דילוג לתוכן העיקרי
הלכות שבת -
שיעור 21

החזרה | 2

קובץ טקסט

החזרה (2)

בשיעור הקודם הבאנו את מחלוקת הראשונים האם לדרוש שני תנאים בהחזרה. דהיינו, שלא ינחנה על גבי קרקע, וכלישנא קמא בסוגיה שראינו. או שיש להסתפק באחד משני התנאים, כדעת ה "איכא דאמרי".

שיטה ייחודית מצאנו בדעת הרמב"ם שאינה תואמת אף אחת מהדעות המוזכרות בגמ'. ז"ל בפרק ג' הל' י':

"ואין מחזירין לעולם אלא על גבי כירה גרופה או מכוסה או בכירה... והוא שלא הניח הקדרה על גבי הקרקע אבל משהניחה על גבי קרקע אין מחזירין אותה "

לדעתו צריך להקפיד על תנאי אחד מסוים - "שלא יניח על גבי קרקע", והוא אינו מזכיר כלל את היסוד של דעתו להחזיר. וכבר תמה הרמ"ך (הובאו דבריו על ידי הכס"מ):

"למה פסק כלישנא קמא ואף כלישנא קמא לא פסק דאפילו לא הניחם על גבי קרקע אסור אם אין דעתו להחזיר"

הכסף משנה שם הסביר שהדרישה לא להניח על הקרקע מוסכמת על ידי רוב האמוראים, אך הדרישה של "דעתו להחזיר" הוזכרה משמו של אביי ולא חשש לה. ועדיין אין הדברים מתיישבים על הדעת. יותר נראה כשיטת הגר"א בביאורו שהרמב"ם סמך בזה על שיטת הירושלמי. בירושלמי בפרקנו נאמר:

"רבי סימון דתרי בשם רבי הושעיה הניחו בארץ אסור לטלטלו"

ולא הוזכר שם כלל התנאי האחר של דעתו להחזיר, ואם כן, נראה שזהו הבסיס לדברי הרמב"ם.

עוד שאלו בגמ' שם בהמשך:

"בעי רבי ירמיה: תלאן במקל מהו? הניחן על גבי מטה מהו? בעי רב אשי: פינן ממחם למחם מהו? - תיקו"

ובירושלמי שם:

"תלוי ביתד ונתנו על גבי ספסל נאמר אם היה מפוחם מותר ואם לאו אסור אמר רבי יוחנן בר' מרייה בשלא העביר את ידו ממנו אבל אם העביר את ידו ממנו אסור"

הנחת הקדירה על הקרקע נחשבת כסיום השהייה הקודמת, כיוון שזהו המקום שמניחים בו קדרות לאחר השימוש. בגמרא עולים ספקות בהניחו על גבי מטה או ספסל או שתלאו ביתד, ונראה שעיקר הספק הוא: האם רק ניתוק מוחלט מהקדירה - קרקע - מהווה הפסק, או שמא כל זמן שהקדירה אינה בידו ממש אין קשר רציף בין השהיות ואסור. בבבלי נשאר הדבר בספק וראשונים נחלקו אם להכריע את הספקות לחומרא (עי' רא"ש סי' ב'), או לקולא (ריא"ז, מאירי ועוד), וגם רמב"ם לא הזכיר כלל הבעיות הנ"ל וברור שהכריע להקל, שלא אסר אלא בהניח על גבי קרקע.

הירושלמי לא הניח הדבר בספק והכריע שכל זמן שהתבשיל חם עדיין (= "מפוחם"), ולא העביר ידו ממנו מותר. ונראה בעיני שהירושלמי מחמיר במצבים אלה לדרוש שלא יעביר ידיו ממנו, ולכן אינו מובן מה שכתב הגר"א שהרמב"ם פסק לגמרי כירושלמי. יותר נראה שהרמב"ם פסק כירושלמי בדרישה העקרונית של הניחו בארץ, אבל את מקרי הספק הכריע לקולא, ע"פ הכלל של ספיקא דרבנן, וצ"ע.

בבבלי נשאלה שאלה גם בעניין פינה ממחם למחם. בבירור הספק הזה נחלקו הראשונים לשיטותיהם בעניין יסוד החזרה. התוס' (לח: ד"ה פינה) פירשו שהחשש הוא שעל ידי הפינוי למחם אחר שהוא קר יבוא לחתות בגחלים, אך ראשונים אחרים פירשו שהספק הוא משום שהמחם החדש לא היה על האש, שמא יש לראותו כשהייה מחודשת ומיחזי כמבשל.

להלכה הכריע בש"ע סי' רנג סעיף ב':

"כירה שהיא גרופה וקטומה ונטל הקדירה מעליה אפי' בשבת, מותר להחזירה כל זמן שהיא רותחת ולא הניחה ע"ג קרקע "

כשיטת הרמב"ם. אבל הרמ"א הוסיף שני דברים: עודה בידו ודעתו להחזיר. נראה מדבריו שפסק הכל לחומרא וכשיטת הרא"ש, שצריך שני תנאים יסודיים כלישנא קמא: לא הניח על גבי קרקע ודעתו להחזיר. גם את הספקות הכריע לחומרא ולכן דרש "עודן בידו" ולא על גבי ספסל או מטה[1]. המשנה ברורה שם הכריע שאף שלכתחילה יש לחוש לדעת הרמ"א, בדיעבד יש להקל אם נתקיים תנאי אחד, דהיינו או שדעתו להחזיר אפילו הניחו על ספסל[2] או שעודן בידו אע"פ שאין דעתו להחזיר, ובלבד שלא יניח על הקרקע כדי לחוש לשיטת הרמב"ם והש"ע.

"מחזירין אפילו בשבת"

נאמר בגמרא לז.:

"אמר רב ששת לדברי האומר מחזירין מחזירין אפילו בשבת"

נחלקו ראשונים בפירוש דבריו:

רש"י פירש שמותר להחזיר גם אם נטל את הקדירה ביום השבת ולא רק כשנוטל בליל שבת. הנוטל בליל שבת אפשר שיחזיר לצורך סעודת המחר, ולכן תיחשב ההחזרה המשך השהייה הקודמת. אבל הנוטל ביום השבת אינו עשוי להחזיר כי אין סעודה נוספת, ולכן יכולנו לאסור החזרה כי לא נוכל לראותה כהמשך אלא כשהייה מחודשת. את זאת חידש רב ששת ש"מחזירין" אפילו ביום השבת, משום שלפעמים אדם זקוק להחזיר אף ביום השבת, ואף היא פעולת המשך תיחשב.

התוס' והרא"ש פירשו שמדברי רב ששת למדנו שעיקר פעולת ההחזרה מבעוד יום היא, ורב ששת חידש שמותר להחזיר גם בשבת. גישה זו מחדשת למעשה חומרא, שגם מי שבא להחזיר מבעוד יום צריך להקפיד על דיני החזרה ותנאיה.

ר"ת בספר הישר סי' רלה דייק כן מלשון המשנה "לא יתן עד שיגרוף", דהיינו שאסור להחזיר עד שיגרוף, ואם כן, צריך לומר שהפעולה נעשית בזמן היתר גריפה.[3] הר"ן על הרי"ף (טו: באילפס) הסכים עם הבנה זו, אך טען שהיינו דווקא לבית שמאי, משום שהם דורשים שכל מלאכה הנעשית, שתהא נעשית לפחות מקצתה מבעוד יום, וכיוון שהקדירה אינה מספיקה לרתוח עד כניסת השבת הם אוסרים אבל לבית הלל שאין להם שביתת כלים, מותר לעשות כל פעולה עם השמש, אע"פ שכולה נעשית בשבת. לתוס', כאמור, האיסור הוא גם לבית הלל.

במשמעות איסור ההחזרה מבעוד יום לשיטה זו יש הבדל בין המשתמע מדברי ר"ת לדברי הרא"ש.

ר"ת כתב בספר הישר סי' רלה:

"והא דאמרינן בכירה לא יחזיר עד שיגרוף אפילו מבעוד יום קאמר כי כיון שהוא נותנן עליה או בתוכה מגלה בדעתו שצריכה חימום, לכך יש לחוש שמא יחתה ולכך צריך לעשות הכרה בגרופה וקטומה"

לדעת ר"ת יש חשש חיתוי בין השמשות כדי לחממה, ולכן מסתבר שהאיסור הוא דווקא בקדירה צוננת שלא תספיק לרתוח עד כניסת השבת, וכפי שכתב שם בסי' רלז בהיתר קדירה חייתא:

"לפי שאי אפשר לה להיאכל בלילה על ידי חיתוייה של בין השמשות"

ותואמים הדברים את הכתוב בתוס' לו: ד"ה וב"ה, וז"ל:

"וא"ת מה שיעור הוא נותן לאסור בע"ש דהיכא דסלקו בהשכמה פשיטא דשרי להחזיר ואומר ר"י דמשעה שלא יוכלו להרתיחו מבעוד יום אסור להחזיר"

אמנם בתוס' שלפנינו אין אזכור לחשש חיתוי, ולכן חשבתי שאולי יש לפרש האיסור לפי התוס' מסיבה אחרת. ניתן לומר שכיוון שבכל קדירה המונחת על האש מתחילה להתבשל בפועל רק לאחר רתיחת המים שבקדירה, וממילא יש לומר שאם אדם מניח קדירה על האש מבעוד יום באופן שמגיעה לרתיחה רק בתוך השבת נחשב כמניח בשבת ומיחזי כמבשל, ולפי זה ניתן להבין את הרחבת האיסור גם לקדירה רותחת שמניח אותה על האש בזמן שאם היתה צוננת לא היתה מספיקה לרתוח עד השבת, כפי שכתבו התוס' שם.[4]

הרא"ש הבין את כל האיסור מבעוד יום על רקע אחר. ז"ל הרא"ש (פרק ג' סי' ב'):

"ונ"ל הא דאסור מבעוד יום להחזיר לבית שמאי אף בגרופה וקטומה היינו מבעוד יום דומיא דמשחשיכה דכמו משחשיכה דהיינו אחר שנתבשלה נתנה בכירה להשהותה שם. כן נמי מבעוד יום דאסור להחזיר היינו אחר שנגמר בישולה ומניחה עומדת על הכירה עד לערב להחזיק חומה ואם נטלה אז מן הכירה אסור להחזירה אטו שבת. וכולה חדא גזירה היא דכיון דאינה מתבשלת עוד על הכירה הוי כתחלת שהייה ואי שרינן להחזיר מבעו"י אתי נמי להחזיר משחשיכה. אבל כל זמן שלא נתבשלה כל צרכה נוטל ומחזיר כל היום".

לדעתו האיסור מבעוד יום נובע מן הדמיון שבתפקוד הקדירה על האש באותה שעה לשהות שלה בשבת ויש לחוש לטעות, וגזרו אטו החזרה בשבת.

עוד יש לדון לשיטה זו, שאיסור החזרה מתחיל מבעוד יום, האם הדרישה היא לכל תנאי ההחזרה או שיש להסתפק בגריפה בלבד. מסברה פשוטה היה נראה שהדבר נתון במחלוקת בין הרא"ש ובין ר"ת. לר"ת שעיקר החשש מבעוד יום הוא מפני שנצטננה יבוא לחתות, אולי יש להסתפק בגריפה בלבד, אבל לרא"ש שהוא גזירה אטו החזרה בתוך השבת, מסתבר שידרוש את כל התנאים כמו בשבת עצמה. אך הדברים אינם כל כך פשוטים לא בר"ת ולא ברא"ש, וכפי שנבאר.

כתבו התוס' מח.ד"ה דזיתים:

"ומה שנהגו להסיר הקדרה מעל הכירה ומניחין על הקרקע עד שיגרפו הכירה שמא סבירא לן כהך לישנא דריש כירה (לעיל דף לח:) דשרי חזקיה משמיה דאביי הניחו על גבי קרקע אם דעתו להחזיר"

ברור מדבריהם שעקרונית יש להקפיד על כל דיני החזרה גם ביום ששי בזמן האסור. וכן כתב הרא"ש שם בפרק ד' סי' ב', וז"ל:

"אבל זה קשה קצת על מנהגם שגורפין ומסלקין את הקדירה ואין מדקדקים היכן מניחין אותה ולחד לישנא דרב חזקיה משמיה דאביי דייקינן מינה לעיל פ' כירה (דף לח ב) דאם הניח על גבי קרקע אע"פ שדעתו להחזיר אסור ואפילו בע"ש נמי אסור להחזיר כדפרישית לעיל. ושמא כאידך לישנא סבירא להו דשרי הניח על גבי קרקע אם דעתו להחזיר"

אך דברי הרא"ש הללו נסתרים לכאורה מדבריו בפרק כירה סי' ב' וז"ל:

"אמר ר' חלבו אמר רב חמא בר גוריא אמר רב לא שנו אלא על גבה אבל לתוכה אסור להחזיר אמר רב זריקא אמר ר' אמי אמר ר' תדאי לא שנו אלא עודן בידו אבל הניחן על גבי קרקע אסור. אמר חזקיה משמיה דאביי הא דאמר עודן בידו מותר לא אמרן אלא שדעתו להחזיר אבל אין דעתו להחזיר אסור. וארב ששת דאמר מחזירין אף בשבת קאי אבל מבעוד יום מחזירין בכל עניין"

כאן הוא טוען שכל הדיון בעניין הניחה על גבי קרקע ודעתו להחזיר מתייחס רק לשבת עצמה, אבל ביום ששי מחזירין בכל עניין, בניגוד לדבריו בפרק ד'. הקורבן נתנאל שם דחק לפרש דברי הרא"ש באופן שלא יהיה קשה. הוא פירש שמבעוד יום יש להקפיד על כל התנאים, ומה שהתיר הרא"ש בכל עניין הוא דווקא בזמן ההיתר ביום ששי, קודם "זמן הרתיחה".

הגר"א סבר שהרא"ש דורש רק שיהיה גרוף כשמחזיר מבעוד יום, ודבריו בפרק ד' הם רק אליבא דתוס' וליה לא סבירא ליה. ומלבד הדוחק בדבריו, נמצא שלשיטתו הרא"ש מסתפק בגרוף והתוס' דורשים את כל התנאים, ולכאורה הוא בניגוד לסברה הפשוטה שכתבנו. אפשר לומר שהרא"ש עצמו סבר שאף שהחשש הוא אטו שבת, אין צורך להשוות דיני החזרה בשבת לדיניה מבעוד יום, וכיוון שיש היכר בגרוף, אין לחוש יותר[5].

ולתוס' יש לומר שהם סוברים כהסברנו לעיל בשיטתם שאף הצורך בגריפה הוא מפני מיחזי כמבשל, ולכן דורשים את כל התנאים, אבל לר"ת מסתבר מאוד שלא ידרוש מבעוד יום אלא גריפה בלבד.

להלכה, הש"ע דחה דעת התוס' ופסק כרוב הראשונים שאין איסור החזרה חל אלא בשבת ולא מבעוד יום, והרמ"א פסק:

"י"א דכל שהוא סמוך לחשיכה, או סמוך לברכו שהוא קבלת שבת לדידן, אם הוא סמוך כ"כ שאם נצטנן הקדירה אי אפשר להרתיחה מבעוד יום, דינו כמו בשבת עצמו. ויש מקילין בזה, והמנהג להקל, אך טוב להחמיר במקום שאין צורך כל כך"

המשנה ברורה הכריע כדעת הגר"א שאף המחמירים אינם דורשים את כל התנאים מבעוד יום, ומסתפקים בתנאי של גרוף בלבד.

נטלו מבעוד יום ומחזירו משחשכה

גרסינן בירושלמי בפרק כירה:

"נטלו מבעוד יום מחזירו מבעוד יום נטלו משחשיכה מחזירו משחשיכה נטלו מבעוד יום וקדש עליו היום רבי סימון דתרי בשם רבי הושעיה הניחו בארץ אסור לטלטלו"

וכתב הרמב"ן על דברי הירושלמי הנ"ל:

"וזה מוכיח שפירוש אפי' בשבת כן, שאפי' סילק מערב שבת וקידש עליו היום מותר להחזיר שנמצאת החזרה בלבד בשבת, דמתני' נוטלין ומחזירין בשבת קתני, ולפיכך אסרו הניחו ע"ג קרקע משום דדמיא למתחיל להניח ולבשל מאחר שסילקו מערב שבת, ונראה לפי הירושלמי הזה שאם סילק בשבת מותר להחזיר ואפי' הניח ע"ג קרקע"

וכן כתב הר"ן על הרי"ף בביאור הירושלמי. מדבריהם נראה שהבינו שהתנאים שהוזכרו בירושלמי שלא ינחנו על הארץ, הם בנטל בערב שבת ומחזיר משחשיכה, אבל נטל בשבת מחזיר בשבת אפילו הניחו בארץ. טעם הדבר הוא מפני שכשנוטלו בשבת אין זו שהייה חדשה בשבת, אבל נטלו מבעוד יום צריך שלא יניחנו מידו כדי ליצור רצף בין השהייה של ערב שבת לשהייה של שבת.

הב"י הביא שיטה זו בסי' רנג ודחה אותה. וז"ל:

"ודבר פשוט הוא שאין כן דעת התוספות (לו: ד"ה וב"ה) והרא"ש (סי' ב) וסייעתם שהרי הם אוסרים להחזיר אפילו מבעוד יום סמוך לחשיכה וכ"ש להחזיר בשסילק משחשיכה וגם הרמב"ם כתב בהדיא הפך הירושלמי הזה שהרי כתב בפרק ג' (ה"י) כל שמותר להשהותו על גבי האש כשנוטלין אותו בשבת אסור להחזירו למקומו וכו' והוא שלא הניח הקדרה על גבי הקרקע".

בש"ע התעלם לגמרי מדעה זו, אבל הרמ"א כתב:

"וי"א דכל זה אינו אסור רק כשנטלו מן הכירה מבעוד יום, ולא החזירו עד שחשכה; אבל אם לקחו משם משחשכה, אפי' הניחו ע"ג קרקע מותר (ר"ן פ' כירה וכל בו), וכן נוהגים להקל בתנורים שלנו שיש להם דין כירה, וסומכין עצמם על דברי המקילין, וטוב להחמיר"

וזאת למודעי, כי נחלקו הפוסקים בהיקף דין זה. יש שסברו שדין זה משחרר רק מן התנאים שלדעתו להחזיר ועודן בידו, אך לא משחרר מן הצורך בגרוף וקטום, ועל גבה ולא בתוכה, וכן כתב הב"י וז"ל:

"ולענין מה שנוהגין בקצת מקומות להחזיר תבשיל לתוך התנור בשבת, מהירושלמי שכתב הר"ן משמע דעד כאן לא אסר תלמודא אלא כשנטלו מבעוד יום ובא להחזירו משחשיכה אבל כל שנטלו בשבת מותר להחזיר אפילו הניחו על גבי קרקע. ואע"ג דהיינו דוקא להחזיר לכירה גרופה וקטומה וכדתנן בהדיא אבל לכירה שאינה לא גרופה ולא קטומה ... ליכא מאן דפליג דאסור דמתניתין היא. אפשר לומר דתנור דידן לכירה דמי כדברי רבינו חננאל וכיון דבשעה שמחזירין בהם עממו גחליו ה"ל כגרוף וקטום כדאמרינן בגמרא ומכל מקום משמע דאסור משום דעד כאן לא שרי בגמרא (לז.) להחזיר אלא על גבי כירה אבל לא בתוכה... ועוד שהירושלמי הזה לא קיימא לן כוותיה לדעת הפוסקים כמו שכתבתי לעיל"

אבל הרמ"א כתב שהנוהגים להקל לתוך תנור סומכים על שיטה זו, ומכאן שלדעתו היתר זה כולל גם החזרה לתוך תנור, וז"ל בסעיף ה':

"ויש מתירין לתן לתוך תנור שאפו בו מבע"י, דמאחר שלא הטמינו בו רק אפו בו מבע"י לא נשאר בו רק הבל מעט ואין לחוש לבישול"

אמנם המשנה ברורה הסתייג מדברי הרמ"א בנקודה זו:

"דאף שבתוך התנור והכירה קי"ל דאפילו גרוף וקטום אסור להחזיר דאינו מותר רק על גבה הכא אחר שלא הטמינו בו חמין לשבת רק אפו בו מבעוד יום אין בו למחר רק חום מועט ואין נראה כמבשל עי"ז ומשמע דאם היה טמון בו חמין מבערב דנפיש הבליה דתנור היה אסור ליתן בו בבקר התבשיל שנתבשל כדי להתחמם"

והוסיף שם: "אבל בד"מ וכן מהרמ"א לעיל בס"ב בהג"ה מוכח דנוהגים להקל להחזיר לתוך התנור בכל גווני אלא שמסיים שם דטוב להחמיר".

ומצאנו אף דעה שלישית בנידון זה שמוותרת גם על התנאי של גרוף וקטום, אם נטל את הקדירה בשבת, וכך כתב בשו"ת תשב"ץ ח"ב סי' קל:

"אבל לפי הירושלמי... ולפי זה אם נטלו משחשיכה בכל ענין מותר להחזיר ויש מקילין על פי הירושלמי אפי' כשאינה גרופה וקטומה"

ומקצת פוסקים לימדו זכות על מנהג במקומות מסוימים שנהגו היתר בזה. אמנם העיקר להלכה שלבני ספרד אין ראוי לסמוך כלל על שיטה זו, וגם לבני אשכנז יש לנהוג להקל רק בתנאים של הנחה על הקרקע ולא בתוכה ולא לעניין גריפה.

עוד יש לדעת כי פירושם של הראשונים בדברי הירושלמי אינו פשוט, ולענ"ד יש לומר שכוונת הירושלמי הפוכה מזו, דהיינו, שכל התנאים מועילים דווקא בנטל בשבת אבל בנוטל מבעוד יום אין היתר החזרה כלל לפי שנחשב כשהייה חדשה. אך תחילה נדגיש שאכן מצאנו ראשונים הסוברים כן להדיא. ר"ת בספר הישר בסי' רלז, ובעקבותיו בתוס' רי"ד בסוגייתנו:

"אבל מיהו אע"פ שאנו מתירים החזרה בשבת דוקא כשנטלה בשבת והייתה מושמת מבע"י ואנטילה דשבת קיימא חזרה אבל אם לא שם אותה מבע"י ורוצה לשומה ביה"ש לא תיקרא זו חזרה אלא תחלת מעשה ובודאי שזה הוא אסור שעד כאן לא הותרה אלא שהיי' אבל תחלת השמה בשבת לא הותרה"

ונראה לי שכך יש לפרש דברי הירושלמי:

נטלו מבעוד יום מחזירו מבעוד יום

נטלו משחשיכה מחזירו משחשיכה

נטלו מבעוד יום וקדש עליו היום?!

שאלה זו נותרת ללא מענה כמקובל בירושלמי במקומות רבים. ובנידוננו יש סוגיה זהה בירושלמי בעניין הטמנה ושם ברור שאין מענה לנוטל ההטמנה מבעוד יום וקדש עליו היום, ושם הסכימו הפוסקים לאסור את ההטמנה, כפי שעוד נבאר בסוגיית הטמנה.

הפסקה הבאה בירושלמי שדנה בהניחו לארץ חוזרת לפרש את אופני ההיתר של נטלו משחשכה מחזירו משחשכה, ומגבילה אותו. כן נראה לענ"ד לפרש את הירושלמי.

עם זאת, הנוהגים כרמ"א וסומכים על פירושי חכמי ספרד (הרמב"ן והר"ן) בירושלמי, יכולים להתמיד במנהגם, וגדול המנהג.


[1] כן היא ההבנה הפשוטה ברמ"א, אך יש לעיין שמא מתכוון להכריע כירושלמי שהניחו על ספסל אם לא העביר ידו ממנו מותר.

[2] והחזון אי"ש הקל ב"הניח על ספסל" אפילו באין דעתו להחזיר.

[3] אמנם יש מפרשים שפירוש הביטוי במשנה הוא שאינו יכול להחזיר בשבת אלא אם כן גרף את הקדירה מבעוד יום.עיין תוס' לו:.

[4] הסבר זה קרוב להסברו של הר"ן בשיטת בית שמאי, ואנחנו כתבנו הדברים בשיטת בית הלל. לדעה זו בית הלל אוסרים כאן מסיבה שונה מזו של בית שמאי. הם אוסרים מטעם מחזי כמבשל ולא מדין שביתת כלים.

[5] ייתכן שהטעם הוא מפני שכירה שאינה גרופה יכולה להביא לאיסור תורה אבל התנאים האחרים אינם אלא מפני שמיחזי כמבשל, ואין לחוש להם מבעוד יום, וצ"ע.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)