דילוג לתוכן העיקרי
הלכות שבת -
שיעור 3

מבשל: הגדרה | 2

קובץ טקסט

מבשל - הגדרה (2)

בשיעור הקודם דייקנו מלשון הרמב"ם שריכוך מתכות הוא תולדת מבשל דווקא כאשר הפעולה נעשית באמצעות אש. בשיעור זה ננסה לברר את יסודות הדין הזה.

כבר ראינו שבבישול יש שני תחומים עיקריים:

1. בישול מאכלים - הכשרתם לאכילה.

2. ריכוך והקשיה של מוצרים שונים שאינם אוכל.

עתה נבחן את הצורך באש בשני התחומים.

הצורך באש בבישול מאכלים

הרמב"ם בפירוש המשניות (שבת פר' ד) כתב:

"לפי שאין אסור בשבת לחמם או להוסיף חום אלא בתולדות האש".

זוהי באמת ההבנה הפשוטה, שכל בישול נעשה באש דווקא ואין לחייב על הכשרת דבר לאכילה אם לא נעשה על ידי האש.

בפוסקים מצאנו דיונים בשאלה זאת, בעיקר לגבי שני מקרים - מליח וכבוש. מליח הוא דבר מאכל שנשרה במלח, כאשר לאורך זמן חריפות המלח מרככת את המאכל והוא נעשה ראוי לאכילה. לעניין בליעת איסורים, דהיינו מפגש בין מליח של איסור לבין דבר היתר, קיימא לן שהמליח כרותח והוא מבליע את האיסור בהיתר. גם לעניין כבוש שהוא דבר מאכל שנשרה במים או בנוזל אחר במשך יממה שלמה ("מעת לעת"), קיימא לן שהוא כמבושל. ויש לדון האם גם בשבת קיים איסור בישול במליח וכבוש, וכפי שנבאר להלן.

מליח

הרמב"ן בעבודה זרה עד:, תוך כדי דיון בעניין הקשר שבין בליעה לבישול, כותב:

"ואני תמה, שהרי קערה שמלח בה בשר אסורה משום דמליח הרי הוא כרותח (חולין קיא:), ואע"פ שאין במלח משום מבשל לגבי שבת ואפי' בדקא בעי ליה לאורחא כדאיתא בפרק כלל גדול (שבת עה:)".

בדברים אלה מבקש הרמב"ן להוכיח שתיתכן בליעה בלא בישול, וזהו לדעתו המצב במליח. הוכחתו מכך שאין במלח משום מבשל בשבת תמוהה קצת, שהרי אפשר שהמלח מבשל ובכל זאת אין לחייב בשבת משום שבישול זה לא נעשה באש. ומכאן נראה, לכאורה, שלדעתו אין צורך באש כדי לחייב משום מבשל בשבת, ולכן אפשר להוכיח מכך שלא מחייבים מולח בשבת משום מבשל שהמלח אינו מבשל.

אף מדברי הר"ן על הרי"ף (שם לח: באילפס) נראה שהוא סבור עקרונית כרמב"ן, שהרי השגתו על ראיית הרמב"ן היא טכנית גרידא והוא אינו מתווכח עם הנקודה העקרונית שהעלינו. וז"ל:

"...ולא הבינותי זה ששם בפרק כלל גדול לא אמרו אלא שאין בו משום מעבד... אבל שלא יהא בו משום בישול לא למדנו".

ומשמע שעקרונית אפשר שיש בו משום בישול, אף על פי שלא נעשה על ידי אש.

אולם ה'פרי חדש' הבין שהרמב"ן והר"ן חלוקים בשאלה זו, כאשר לדעת הרמב"ן אין לחייב במליח משום מבשל מפני שאין בישול בשבת אלא באש או בתולדותיה, והסכים שם עם שיטת הרמב"ן כפי שהוא הבין אותה. ודבריו קשים מאוד לענ"ד, ואדרבה מן הרמב"ן מוכח להיפך כפי שהסברנו לעיל.

וכדברינו מצאתי בדברי השואל את בעל ה'נודע ביהודה' שהשיג על דברי ה'פרי חדש' (מהדורה תנינא - יו"ד סימן מג ד"ה מה ששאל):

"לא הבנתי לפ"ז מה הוי ראייתו דרמב"ן דלעולם דתלי בליעה ופליטה בבישול והא דאינו חייב גבי מולח בשבת משום מבשל לא הוי טעם משום דמליחה אינו מבשל אלא אף אם מבשל נמי פטור משום מלאכת שבת כמה דאיתא בשבת דף ל"ט דמדאורייתא אינו חייב משום מבשל לגבי שבת אלא היכא דהוי תולדת אור".

ואף הנודע ביהודה בתשובתו שם הסכים עמו, אלא שטען להסביר את עמדת הרמב"ן, וז"ל:

"ולענין שבת ליכא גבי מליחה איסור בשול היינו משום דבשבת גמרינן ממלאכת המשכן ובעינן תולדת האור. אבל לא בשביל זה יוקשה על הרמב"ן והרמב"ן סובר דאפיה יוכיח שלא היה במשכן ואעפ"כ כיון שבישול הוה במשכן בסמנים לכן אפיה הוי בכלל בישול והא דפטור בחמי טבריא אין הטעם משום דלא הוי בישול שאינו דומיא דמשכן רק הטעם משום שאינו דרך לבשל בו מה שאינו תולדת האור לכן פסק הרמב"ם שאפילו בבשר בחלב דודאי לא גמרינן ממשכן ואפילו הכי המבשל בו אסור ואין לוקין עליו משום דאין דרך בישול. וכן פסק לענין שבת בפ"ט מהלכות שבת הלכה ג' שהמבשל בחמי טבריא פטור. אבל עיקר טעמו לפי שהוא מסופק אם דרך לבשל בו אבל במליח אם היה מבשל היה אפילו חייב כי דרך למלוח למאן דבעי לאורחא ולכן אם היה מבשל היה חייב מן התורה ושפיר הוכיח הרמב"ן שאין מליח מבשל כלל".

נראה מדבריו שהוא עצמו סבור שאין לחייב אלא על תולדות האור[1] אלא שלדעת הרמב"ן יש לחייב על כל בישול אם דרכו בכך, אף אם לא נעשה על ידי אש.

ובמנחת חינוך (מוסך השבת יא) כתב לחדש שמלח תולדת האור הוא, וז"ל:

"...אך מלח שמבשלים המים ונעשה מלח דקודם הבישול אינו מלוח כמו אחרי הבישול, והו"ל תולדות האור כי מבשלין באור אפשר דשייך בישול, וצ"ע".

והדוחק בדבריו מבואר לכל מעיין. ויותר פשוט לומר לשיטה זו של הרמב"ן שכל תיקון אוכל על ידי אמצעי כלשהו נחשב לבישול, וכיוצא בזה כתב בשו"ת 'אבני נזר' (חלק יורה דעה סי' פח):

"...אבל המולח שודאי דרך למלוח מלוחים וטעם מליח ומבושל משונים זה מזה ויש טעם במליח שאינו מבושל. והרוצה לאכול מליח ע"כ עושה כן שלא בתולדות האור אם תאמר שיש במולח כח בישול יתחייב".

אמנם היראים (חלק ב' דף קלט. מלאכת מעבד) כתב בפירוש שאין לחייב מליח משום מבשל:

"ואע"ג דאמרינן (חולין קיא:) 'מלוח הרי הוא כרותח' - לא מחייב משום מבשל דלא הוי תולדות האור".

כבוש

כתב רמב"ם (הל' שבת פר' כב הל' י):

"ומותר למלוח ביצה, אבל צנון וכיוצא בו אסור מפני שנראה ככובש כבשים בשבת והכובש אסור מפני שהוא כמבשל[2], ומותר לטבל צנון וכיוצא בו במלח ואוכל".

הלכה זו עוררה עניין גדול אצל האחרונים, שהרי הרמב"ם אוסר כאן למלוח צנון מפני שנראה ככובש, ואם נאמר שכובש עצמו אסור רק מדרבנן יוצא שזו גזירה לגזירה. ממילא לכאורה עדיף לומר שכובש הוא איסור תורה. אך מאידך, ידוע שמפרק כ"א ואילך בהלכות שבת הרמב"ם עוסק בשבותים, דהיינו - איסורים דרבנן, ובפרק ט שם הוא דן בגדרי בישול האסורים מהתורה, הוא לא הזכיר כלל שכבוש כמבושל. ועוד נראה לדייק כך גם מלשונו בפרק כ"ב, שלא כתב שהכובש מבשל אלא "כמבשל" ומשמע שאינו מבשל ממש.

באחרונים מצאנו מחלוקת בדבר. ה'כרתי ופלתי' וכן ב'מור וקציעה' למדו שזהו איסור דאורייתא, אך ה'חכמת אדם' ו'שדי חמד' דחו דבריהם, וטענו שאין כאן אלא איסור דרבנן. ה'נודע ביהודה' (חלק ב' יורה דעה סי' ס) כותב:

"ומה שתמה על מה שכתבתי שהרמב"ם לא הביא דין כבוש שהרי בפ' כ"ב מהלכות שבת כתב 'הכובש אסור מפני שהוא כמבשל'. אני תמה על תמיהתו, ולמה לא השגיח איך דקדקתי וכתבתי דבכל הל' מאכלות אסורות ברמב"ם לא מצאתי בו דין זה דכבוש. וא"כ דקדקתי לענין איסורי מאכלות אבל מה ענין שבת לכאן בשבת דבר שאינו ראוי לאכילה כלל אם מתקנו שיהיה ראוי לאכילה חייב משום מבשל כשם שהבישול מכשירו לאכילה כך זה מכשירו וקולייס האיספנין ומליח ישן שחייב בהדחתן כתב ג"כ הרמב"ם בפ"ט מהל' שבת שהדחתן היא גמר בישולן".

נראה בעליל שלדעתו יש לחייב בשבת על כל הכשרה לאכילה אף אם אינה נעשית באש או בתולדותיה[3]. לדעות אלה יש לומר שהרמב"ם הביא דין זה בפרק כ"ב מכיוון שמליחת צנון אסורה רק מדרבנן, מפני שדומה לכובש כבשים, אבל הכובש עצמו הוא איסור דאורייתא.

ריכוך והקשייה של מוצרים שאינם אוכל

דברי הרמב"ם בעניין זה ברורים ביותר:

"כללו של דבר, בין שריפה גוף קשה באש או שהקשה גוף רך הרי זה חייב משום מבשל" (הל' שבת פר' ט הל' ו).

כאן הדרישה לאש היא ברורה. לדעת הסוברים שגם במאכלים דרישה זו קיימת, אין קושי בדבר, וכל בישול חייב להיות באש דווקא. אולם לדעת הסוברים שיש לחייב במאכלים על הכשרה לאכילה גם בלא אש, יש להסביר שדברים שאינם אוכל אי אפשר לרכך או להקשות אלא על ידי האש. לפי זה, יותר נכון לומר שיש לפנינו שני סוגי תולדות למלאכת בישול המרכזית - האב הוא הכשרת מאכלים לאכילה וריכוכם על ידי האש, והתולדות הן משני סוגים: הכשרת מאכלים לאכילה בכל דרך שהיא וריכוך והקשיה של מוצר כל שהוא באמצעות אש. התולדה מן הסוג הראשון דומה לאב בתכליתה - הכשרה לאכילה, והתולדה מן הסוג השני דומה לאב בפעולה - הריכוך באש.

להלכה: כפי שראינו, יש ראשונים שהתבטאו בפירוש שאין בישול בשבת אלא בתולדות האור - יראים, והרמב"ם בפירוש המשנה. בגלל אמירתו המפורשת של הרמב"ם בעניין, נראה לי יותר שדבריו בעניין כבוש הם רק מדרבנן[4]. לעומת זאת, מדברי הרמב"ן והר"ן אכן משתמע שיש מקום לדבר על כל הכשרה לאכילה כבישול בשבת, אלא שלעניין מלח יש דיון האם הוא מסוגל לבשל. באחרונים, כפי שהזכרנו, הדעות חלוקות. למעשה, הדעה הרווחת בפוסקים היא שאין לאסור מדאורייתא אלא באש ותולדותיה, ומליח וכבוש אסורים רק מדרבנן. בעניין מליח וכבוש, רבים סבורים שהאיסור הוא כלל לא מצד מבשל אלא מצד עיבוד, האסור מדרבנן (לפי שמדאורייתא אין עיבוד באוכלין).

השו"ע בסי' שכ"א פסק בעניין כובש כלשון הרמב"ם, שהוא כמבשל, והמשנה ברורה כתב שם (ס"ק טו):

"זה הטעם הוא מרמב"ם, ורש"י נתן טעם שע"י המלח מתקשים והוי תיקון ודמי למעבד".

ובקטע אחר שם הוסיף לבאר:

"ירק שכובשין אותו כדי להתקיים שכיון שנותן מי המלח כדי להתקיים דמי לעיבוד העור שהמלח מקיימו, ואע"ג דקי"ל אין עיבוד באוכלין מדאורייתא מ"מ מדרבנן מיהו אסור כמו שכתבו הפוסקים".

עוצמת האש

לאור מסקנתנו בדבר הצורך באש לחיוב משום מבשל, יש לשאול מה היא עוצמת החום הדרושה לחיוב. דבר ברור הוא שגם השורה במים חמים מכלי ראשון, או המניח אצל המדורה או בצד המיחם חייב משום מבשל, שהרי קיימא לן שתולדות האור כאור[5]. בעקבות זאת נסתפקו הפוסקים אם יש חיוב בהמסת דונג או שעווה (או חמאה - לדעת האוסרים - עיין בשיעור הקודם) כשהדבר נעשה בחום שאין היד סולדת בו. בעניין בישול אוכלים ומשקים שאלה זו בדרך כלל לא מתעוררת, מפני שברור שלא ניתן להביא משקה לחום שהיד סולדת בו או דבר מאכל לשיעור מאכל בן דרוסאי, בפחות מחום של יד סולדת בו. אולם עדיין יש מקום לדון בשאלה זו לפי דעה אחת בגמרא (שבת מ:) שלעניין שמן הפשרו זהו בישולו, וכאן יש לבחון אם די להפשיר את השמן בחום שהוא פחות מיד סולדת בו.

בספר 'שביתת השבת' (מלאכת מבשל, סעיף יג, בבאר רחובות לא) כתב:

"ומבואר מזה שאפילו כשאין היד סולדת בו הפשרו זהו בישולו כי לשיהיה נמס החמאה אין צריך שיהיה היד סולדת בו".

וכן הוא ב'פרי מגדים' (אשל אברהם סי' שיח לז). ועיין בספר 'שמירת שבת כהלכתה' (פרק א' הערה קעג) שכתב בשם הגרש"ז אויערבך זצ"ל:

"אך בעיקר הדבר אפשר, דכל שאינו צריך לריפויו חום שהיס"ב, אינו חייב משום ריפוי גוף קשה כמו למשל הממיס חתיכת סוכר, וכוונת הפמ"ג הנ"ל היא כשהדבר המרופה לא יתחמם לחום שהיס"ב, אבל אם כלל אין צריך חום שהיס"ב לצורך הריפוי, לא חשיב כלל כמבשל".

דברי הגרש"ז שרק חום שהיד סולדת בו נקרא חום האש לעניין בישול, המסבירים בדוחק גדול את דברי הפרי מגדים, נתונים לדעתי במחלוקת בין הראשונים בסוגיית הפשר שמן.

בגמרא שם מסופר:

"אמר רבי יצחק בר אבדימי: פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ ובקשתי להניח לו פך של שמן באמבטי, ואמר לי: טול בכלי שני ותן. שמע מינה תלת, שמע מינה: שמן יש בו משום בשול, ושמע מינה: כלי שני אינו מבשל, ושמע מינה: הפשרו זהו בשולו."

ונחלקו ראשונים אם יש לגרוס במסקנה "הפשרו זהו בישולו" (גרסת רש"י) או "הפשרו לא זהו בישולו" (גרסת ר"ח). רש"י פירש את גירסתו כך:

" 'ושמע מינה הפשרו' - במקום הראוי לבישול זהו בישולו דהא להפשיר בעלמא הוא דקבעי, ואסר ליה".

מרש"י נראה שאף על פי שהפשרו זהו בישולו, היינו דווקא אם עושה כן במקום שראוי בדרך כלל לבישול. לפי זה, כלי שני שאינו עשוי לבשל, אף על פי שמסוגל להפשיר, אין לחייב שם על הפשרת שמן, משום שאין זה מוגדר כחום לעניין בישול.

אולם הרשב"א הקשה על גירסה זו ועל פירושו של רש"י:

"אבל מכל מקום אין גירסתם עולה יפה דאם איתא מה לי ראשון מה לי שני כל מקום שהוא מתבשל אסור, דלא אמרו כלי ראשון וכלי שני אלא מפני שזה מבשל וזה אינו מבשל".

לדעת הרשב"א אם הפשרו זהו בישולו יש לחייב אף בכלי שני, ולכן הוא העדיף את גירסת ר"ח שהפשרו לא זהו בישולו ומפני זה התירו בכלי שני[6]. לפי זה יוצא שרש"י והרשב"א נחלקו אם יש בישול גם בחום שאינו מסוגל בדרך כלל לבשל, במקרים חריגים שבהם די בחום הנמוך, כמו שמן לשיטות שהפשרו זהו בישולו. ואפשר גם שזוהי מחלוקת האחרונים לעניין המסת חמאה, שעווה ועוד, בחום של פחות מיד סולדת בו. אולם יש לדחות, שחום של פחות מיד סולדת בו אינו מוגדר חום כלל, ואפשר שאף הרשב"א יודה שאין לחייב משום מבשל, וצ"ע.

מסקנות להלכה משיעור זה:

1. אין חייבים על בישול בשבת אלא באש ותולדותיה בלבד.

2. אסור למלוח דבר מאכל מדרבנן.

3. אסור לכבוש דבר מאכל מדרבנן, ויש אוסרים מדאורייתא.

4. המסת שעוה, חמאה, קוביות סוכר בחום של פחות מיד סולדת בו - יש אוסרים ויש מתירים.


[1] בדברינו אלה מיושבת קושיית האחרונים על סתירה בדברי הנודע ביהודה בין התשובה הנ"ל לבין דבריו במהדורא תניינא אורח חיים סי' כג - דבריו התומכים, עקרונית, בחיוב מליח משום מבשל הם לא עמדתו האישית אלא הסברו בשיטת הרמב"ן. אך עיין להלן מה שנביא מדבריו בעניין כבוש.

[2] דברי הרמב"ם בעניין כובש כמבשל הם חידוש, שהרי מן הסוגיה בשבת קח: ומן הראשונים שם משמע שהאיסור הוא מצד שנראה כמעבד, ואין לזה קשר לבישול, כיוון שאין כאן אש.

[3] עיין לעיל הערה 1, וצ"ע לפי מה שכתבנו למעלה, שלעניין מליח עמדתו של הנודע ביהודה שאין לחייב בשבת וכאן לעניין כבוש הוא מחייב. ייתכן שניתן לחלק בין מליח לכבוש, ולטעון שלדעת הנודע ביהודה במליח אין לחייב בשבת משום שבפועל אינו מבשל ורק מבליע, אבל בכבוש שהוא מבשל יש לחייב אף אם לא נעשה באש. אמנם, מה שהביא ראיה ממליח ישן שהדחתו היא בישולו, נראה שאינה ראיה, שהרי שם מדובר בהדחה במים חמים שהם תולדות האור, וצ"ע בכל זה.

[4] הרמב"ם הולך בזה לשיטתו שכל השבותים מעוגנים במלאכות מוגדרות, ואף כאן הוא רואה את מליחת הירקות ואת כבישתם במסגרת הדרבנן של תיקוני מאכלים המסונפת למלאכת מבשל. בדוגמאות נוספות נפגוש, אי"ה, במהלך השיעורים בהמשך.

[5] עיין במשנה שבת קמה: "כל שבא בחמין", ובמשנה לח: "אין נותנים ביצה בצד המיחם", ובגמרא שם לט. שיש בזה איסור דאורייתא. בעז"ה בהמשך נעסוק בהרחבה בסוגיה זו של תולדות האור ובישול בכלי ראשון.

[6] לעומתו הריטב"א טען ששתי הגירסאות עולות בקנה אחד, והטה את פירוש רש"י לכיוון הר"ח. וז"ל: "גירסת הספרים והיא גירסת ר"ח ז"ל וש"מ הפשרו לא זהו בשולו. פירוש ולפיכך התיר לו בכלי שני שאין בו כח אלא להפשיר, ורש"י ז"ל גורס ש"מ הפשרו זהו בשולו, ולאו למימרא שיהא בישול ממש דא"כ אף בכלי שני אסור, אלא ה"ק דבמקום שראוי להתבשל אפי' הפשרו חשוב כבשולו לאסור, וכן פרש"י ז"ל, ושתי הגירסאות עולות בקנה אחד".

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)