דילוג לתוכן העיקרי
הלכות שבת -
שיעור 147

הצובע | 1

קובץ טקסט

יסוד המלאכה ומקורה

מלאכת הצובע ממוקמת ברשימת יג המלאכות של עשיית הבגד, המוזכרות במשנה בשבת עג., לאחר יא המלאכות דסידורא דפת. הפירוש הפשוט הוא שצביעה שייכת בצביעת הצמר, כך נראה מסידור המלאכות במשנה, שהצובע מוזכר לאחר  הגזיזה, הליבון, והניפוץ של הצמר. וכך הם דברי רש"י במשנה שם: 

"הגוזז צמר - וכל שאר מלאכות שייכי בצמר של מלאכת המשכן".

אמנם בירושלמי (שבת פ"ז, הלכה ב) קישרו את מלאכת צובע לעורות האילים:

"מה צביעה היתה במשכן? שהיו משרבטין[1] בבהמה בעורות אלים מאדמים".

רעיון דומה מצאנו בבבלי שבת עה: שלדעת רב יש לחייב שוחט גם משום צובע משום דניחא ליה דליתווס בית השחיטה, וברש"י שם:

"ניחא ליה דלתווס בית השחיטה בדמא - שיהא צבוע בדם, כי היכי דניחזייה אינשי - שנשחטה היום, וניתו ונזבנו".

אמנם בסוגיה זו נחלקו רב ושמואל בזה, ושמואל סבור שאין לחייב שוחט משום צובע כלל. אך סוגיית הבבלי אינה מצביעה שזהו מקור מלאכת צובע, אלא רואה דוגמה של צובע גם בשחיטה, מצד צביעת בית השחיטה.

מן הראוי, לפתח את הדיון סביב עמדת הירושלמי שיסוד מלאכת צובע נלמד מעורות האילים המאדמים, ויש לדון למה לא אמרו בפשיטות שצביעה הייתה במשכן בצביעת הצמר לכל תעשיית המשכן ובגדי הכהונה?

דברי הירושלמי עוררו באחרונים עניין רב לענות בו מכיוונים שונים. הכיוון הראשון שנדון בו, הוא חידושו הגדול של ה'נשמת אדם' שאין דין צובע בצביעת צמר ובגדים. ויש שכתבו הסבר טכני וצדדי לשאלה זו, וכך כתב בשיירי קרבן על הירושלמי שם:

"וקשה הא היתה צביעת תכלת! ויש לומר דסובר דלא צבעי תכלת אלא שהיה להם תכלת ממצרים דבמדבר לא היה להם חלזון שהוא נמצא בא"י בגבול זבולן ודם מת אינו טוב לצבע ומסתמא לא נטלו למלאכת המשכן כי אם מן צבע הטוב והיפה והא ודאי אין סברא שהביאו מא"י חלזון חי דודאי אינו חי כל כך חוץ למים".

לדבריו, כאמור, ברור שיש צובע גם בצביעת צמר ובגדים אלא שזה לא היה במשכן, ומ"מ יש לדון האם עמדת הירושלמי באשר לצביעה באילים מאדמים, על ידי שיוצר שטפי דם מקומיים, היא עמדה מוסכמת גם בבבלי, ונדון בה להלן בסמוך. ויש שכתבו שהירושלמי מחייב גם בצביעה שאינה של קיימא, ונקודה זו תידון כשנדון בעניין חיוב צובע  בכיחול ופירכוס.

תחילה נפנה ליסוד הראשון – דין צובע בבגדים ובצמר לשיטת הירושלמי.

בנשמת אדםדן בהרחבה בשיטת הירושלמי בזה, והתקשה למה לא אמרו בפשיטות שיש צובע בצמר, וכתב ליישב:

"ונראה לי דהירושלמי תפס לו שיטה אחרת דאיתא שם בירושלמי הדא איתתא דשרקא אפה דשרקא מעזלא (ר"ל שצובעת פניה או שצובעת מטוה) חייב משום מלבן, וצ"ע דהול"ל משום צובע, ולכן נ"ל דס"ל לירושלמי דמה שצובעין צמר וכל דבר בצבע אחר כל זה הוא בכלל מלבן דמאי שנא מלבן או שאר צבע, והחיוב דצובע הוא דוקא כשעושה ציורים, כדאיתא התם הצר צורה כו' השני משום צובע, ואם כן אף שהיו צובעין במשכן בתכלת וארגמן כיון שכל היריעה היה צבע אחד אם כן הוא בכלל מלבן ולא בכלל צובע. וזהו דפריך מה צביעה היה במשכן דלא מצינו שם שעשו ציורין בצבע, ומשני שהיו משרבטין באילים, ורצה לומר שהיו מכים בשרביטין שיהיה נצרר הדם בחברבורות. .. והא דרב שמחייב בשוחט משום צובע היינו נמי כיון שאינו צובע אלא בית השחיטה הוי שפיר צובע"       (כלל ט אות ג').

החידוש הגדול בדבריו נוגע לשתי מלאכות: מלאכת מלבן   עניינה בצביעת הבגד, ועיקרה בהצהלת צבע הצמר או הבגד, בצורה אחידה בכל הבגד, אך מלאכת צובע היא רק כשיש צביעה של חלק מן השטח על רקע שונה, כעורות אילים מאדמים, וכצובע בית השחיטה, שיש מרחבים אדומים על רקע בהיר יותר מסביב.

אולם האמת יורה דרכו שמי שמעיין בירושלמי שבת שם, יראה שהדיון בעניין כיבוס וסחיטת בגדים הוא במסגרת הדיון במלאכת צובע, עיי"ש היטב. ומתוך כך נראה לענ"ד לומר בכוונת הירושלמי דס"ל דתרי גווני צביעה נינהו[2]. יש צביעה בצבע חיצוני, שלוקחים צמר או יריעת בד וכיו"ב וצובעים אותה בצבעים שונים, וזה היה במשכן בצביעת התכלת והיריעות, ולא הוזקקו לדון במקורו כלל  בירושלמי, כי פשוט ויסודי הוא. אמנם, יש גדר אחר של צבע שאינו בצבע חיצוני, אלא בהבלטת צבע קיים בסביבתו של אותו אובייקט, כשירבוט אילים מאדמים, שאינו מביא צבע מבחוץ[3]. וכששאלו בירושלמי מה צביעה הייתה במשכן, כיוונו לצביעה מגדר זה דווקא. ולגדר זה של צביעה יש לשייך את הכיבוס והסחיטה, מפני שהמים הנכנסים לאריג משנים את צבעו של הבגד, והרי המים אינם צבע אלא שהם מכהים ומשנים את הצבע הקיים, ואף בסחיטת המים מן הבגד, משתנה שוב המראה על ידי יציאת המשקים.

וכשאנו באים לבחון את היחס למלאכת מלבן, יש לומר שהליבון הוא הסרת הלכלוך מן הצמר, הברקתו, והצהלת צבעו על ידי סירוק וגיפור[4], ותולדותיו יכולים להיות בכמה ערוצים שמגמתם הברקה והצהלה, וכגון, ההן דמגפר עא למנין [זה שמגפר עצים לכלים, ונראה שמשתמש בגפרית להברקת העץ], הדא איתתא דשרקה אפה [ואישה זו שמשרקת את פניה, דהיינו סוג של צבע מבהיק שעיקרו אינו בצביעת הפנים, ששייך למלאכת צובע אלא ללובן  שמצהיל את צבע הפנים], וכן [האישה] דשרקה מעזלה [שסורקת את המטווה שלה, דהיינו סריקת האריג או הבגד כדי לנקותו] כל אלה תולדות מלבן, שמגמתם אחת הברקת הצבע המקורי.

ולעצם הדין של חיוב צובע  בעורות אילים מאדמים, מפני שהדם נצרר שם והעור נצבע, אמרו בירושלמי שם בהמשך:

"א"ר יוסה הדא אמר העושה חבורה ונצרר בה דם חייב. המאדם אודם בשפה חייב".

ובבבלי ריש פרק יד שנינו שהחובל בשמונה שרצים חייב, וכתב רש"י שם:

"דיש להן עור, כדמפרש בגמרא, והויא ליה חבורה שאינה חוזרת, והויא ליה תולדה דשוחט .. לשון אחר: כיון דיש להן עור - נצבע העור בדם הנצרר בו, דחייב משום צובע"                          (קז.).

ויש לעיין במאי פליגי שתי הלשונות בפירוש רש"י, אם לחייב משום צובע או משום שוחט. ניתן לומר שעקרונית ברור שיש בחובל משום נטילת נשמה - שוחט, ויש גם בדם שנצרר וצובע את העור משום צובע, אלא שיש לדון בחיוב חובל, מה רווח והנאה יש לו במלאכה זו, ולכאורה הרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה, ואולי זו גם השאלה במלאכת צובע, דמה הנאה יש לו בצביעה זו של העור, ואם כן אפשר שרש"י מתלבט מה נחשב יותר צריכה לגופה בהקשר זה, האם המראה האדום של העור, או החלשת בעל החיים.

אולם, האמת יורה דרכו, שאם זהו מוקד הדילמה של רש"י, היה רש"י צריך להכניס לשיח את המוקד של הצורך וההנאה מן המעשה הנעשה. ולפיכך, מסתבר שלפנינו מחלוקת בגדרי חובל, אם הוא בהוצאת הדם החוצה דווקא, שהדם הוא הנפש ויש בזה חיוב משום שוחט, וכל זמן שלא יצא הדם אין בזה שוחט, או שיש לחייב על עצם החלשת בעלי החיים או אפילו על עקירת הדם במקומו בחבורה שאינה חוזרת, משום שוחט, דהיינו, נטילת נשמה שבאותו מקום. ומחלוקת אחרת בגדרי צובע, אם יש בצביעת העור כתוצאה ממכה וחבורה משום צובע או שמא אין צובע אלא כשאדם  מתכוון לצבוע  מצע מסוים, ואולי יש מקום לחשוב שאין צובע אלא כשאדם לוקח צבע וצובע את המקום, ולא מיקרי צובע ע"י הכאה וחבלה, ובקצרה, יצירת שטפי דם אינה צביעה, וצ"ע[5].

ולמעשה, נראה מכל הראשונים שהביאו דברי הירושלמי הנ"ל, והסכימו לחייב בזה משום צובע אם יש לו צורך כלשהו בזה, וז"ל הריטב"א:

"אבל י"ל דהתם כשעשה חבורה על דעת לצבוע העור קאמר, דומיא דאלים מאדמים דקאמר ברישא, ולומר שהוא חייב אף משום צובע נמי, דכי האי גוונא צביעה הוא כיון דמתכוין לכך וניחא ליה בציבעא".

ובערוך השלחן  סי' שכ סעיף א' הדגיש את חידוש הירושלמי בנקודה זו, שגם חיזוק הצבע והעצמתו מחייבת, וז"ל:

"בירושלמי דכלל גדול אומר מה צביעה היתה במשכן שהיו משרבטין בבהמה בעורות אלים מאדמים כלומר שהיו מכין את הבהמה בשרביט כדי שיתאדם העור ע"ש והוא דבר תימה דשביק צביעת תכלת ונקט צביעה קטנה כזו ונראה דטובא קמ"ל דמשום דאומר שם המאדים אודם בשפה חייב כלומר השפה שהיא אדומה והוסיף בה אדמומית חייב והיינו משום צובע ומנלן לומר כן והלא אינה דומה לצביעת תכלת דהוה צביעה גמורה ולכן קאמר שהיו משרבטין בבהמה דאפילו צביעה קטנה כי האי הוה צביעה".

להשלמת התמונה בדברי הירושלמי, נעמוד על הלכה נוספת המובאת שם:

"הצר צורה הראשון חייב משום כותב והשני חייב משום צובע".

לשיטה זו, האדם המצייר ציור חייב משום כותב, וכשבא לצבוע אותו בצבעים מתאימים הוא חייב משום צובע. אך, עמדה זו, אינה תואמת לכאורה את מה שעולה מן הרמב"ם. בפרק יא  הל' יז פסק הרמב"ם:

"הרושם רשמים וצורות בכותל ובששר וכיוצא בהן כדרך שהציירין רושמים הרי זה חייב משום כותב".

ולא חילק שם בין יצירת הצורה לבין צביעתה, ומשמע שחייב על הכול משום כותב. ועיין בביאור הלכה סי' שמ ד"ה במשקין, שכתב שמקור דברי הרמב"ם הוא בירושלמי הנ"ל. ואכן, נראה שאף שלעניין כותב, אפשר שהרמב"ם הולך בשיטת הירושלמי הנ"ל, אבל צ"ע שהרמב"ם לא העתיק את כל דברי הירושלמי, והשמיט את חלק הצובע. ונלענ"ד להציע בשיטת הרמב"ם, שבעיקר דין צר צורה יש לחלק בין צורה שאדם מצייר בכלי, כדי לנאות אותו וכיו"ב, שיש לחייבו בזה משום מכה בפטיש, ונראה לי פשוט שאם הוא צובע את הצורה הזו יתחייב משום צובע, שהרי רוצה לנאותו  בצבע מסוים, לבין הציירים המציירים ציורים שמשמשים אצלם כאמצעי להעברת מסרים ורעיונות, שיש לחייב בזה משום כותב [וראה מה שהארכנו בנקודה זו בתוך מלאכת כותב[6]].

ומכוח זה אני מבקש להוסיף, שמי שמצייר ציור וצובע את הציור, הצבע מהווה חלק אינטגראלי מן המסרים המועברים באמצעות הציור, וממילא נראה לי שחייב על הכול משום כותב. אמנם, אם מדובר בציור שעיקרו בסקיצה שבו והוא המסר המרכזי שבו, יש לחייב על עשייתו משום כותב, ואם בא לצבעו, באופן שהצבע עומד לעצמו, ויש לו חשיבות בעצם הצבע, כדי לנאותו, ואינו מהווה חלק ממעשה הציור, מצד המסרים הנמסרים על ידו, יש לחייב בזה משום צובע ואפשר שזו כוונת הירושלמי הנ"ל. ולדברינו, אפשר שאין מחלוקת בין דברי הרמב"ם לירושלמי, שהרמב"ם מדבר על ציור שהצבע הוא חלק מהותי מן הציור, ובירושלמי מדובר באופן שבו הציור הוא הסקיצה הבסיסית, והצבע הוא תוספת בפני עצמו.

ומצאתי כיוון דומה בהדגשת יסוד ההבדל בין כותב לצובע  בקהילות יעקב, להגר"י קניבסקי ז"ל:

"דעניין צביעה הוא עשיית תיקון בדבר הנצבע, שמשביחו ומייפהו בזה. ומלאכת כתיבה הוא איפכא, שהדבר שנכתב עליו הוא משמש להאותיות ועיקרו לעשיית האותיות מתכוין, אלא לפי שאי אפשר לעשות אותיות פורחות באויר מוכרח לעשותן על דבר ממשי כדי שיתקיימו, ונמצא שהנייר משמש לאותיות, ולא כמלאכת צובע שהצביעה משמש להשביח את הדבר המקבל את הצבע"          (שבת סי' מ(.

וביתר ביאור[7], והרחבת היישום לנידוננו, נראה שכל פעולה שעיקרה במסר ובתכנים, והמצע והצבע הם רק משרתים את רעיון המסר והתוכן, הרי זה כותב, ואם העיקר הוא בייפוי ובשכלול והשבחת הצורה באמצעות הצבע, חייב משום  צובע.

ומכלל דברינו יש להבין שאין מקום למה שדנו הפוסקים אם לחייב כותב שתי אותיות גם משום צובע, עיין מה שכתב בשו"ת מנחת יצחק:

"שראיתי מכבר בתשו' בית יצחק (א"ע ח"א במפתחות לסי' א' אות ה'), דהקשה בהא דכותב אות אחד בשבת פטור, אמאי אינו חייב משום צובע, ושמא מיירי שאין בו שיעור צביעה עכת"ד, וצ"ע דלפי"ז אם כותב הרבה אותיות, יתחייב שתים משום כותב ומשום צובע, אכן בתשו' קרן לדוד שם, כתב בפשיטות לענין המצייר צורה על ידי פאטאגראפיע דחייב משום תולדה דכותב, אבל נראה פשוט דמשום צובע לא מחייב, דע"כ לא מחייב משום צובע, אלא דומיא דצובע צמר, שרוצה להעביר הצבע על הצמר וכדומה, אבל כשאינו מקפיד על הצבע שיצטבע כלל, רק שיכיר הצורה, אין זה בגדר צובע"                             (ג', כ).

ונראה שהבית יצחק סבר שיש לחייב כל כותב משום צובע, ומשום שכל שמשנה צבעו של דבר חייב משום צובע, אבל נראה שהמנחת יצחק עצמו מסכים לדברינו שאין זה בגדר צובע כלל, מפני שעיקר מגמתו היא הכתיבה והמסרים שהוא מעביר באמצעות הכתיבה. וממילא, נראה לי ברור שהמפתח תמונה צבעונית, חייב משום כותב ולא משום צובע, שהצבע בתמונה הוא חלק מן התכנים ולא במגמת אסתיקה ויופי.

 


[1] נראה שהכוונה היא שהיו מכים בבהמה עד להתאדמות העור מן הדם. אבל עיין רש"י שמות כה ה: 'צבועות היו אדום לאחר עבודן', ונראה שמפרש שהעורות צבועים בצבע אדום לאחר העיבוד ולא כירושלמי, שהתאדמות העור היא מן הדם.

[2][2] כיוון זה המוצע בירושלמי שונה מהכיוון שהעלינו במלאכת מלבן, והוא הנראה לנו סביר יותר, כרגע. עיקרו מבוסס על כמה יסודות שלמדתי מדברי הגר"ש ליברמן ז"ל בתוספתא כפשוטה שבת עמ' 146-7. אם כי אפשר שהוא לא ירד לחלוקה זו שאנו מציעים, אבל כמה פרטים יסודיים בהצעתנו הם בעקבות דבריו.

[3] ונראה לי שזוהי משמעות התוספתא [מהד' ליברמן שבת ח/כג] – 'מנין למאדים שהוא חייב שנאמר עורות אילים מאדמים', שכוונת התוספתא ליצור מערכת חיוב שלא על ידי צביעה מבחוץ, ועיין תוספתא כפשוטה שם עמ' 122, מה שכתב: 'וכנראה שזו היתה להם הדרך היחידה לקיים את הצבע בקביעות', ונראה שכיוון לומר שהם לא ידעו לצבוע עור בצבע של קיימא אלא באופן זה, וצ"ע גדול אצלי, ונראה יותר סביר שיש שני גדרי צביעה, ואולי הוא עצמו כיוון לזה בעמוד 147 הערה 71.

[4] על תהליך הגיפור הרחבנו במלאכת מלבן א', עיי"ש.

[5] ראשונים ואחרונים האריכו לדון בדברי רש"י הללו. עי' רמב"ן שבת שם: 'אבל רש"י ז"ל שפי' משום צובע לא מחוור טעמיה דבפ' ואלו טרפות (חולין מ"ו ב') מוכח דיצא הדם לחוץ אפי' בשאר שקצים ורמשים חייב, ושם פירשו טעם נצרר הדם אף על פי שלא יצא משום דלא הדרא בריא, אבל בירושלמי בפ' כלל גדול מצאתי מה צביעה היתה במשכן שהיו משרבטין בבהמה ועורות אלים מאדמים א"ר יוסי הדא אמרה העושה חבורה ונצרר הדם חייב משום צובע המאדים אודם בשפה חייב והמוציא דם חייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום ע"כ, ומיהו לא ידענא צובע במאי ניחא ליה בשקצים ורמשים, .. אלא כל חבורה משום נטילת נשמה היא ובמקום שהוא רוצה בצביעתה איכא נמי משום צובע', ונראה שמתחילה סבר שעקרונית אין לחייב משום צובע בכה"ג, מפני שזו אינה צביעה, ולבסוף חזר בו בעקבות הירושלמי, והגביל את החיוב של צובע למקרה שיש לו עניין בצביעה. ועי' עוד רשב"א ופני יהושע שם, וראה גם ביאור הלכה לסי' שטז סעיף ח' ד"ה והחובל.

[6] כותב ג'.

[7] חשוב להדגיש שהקהילות יעקב שם התקשה בדברי הרמב"ם שמחייב מצייר משום כותב, וטורח לפרשו בדרך מורכבת, אבל הנראה לענ"ד הוא שגם ציור כאותיות מבקש להעביר תכנים ומסרים, וכמו שכתבנו בפנים, ושונה לגמרי מציור שמטביע על כלי, שאין עניינו בתכנים אלא בעיצובו של כלי, וחיובו משום מכה בפטיש.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)