דילוג לתוכן העיקרי
הלכות שבת -
שיעור 130

מכה בפטיש (ד) - עשיית כלי תיקון מנא

הרב ברוך גיגי
11.08.2014

פן נוסף של מלאכת מכה בפטיש, הוא כל פעולה שנועדה לתקן חפץ כלשהו ולהפכו ראוי למלאכתו או לייעודו, ובכך עושה אותו לכלי. יש ביסוד זה של 'תיקון מנא', מצבים האסורים מן התורה ומנגד דברים האסורים רק מדרבנן. נמקד את דיוננו ביסוד זה ובהשלכותיו.

 

נפתח ביצירת כלי חדש. שנינו בגמרא:

"רבי אליעזר אומר נוטל אדם קיסם משלפניו לחצוץ בו שיניו... שכל מה שבחצר מוכן הוא"          (ביצה לג.).

והיינו דווקא בשאינו מתקנו לכך, אבל במתקנו לכך, הביאו בגמרא ברייתא: 

"ולא יקטמנו להריח בו ואם קטמו פטור אבל אסור, לחצוץ בו שניו לא יקטמנו, ואם קטמו חייב חטאת"

                                                           (שם לג:).

 וכתב רש"י שם:

"ולא יקטמנו להריח בו - שיהא מקום הקטימה לח וריחו נודף, גזירה דלא ליתי לקוטמו לחצוץ בו שניו, דהתם כלי משוי ליה, ואיכא איסורא דאורייתא".

ובהמשך הסוגיה שם הובאה ברייתא נוספת המציגה מחלוקת תנאים בעניין זה:

"דתניא רבי אליעזר אומר נוטל אדם קיסם משלפניו לחצוץ בו שיניו, וחכמים אומרים לא יטול אלא מאבוס של בהמה. ושוין שלא יקטמנו ואם קטמו לחצוץ בו שיניו ולפתוח בו הדלת בשוגג בשבת חייב חטאת, במזיד ביום טוב סופג את הארבעים דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות".

מבואר שקטימת קיסם לחצוץ בו שיניו נתונה במחלוקת התנאים אם יש בה חיוב חטאת או שאסור מדרבנן בלבד. רש"י פירש שהמחלוקת היא דווקא בקוטם הקיסם בידיו, אבל אם מחתכו בסכין, הכול מודים שהוא איסור עשיית כלי מן התורה, וז"ל:

"אינו אלא משום שבות - דקטימה תקון כלאחר יד הוא, ולא תקון מעליא הוא אלא אם כן מחתכו וממחקו בסכין".

הרי שאפילו רבנן הסוברים שהוא שבות גרידא, אינו אלא בקוטם בידיו, אך בסכין אף הם מודים לחיובא[1].

אף הרמב"ם פסק שבקוטם לחצוץ בו שיניו חייב חטאת:

"הנוטל קיסם של עץ מלפניו וקטמו לחצות בו שיניו או לפתוח בו את הדלת חייב"         (שבת פי"א, הלכה ז).

אך לא נתבאר בדבריו אם מחייב אפילו בקוטם ביד, או דווקא בקוטם בכלי, וראה מ"מ שם שתמה בנקודה זו על הרמב"ם:

"ואם דברי רבינו הם בקוטם בסכין היה לו לבאר וחפשתי כל צדדי סוגיא זו ולא מצאתי דבר נאות ישען בו רבינו ז"ל".

רבים ממפרשי הרמב"ם האריכו בביאור שיטתו, ונטו לפרש כוונתו שאף אם קוטם ביד יש בזה חיוב חטאת לשיטתו[2]. ולעניין הלכה, פסק ב'שלחן ערוך':

"אוכלי בהמה, אין בהם משום תיקון כלי[3]; לפיכך מותר לקטום, אפילו בסכין[4], קש או תבן ולחצוץ בו שיניו; אבל קיסם שאינו אוכל בהמה, אפילו ליטלו כדי לחצוץ בו שיניו, אסור" (סי' שכ"ב, סעיף ד).

מדברי המ"א (שם ס"ק ד) נראה שהוא סבור שיש לחוש לאיסור תורה גם בקוטמו ביד[5], אבל מדברי המ"ב נראה שהוא סבור שקוטם ביד הוא איסור דרבנן ורק בקוטם בכלי חייב חטאת, וז"ל:

"אפילו נטילה סתם בלי קטימה אסור משום מוקצה כשאר עצים וכ"ש אם ירצה לקטמו כדי לחצות בו שיניו דאסור משום שבות דהוא כעין תיקון כלי. ודוקא אם יקטמנו ביד דאז פטור מחטאת משום דהיא מלאכה כלאחר יד ואסור משום שבות כמו שכתבנו, אבל אם יקטמנו בכלי כדי לחצות בו שניו או לפתוח בו הדלת אז היא מלאכה גמורה שמשווהו כלי עי"ז וחייב"          (שם ס"ק יג).

ועתה, יש לעמוד על השאלה  - מהי המלאכה שאנו עסוקים בה? כיוון שמדובר על עשיית כלי, עקרונית שייך לדבר על אחת משלוש אפשרויות: מלאכת בונה, מלאכת מכה בפטיש או מלאכה ספציפית אחרת.

הסוברים שאין בניין בכלים כלל, פוסלים את האפשרות הראשונה על הסף. ואכן, רש"י כתב להדיא שהחיוב הוא משום מכה בפטיש:

"מתוך שהיא רכה ונוחה לקטום, ונמצא עושה כלי, וחייב משום מכה בפטיש"    (שבת קכה:).

והסוברים שבניין גמור יש בכלים, או בעושה כלי מתחילתו, או כל דבר שיש בו חיזוק ואמנות, יש מקום לומר שאף בזה יחייבו משום בונה. אולם כיוון שעשיית קיסם אינה כרוכה בחיבור חלקים זה לזה[6], אלא בחיתוכו ובשיופו, סביר שגם בעלי דעה זו לא יחייבו משום בונה, וממילא מסתבר שיחייבו משום מכה בפטיש. ואכן, מצאנו שהראשונים מזכירים בפירוש את חיוב מכה בפטיש בהקשרים של תיקון מנא, וכדאיתא בגמרא:

"דרש רב חסדא ואיתימא רב יוסף אחד סכין שנפגמה ואחד שפוד שנרצם ואחד גריפת תנור וכירים ביום טוב באנו למחלוקת רבי יהודה ורבנן"                                                 (ביצה כח:).

פעולות אלו של חידוד הסכין והשיפוד וגריפת התנור, הן מכשירי אוכל נפש ודינם תלוי במחלוקת רבי יהודה ורבנן אם מכשירי אוכל נפש מותרים ביום טוב או לא. בתוס' שם כתבו שאנו עסוקים במלאכת מכה בפטיש:

"גריפת תנור וכירים - פר"י אשוויי גומות ולא נהירא דאם כן לא הוי דומיא דהני אחריני דחשיבי משום דהוי תקון כלי. לכן נ"ל דמיירי בתנור חדש ועדיין יש בו אבנים ועפר שלא פינו וכשיסיר אותם אבנים ועפר הויין כמו גמר מלאכתן וחייב משום מכה בפטיש דכל גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש"          (שם, ד"ה גריפת).

ואף שיש מקום לדחות, שאפשר שאין מדברי התוס' ראייה לענייננו, כי עיקר דברי התוס' שם הוא לשלול שהבעייה בגריפת תנור היא בעיית השוויית גומות, ואינה קשורה לייצור הכלי, ולכן פירשו בדרך אחרת, אבל אפשר שהם סבורים שאנו עסוקים בתיקון מנא, ואם הוא דבר שיש בו אמנות, יש לחייב משום בונה, גם אם אין בו דיבוק חלקים ורק גריפת תנור שאין בה אמנות, בזה כתבו לחייב משום מכה בפטיש. וצ"ע, כי הראשונים כולם נקטו רק את החיוב של תיקון מנא ולא קבעו בפירוש משום איזו מלאכה מתחייב, אך מסתבר לענ"ד שהמחייב הוא, אכן, מכה בפטיש, וכך מרגלא בפי העולם, שכל תיקון מנא חיובו משום מכה בפטיש.

ובגדר חיובו משום מכה בפטיש נראה שיש להצביע על שני מוקדים אפשריים: ניתן לדבר שהחיוב בזה הוא רק על גמר המלאכה, דהיינו, שהמחייב ממוקד רק ברגעי סיום הכלי, שבזה גומר מלאכתו, ואם יעשה קיסם ולא יגמור עשייתו בשבת, אין בזה איסור כי לא גמר מלאכתו. אך, ניתן לומר שהיסוד הוא שכל עשיית כלי היא בגדר מעשה אומן שיש לחייב עליו משום מכה בפטיש, שבכלל מלאכה זו יש לכלול כל מלאכה שיש בה גדרי עשיית כלי, שנוהגים העולם לעשותו.

שוב ראיתי שה'חתם סופר' בתשובתו, נוטה לומר שהדבר תלוי במחלוקת הראשונים הנ"ל דאם אין בניין בכלים בכלל יש לחייב משום מכה בפטיש, ואם יש בניין גמור בכלים יש לחייב משום בונה. ה'חתם סופר' דן בתשובה במוהל ששכח לחדד את ציפורנו מערב שבת לצורך הפריעה אם מותר לו לעשות כן בשבת, והכריע שהוא איסור תורה כיוון שלדעתו יש בניין באדם או לפחות תיקון מנא באדם, וז"ל:

"ולפע"ד הוא בונה כלי גמור וחוששני מחטאת מכה בפטיש דאפילו אי אין בנין בכלים מ"מ חייב משום מכה בפטיש... מה לי עושה כלי ויתד וסכין מברזל או עושהו מציפרנו, ואין זה תיקון בעלמא אלא עושה כלי גמור... דהבועל בעילה ראשונה עושה אותה כלי אי לפתחא צריך פשיטא שחייב משום מכה בפטיש דמה לי גומר כלי עץ או בעלי חיים... מ"מ מוכח מזה דהעושה אדם כלי כגון הבועל בעילת מצוה אי לפתחא צריך אפילו אי לא הוה שייך בנין באדם חייב משום מכה בפטיש, א"כ ה"נ העושה אצבעו וצפרנו כלי לפרוע עור הערלה פשיטא דחייב משום מכה בפטיש, ומכ"ש להסוברים דגם בכלי שייך בנין והוא דעת התוס' ר"פ הבונה [ד"ה האי], ודעת הר"ן (שבת קמו.) לחייב עכ"פ בכלי גדול משום בונה ועיין מג"א (סי' שי"ד), ופשוט דאדם חשיב כלי גדול, א"כ חייב נמי משום בונה כיון שעושהו כלי. ע"כ נ"ל פשוט שחייב חטאת"

                                                                (אורח חיים סי' עא).

העולה מדבריו שיש בניין ותיקון כלי באדם, ולמ"ד יש בניין גמור בכלי, יש לחייב משום בונה גם בכלי.

אמנם, הרמב"ם כתב לחייב בעשיית קיסם משום מחתך ולא משום מכה בפטיש, והביא דין זה במסגרת דיונו במלאכת מחתך, וז"ל:

"וכן כל חתיכה שיחתוך חרש עץ מן העצים או חרש מתכת מן המתכות חייב משום מחתך, הנוטל קיסם של עץ מלפניו וקטמו לחצות בו שיניו או לפתוח בו את הדלת חייב"        (פ"ד, הלכה יא).

ובנשמת אדם כתב להסביר:

"ואין לומר דגם בקוטם קיסם החיוב משום תיקון כלי ולא משום מחתך, דא"כ היה לו לרמב"ם לכתוב דין זה בפרק י' דשם כתב כל דיני בנין ותיקון כלי, אלא ודאי דמשום מחתך חייב. ואין להקשות דבאמת למה לא מחייב במקטם לחצוץ שיניו ולפתוח דלתו משום תיקון כלי שהרי נעשה כלי בכך, י"ל דס"ל דלא שייך תיקון כלי אלא דוקא ע"י כלי, כמו שכתבו הרא"ש ור"ן וכל הפוסקים, אבל בקוטם דמשמע ביד אין בו משום תיקון כלי, אלא דהחיוב משום מחתך, דבזה אין חילוק אם מחתך ביד או בכלי שהרי אינו מקפיד אלא למדתו וא"צ לתקון אחר שהרי משום זה קוטם הקיסם משום שהוא ארוך יותר מדאי"          (כלל לו אות א).

לדבריו, אם קוטם בסכין או בכלי אחר חייב משום מתקן מנא כי זוהי דרכו, ואם קוטם ביד, אין זה תיקון מנא, אבל חייב משום מחתך. ולענ"ד נראה שהדברים קשים, שלא נמצא ברמב"ם שום רמז לחילוק זה שבין יד לכלי, לעניין המלאכה המחייבת, והוא דוחק גדול לומר שלעניין מחתך אין נפקות בין יד לכלי, וצ"ע.

ולי נראה, שאין בזה קושי למה שהסקנו למעלה, שיש בכל תיקון מנא משום מכה בפטיש, מפני ששיטת הרמב"ם שכל מעשה שהאומנים עושים הרי זו מלאכה, ואם יש לה זיקה למלאכה ספציפית יש לחייב משום המלאכה הספציפית דווקא [כגון רושם משום כותב, ופותח בית הצואר משום קורע, וקוטם קיסם משום מחתך]. רק כשאין מלאכה ספציפית שניתן לקשור לפעולה זו נחייב משום מכה בפטיש, וכפי שכבר ביארנו בשיעור הקודם בשיטתו.

והנה גרסינן בגמרא:

"אמר טבות רישבא אמר שמואל האי טרפא דאסא אסור [לתת עלה של הדס בנקב החבית, שהעלה עשוי כמרזב, והיין זב דרך שם – רש"י] מאי טעמא רב יימר מדפתי אמר גזירה משום מרזב, רב אשי אמר גזירה שמא יקטום מאי בינייהו איכא בינייהו דקטים ומנחי"

                                                        (שבת קמו:).

 ופירש רש"י שם:

"שמא יקטום - העלה מן הענף, וכיון דקטמיה הוה ליה כמתקן כלי, כדתניא במסכת ביצה (לג:): לחצות בו שיניו - לא יקטמנו, ואם קטמו - חייב חטאת".

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"ג

עורך: אביעד ביננשטוק

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/

* * * * * * * * * *

רש"י פירש שבקטימתו הרי הוא עושהו כלי, דהיינו מייצר 'מרזב', אבל נראה לי שיש מקום להציע בדרך אחרת, שכיוון שאינו רוצה להשתמש בעלה הקטום ככלי עצמאי, אלא להתקין אותו בנקב החבית, אין זה תיקון כלי, ומכל מקום יש לחייב באופן זה מדין מחתך, כי מחתכו כפי מידת הנקב שבחבית, וכך נראה שפירש היראים:

"תולדה דרבנן שלא יקח אדם עלה ויתן בפי נקב חביתו כדי שיקלח היין כדאמרינן בפרק חבית טרפא דאסא אסור מ"ט כו' רב אשי אמר גזירה שמא יקטום פי' שמא יחתכנו למדת הנקב".

משמע, שאם יקטום ויחתכנו כמידת הנקב חייב חטאת, משום מחתך, ומשום כך גזרו גם על נתינה בלי קטימה. לדברינו יש לומר, בשיטת היראים, שאם המוקד בחיתוך הוא יצירת הכלי, כקיסם לחצוץ בו שיניו, חייב משום מתקן מנא - מכה בפטיש, ואם המוקד הוא בחיתוך עצמו כדי להתאימו לנקב שבחבית - חייב משום מחתך[7].

אמנם, הרמב"ם שבקטימת קיסם לחצוץ בו שיניו כתב לחייב משום מחתך, כתב במסגרת הגזירות דרבנן השייכות למכה בפטיש:

"ואסור להניח עלה של הדס וכיוצא בו בתוך הנקב של חבית כדי שיקלח את היין מפני שהוא כעושה מרזב בשבת... זמורה[8] שהיא קשורה בטפיח ממלאין בה בשבת, ואם אינה קשורה אין ממלאין בה גזירה שמא יקטום אותה ויתקנה"     (פכ"ג, הלכות ו-ז).

ויש להבין את שיטת הרמב"ם שבמקום שכל הראשונים מחייבים משום תיקון מנא, הוא מחייב משום מחתך, ובמקום שהיראים מפרש משום מחתך הוא נוקט שהחיוב הוא משום מכה בפטיש. ונראה לומר  שבמקום שהמוקד הוא יצירת כלי על ידי החיתוך, סבור הרמב"ם שיש לחייב משום מחתך, כי זו הפעולה הנעשית, וזהו מעשה האומן, החיתוך המדויק. אבל במרזב וזמורה ששם המוקד של העשייה אינו במידה המדויקת מצד עצמה אלא כדי לשלב אותם בחבית או בטפיח, אין לראות את החיתוך המקצועי כמוקד המלאכה, שכל מה שנדרש הוא חיתוך פשוט בגודל מסויים להתאימו לצרכים, וכיוון שבזה הוא יוצר כלי כלשהו, יש לחייבו משום מכה בפטיש[9].

  

 

 

 

 

 

 

[1] לשיטת רש"י, יש לפרש מחלוקת רבנן ור"א, ע"פ מה שנחלקו גם בשבת צד: בנוטל ציפורניו בידו שר"א מחייב בזה חטאת, והיינו משום שהוא סבור שיש לחייב על כל מלאכה אף אם עושה אותה כלאחר יד, ורבנן חולקים שאין לחייב על עשיית מלאכה אלא כשעושה כן כדרכה ובחשיבותה.

[2]   עיין מרכבת המשנה שם ועוד

[3]   הר"ן על הרי"ף [יט.] כתב הטעם: 'דכיון דרכין עד שהן ראויי' לבהמה לא חשיב כלי שאינו מתקיים', ומשמע שאם יהיה ראוי להתקיים הוי כלי אפילו ראוי למאכל, אבל יש לומר שכל מה שהוא אוכל אינו ראוי להיקרא כלי כלל, ויש לדחוק כן אף בדברי הר"ן, עיין מאירי שם, ומ"ב שם ס"ק ט': 'עצים רכים שראוי להם לאכילה ג"כ לא מתקריא עליהם שם כלי'.

[4]   כך הכריע הרא"ש ביצה ד/יג שם, ועיין שם שרצה לפרש בדרך אחרת, ועל פיה יש לחייב חטאת בלוקח מאיבוס של בהמה וקוטמו בסכין, ולמעשה לא פירש כן, אבל אפשר שזוהי דעת הרמב"ם, עיין בפירושו למשנה זו, וראה תוספתא כפשוטה יום טוב עמ' 989 ד"ה והסיפא, ושם בשם שער המלך.

[5]   עיין פרי מגדים אשל אברהם ד' שנראה שהבין כן בדבריו.

[6] הדוגמאות הקלאסיות של בניין בכלים שהראשונים עסקו בהם, וחייבו בהן משום בונה, עוסקות תמיד בחיבור חלקים: כגון עייל שופתא בקופינא [קב:], מחזיר מיטה של טרסיים ומנורה של חוליות [מז.]. וראה עוד באבן האזל על הרמב"ם שהבאנו בשיעור הקודם, וגם במלאכת בונה, שבניין קשור בדיבוק חלקים, או ביצירת מבנה כעין אוהל.

[7] ורש"י מחייב בשניהם משום תיקון מנא. ונראה שלרש"י מחייבים משום מחתך רק כשהמוקד הוא המידה כשלעצמה, וצ"ע.

[8] דין זה לקוח מן הסוגיה שבת קכה: גבי זמורה שהיא קשורה בטפיח,  ושם פירש רש"י כדרכו שאם קוטמה ומתאימה לטפיח כדי שיוכל להשתמש בה, ולמלא בה, שחייב משום מכה בפטיש.

[9] ובנשמת אדם שם כתב ליישב דברי הרמב"ם באופן אחר, שעקרונית היה מקום לחייב גם בזה משום מחתך, אלא שהזמורה היא רכה והיא ראוייה למאכל בהמה, ואין בה משום מחתך: 'אבל הרמב"ם בפרק כ"ג כתב זמורה שקשורה בטפיח כו' שמא יקטום ויתקעה עכ"ל דמשמע ג"כ דהחיוב משום מכה בפטיש ולא משום מחתך, י"ל דזמורה של גפן שהיא רכה כמש"כ רש"י שם בהדיא ואם כן הוי אוכלי בהמה ממש דלא שייך בזה לא מחתך ולא משום תקון כלי, ולכן הוצרך לכתוב שמא יתקע בטפיח, ואם כן הוי גמר מלאכה בטפיח והוי מכה בפטיש'. וצ"ע, והנלענ"ד כתבתי.

תא שמע - נודה לקבלת תגובות על שיעור זה (כולל תקציר קולע לשיעור, המלצות לשיוך לתחומים וכל הערה או שאלה)