מצווה ב | מילה

 

א. מי חייב במילת הבן בקטנותו ובגדלותו

על פי הסוגיה בקידושין כט ע"א, שלושה הם החייבים במצוות מילה: האב חייב במילת בנו, בהעדרו חייבים בה בית הדין (דהיינו כלל הציבור), ואם הילד גדל ולא נימול – הוא חייב במילת עצמו. וכאן מעלה המנחת חינוך (ס"ק ד') ספק באשר להיקף חובתו של האב. על פי הבנה קיצונית למדיי, שהוא מתייחס אליה בקצרה, חובתו הייחודית של האב היא רק במילה בזמנה, דהיינו ביום השמיני:

"דעיקר הילפותא דאב מצווה על בנו הוא מן פסוק 'וימל אברהם את יצחק בנו וכו' כאשר צוה אותו אלקים', מוכח דנצטוה על זה, ומילת יצחק היה בן ח' ימים".

לפי הצעה זו, לאחר היום השמיני אין עוד מעמד ייחודי לאב, והוא חייב במילה שלא בזמנה של הקטן ככל אחד מישראל. אפשרות זו עולה כבר בדברי המבי"ט (קרית ספר מילה א):

"דבאביו כתיב יום ח', ובבית דין לא כתיב אלא סתם 'המול לכם', משמע דמילה בזמנה על האב, ואם נמנע הוא – מלין אותו בית דין".

אולם, מדובר בהבנה חריגה, וברמב"ם (מילה ג, א) מבואר שהקיום הייחודי שיש לאב במילת בנו אינו מצומצם ליום השמיני.

המנחת חינוך עצמו לא היה איתן בדעתו לגבי אפשרות זו, אך הוא עדיין התלבט בין שתי אפשרויות שונות: האם האב מחויב במילת בנו רק כל עוד הבן קטן ואינו מחויב במילת עצמו, או שמא הוא נותר בחיובו למול את בנו כל חיי הבן. לפי האפשרות השנייה, יש שניים החייבים במילת הבן במקביל, והמנחת חינוך סבור שהאב אף קודם לבן בחיובו. לכן, למשל, אם אדם אחר קדם ומל את הבן, ובכך התחייב לפי חלק מהפוסקים בקנס של י' זהובים על גזילת מצווה, עליו לשלם קנס זה לאב.

המנחת חינוך רצה לדייק מלשון הרמב"ם בהלכות קרבן פסח שחיובו של האב אינו אלא בבן קטן, ולהלן נראה שיש לדון בראיה זו. ברם, הדברים מפורשים לחלוטין בדבריו של הרמב"ם בפירוש המשנה במסכת שבת (יט, ו): "ואם גדל הילד והגיע לכלל עונשים – נסתלק החיוב מעל כל אדם ונתחייב הוא למול את עצמו מיד".

 

אופי חיוב האב במילת בנו

לכאורה יש מקום לומר שקביעתו של הרמב"ם משקפת תפיסה עקרונית של חובת האב במילת בנו – המצווה ביסודה מוטלת על הבן הנימול, אלא שהתורה מעוניינת שאדם יימול בגיל שמונה ימים, ואם עבר זמן זה – מוקדם ככל האפשר, ועל כן היא הטילה את החיוב על גורמים אחרים, אך אין זה אלא כאפוטרופסות עבור החייב העיקרי במצווה זו, שהוא הבן. כשם שבית הדין הוא, בפשטות, כעין אפוטרופוס, כך גם האב אינו מקיים בכך חובה ישירה שלו כאב אלא מחליף את הבן, אשר אינו מסוגל בקטנותו לקיים את מצוות המילה.

חיזוק לגישה זו ניתן להביא מדבריו של הרשב"א בתשובותיו. בתשובה אחת (ב, שכא) נוקט הרשב"א שביחס למצוות פדיון הבן האב נותר בחיובו גם לאחר שהבן גדל, ובתשובה אחרת (א, רמה) הוא מביא בשם בעל העיטור שמצוות מילה "מוטלת על בית דין, ואינה כפדיון, שמוטל על האב". נראה שלגישה זו מצוות פדיון הבן, כשמה כן היא – מצווה המוטלת ביסודה על האב, והוא אינו רק ממלא מקומו של הבן, שהיה אמור לפדות את עצמו, ולעומת זאת במצוות מילה האב ממלא תפקיד הדומה לזה של בית דין, המבצע את המצווה עבור הקטן, שאינו יכול לעשות כן בעצמו, והנפקא מינה לכך היא אם החיוב נותר בעינו גם לאחר שהבן גדל.

אומנם, בדבריו של ראשון אחר ניתן לראות הבחנה הפוכה בין חובת האב במילת בנו לחובתו בפדיון בנו, והבחנה זו כבר מועלית כהסבר לשיטתו של הרמב"ם. הריב"ש בתשובותיו (סימן קל"א) עמד על נוסח ברכת המצווה לפי הרמב"ם, לאור הכלל ש"כל העושה מצוה... אם  עשה אותה לעצמו מברך 'לעשות', עשה אותה לאחרים מברך 'על העשייה'" (הלכות ברכות יא, יא). לגבי פדיון הבן כותב הרמב"ם (ביכורים יא, ה) ש"הפודה את בנו מברך 'אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון הבן'... ואם פדה עצמו מברך 'לפדות הבכור'", כלומר הפודה עצמו מקיים מצווה בעצמו, ואילו הפודה את בנו הוא בגדר עושה מצווה לאחרים, שכן הבן הוא החייב במצווה. לעומת זאת, לגבי מילה כותב הרמב"ם ש"המל מברך קודם שימול 'אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה' אם מל בן חבירו, ואם מל את בנו מברך 'וצונו למול את הבן'" (הלכות מילה ג, א). הריב"ש מבאר שבפדיון "עקר המצוה בעצמו, אלא שבקטנותו אי אפשר", ונמצאנו למדים שבמילה אין הדבר כן, אלא האב מצווה למול את בנו כחובה מהותית שלו ולא כאפוטרופוס המקיים את המצווה במקום הבן, שהוא החייב האמיתי בה.

נראה שאי אפשר לומר שלשיטת הרמב"ם אין לאב מעמד ייחודי במילת בנו מלבד אחריותו לחובת הבן, וזאת לאור דבריו של הרמב"ם שם ביחס לברכה נוספת:

"ואבי  הבן מברך ברכה אחרת: 'בא"י אמ"ה אקב"ו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו'. מצוה על האב למול את בנו יתר על מצוה שמצווין ישראל שימולו כל ערל שביניהן, לפיכך אם אין שם אביו אין מברכין אחריה ברכה זו. ויש מי שהורה שיברכו אותה בית דין או אחד מן העם, ואין ראוי לעשות כן".

מדברי הרמב"ם נראה שיש קיום מיוחד באב המל את בנו ומכניסו בבריתו של אברהם אבינו, כאשר המצווה מכוננת רצף בין דורי של הברית, המתחיל במילת יצחק על ידי אברהם, ואפשר שאף יותר מאשר במילתו של אברהם עצמו.

אם כנים דברינו, נראה שקביעתו של הרמב"ם שחובת האב פוקעת כאשר הילד גדל אינה משקפת תפיסה עקרונית שלפיה חובת האב במילת בנו אינה אלא בגדר אפוטרופסות למילת הבן: נראה שלאב יש חובה עצמאית במילת בנו, אך כאשר הבן גדל והופך לבר חיובא בפני עצמו חובתו במילת עצמו מפקיעה את חובת האב, שכן חובת האדם על עצמו אינה מותירה מקום לחובות של אחרים המופנות כלפיו.

 

האם האב חייב למול את בנו בעצמו?

ביטוי נוסף למעמדו הייחודי של האב במילת בנו מופיע בדברי השולחן ערוך (יורה דעה רסה, ט): "אבי הבן עומד על המוהל להודיעו שהוא שלוחו". המוהל יכול למול את הבן כאחד מן הקהל, דהיינו מכוח חובת בית הדין, ועל כן חשוב שאבי הבן יבהיר שהוא עושה זאת כשלוחו של האב, החייב באופן אישי במילת בנו, אלא ששלוחו של אדם כמותו.

אומנם, על שיטה זו קמו חולקים משני כיוונים הפוכים. כיוון אחד הביא הרמ"א (דרכי משה יורה דעה רסד, א) בשם האור זרוע, ולפיו אם האב יודע למול בעצמו – אסור לו למסור זאת למוהל אחר. האור זרוע לא נימק את שיטתו, והרמ"א תמה עליו: "מאי שנא ממצוה אחרת, דיכול לעשות שליח במקומו?".

הש"ך (חושן משפט שפב, ד, ודבריו הובאו גם במנחת חינוך) החמיר בנקודה זו, וקבע על בסיס שיטתם של כמה ראשונים שאב המוסר את מילת בנו לאדם אחר מבטל בכך את חובתו הייחודית במילת בנו ועובר לדרגה השנייה של חובת בית הדין למול את הבן, והוסיף: "וכתבתי זה לפי שראיתי כמה אנשים מכבדים לאחרים למול את בניהם אף שהם בעצמם יכולים למול, ולדעתי הם מבטלים מצוה עשה ומצוה גדולה של מילה, ויש לב"ד לבטל הדבר הזה". מדברי הש"ך נראה שאין לו ביקורת על אב שאינו יודע למול, אך גם אב זה אינו מקיים את המצווה המתקיימת רק כאשר האב מל את בנו בידיו (וצריך עיון אפוא מדוע לא נתחייב כל אב להתאמץ ללמוד למול, או לכל הפחות לבצע את חיתוך העורלה). מדובר בביקורת קשה ביותר על קיום המצווה בכנסת ישראל לדורותיה, ואני תמה על הש"ך שהעלה אותה בהקשר אגבי, בחושן משפט, ולא הזכירה כלל ביורה דעה, בהלכות מילה, שם כאמור נקטו השולחן ערוך והרמ"א שאף שיש לאב חובה ייחודית במילה יכול הוא לקיימה על ידי שליח, שכן שלוחו של אדם כמותו.[1]

דבריו של הש"ך בחושן משפט מתבססים על דברי הרמ"א שם, שכשלעצמם מבוססים על דברי הרא"ש בחולין (ו, ח). הרא"ש והרמ"א נקטו שכאשר אדם מעוניין למול את בנו בעצמו ואדם אחר קדמו ומל ללא רשותו, האדם שחטף את המצווה חייב לפצות את האב בעשרה זהובים על גזלת המצווה, אך כאשר אדם מינה מוהל פלוני למול את בנו ובא אלמוני ומל ללא רשות, אין הוא חייב לפצותו. הש"ך הבין שכאשר האב אינו מל בעצמו הוא מאבד את מצוותו הייחודית, ומכאן ואילך כל ישראל שווים במצווה זו, וזו הסיבה לכך שאסור לאב למסור את המילה לאחר. אולם, מכיוון שביורה דעה מבהיר הרמ"א במפורש שלעניין מילה שלוחו של האב כמותו, נראה שיש לבאר את דבריו אחרת. הרמ"א סבור כנראה שכאשר האב ממנה את המוהל לשליח הוא מקיים באמצעותו את המצווה, אך קנס עשרה זהובים אינו על אובדן הקיום ההלכתי אלא על שמחת עשיית המצווה שנגזלה ממי שרצה לעשות את המצוה בגופו,[2] וזאת לא ניתן לומר אלא ביחס לאב שרצה למול את בנו בעצמו.

מכל מקום, דרך אחת להשיג על דברי השולחן ערוך היא כאמור לומר שחובת האב במילת בנו היא לעשות את מעשה המילה בגופו, ולעניין זה אין אומרים ששלוחו של אדם כמותו. הדרך ההפוכה היא לומר שהאב מקיים את חובתו במילת בנו גם בלי לעשות את מעשה המילה בעצמו או על ידי שלוחו. וזאת כיצד? חלק מן הראשונים חידשו שחובת האב אינה במעשה המילה אלא בתוצאתו – לדאוג לכך שבנו יהיה מהול:

• הרי"ד הסביר בתוספותיו (קידושין כט ע"א) שמצוות מילה אינה מצוות עשה שהזמן גרמא, אף שניתן למול רק ביום ולא בלילה, משום ש"נהי דקבוע הזמן לבן הנימול, אבל האב, שציוהו הבורא להתעסק במילת בנו, העסק ההוא אין לו זמן, שבין ביום ובין בלילה יטרח ויכין צרכי מילת בנו".
• המהר"ח אור זרוע (סימן י"א) הדגיש שאין במעשה המילה חובה מיוחדת הנוגעת לאב או לשלוחו, משום שעיקר מצוות המילה היא באות הברית החתום בבשר ולא במעשה המילה. המהר"ח אור זרוע הביא ראיה לכך מהמעשה בדוד המלך, אשר בהיותו במרחץ חשש שהוא עירום מן המצוות, ומשנזכר במקום המילה נחה דעתו, וזאת משום שמצוות המילה אינה במעשה המילה אלא בהיותו של האדם חתום באות ברית קודש.

נראה שלדעת השולחן ערוך והרמ"א, שהאב יוצא ידי חובתו מדין שלוחו של אדם כמותו, יש מקום לומר שיש שני חיובים שונים במילה. חיוב אחד אכן מתמקד בתוצאה – שאות ברית קודש חתום בבשרנו. אך לצד זאת יש חיוב נוסף במעשה המילה. כפי שכותב הגר"א בביאורו לשו"ע, הסיבה לכך שהאב צריך לעמוד על המוהל להודיע שהוא שלוחו היא שהמילה דומה לקרבן, ובעל הקרבן צריך לעמוד על הכהן המקריב להודיע שהוא שלוחו, כדברי המשנה בתענית (כו ע"א) "וכי היאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו?". את דימוי המילה לקרבן מסמיך הגר"א על מדרש ויקרא רבה (אמור פרשה כ"ז):

"א"ר יצחק: משפט אדם ומשפט בהמה שוים, משפט אדם – 'וביום השמיני ימול בשר ערלתו', ומשפט בהמה – 'ומיום השמיני והלאה ירצה'".

נראה אפוא שיש לאב מצווה במעשה המילה כמעין קרבן זוטא, שאף שקרבן אדם תועבה הוא, יש מעשה סמלי בהקרבה שבמילה, ולצד זאת יש קיום בתוצאת המילה, באות ברית קודש החתום בבשר הבן.

 

הוכחת המנחת חינוך מהלכות קרבן פסח

כפי שהבאתי לעיל, המנחת חינוך, שהסתפק אם האב חייב גם במילת בנו הגדול, הכריע ספק זה על פי דברי הרמב"ם בהלכות קרבן פסח (ה, ה):

"כשם שמילת עצמו מעכבתו מלעשות פסח כך מילת בניו הקטנים ומילת כל עבדיו, בין גדולים בין קטנים, מעכבת אותו, שנאמר 'המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו', ואם שחט קודם שימול אותם – הפסח פסול".

המנחת חינוך מבין מדברי הרמב"ם שלא העובדה שבניו של אדם אינם נימולים היא המעכבת אותו מעשיית קרבן פסח, שאם כן, הדבר היה מעכב גם בבניו הגדולים. ביטול מצוות מילה הוא אפוא המעכב, ומוכח שאדם חייב במילת עבדיו בין גדולים בין קטנים, אך באשר לבניו אין הוא חייב אלא במילת הקטנים בלבד.

אולם, אפשר שאין מכאן ראיה, משום שלמרות דברי המנחת חינוך, אין זה ברור שמצוות מילה היא המעכבת בקרבן פסח. הגמרא ביבמות (עא ע"ב) מתייחסת למצב שבו לא הייתה אפשרות למול בזמן ההקרבה, וממילא ההימנעות ממילה לא עיכבה, ומביאה דוגמה לכך – "כגון שהיו אביו ואמו חבושין בבית האסורין". בפשטות, האֵם אינה חייבת במילת בנה,[3] ומוכח אפוא שלא חובת המילה הפורמלית היא המעכבת, אלא העובדה שיש בביתך אדם שמצופה ממך לדאוג למילתו. בהקשר זה אפשר שאֵם שאינה מלה את בנה נפסלת מקרבן פסח, שכן היא מותירה בביתה את הערל, ואילו אב לבן גדול, המצוּוה למול את עצמו, אינו נפסל מקרבן פסח, על אף שגם הוא מצווה במילת בנו, משום שמדובר באחריות המוטלת בראש ובראשונה על הערל עצמו. דברים אלו טעונים עיון נוסף, ואני מעלה אותם כאן למחשבה בלבד. כפי שהבאתי לעיל, אף אם מדברי הרמב"ם כאן אין ראיה, מדבריו בפירוש המשנה מוכח בעליל שאין האב חייב אלא במילת בנו הקטן.