נכתב ע"י רועי בראון (שיעור ה', ה'תשפ"א)[1]*
פתיחה
בבואנו לעסוק בסוגיה, יש לבחון שתי סוגיות שאף שרצופות הן בסדר בגמרא, נבדלות הן בתכנן בכמה היבטים. ראשית במושא הדיון, האם מדובר על "חמר מדינה" או על שכר. שנית, האם דנים לענין הבדלה בלבד, או גם לענין קידוש. שלישית, האם כל הדיון מתנהל בדיעבד, כשאין יין, או שמא אף לכתחילה.
נבחן את שתי הסוגיות, ולאחר מכן נראה כיצד הגדרים השונים העולים בסוגיות עולים לידי ביטוי בפוסקים.
חמר מדינה
אמרי ליה מר ינוקא ומר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי: זימנא חדא איקלע אמימר לאתרין, ולא הוה לן חמרא. אייתינא ליה שיכרא - ולא אבדיל, ובת טוות. למחר טרחנא ואייתינא ליה חמרא, ואבדיל, וטעים מידי. לשנה תו איקלע לאתרין, לא הוה לן חמרא, אייתינא שיכרא. אמר: אי הכי - חמר מדינה הוא. אבדיל וטעים מידי. (גמ' פסחים ק"ז.)
כחלק מדיון לגבי הבדלה, מספרת הגמרא כיצד נקלע אמימר למקום וכיון שלא היה להם יין, סירב להבדיל על השכר שהציעו לו, ולא אכל עד שהביאו לו יין להבדלה. לשנה אחרת, כששוב לא היה להם יין והציעו לו שכר, אמר שהוא מבין שהשכר הוא "חמר מדינה", והסכים להבדיל עליו.
הראשונים על הסוגיה לומדים מדברי הגמ' שתי הגבלות:
- דין "חמר מדינה" מצומצם למשקה המקובל לשתותו באותה מדינה.
- ניתן להבדיל עליו רק כאשר אין משקה אחר בעיר,[2] וממילא ההבדלה עליו היא רק בדיעבד.
שיכרא
חביבות או חשיבות
בתשובה לשאלת רב הונא אם ניתן לקדש על שיכרא, משיב רב חסדא שיש ספק לגבי משקאות אחרים, וממילא לגבי שיכרא אין מה לשאול:
בעא מיניה רב הונא מרב חסדא: מהו לקדושי אשיכרא? - אמר: השתא ומה פירזומא ותאיני, ואסני, דבעאי מיניה מרב, ורב מרבי חייא, ורבי חייא מרבי - ולא פשט ליה, שיכרא מיבעיא?...
הרשב"ם מסביר במה משקאות אלה עדיפים על פני שיכרא:
והללו חשובין יותר מסתם שכר שלהם שהיה של תמרים: (רשב"ם)
הרשב"ם מעלה שיקול של חשיבות. יין הוא משקה חשוב, וכדי להחליף אותו יש צורך במשקה חשוב מצד עצמו. רב חסדא מסתפק לגבי שאר המשקאות האם הם מספיק חשובים כדי להחליף את היין, והשכר עוד פחות חשוב מהם. אמנם, מהמשך הסוגיה נראה שניתן לעמוד על מרכיב שונה:
רב, אשכחיה רב הונא דקדיש אשיכרא. אמר ליה: שרי אבא למיקני איסתירי משיכרא.
רש"י והרשב"ם תמימי דעים בביאורם כאן שהשכר התחבב על רב כיון שהוא התחיל לייצר שכר בעצמו. אם בתחילת הסוגיה עלה מרכיב החשיבות, הרי סופה תלוי בחביבות.
בתווך מספרת הגמרא על לוי ששלח לרבי שכר מסונן היטב, ורבי התבסם ממנו ואמר שעליו ראוי לקדש ולומר שירות ותשבחות. לאחר כמה שעות, הגיע הלילה והשכר ציער אותו. אומר על כך רבי:
בליליא צעריה, אמר: מיסרן ומפייס.
נחלקו הראשונים מהי מסקנתו של רבי לענין היכולת לקדש על משקה שחביב בשעת השתיה, ומצער לאחר מכן. רש"י מכשיר משקה כזה והרשב"ם פוסל.
מצערין, ובשעת שתיה מפייסין הן, כלומר טובים הן וראוי לומר עליהן קידוש והבדלה. (רש"י)
בתמיה. וכי מי שמצער ראוי הוא לפייס ולרצות להקב"ה ולומר עליו קידוש: (רשב"ם)
נראה שנחלקו בשאלה מה הוא המרכיב המשמעותי. רש"י תולה את היכולת לקדש בחביבות המשקה,[3] וכיון שרווה אדם הנאה מן המשקה הרי הוא מתעורר לרוות בשירות ותשבחות לקונו, ומה לנו אם הוא סובל ממנו לאחר מכן. לפי הרשב"ם, היכולת לקדש תלויה בחשיבות המשקה, ואם סוף המשקה לגרום צער, הרי אין הוא הוא חשוב ואינו ראוי לומר עליו קידוש.
בהמשך מקלל רבא את המקדש על שכר שיזכה לשתות רק שכר:
ואמר רבא: תיהוי שקיותיה שיכרא מאן דמקדש אשיכרא.
והרשב"ם מסביר:
עני יהיה שלא יוכל לקנות יין מדה כנגד מדה: (רשב"ם)
הרשב"ם מבין שהבעייתיות בקידוש על שיכרא היא מחמת חוסר החשיבות של המשקה, ועל כן הוא מסביר שרבא מאחל למי שאינו מכבד את הקידוש במשקה מכובד, שלא יזכה לשתות משקה מכובד.
לכתחילה או דיעבד
השלכה אפשרית לשאלה אם ההיתר לקדש על שכר הוא מצד חשיבותו או מצד חביבותו, תהיה בשאלה אם קידוש כזה הוא דין לכתחילה או היתר בדיעבד. אם הדין תלוי בחשיבות, אין החמר יכול להתעלות על חשיבות היין. אם הדין תלוי בחביבות, החביבות היא סובייקטיבית. תליה כזו עולה בדברי הרשב"ם:[4]
בעא מיניה רב הונא מרב חסדא: מהו לקדושי אשיכרא? (רשב"ם: במקום שאין יין)
רב אשכחיה רב הונא דקדיש אשיכרא. (רשב"ם: ואע"פ שהיה יין בעירו. וטעמו משום דחביב ליה.)
השואה בין קידוש להבדלה
סבור מינה: קדושי הוא דלא מקדשינן עילויה, אבל אבדולי - מבדלינן. אמר להו רב חסדא: הכי אמר רב כשם שאין מקדשין עליו - כך אין מבדילין עליו. איתמר נמי, אמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל: כשם שאין מקדשין עליו - כך אין מבדילין עליו.
רב הונא חשב בתחילה שיש לחלק בין קידוש להבדלה. אין לקדש על שיכרא, אך אפשר להבדיל עליו. אמנם, רב חסדא משיב לו שאין לחלק בין דין קידוש לדין הבדלה ובשניהם אין שכר מועיל. בהמשך הסוגיה דנים בפשטות לגבי קידוש ונראה שהוא הדין להבדלה.
היחס בין הסוגיות – פסיקת ההלכה
שיטת הרי"ף והרמב"ם
לשנה אחרת אקלע לאתרין ולא הוה לן חמרא ואייתינא ליה שיכרא אמר חמר מדינה הוא אבדיל וטעים מידי...
תנו רבנן אין מקדשין אלא על היין ואין מברכין אלא על היין ואין אומרים שירה אלא על היין... אין אומרים הבא כוס של ברכה לברך אלא על היין אבל אשיכרא לא...[5]
אמר מר זוטרא בר טוביה אמר רב אין אומרים קדוש היום אלא על היין הראוי לנסך על גבי המזבח. (רי"ף פסחים כ"ב.:)
הרי"ף פוסק את שתי הסוגיות. מחד הוא פוסק שאין לקדש על שיכרא, ומאידך הוא פוסק שאפשר להבדיל על חמר מדינה. נראה שהוא מאמץ את שיטת רב הונא שיש לחלק בין קידוש להבדלה, ולא את שיטת החולקים עליו. המניע לפיצול הוא, ככל הנראה, הסוגיה מבבא בתרא שהוא מצטט בהמשך דבריו, לגבי קידוש על יין הראוי לנסך ע"ג המזבח. כך מפרש את הגמרא המהר"ם חלאווה:
ודוקא להבדלה הוא דמבדילין אתמר מדינה אבל לקדושי לא. דאין מקדשין אלא על יין הראוי לנסך ע"ג המזבח. (מהר"ם חלאווה)
דווקא בקידוש יש דרישה ל"יין הראוי לנסך על גבי המזבח", אך בהבדלה אין דרישה כזו ואפשר להבדיל גם על חמר מדינא.
אף הרמב"ם הולך בשיטת הרי"ף:
אין מקדשין אלא על היין הראוי לנסך על גבי המזבח...
מדינה שרוב יינה שכר אף על פי שהוא פסול לקידוש מותר להבדיל עליו הואיל והוא חמר המדינה. (רמב"ם שבת כ"ט; י"ד, י"ז)
שיטת הרא"ש
עמוד ההוראה השלישי הילך בכיוון שונה.
מהו לקדושי אשיכרא פי' רשב"ם היכא דהוה חמר מדינה ומסיק דאין מקדשין ואין מבדילין עליו ואין להביא ראיה מכאן דאין מקדשין על השכר היכא דהוי חמר מדינה דאפשר למימר כי היכי דלא קי"ל כוותיה במאי דאמר אין מבדילין עליו הכי נמי בקידוש לא קי"ל כוותיה אלא כמו שמבדילין עליו כך מקדשין עליו וכ"ש אי מפרשינן מהו לקידושי אשיכרא היכא דלא הוי חמר מדינה והשתא ניחא טפי דלא פליג רב הונא אאמימר וא"כ אפשר נמי דלרב הונא מקדשין עליו היכא דהוי חמר מדינה... ונראה שדעת ר"י נוטה שמקדשין על השכר היכא דהוי חמר מדינה וכ"כ רבינו אב"ן דמקדשין על השכר אם הוא חמר מדינה... ורוב הגאונים הסכימו שמקדשין על השכר היכא דהוי חמר מדינה: (רא"ש פסחים י, י"ז)
הרא"ש פוסק שאפשר גם לקדש על חמר מדינה. את הפסק הוא תומך בשתי קריאות אפשריות בסוגיה:
- לפי קריאת הרשב"ם הסובר ששתי הסוגיות עוסקות בחמר מדינה, אפשר לאמץ את הפסק מהסוגיה הראשונה שניתן להבדיל על חמר מדינה, ואת ההשואה בין קידוש להבדלה העולה בסוגיה השניה.
- הוא עצמו נוטה לקריאה שונה ביחס בין הסוגיות. הוא מסביר שהסוגיה השניה (המחלקת בין קידוש להבדלה) כלל לא מדברת על שכר שהוא חמר מדינה, אך בשכר שהוא גם חמר מדינה כולם מודים שניתן גם לקדש עליו.
עם זאת, הוא מסייג את דבריו:
ויראה לי אף על פי שיכול לקדש על השכר אם הוא חמר מדינה טוב הוא יותר לקדש על הפת כיון שהסעודה באה לכבוד שבת אבל בבקר יראה שיברך על השכר קודם ברכת המוציא. דאל"כ בטלה קידוש של היום דרבינן ליה מקרא כמו קידוש הלילה ולמה נבטלנו כיון דאפשר לקיימו על השכר ויקנה"ז יעשה על השכר...
אף שניתן לקדש על שכר מדינה, הרא"ש מעדיף לקדש בליל שבת על הפת. זאת כיון שגם בברכה על הפת ניתן לקדש את השבת, שכן הסעודה באה לכבוד שבת. אמנם, בקידוש בבוקר אי אפשר לצאת בפת, כיון שאין הסעודה באה לכבוד השבת, ואין לבטל בכדי את הקידוש.[6]
פסק השו"ע
במקום שאין יין מצוי, י"א שמקדשים על שכר ושאר משקין, חוץ מן המים. וי"א שאין מקדשין.
ולהרא"ש, בלילה לא יקדש על השכר אלא על הפת, ובבקר יותר טוב לקדש על השכר, שיברך עליו שהכל קודם ברכת המוציא, שאם יברך על הפת תחלה אין כאן שום שינוי, ודברי טעם הם. הגה: וכן המנהג פשוט כדברי הרא"ש. (שו"ע או"ח רע"ב, ט)
השו"ע מביא את שתי השיטות בהצגה של "י"א וי"א", ונראה שהוא נוטה לאמץ את דברי הרא"ש[7] אף במה שהוסיף מדעת עצמו. הרמ"א מחזק את הפסק כדעת הרא"ש.
אמנם, השו"ע מתעלם מההגדרה של "חמר מדינה". מהגמרא עולה (וכן נראה שהבינו הראשונים) ש"חמר מדינה" הוא המשקה המקובל באותו מקום, וגם הראשונים שהתירו לקדש על שכר לא התירו אלא כשהוא "חמר מדינה", אך השו"ע מתעלם מחילוקים אלו. כולל הוא שכר ו"שאר משקין" בחדא מחתא.
במקום שאין יין מצוי הוי שכר ושאר משקין, חוץ מן המים, חמר מדינה. (שם רפ"ט, ב)
הלכה ומנהג
סתירת ההלכה והמנהג
גם השו"ע לא התיר לקדש על חמר מדינה אלא במקום שאין יין מצוי, ובכל זאת הב"ח מתאר[8] מנהג ישראל לקדש על שכר גם כשיש להם יין בביתם, ותמה עליו:
ואיכא לתמוה על מנהג כל ישראל שמקדשין בבוקר על השכר ואפילו יש להם יין בביתם וכן כתב מהר"י ווייל... וז"ל ויום השבת יברך שהכל קודם ברכת המוציא. וביום הוועד ואסיפת חכמים קרוב לד' שנה נשאלה שאלה זו מביניהם למה נהגו כך כי העידו הזקנים שהיו באותו ועד דגדולי רבנים מהר"ר שכנא ז"ל ומהר"ר שלמה לוריא ז"ל נהגו כך לקדש בסעודת בוקר דוקא על השכר אף על פי שהיה יין בעיר לא קדשו על היין אלא בלילה ולא בבוקר ולא הגיע אז שום התחלה ליישב מנהג זה כי הוא שלא על פי הדין דפשיטא דיין קודם לשכר וכמו שכתב רבינו להדיא לקמן סימן רפ"ט: (ב"ח או"ח רע"ב)
באחרונים עולים כיוונים שונים להצדקת המנהג.
יישובי האחרונים
הב"ח עצמו מציע הצעה מפולפלת שהאחרונים תמהו עליה. נראה ללכת באחד מן הכיוונים האחרים שהציעו האחרונים:
אלא דמ"מ אם היין ביוקר כגון במדינות אלו אין מהדרין אחר יין כיון שאין חיוב גמור כמו שיש חיוב בלילה וסגי בכך ומש"ה לא נהגו אפי' הגדולים במדינתינו לברך על היין ביום: (ט"ז)
הט"ז מסביר שכיון שקידוש היום איננו חובה גמורה כקידוש הלילה, אלא היכר בלבד, אין חיוב לחזר אחר יין, וכיון שהיין עולה ביוקר אף הגדולים לא נהגו לברך על היין ביום. בכיוון דומה הלך הנחלת צבי:
ואפשר לפי שהקידוש של לילה הוא דאורייתא יש להדר לקדש על היין, אבל קידוש של יום אינו אלא מדרבנן אינו צריך להדר איין, כן נראה ליישב המנהג. (נחלת צבי)
מדברי הט"ז משמע שמעבר לכך שהחיוב ביין לקידוש היום הוא חיוב לא גמור, צריך סבה נוספת כדי לפטור מלחזר אחריו, אך הנחלת צבי פשוט אומר שאין צריך לחזר אחרי יין, ומשמע שאין זה תלוי בנסיבות.
המג"א הולך בכיוון שונה. הוא מסביר שכיון שהשכר הוא חמר מדינה (בניגוד לדעת השו"ע), ממילא רשאי לקדש עליו מעיקר הדין, אף שבגמרא היתה מחלוקת לגביו:
ול"נ דטעמם משום דבמדינתינו השכר הוי חמר מדינה וא"כ אפי' יש יין בעיר רשאי לקדש עליו אלא שי"א שאין מקדשין עליו... ומ"מ מצוה מן המובחר לקדש לעולם איין: (מגן אברהם)
. עם זאת, המג"א מצמצם את ההיתר דוקא לשכר שהוא חמר מדינה.
דעתו של ערוה"ש לא היתה נוחה מכל הטעמים שהציעו האחרונים, והוא מבאר את המנהג בכך שבארצות הצפוניות באירופה אין יין מקומי וצריך ליבא את היין ממרחק. בשל כך הוא עולה ביוקר רב וגם נפלו בו בעיות כשרות. על כן מנעו עצמם הגדולים מלשתות ממנו, אך ודאי שסתם כך יש להדר אחר יין.
על פי חקירתנו לעיל, נראה שאפשר להציע יישוב נוסף למנהג. ייתכן שתפשו שדין הקידוש תלוי בחביבות, ולא בחשיבות, ושכר היה חביב בעיניהם יותר מיין.
כיוון כזה עולה עקרונית במחצית השקל. כחלק מדיונו בכשרות יין שרף לקידוש, הוא מזכיר סברא זו של חביבות וטוען כי יי"ש חביב יותר משכר. יש להעריך שזה ענין של טעם:
אדרבה עדיף טפי לקדש עליו מלקדש בשחר על שכר, כי אליבא ריקנא וודאי חביב עליו היין שרף יותר מן השכר, וראוי לברך על החביב. (מחצית השקל)
חמר מדינה ושאר משקין
בדברי השו"ע (וכפי שעולה גם בטור) נראה שאין לחלק בין שכר לשאר משקין, והלבוש מסביר שאין דין "חמר מדינה" תלוי במה ששותים בפועל, אלא בגדר הכולל כל מה שאינו יין (כמובן, חוץ ממים):
כיון שאין יין מצוי שם הוי להו שאר משקין חמר מדינה שלהן. (לבוש שם ב)
אמנם, בדברי אחרונים רבים ניתנת חשיבות מיוחדת למה שנהוג לשתות באותה מדינה. תקצר היריעה ממניתם כרוכל, אך נביא מדבריו של שולחן ערוך הרב שהביא שתי סברות קיצוניות בגדר "חמר מדינה". האחת שהכל הולך אחר מה שנוהגים לשתות, והשניה שהכל הולך אחר השאלה אם ניתן להשיג יין:
היינו שדרך רוב אנשי העיר לקבוע סעודותיהם על השכר או שאר משקים כמו שהוא דרך לקבוע על היין במקום שהיין מצוי... ויש חולקין על כל זה ואומרים שאינו נקרא חמר מדינה אלא אם כן רוב השנה אין היין מצוי כלל בכל העיר אפילו אצל החנוני אבל אם רוב השנה הוא מצוי אצל החנוני אף שהוא ביוקר אין שום משקה נקרא חמר מדינה... ומנהג העולם כסברא הראשונה: (שו"ע הרב)
הסברא השניה הנזכרת בדבריו מצמצמת את גדר "חמר מדינה" רק למקום בו אין יין ברוב השנה. כפי המנהג שהזכיר הב"ח, וכפי שהוא עצמו מציין בדבריו, אין העולם נוהג כך.
הסברא הראשונה קשורה לחקירה שהעלנו: מדברי שולחן ערוך הרב עולה גדר החשיבות, התלוי במה שבני המדינה קובעים עליו סעודה. אמנם, אם הגדר תלוי בחביבות, יש מקום לדבר על גדר סובייקטיבי יותר.
גדר אחר עולה בשו"ת הלכות קטנות:
ומה שנשאל אם מקדשין עליו לא מחכמה דאין לקדש אלא על חמר מדינה דמרוי ומשכר דומיא דיין. (שו"ת הלכות קטנות (ר' יעקב חאגיז) א, ט)
ר"י חאגיז תולה את מעמד "חמר מדינה" ביכולתו לשכר. דומה שמקור דבריו בגמרא שספרה על רבי שהוה "בסים טובא" בשתיתו את השכר שקבל מלוי. נראה מדבריו שזה גדר נפרד של שכרות, וניתן להתלבט לאיזה צד של החקירה הוא נכנס.
סיכום והלכה למעשה
בחנו את שתי הסוגיות העוסקות בסוגיתנו, ודנו ביחסים ביניהם לענין קידוש והבדלה, שכר וחמר מדינה, ולכתחילה ודיעבד. חקרנו בדין שכר אם הוא מטעם חביבות ואז ניתן יהיה לקדש עליו לכתחילה או מטעם חשיבות ואז ניתן יהיה לקדש עליו רק בדיעבד.
הצגנו את פסיקת ההלכה בראשונים ובשו"ע, ודנו בשינויים שבין השו"ע לדברי הראשונים בעיקר סביב הרחבתו את הדין לענין שאר משקין. ראינו גם את המנהג הרווח בקהילות אשכנז וכיצד יישבו אותו האחרונים. הצענו גם את הבנתנו שהדבר תלוי בחקירה שהצענו אם ניתן לקדש דוקא על משקה חשוב או גם על משקה חביב. בסוף הדברים העלינו גישות עקרוניות שונות בהגדרת "חמר מדינה".
אציין גם את שיטת ראשי הישיבה בסוגיא:
- הרב מדן – נוקט כסברת ערוה"ש (התולה את המנהג בנסיבות) ולכן בימינו אין מקום לקדש סתם כך על מה שאינו יין. בנוסף הוא סובר שחמר מדינה הוא דוקא משקה המבטא חגיגיות (בד"כ זה יהיה רק דבר המשכר).
[1]* המאמר נכתב לזכרו של סבי מורי צבי-אריה בן משה, נפטר בי"ב בכסלו ה' תשע"ד. תנצב"ה.
תכלית המאמר, כשמו, לברר את סוגית קידוש על חמר מדינה. התעוררתי לסוגיא לאחרונה עקב דיון עם חברים, והדברים קשורים גם ב"מעשה רב" שזכיתי לראות אצל הרב מיכאל בשנת לימודי אצלו.
[2] הרא"ש י, י"ז מביא פירוש בשם י"מ שכל עוד יש יין הגדל מרחק מהלך יום, אין זה חמר מדינה.
[3] יש מקום לחלק בין "חביבות" ל"הנאה", אבל אני חושב שניתן לכלול אותם יחד.
[4] נדגיש. הרשב"ם לא מכחיש שיש דעה הסוברת שדין המשקה תלוי בחביבותו (דעת רב), אך את מהלך הסוגיה ככלל מפרש לדעת התולה את דין המשקה בחשיבותו.
[5] הרי"ף ממשיך ומחלק בין קבע עליו סעודה לענין ברכה על הכוס, אך אין זה מעניננו.
[6] נשמע מדבריו שאם הסעודה באה לכבוד שבת יוצאים בה ידי חובת קידוש, ואם לא - לא. אמנם, לא ברור לי החילוק בין סעודת ליל שבת לסעודת שבת, אבל נראה שהוא תלוי בסדרי הארוחות הקבועים.
[7] הדבר קשור גם להבנתו שלו בשיטת הרמב"ם, אך לא נדון בה במסגרת זו.
[8] קדם לו בעל הלבוש בספרו. הבאתי את הדברים מהב"ח כיון שהוא מאריך בתמיהה על המנהג ורק אז פונה לתרץ אותו, בניגוד ללבוש שכתב את הדין מלכתחילה כהסבר למנהג.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)