סמיכת גאולה לתפילה
צורך תפילה או צורך גאולה
בשיעור החמישי עסקנו בברכות קריאת שמע, ובמהלך השיעור – בביאור שיטת האור זרוע – העלינו הצעה שברכות קריאת שמע הן חלק מן התפילה. בשיעור זה נבחן טענה זו לאור דין 'סמיכת גאולה לתפילה'.
נאמר בגמרא:
דאמר רבי יוחנן: איזהו בן העולם הבא? זה הסומך גאולה לתפלה של ערבית. רבי יהושע בן לוי אומר: תפילות באמצע תקנום.
הגמרא מביאה מחלוקת אם יש לסמוך גאולה לתפילה בערבית, ומדבריה עולה שלכולי עלמא יש לסמוך גאולה לתפילה בשחרית.
מדברי הראשונים עולות שתי הבנות מרכזיות בביאור דין זה. רש"י כותב:
זה הסומך – וכל שכן דשחרית, דעיקר גאולת מצרים בשחרית הוה, כדכתיב 'ממחרת הפסח יצאו בני ישראל'. וסמיכת גאולה לתפלה רמזה דוד בספר תהלים, דכתיב 'ה' צורי וגואלי' וסמיך ליה 'יענך ה' ביום צרה'. ואמרינן בברכות ירושלמי: מי שאינו סומך גאולה לתפלה למה הוא דומה – לאוהבו של מלך שבא ודפק על פתחו של מלך, יצא המלך ומצאו שהפליג – אף הוא הפליג, אלא יהיה אדם מקרב להקדוש ברוך הוא אליו, ומרצהו בתשבחות וקלוסין של יציאת מצרים, והוא מתקרב אליו, ובעודו קרוב אליו יש לו לתבוע צרכיו.
מדבריו עולה ש'סמיכת גאולה לתפילה' היא מדיני התפילה – לפני העמידה בתפילה, שבה האדם שואל צרכיו, עליו 'לרצות' את ה' "בתשבחות וקילוסין של יציאת מצרים".
לעומת זאת, מדברי רבנו יונה עולה הבנה שונה:
איזהו בן העולם הבא, זה הסומך גאולה של ערבית לתפלה של ערבית – יש להקשות, וכי מפני שסומך גאולה לתפלה יש לו שכר כל כך שיהיה בן עוה"ב. ואומר מורי הרב, שהטעם שזוכה לשכר גדול כזה, מפני שהקב"ה כשגאלנו והוציאנו ממצרים היה להיותנו לו לעבדים, שנאמר 'כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים', ובברכת גאל ישראל מזכיר בה החסד שעשה עמנו הבורא, והתפלה היא עבודה כדאמרינן 'ועבדתם את ה' אלהיכם' זו היא תפלה, וכשהוא מזכיר יציאת מצרים ומתפלל מיד מראה שכמו שהעבד שקונה אותו רבו חייב לעשות מצות רבו כן הוא מכיר הטובה והגאולה שגאל אותו הבורא ושהוא עבדו ועובד אותו, וכיון שמכיר שהוא עבדו מפני שגאלו ועושה רצונו ומצותיו נמצא שבעבור זה זוכה לחיי העולם הבא. ועוד אמר מורי נר"ו טעם אחר, מפני שכשמזכיר גאולת מצרים ומתפלל מיד הוא מראה שבוטח בה' בתפלה כיון שמבקש ממנו צרכיו, שמי שאינו בוטח בו לא יבקש ממנו כלום.
מדברי רבנו יונה עולה ש'סמיכת גאולה לתפילה' היא מדיני הגאולה – הביטוי לכך שה' הוא גואל ישראל הוא בכך שאנו עבדיו העומדים לפניו ומבקשים ממנו את צרכינו.
היבטים הלכתיים של שתי ההבנות
נראה כי הבנות אלו עומדות ביסוד מחלוקת הראשונים בפסיקת ההלכה בדין 'סמיכת גאולה לתפילה'.
התוספות הביאו את דברי רב עמרם גאון, שפסק שהואיל ותפילת ערבית רשות אין חובה לסמוך גאולה לתפילה בערבית:
ומיהו בסדר רב עמרם פירש, מה שאנו אומרים קדיש בין גאולה לתפלת ערבית לאשמועינן דלא בעינן מסמך גאולה דערבית לתפילה, משום דתפילת ערבית רשות.
בעלי התוספות עצמם חולקים וסוברים שהחובה לסמוך גאולה לתפילה קיימת על אף שתפילת ערבית רשות:
צריך לומר, דאפילו אי סובר רבי יוחנן כרב דאמר רשות היא, מכל מקום מחייב לסמוך.
מסברה דברי התוספות ברורים: גם אם אין חובה להתפלל ערבית, אם האדם מתפלל עליו לסמוך גאולה לתפילה. מהו, אם כן, טעמו של רב עמרם? מדוע הואיל ותפילת ערבית רשות אין צורך לסמוך בה גאולה לתפילה?
נראה כי שיטת רב עמרם גאון מבוססת על ההבנה ש'סמיכת גאולה לתפילה' היא מדיני הגאולה, ולכן אין מקום לחייב לסמוך גאולה לתפילה כאשר אין חובה להתפלל. לעומת זאת, שיטת התוספות מבוססת על ההבנה שסמיכת גאולה לתפילה היא מדיני התפילה, ולכן על אף שבערבית אין חובה להתפלל, הרוצה להתפלל הרי הוא מחויב להקדים ולרצות לפני שאילת צרכיו על ידי סמיכת גאולה לתפילה.[1]
הקהילות יעקב (סי' ב) טוען שהבנות אלו עומדות גם ביסוד מחלוקת הרמב"ם והראב"ד לגבי תפילת ערבית לפני זמן קריאת שמע.
הרמב"ם פוסק שאפשר להתפלל ערבית קודם זמנה:
המתפלל תפלה קודם זמנה לא יצא ידי חובתו, וחוזר ומתפלל אותה בזמנה. ואם התפלל תפלת שחרית בשעת הדחק אחר שעלה עמוד השחר – יצא. ויש לו להתפלל תפלת ערבית של לילי שבת בערב שבת קודם שתשקע החמה, וכן יתפלל ערבית של מוצאי שבת בשבת, לפי שתפלת ערבית רשות אין מדקדקין בזמנה, ובלבד שיקרא ק"ש בזמנה אחר צאת הכוכבים.
הראב"ד משיג על כך:
אמר אברהם, אין ראוי לעשות כן אלא לצורך שעה, והלא צריך לסמוך גאולה לתפלה.
לדעת הראב"ד לכתחילה אין להתפלל ערבית קודם זמן קריאת שמע, משום שהמתפלל באופן זה אינו סומך גאולה לתפילה. הקהילות יעקב מסביר שהראב"ד סבור ש'סמיכת גאולה לתפילה' היא דין בתפילה – לפני התפילה יש להקדים ולומר את ברכת הגאולה כריצוי לפני התפילה. בשל כך, לכתחילה אין להתפלל לפני זמן קריאת שמע, הואיל ובאופן זה התפילה נאמרת ללא הקדמת ברכת הגאולה לפניה. לפי הרמב"ם, לעומת זאת, 'סמיכת גאולה לתפילה' היא דין בגאולה, ולכן אין מניעה מלהתפלל שלא בזמן קריאת שמע, על אף שבאופן זה התפילה נאמרת ללא הקדמת הגאולה.
נפקותא נוספת להבנות אלו היא לגבי 'סמיכת גאולה לתפילה' בשבת.
האור זרוע כותב ש'סמיכת גאולה לתפילה' אינה נוהגת בשבת:
מצאתי בשם רבינו תם זצ"ל דבשבת אין לחוש לסמוך גאולה לתפלה, הואיל דנפק לן מהאי קרא ד'יענך ה' ביום צרה', ושבת לאו יום צרה הוא.
לדבריו, הואיל וסמיכת גאולה לתפילה נלמדת מסמיכות הכתוב "יענך ה' ביום צרה" לכתוב "ה' צורי וגואלי", בשבת, שאינו יום צרה, דין זה אינו קיים.
הבית יוסף חולק על דבריו:
ואין דבריו נראין, דההוא קרא סמך בעלמא, ובלאו ההוא קרא צריך לסמוך גאולה לתפילה.
אך השאגת אריה מקיים את דברי האור זרוע:
ולדעתי אין זה נכון בדעת האור זרוע, דוודאי אין טעמו משום דכתיב יענך כו' וסמיך ליה כו', דאינו דברים של טעם, דמה ענין יום צרה לסמיכת גאולה לתפלה. אבל... עיקר הטעם של סמיכת גאולה לתפלה כדי לקרב להקב"ה אליו על ידי קילוסין של יציאת מצרים, ובעודו קרוב אליו יש לו לתבוע צרכיו כדי שתקובל תפלתו, וזה לא שייך אלא בימי צרה, שהן ימי החול שאדם מתפלל בהן י"ח ברכות שיש בהן שאלת צרכיו וצרותיו של אדם, אבל לא בשבת, שאין מתפלל בהן אלא שבע שאין בהן שאלת צרכיו.
לדעתו, דברי האור זרוע מבוססים על ההבנה שסמיכת גאולה לתפילה היא מדיני התפילה: דין זה קיים דווקא בתפילת חול, שבה האדם מתחנן ומבקש את צרכיו, ואילו בתפילת שבת, שאינה תפילת בקשה אלא שבח, אין צורך לסמוך גאולה לתפילה.
קריאת שמע ותפילה כיחידה אחת
נעמיק בעולה מההבנות השונות ביסוד דין 'סמיכת גאולה לתפילה'. לפי ההבנה שסמיכת גאולה לתפילה היא מדיני התפילה, הגאולה והתפילה הן שתי יחידות שונות, ודין זה רק מלמד שיש להקדים את הגאולה לתפילה, כריצוי לקראת בקשת הצרכים שבתפילה. לעומת זאת, לפי ההבנה שסמיכת גאולה לתפילה היא דין בגאולה, אפשר להבין שיסוד הדין הוא שקריאת שמע וברכותיה מצטרפות למערכת אחת עם התפילה, שבה האדם מקבל על עצמו עול מלכות שמיים.[3]
הבנה זו, שקריאת שמע וברכותיה מצטרפות עם התפילה ליחידה אחת של קבלת עול מלכות שמיים, משתמעת מדברי הגמרא בפרק השני:
ואמר רבי יוחנן: הרוצה שיקבל עליו עול מלכות שמים שלמה – יפנה ויטול ידיו, ויניח תפילין ויקרא קריאת שמע ויתפלל, וזו היא מלכות שמים שלמה.
על דברים אלו אפשר להוסיף שהחיבור של קריאת שמע וברכותיה עם התפילה מעצב את אופייה של התפילה. תפילה ביסודה היא בקשת צרכים,[5] אך כאשר היא נאמרת לאחר קריאת שמע וברכותיה ומשתלבת עימם ליחידה אחת, הרי היא נעשית לחלק מקבלת עול מלכות שמיים – 'עבודה שבלב', ביטוי לעבדותנו לה' והיותו אלוהינו.
יש להעמיק את הדברים על פי הנאמר בגמרא בסוף הפרק השני:
אמר רבי אלעזר: מאי דכתיב 'כן אברכך בחיי בשמך אשא כפי'? 'כן אברכך בחיי' – זו קריאת שמע, 'בשמך אשא כפי' – זו תפלה. ואם עושה כן עליו הכתוב אומר 'כמו חלב ודשן תשבע נפשי', ולא עוד אלא שנוחל שני עולמים, העולם הזה והעולם הבא, שנאמר 'ושפתי רננות יהלל פי'.
נראה – ויסוד הדברים בקרן אורה (שם, ד"ה בפרק) – שדרשת רבי אלעזר מבוססת על ההבדל בין שני חלקי הפסוק: "כן אברכך בחיי, בשמך אשא כפי". הפסוק פותח בחיים ומסיים בכפיים – כפות הידיים. החיים הם החלק הפנימי באישיותו של האדם, ואילו הידיים הן החלק החיצוני, המעשי, כפי שעמלו של האדם נקרא 'יגיע כפיו'. רבי אלעזר מקביל בין החיים וכפות הידיים ובין קריאת שמע ותפילה. בקריאת שמע האדם מגדיר את אמונתו ומבטא את תוכן חייו, את אהבתו לה' ואת מסירות נפשו על אהבה זו. בקריאת שמע עוסק האדם בעצם החיים. בתפילה, לעומת זאת, האדם עוסק בצדדים המעשיים של החיים, בבקשת צורכי הגוף – רפואה, פרנסה, גאולה. רבי אלעזר רואה בכך חיבור של שני עולמות – העולם הזה והעולם הבא, עולם הפנימיות ועולם החיצוניות, עולם המעשה ועולם הנשמה. הקורא קריאת שמע ומתפלל באופן זה הרי הוא חי בהרמוניה בין הפנימיות לחיצוניות, בין הנשמה לגוף, בין העולם הזה לעולם הבא. מטעם זה, מבאר הקרן אורה, הפליגו החכמים במעלת הסומך גאולה לתפילה וראו אותו כ'בן העולם הבא':
דאמר רבי יוחנן: איזהו בן העולם הבא? זה הסומך גאולה לתפלה של ערבית.
על פי דברים אלו, המעבר מקריאת שמע לתפילה הוא מעין 'יציאה' מהפנים החוצה, מפנימיות החיים לעולם המעשה. אומנם ביחס בין קריאת שמע לתפילה יש בחינה נוספת, הפוכה במידת מה: קריאת שמע היא מעין הכנה לתפילה, שכן בתפילה יש עמידה לפני ה', דבר שאינו קיים בקריאת שמע; וכדברי רש"י בביאור טעם הדין שרק בתפילה חובה לכסות את הלב:
לתפילה צריך הוא להראות את עצמו כעומד לפני המלך ולעמוד באימה, אבל קריאת שמע אינו מדבר לפני המלך.
נעמיק בהבדל בין קריאת שמע לתפילה. בקריאת שמע האדם נמצא בתוך מערכת חייו הרגילה, ובה הוא מקבל עול מלכות שמים, כפי שעולה מדינים שונים:
תנו רבנן, בית הלל אומרים: עומדין וקורין, יושבין וקורין, ומטין וקורין, הולכין בדרך וקורין, עושין במלאכתן וקורין.
האומנין קורין בראש האילן ובראש הנדבך, מה שאינן רשאין לעשות כן בתפלה.
בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב, ובאמצע שואל מפני היראה ומשיב, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: באמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד, ובפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם.
בתפילה, לעומת זאת, האדם מתנתק מעולמו, ממקומו ומעיסוקיו, והוא רואה את עצמו כעומד אל מול השכינה:
אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש. חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין, כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים. אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו, ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק.
היה רוכב על החמור – ירד ויתפלל, ואם אינו יכול לירד – יחזיר את פניו, ואם אינו יכול להחזיר את פניו – יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים. היה מהלך בספינה או באסדא – יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים.
יש בדברים אלו כדי לעמוד על מורכבותה של התפילה: מחד גיסא – בקשת צורכי הגוף, ומאידך גיסא – עמידה לפני ה'. מורכבות זו מעלה שאלות עקרוניות ביחס לתפילה: האם ביסודה היא שאילת צרכים או עצם העמידה לפני ה'? מהי הגדרתה של התפילה – בקשת רחמים או "עבודה"? האם התפילה היא זכות ואפשרות שניתנה לאדם או חובה ומצווה? בעזרת ה' שאלות אלו יידונו בשיעורים הבאים, שבהם נעסוק בהלכות תפילה.
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב שלמה ליפשיץ.
עורך: יהודה רוזנברג, תשפ"ה.
[1] וכן כותב הדברי דוד (שם): "שם תוס' ד"ה א"ר יוחנן. ומיהו בסדר רב עמרם כו'... עיקר ראייתם אינו מוכרח כ"כ, כמבואר למעיין. אך בגוף הדין נראה לי להביא ראיה לדבריהם, דודאי לא תליא בזה כלל... דהא חזינן דאדרבא בתפלת רשות בעינן טפי שיהיה על צד היותר טוב, כמ"ש הרא"ש והטור לענין תפלת נדבה דבעינן שיהיה זריז וזהיר לכוון היטב בתפלתו, דאם לא כן למה לי רוב זבחכם כו'".
[2] הבית יוסף מוסיף: "ועוד דתפילת שבת במקום תפילת חול דענייה בעת צרה היא"; ואין כאן המקום לדון ביחס בין תפילת שבת לתפילת חול.
[3] על פי הבנה זו, סמיכת גאולה לתפילה אינה נעשית על ידי ברכת הגאולה לבדה אלא גם על ידי קריאת שמע וברכותיה. עי' בספרו של אבי מורי, הרב אליהו ליפשיץ, 'תורת אמך' (עמ' 42) שהביא מקורות שמהם עולה כך.
[4] הגרי"ד סולובייצ'יק (שיעורים לזכר אבא מרי, בעניין סמיכת גאולה לתפילה) מרחיב בעניין זה ומבחין בין סמיכת גאולה לתפילה בשחרית ובערבית, עיי"ש.
[5] כדברי רש"י (שבת י. ד"ה חיי עולם): "תפלה צורך חיי שעה היא – לרפואה, לשלום ולמזונות".
[6] וע"ע בדברי הגמרא ביומא (יט:): "'ודברת בם' – בם ולא בתפילה", על פי ביאור התוספות (שם, ד"ה בם): "נראה לי בם שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד ולא בתפלה, דאמרינן אפילו מלך שואל בשלומו לא ישיבנו אפי' נחש כרוך על עקיבו לא יפסיק". (ועי' רש"י (שם ד"ה בם וד"ה ולא בתפלה) שביאר באופן אחר.)
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)