] לא ניכנס במסגרת הדברים האלה לעיון מפורט בכל המצוות. בכל אופן, נעיר כאן על מצווה שמהווה קושיה, לכאורה, על שיטת רבינו תם, והוא עסק בה באופן ישיר – מצוות הדלקת נר חנוכה. הברכה על נר חנוכה היא 'להדליק נר של חנוכה', וזאת על אף שהגמרא במסכת שבת מכריעה ש"הדלקה עושה מצוה" (כ"ג ע"א) וגם ש"אם כבתה אין זקוק לה" (כ"א ע"ב). ר"ת מתייחס לכך בספר הישר ואומר שכיוון שצריך שיהיה שמן בשיעור שיספיק לדלוק "עד שתכלה רגל מן השוק" המצווה נחשבת כמצווה שאין לה הפסק (ובלשון הרא"ש: "יש שיהוי במצותה"). כלומר, הדלקת הנר יוצרת את התשתית לפרסום הנס, אבל המצווה מתקיימת לאורך זמן, כל עוד הנס ממשיך ומתפרסם. כך מסביר את שיטתו הגרי"ד סולובייצ'יק בהררי קדם: "ובכל שעה ושעה שהיא דולקת יש לו קיום נוסף של מצווה, וא"כ אין שייך לברך על החפצא של המצוה, שהחפצא של המצוה יש בו עדיין שיהוי זמן...". לאור מה שהצעתי למעלה, ניתן לומר שמצוות נר חנוכה אינה מצווה משימתית, אלא מצווה מקיפה: הנר אמור להשפיע על הסביבה כל עוד הוא דולק.

[5] אמנם, מהדרך בה הרא"ש מסביר את שיטת רבינו תם נראה קצת אחרת. לדעתו נראה שתמיד שייך לברך בלשון 'לעשות', אלא שכאשר יש אפשרות, מעדיפים לברך בלשון 'על'. כך עולה מן ההסבר שראינו בהערה 4 לכך שאין מברכים על ההלל בלשון 'על'. הוא לא מסביר מדוע נכון באופן חיובי לברך בלשון 'לקרוא', אלא מדוע הנוסח 'על' אינו מתאים.

[6] באופן דומה כתבו הרמב"ן ותלמידו רבינו דוד.

[7] ישנם קשיים גדולים בשיטה זו: ברכת תרומות ומעשרות, ההבדל בין ברכת ההלל לברכת המגילה, ברכת נר חנוכה, ספירת העומר ועוד. הרא"ש בשיטת הריב"א, הרמב"ן ורבינו דוד מתמודדים עם האתגרים האלה. לעתים הפתרון נעוץ בשינוי מסוים של ההגדרות הרלוונטיות בברכת המצוות, ולעתים הפתרון נובע מהבנה מחודשת בגדרי המצווה הספציפית. מפאת אריכות העניין, לא ניכנס בדברים אלו לכל מצווה ומצווה.

[8] דבר זה צ"ע מצד עצם גדרי המצווה. שהרי מעיקר הדין די ב"נר איש וביתו", והרבה מבני הבית מקיימים את המצווה ע"י הדלקת אדם אחר מבני הבית. אם כן, קשה להבין את ה"אורחא דמילתא" שמתאר הריב"א.

[9] באופן דומה ניתן למצוא בביאורו של הרמב"ן לברכה על הפרשת תרומות ומעשרות שנאמר בנוסח "לעשות" על אף שכשרה על ידי שליח, משום שיש צורך בדעת מיוחדת של הבעלים.

[10] תוספתא פסחים פרק י' הלכה י"ג.

[11] אמנם, הדבר לא פשוט לגמרי. הרא"ש מסביר מדוע לפי רבינו תם מברכים בשופר 'לשמוע קול שופר' (דבר זה כשלעצמו לא ברור, עיינו רא"ש למסכת ראש השנה פרק ד' סימן י' שאומר שלפי ר"ת מברכים 'על תקיעת שופר' "משום דעשייתה היא גמר מצוותה", וצ"ע ליישב סתירה זו.) כי יש "שיהוי להפסקה בין התקיעות, דעיקר מצות שופר על סדר ברכות". אם נאמץ הסבר זה, אז יש לדון ביחס למצוות אכילת מצה – היכן עיקר קיום מצוות אכילת מצה: במצה הראשונה, או שמא באפיקומן. בכל אופן, לשיטת הרא"ש אין קושיה, כי לדעתו עיקר מצוות אכילת מצה היא באכילה הראשונה של המצה ולא באפיקומן (עיינו רא"ש פסחים פרק י' סי' ל"ד במחלוקת זו).

[12] הלכות חמץ ומצה פרק ח' הלכות ז-ח.

[13] שיעוריו לפסחים עמ' 230.

[14] הרדב"ז (מכת"י או"ח סי' נ"ח) הציע שבמצוות שיש בהן הנאה מברכים בלשון 'על', כאילו מברכים עבור מישהו אחר, כדי ללמד שמצוות לאו ליהנות ניתנו; החק יעקב (סי' תל"ב ס"ק ב') הסביר שהרמב"ם נשאר צמוד ללשון המקרא, ושם נאמר "על מצות ומרורים יאכלוהו" (אלא שלענ"ד זה אינו מסביר את נוסח ברכת אכילת הפסח) ועוד.

[15] אורח חיים סימן תקל"ה.

[16] עיקרון זה ניתן ללמוד מדברי רבן גמליאל: "כל שלא אמר שלושה דברים אלו..." (פרק י' משנה ה'), מן החובה להגביה את המצה והמרור בעת שאומרים את טעמם (רמב"ם חמץ ומצה פרק ח' הלכה ד') וכן מחובת ההסבה דווקא בזמן אכילת המצה ושתיית ד' כוסות. הגרי"ד סולובייצ'יק הרחיב בעניין זה במספר מקומות ב"ההרי קדם", עיינו חלק ב' סי' ע"ג ובסי' פ"ח.

[17] קושי מסויים בהסבר זה הוא שדווקא הרמב"ן הוא זה שסובר שדברי רבן גמליאל ש"כל שלא אמר... לא יצא ידי חובתו" מתייחסים למצוות המצה והמרור, בעוד שלפי הרמב"ם משתמע שהכוונה היא לכך שלא קיים את מצוות סיפור יציאת מצרים. (הרמב"ן במלחמות ה' ברכות דף ב' ע"ב בדפי הרי"ף, לעומת הרמב"ם בפרק ז' הלכה ה' מהלכות חמץ ומצה)