"תפילין צריכין גוף נקי"
מחלוקת התלמודים מהו "גוף נקי"
בשיעורים קודמים עסקנו בדינים הנובעים מקדושת התפילין ומהחובה לשומרן, וציינו לדברי השולחן ערוך (אורח חיים לז, ב) שמטעם זה נוהגים שלא להניח תפילין כל היום. בשיעור זה נעסוק בדין נוסף, שלפיו יש להקפיד על גוף נקי בזמן הנחת התפילין, ונעמוד על המגבלה הנובעת ממנו.[1]
נאמר בירושלמי:
אמר רבי ינאי: תפילין צריכין גוף נקי. מפני מה לא החזיקו בהן – מפני הרמאים. עובדא הוה בחד בר נש דאפקיד גבי חבריה וכפר ביה, אמר ליה: לא לך הימנית אלא לאילין דברישך הימנית. רבי ינאי היה לובשן אחר חולייו ג' ימים, לומר שהחולי ממרק, מה טעם – 'הסולח לכל עוניכי הרופא לכל תחלואיכי'.
מדברי הירושלמי נראה שלא כל אדם ולא בכל עת ראוי להניח תפילין. תפילין, מחמת קדושתן היתרה, דורשות גוף נקי מן העבירות, ולכן "לא החזיקו בהם", ומטעם זה רבי ינאי הניח תפילין רק בימים שלאחר חוליו, כשהיה נקי מן העבירות.[2]
תפיסה זו, שאין לעבריין להניח תפילין ואף יש בכך פגיעה בקדושת התפילין, עולה גם ממדרש פסיקתא רבתי:
דבר אחר, 'לא תשא' וגו', אמר רב ביבי: אם בשבועת שוא הכתוב מדבר – והלא כבר נאמר 'לא תשבעו בשמי לשקר', מה תלמוד לומר 'לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא' – שלא תהא תפילין נושא וטליתך עוטף והולך ועובר עבירות. אמר רבי ינאי: תפילין צריכין גוף נקי...
והדברים מובאים בנוסח שונה גם במדרש שוחר טוב:
'הסולח לכל עונכי הרופא לכל תחלואיכי'. רבי ינאי היה מניח תפילין בתר בישיה תלתא יומין, דאמר מר: תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים. ואמאי קרו ליה אלישע בעל כנפים? פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שכל מי שמניח תפילין יפצעו את מוחו, והיה אלישע מניח תפילין, ראהו קוזדר אחד ונטל תפילין בידיו ורץ מפניו, והקזדור רץ אחריו והגיעו. אמר לו: מה זה בידך? אמר לו: כנפי יונה. ומצא כדבריו, לפיכך נקרא אלישע בעל כנפים. וכיון שאדם עומד מחליו גופו נקי, ואחר שלשה ימים היה מעביר אותן.
אומנם מדברי הבבלי עולה תפיסה שונה:
אמר רבי ינאי: תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים. מאי היא? אביי אמר: שלא יפיח בהן. רבא אמר: שלא יישן בהן.
נראה שהבבלי מוציא את דברי רבי ינאי מידי פשוטם: מפשט דבריו נראה שרק אדם צדיק ובעל מעלה כאלישע בעל כנפיים ראוי להניח תפילין, אך אביי ורבא מבארים את הדרישה לגוף נקי באופן שונה, כאיסור על הפחה או על שינה בשעת הנחת התפילין.
כדברים אלו כותבים הראשונים:
כאלישע בעל כנפים – להכי נקט אלישע, דמסתמא כיון שנעשה לו נס בתפילין היה זהיר בהן והיה לו גוף נקי, ומזה הטעם אין אנו יכולין ליפטר, שהרי בזה אנו יכולין להזהר.
מאי טעמא אביי אמר שלא יפיח בהם – פירוש, למאי הלכתא בעינן כאלישע, וכי כל מי שאינו צדיק גמור כמותו לא יניח תפילין? אמר אביי: לא לענין חסידותו אלא לענין זריזותו וזהירותו, דאיהו אדם גדול וזריז בהן היה, שהרי נעשה לו נס גדול כזה; ורבא אמר שלא יישן בהם, אחת שינת קבע ואחת שינת ארעי.
ואכן הבבלי מסביר באופן שונה מדוע מצוות תפילין רפויה בידי ישראל:
תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: כל מצוה שמסרו ישראל עצמן עליהם למיתה בשעת גזרת המלכות, כגון עבודת כוכבים ומילה – עדיין היא מוחזקת בידם, וכל מצוה שלא מסרו ישראל עצמן עליה למיתה בשעת גזרת המלכות, כגון תפילין – עדיין היא מרופה בידם.
נראה כי דברים אלו עומדים בניגוד לדברי הירושלמי דלעיל. כאמור, הירושלמי כותב שהנוהג שלא להניח תפילין הוא "מפני הרמאים" – כיוון ש"תפילין צריכים גוף נקי" ולא כל אדם ראוי לכך, ופעמים שאדם מניח תפילין ובכך הוא נראה כירא שמיים ומצד האמת אין תוכו כברו. לעומת זאת, הבבלי מסביר שמצוות התפילין רפויה בידי ישראל מכיוון "שלא מסרו ישראל עצמן עליה למיתה בשעת גזירת המלכות".
מחלוקת הראשונים בהבנת הירושלמי
על פי דברים אלו, הבבלי והירושלמי חלוקים בשאלה יסודית: האם התפילין דורשות גוף נקי מן העבירות, או שהנחת תפילין ראויה לכל אדם ובכל שעה? אומנם ראשונים רבים מיאנו לקבל את ההבנה שלשיטת הירושלמי חוטא לא יניח תפילין, וביארו את דבריו באופן שונה:
והא דאמר במדרש תפילין מפני מה לא החזיקו בהן מפני הרמאים, אין נראה לר"י דמשום רמאין נמנעו מלעשות מצוה, אלא הכי פירושא: מפני מה לא החזיקו נאמנות באדם המניח תפילין, וקאמר מפני הרמאין שהיו מניחין תפילין לרמות בני אדם, כדמפרש התם מעשה בתלמיד אחד שהפקיד מעותיו אצל אחד שהיה מניח תפילין, כשתבע בו אמר להד"ם, אמר ליה אותו תלמיד לא לך הפקדתי אלא לתפילין שעל ראשך, וצ"ע שם.
והא דאמר בירושלמי מפני מה לא החזיקו בה מפני הרמאים... לא בעי למימר דלא החזיקו במצות תפילין משום דיש רשעים ומראין עצמן ככשרים ומרמין בהן הבריות, דבשביל זה לא יניחום הכשרים מלהניחן, כי ישרים דרכי ה' וגו'. אלא הכי פירושא: מפני מה לא החזיקו העולם להיות מניחין תפילין כל היום כשרים ונאמנים בעיניהם, כי כן היה הדבר ראוי מי ששם ה' נקרא עליו תמיד יראתו היא על פניו תמיד ולא יחטא, אלא מפני הרמאים שהן רשעים ומניחין תפילין לרמות בהן העולם.
לדבריהם, כוונת הירושלמי באומרו "מפני מה לא החזיקו בהן" אינה שלא החזיקו במצוות תפילין אלא שלא החזיקו את המניח תפילין כאדם כשר.[4]
הרא"ש מוסיף:
ירושלמי, רבי ינאי היה לובשן אחר חוליו ג' ימים, לימא שהחולי ממרק, מאי טעמא 'הסולח לכל עוניכי הרופא לכל תחלואיכי'... גרסינן בפרק כל הבשר, אמר רב יהודה: חולי מעיים פטורים מן התפילין.
מדבריו עולה שרבי ינאי לא הניח תפילין בשלושת הימים שלאחר חוליו משום שחולה פטור מן התפילין.[5]
גם בעל ספר החינוך חולק במפורש על התפיסה שיש לחוטא להימנע מהנחת תפילין, והוא מתפלמס עם המבססים תפיסה זו על דברי הירושלמי:
ומה שאמרו שתפילין צריכין גוף נקי, ואמרו בגמרא: מאי גוף נקי – שיזהר שלא יפיח בהן. אבל אין העניין לומר שצריכין גוף נקי מעבירות או מטומאה, כי כל אדם ואפילו טמא ובעל עבירות מחויב במצות תפילין ובלבד שידע להזהר שלא יפיח בהן, ואולי מתוך התמדתו במצות התפילין שהן זיכרון גדול לאדם במלאכת שמים ישוב מדרכו הרעה ויטהר מכל גלוליו. וחכמים זכרונם לברכה חייבונו במצות התפילין לחנך בה אפילו הנערים הקטנים כל זמן שהגיעו לכלל שידעו לשמור אותן, ומזה יש להבין שדעת רבותינו זכרונם לברכה להיות כל אדם מחזיק במצוה זו ורגיל בה, כי היא עיקר גדול ושמירה רבה מן העבירות וסולם חזק לעלות עמה להכנס בעבודת הבורא ברוך הוא. והמחמירים בקדושת המצוה ומניאים לב ההמון בדבריהם מהתעסק בה, אולי כוונתם לטובה, אבל באמת יש בזה מניעה לבני אדם בכמה מצוות והיא רעה רבה.
ואם ידעתי כי יסמכו הדורשים דרשות אלו על מעשה שנזכר בירושלמי בחד בר נש דאפקיד גבי חבריה כסא דכספא, ולזמן תבעיה ניהליה וכפר ביה, ואמר ליה בעל הכוס לא לך הימנית אלא לאילין שבראשך, וכוונתם לומר שיש חילול השם להתחסד בקצת מצוות ולהרשיע בקצתן. ולא כן ביתי אני עם האל, כי ידעתי שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ועם כל זה לא נמנעהו מהתעסק במצוה בעת רוח אלהים טובה תלבשהו לעשות טוב, כי מי יודע אם אולי ימשך בדרכו הטובה עד עת מותו, והמות פתאום תבוא. וכבר למדונו זכרונם לברכה שמצוה גוררת מצוה, וששכר מצוה מצוה. בכל אלה הדברים ומוסרים טובים קדמונו והורונו זכרונם לברכה, והמתחכמים להוסיף על דבריהם או לגרוע אינה חכמה.
בעל ספר החינוך טוען, בהתאם לשיטתו החינוכית העקרונית ש"אחרי המעשים נמשכים הלבבות", שחטאים אינם אמורים לעכב מלהניח תפילין: יש לו לאדם להניח תפילין בכל מצב, ויש לקוות שבעקבות הנחת התפילין הוא יתעורר לתשובה ולתיקון מעשיו הרעים.
לרב יהודאי גאון, בתשובה המובאת בספר 'שבלי הלקט', שיטה נוספת בעניין זה:
שאילו מקמיה דמרנא רב יהודאי גאון ז"ל... ואם בא אדם לומר לך תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל הכנפים, כך פירשו חכמים: במה דברים אמורים – בשעת הגזרה, שגזרו כל המניח תפילין ינקרו את מוחו, אמרו חכמים כל היודע בעצמו שהוא צדיק גמור כאלישע בעל הכנפיים שעשו לו נס בשעת הגזרות ומסר עצמו למות יניחם אפילו בשעת הגזרה, ואם לאו אל יביא עצמו לידי סכנה. שאם אתה אומר כן, ספר תורה גדול ומקודש שיש בו כמה פרשיות והוא שלם ואתה פותח וקורא בו בקול. וקל וחומר, תפילין צריכין גוף נקי שהן בנרתיקין שלהן, קרית שמע שהוא נתונה בתפילין על אחת כמה וכמה שצריכין גוף נקי ואסור לקרוא קריאת שמע, ואמרו חכמים: קטן היודע לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין כדי לחנכו במצות, וכל שכן בן י"ג שנה שחייב במצות תפילין... עד כאן סוף תשובות רבינו יהודאי גאון זצ"ל שפירש לדרב ינאי בשעת הגזרה, ונמצאו כל ההלכות תרוצות ועומדות.
לפי רב יהודאי גאון, דברי רבי ינאי מתפרשים כפשוטם ומלמדים שרק יחידי סגולה כאלישע בעל כנפיים יכולים להניח תפילין. אומנם הדברים אמורים דווקא לגבי הנחת תפילין בשעת הגזרה, ושלא בשעת הגזרה מחויב כל אדם בהנחת תפילין.
שיטה זו רמוזה בדברי רבנו חננאל:
ואין הלכה כרבי אליעזר, ולא כרבי יוסי הגלילי שמתיר בשר עוף בחלב, ולא כרבי ינאי שאמר תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים. ומפרשי רבנן כי לא אמר רבי ינאי אלא בשעת הגזרה וסמיך דהוא עריק ועבדי ליה נס.
לעומת זאת, המאירי מביא את דברי הירושלמי להלכה ומבין שאכן יש מקום להימנע מהנחת תפילין כשהאדם אינו נקי מעוונות:
מה שביארנו שהדברים אמורים במי שמיקל בהנחת תפלין דרך פירוק עול מצות הוא מפני שיש נמנעים מזה מצד אחר, והוא שהתפלין צריכים גוף נקי ושצריך להיזהר שלא יישן בהם ושלא יסיח דעתו מהם, וכל שכן שלא יתעסק בשום דבר לכלוך, מה שאין כל זה בציצית. ובתלמוד המערב הזכירו במקצת חכמים שהיו נזהרים שלא להניחם אלא בימים ידועים בשנה, והיה בהם מי שלא היה מניחם אלא אחר שבאו עליו יסורים ונתרפא, שהיה חושב בעצמו שמרקו היסורים את עונותיו, והיו סומכים זה למה שנאמר 'הרופא לכל תחלואיכי הגואל משחת חייכי המעטרכי חסד ורחמים'. וראה איך הפליגו בכונה, כלומר שהן צריכין גוף נקי מעבירות ומהרהורים, ואין ראוי להניחם אלא לאחר התשובה. וקצת חכמים נוהגים להניחם בימים שבין ראש השנה ליום הכפורים אחר התשובה והטבילה והוודויין, וכן הדבר נכון בעיני.
תפלין צריך הנושאם להיותו נקי מעבירות ומהרהורים רעים, עד שלא יתחלל שם שמים על ידו להיותו רשע בצורת צדיק. בברייתא אמרו: 'לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא' – שלא תהא מתעטף בציצית ומניח תפילין והולך ומרמה את הבריות, ונמצאת נושא שם שמים לשקר. ובירושלמי אמרו: חד בר נש חמא להדין חברא מוביל תפילין ברישיה... אמר ליה לא לדידך המנית אלא להלין דברישך הימנית, באותה שעה אמרו תפלין צריכין גוף נקי כאלישע.
פסיקת ההלכה
תפיסתו של הירושלמי הגיעה, בשינוי מסוים, גם לפסיקת ההלכה.
האורחות חיים כותב:
כתב הר"ם נ"ע: על הבחורים ששאלת, שהם מהרהרים אפי' בשעת קריאת שמע, לא יניחו תפלין, ואפילו חולי מעים ומי שאינו יכול לשמור נקביו אם לא בצער אסור להניחן, כל שכן שלא ינהג בהם קלות ראש בתאות נשים, ע"כ. וכן נמי משמע מהירושלמי, שמפרש גוף נקי ממחשבה רעה. הילכך מי שיודע בעצמו שאינו יכול להשמר ממחשבה רעה, כ"ש ממעשה, אסור להניחן.
הבית יוסף מעיר על עצם הקביעה שהרהור אסור בתפילין:
ותמיהני, דהא תניא בפרק שני דסוכה רבי יוסי אומר הילדים לעולם חולצין מפני שרגילים בטומאה, ופירש רש"י שרגילים בטומאה קא סלקא דעתך שמא יראו קרי, שההרהור מצוי בהם, ומתמה תלמודא לימא קסבר רבי יוסי בעל קרי אסור להניח תפילין, אמר אביי בילדים ונשותיהם עמהם עסקינן, שמא יבואו לידי הרגל דבר. הרי בהדיא דמשום הרהור לא מיתסר. ואפשר לומר דהר"ם מפרש דקא סלקא דעתך דמפני שרגילים בטומאה היינו שהן בעלי קריין, ובעל קרי אסור להניח תפילין, ומשום הכי מתמה דבעל קרי ודאי חייב בתפילין, ומיהו בעוד שהם עליו צריך שלא יהרהר, ואם אינו יכול להעמיד עצמו מלהרהר בשעה שהן עליו לא יניח.
מלבד זאת, הבית יוסף משיג על ההנחיה שהיודע שאינו יכול לשמור עצמו מהרהורים יימנע מהנחת תפילין:
ובספר ארחות חיים כתוב על הא דהר"ם וכן משמע מהירושלמי שמפרש גוף נקי ממחשבה רעה עכ"ל. ולי נראה דאין לפטרם ממצות תפילין מפני כך, אלא יש לכופם בדברים ולמשוך לבם ליראת שמים כדי שיסיחו לבם מדברי הבאי המזיקים לגוף ולנפש ויפנו לבם לקבל עליהם עול מלכות שמים.
עם זאת, השולחן ערוך (אורח חיים לח, ד) פוסק ש "המניח תפילין צריך ליזהר מהרהור תאות אשה", והרמ"א מוסיף ש"אם אי אפשר לו בלא הרהורים מוטב שלא להניחם". אומנם הגר"א (שם) טוען שהשולחן ערוך אינו מקבל את שיטתו ההלכתית של האורחות חיים, והוא מביא דין זה כהנהגה טובה וכזהירות בעלמא.
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב שלמה ליפשיץ.
עורך: יהודה רוזנברג, תשפ"ה.
[1] חלק משמעותי מדברינו מבוסס על דברי הרב מנחם כשר בספרו 'תורה שלמה' (כרך יב, מילואים אות מא, עמ' רנד–רנט).
[2] אומנם הירושלמי מביא שלרבן יוחנן בן זכאי ולרבי אליעזר הייתה הנהגה שונה: "רבן יוחנן בן זכאי לא הוון תפילוי זעין מיניה לא בקייטא ולא בסיתוא, וכך נהג רבי אליעזר תלמידו אחריו".
[3] מדברי רבי ינאי המובאים בפסיקתא רבתי נראה שאין לעבריין להניח תפילין, גם אם הוא אינו עובר עבירות בשעת הנחתן, הואיל ומחמת קדושת התפילין הן זוקקות גוף נקי מן העבירות. לעומת זאת, מדברי רב ביבי נראה שהבעיה היא דווקא בעשיית עבירות בשעה שהאדם מעוטר בתפילין, שכן בכך האדם 'נושא את שם ה' לשווא' – מעיד על עצמו כאילו הוא עבד ה' ובו בזמן הוא עובר על מצוותיו. [ידידי ר' יהודה רוזנברג העיר שדברי רב ביבי, שהעובר עבירות בשעה שהוא מעוטר בתפילין עובר על "לא תשא את שם ה' א-להיך לשוא", מתאימים להבנה שעלתה בשיעור על חובתו של העוסק בתורה להניח תפילין, ולפיה התפילין הן אות על היות מניחן עבד ה', ולכן עשיית עבירות כאשר האדם עטור בתפילין היא עדות שקר.]
[4] עי' אור זרוע (הלכות תפילין סימן תקלא) שהציע פירוש נוסף לדברי הירושלמי.
[5] וכן עולה מדברי האור זרוע (הלכות תפילין סימן תקלב). [וע"ע בדברי הרמב"ם (תפילין ד, יג) ובכסף משנה (שם)].
[6] עי' עוד במדרש שכל טוב (שמות יג, טז): "ולא קיימא לן כמאן דאמר תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים, שלא ניתנה תורה למלאכי השרת, שנאמר 'וזאת תורת האדם'".
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)