דילוג לתוכן העיקרי

מצווה שצה | מעשר ראשון

קובץ טקסט

המינים החייבים בתרומות ומעשרות

אילו מינים חייבים מדאורייתא בהפרשת תרומות ומעשרות? המנחת חינוך (ס"ק ב) מציג שלוש שיטות בראשונים בנושא זה. השיטה המרחיבה ביותר היא שיטת הרמב"ם:

"כל אוכל אדם הנשמר שגידוליו מן הארץ חייב בתרומה, ומצוה עשה להפריש ממנו ראשית לכהן, שנאמר 'ראשית דגנך תירושך ויצהרך... תתן לו' – מה דגן תירוש ויצהר מאכל בני אדם וגידוליו מן הארץ ויש לו בעלים, שנאמר 'דגנך', אף כל כיוצא בהן חייב בתרומות, וכן במעשרות". (הלכות תרומות ב, א)

"הירקות, אף על פי שהן מאכל אדם, אינן חייבין במעשרות אלא מדבריהן, לפי שנאמר במעשר 'תבואת זרעך' – תבואה וכיוצא בה, אבל הירקות אינן בכלל התבואה. וכן יראה לי שהוא הדין בתרומה, שהרי נאמר בה 'דגנך תירושך ויצהרך' – כל הדומה לאלו, אבל תרומת הירק מדבריהם כמעשר".  (שם, ו)

המנחת חינוך מבהיר שכל מין צומח של אוכל אדם חייב מדאורייתא לשיטה זו, ובכלל זה קטניות וכדומה, מלבד ירק.

שיטה שנייה היא שיטת התוספות (ראש השנה יב ע"א ד"ה תנא) ראשונים נוספים, שלפיה רק דגן, תירוש ויצהר חייבים מדאורייתא. המנחת חינוך מתייחס לשאלה חשובה במסגרת שיטה זו – האם ב"תירוש" ו"יצהר" הכוונה דווקא ליין ושמן או גם לענבים וזיתים כפירות. הרמב"ן על התורה (דברים יד, כב) נקט פרשנות מצמצמת בשאלה זו:

"ופירוש 'תירוש' היין החדש אשר ישיקו היקבים, ו'יצהר' – השמן אשר בהן... הדבר המתבאר בגמרא מן התלמוד הבבלי והירושלמי ופשוטו של מקרא כך הוא, שאפילו זיתים וענבים מעשר שלהם אינו מן התורה עד שיעשו תירוש ויצהר".

אפשר להבין שלשיטה זו לא הפרי הוא שחייב מהתורה בהפרשת תרומות ומעשרות אלא התוצר המשובח שלו – היין והשמן. אולם נראה יותר לומר שבתפיסת התורה היין והשמן אינם אלא התצורה השלמה והמימוש של פרי הגפן והזית, שהעינב והזית אינם אלא שלב גולמי בדרך אליו, ועל כן הם הפרי שחייב בתרומות ומעשרות. כך אפשר לראות בברכה הייחודית שנתקנה על היין, שאינה מזכירה את המילה 'יין' אלא את "פרי הגפן", אף שאי אפשר לברך אותה על ענבים. בפשטות נראה גם שברכת "בורא פרי העץ" מועילה ליין אלא שיש לו ברכה ייחודית שהיא עדיפה.[1] גם באשר לשמן עולה מן הסוגיה בברכות (לה ע"ב) שעקרונית ברכתו "בורא פרי העץ" אלא שאין לברך על שתייתו בנפרד משום שהוא מזיק.[2]

אולם ממקורות אחרים בראשונים עולה שענבים וזיתים חייבים אף הם בתרומות ומעשרות מהתורה. רש"י (בבא מציעא פח ע"ב ד"ה בענבים) והתוספות (שם ד"ה כי) נקטו שכך הוא הדין, ובלבד שהם מיועדים לאכילה, שכן אם הם מיועדים להפקת יין ושמן – עדיין לא הגיע גמר מלאכתם. מכאן עולה שיש דרכי שימוש שונות בזיתים וענבים, וכאשר הם מיועדים ליין ולשמן אכן גמר מלאכת הפרי הוא הסחיטה, אך גם כאשר הם מיועדים לאכילה יש להם מעמד מיוחד המביא לכך שרק הם חייבים בתרומות ומעשרות. ויעוין עוד ברמב"ן שם שנקט דרך שונה מזו שבפירושו על התורה, אף שיש קרבה רעיונית בין הדברים:

"ואפשר דאפילו זתים וענבים שחשבן לאכילה חייבין במעשר דבר תורה, אלא מיהו לא מפני שהם בכלל תבואה, אלא דכיון דתירוש ויצהר חייב אף הן חייבין, שהרי לתירוש ויצהר הם עומדים, ואף על פי שחשב עליהם לאכילה לא נפטרו מן המעשר".

מבואר בדברי הרמב"ן שמבחינה עקרונית רצתה התורה לחייב את היין והשמן בתרומות ומעשרות, אלא שהענבים והזיתים הם המינים המביאים אל היין והשמן, ובתור שכאלו הם כבר נתחייבו בתרומות ומעשרות בפני עצמם.

השיטה השלישית שמביא המנחת חינוך היא שיטת הראב"ד כפי שהובאה בשיטה מקובצת (בבא מציעא פח ע"ב):

"ונראה לי דכל שבעת המינים שהם חייבים בבכורים חייבים בתרומה ומעשרות, דגמר 'ראשית' – 'ראשית': 'מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה' ו'רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ'".

המנחת חינוך תמה על הסתירה בין דברים אלו של הראב"ד ובין שיטתו בהשגה על הרמב"ם (מעשר א, ט) שחיוב מעשר של שאר אילנות, מלבד תירוש ויצהר, אינו מהתורה. ברם מלבד זאת שמהמשך דברי הראב"ד המצוטטים אפשר להבין שהוא אינו דבק בשיטה מחודשת זו, כפי שנראה יש עוד התבטאויות של הראב"ד במקומות שונים שאינן עולות בקנה אחד, ואין זה דבר חריג בתורתו.

כעת ננסה לעמוד על ההיגיון שמאחורי השיטות השונות מעבר להוכחות מן הפסוקים, ובדברים שלהלן איעזר רבות בדבריו של מורנו הרא"ל זצ"ל שיצאו לאחרונה לאור בספר שיעוריו המאלף על מסכת תרומות בעריכת הרב נעם ורשנר.

אפשר להתחיל בבחינת מעמדם הייחודי של דגן, תירוש ויצהר. ייתכן שייחודם מתקשר לכך שאלו שלושת מיני הצומח הקרבים על גבי המזבח במסגרת מנחות ונסכים, ואפשר להבין קשר זה בשתי דרכים.

על פי הדרך האחת, העובדה שמינים אלו הם המינים הקרבים אינה בעלת משקל בפני עצמה, אך היא מעידה על היותם גידולים חשובים ומרכזיים, ואותם גידולים מרכזיים הם אלו שנתחייבו בתרומות ומעשרות מדאורייתא. ייתכן שאפשר למצוא הד לגישה כעין זו דווקא בשיטה המרחיבה את חיוב תרומות ומעשרות מהתורה מעבר לדגן, תירוש ויצהר. הרמב"ם, לדוגמה, למד את חיוב כלל המינים בתרומות ומעשרות כהרחבה של דגן, תירוש ויצהר: "שנאמר 'ראשית דגנך תירושך ויצהרך תתן לו' – מה דגן תירוש ויצהר מאכל בני אדם וגידוליו מן הארץ... אף כל כיוצא בהן חייב". אפשר להבין מדברי הרמב"ם שמבחינה רעיונית החיוב הבסיסי הוא בדגן, תירוש ויצהר בתור הגידולים המרכזיים, אלא שהדבר הורחב לכל כיוצא בהם שהוא מאכל בני אדם וגידולו מן הארץ.

על פי גישה זו, אפשר גם שניתן יהיה להבחין בין עוצמת החיוב בדגן, תירוש ויצהר ובין זו שבשאר המינים. כך למשל אפשר לראות באחד המקומות שהראב"ד מתבטא בסוגיה זו, ובו הוא דווקא מצטרף לשיטת הרמב"ם המרחיבה, אך מעלה בכל זאת הבחנה בין דגן, תירוש ויצהר לשאר מינים:

"שאין חייבים מיתה אלא על תרומת דגן תירוש ויצהר ועל הטבל שלהן, אבל שאר מינין תרומה נוהגת בהן, וכן מעשרות, אבל אין חייבין על תרומתן מיתה ולא על טבלן".   ("כתוב שם" חולין מד ע"ב באלפס)

הראב"ד נוקט כאן ששאר מינים חייבים בתרומה, אבל אין בהם חיוב מיתה בידי שמיים לזר האוכל את התרומה או למי שאוכל את הטבל. אפשר להבין שאכן חיוב התרומה ביחס למינים אלו אינו אלא הרחבה של החיוב היסודי שנאמר לגבי דגן, תירוש ויצהר, שהם הגידולים המרכזיים.

אומנם שיטה זו של הראב"ד מושכת גם להעלות דרך שנייה בהבנת הקשר שבין שייכותם של דגן, תירוש ויצהר למזבח ובין מעמדם החיובי לגבי תרומות ומעשרות. ייתכן שעובדת היותם קרבים על המזבח לא רק מעידה על חשיבותם אלא גם מגדירה אותם כמינים השייכים לעולם הקודש, ואף חיוב תרומה דאורייתא שייך לעולם זה ואינו חל אלא על מינים אלו, אף שקדושת תרומה אינה קדושת מזבח, וכל שכן מעשר ראשון, שלהלכה אין בו קדושה כלל. לפי הבנה זו אפשר לומר שאף שלשיטת הראב"ד האחרונה שראינו חיוב תרומה מדאורייתא הורחב גם למינים אחרים, ועל כן טבלם הוא מאכל אסור מהתורה והוא הדין לאיסורו של זר בתרומתם, עם זאת חיוב המיתה נוגע לחילול הקודש, ופן זה אינו קיים אלא במינים הקרבים על גבי המזבח.

אם ננקוט כיוון זה, אפשר כאמור להבין את השיטה המצמצמת, שאין חיוב תרומות ומעשרות מדאורייתא אלא במינים הקרבים על גבי המזבח. כמו כן, הדבר מאפשר הבנה חדשה בשיטת הרמב"ן על התורה, שהחיוב מהתורה אינו בענבים וזיתים אלא ביין ושמן בלבד, שהרי רק אלו הם הקרבים על המזבח.

והנה שיטה נוספת בעניין המינים החייבים מדאורייתא הובאה בדברי הראב"ד בפירושו לתורת כוהנים:

"יש מי שאומר כי אלו הזרעים ופירות האילן מעשרותם מן התורה, אבל תרומתן אינה אלא מדרבנן, דכתיב 'ראשית דגנך תירושך ויצהרך'".  (בחוקותי ה, יב אות ט)

עד כה הנחנו שהמינים החייבים בתרומה מהתורה הם אותם המינים החייבים במעשר. אולם שיטה זו נותנת רווח בין הדבקים, ובמידה רבה היא מבוססת על פשוטו של מקרא. ביחס לתרומה נאמר "כֹּל חֵלֶב יִצְהָר וְכָל חֵלֶב תִּירוֹשׁ וְדָגָן רֵאשִׁיתָם אֲשֶׁר יִתְּנוּ לַה' לְךָ נְתַתִּים" (במדבר יח, יב), בעוד ביחס למעשר נאמר "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה" (דברים יד, כב). בהתאם לכך נוקטת שיטה זו שחיוב תרומה אינו אלא בדגן, תירוש ויצהר, ואילו חיוב מעשר הוא ב"כל תבואת זרעך".

לאור הרעיון הנידון, שייחודם של דגן, תירוש ויצהר הוא בהיותם המינים הקרבים על גבי המזבח, יש מקום לומר שתרומה אינה אלא במינים הקרבים, משום שהיא קדושה, וביסודה היא ניתנת לקב"ה, והוא מצידו מעניקה לכוהנים ("אֲשֶׁר יִתְּנוּ לַה' – לְךָ נְתַתִּים"). מעשר, לעומת זאת, מותר לזר ואינו קדוש, וייעודו הוא להיות תחליף נחלה ללוויים – "וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר הֵם עֹבְדִים אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד", ועל כן יש להביאו ממכלול היבול.

לאור כל האמור אפשר להמשיך ולבאר גם את השיטה השלישית שהביא המנחת חינוך, הלוא היא שיטת הראב"ד בבבא מציעא, המחייב מדאורייתא בכל שבעת המינים בגזרה שווה מביכורים. יש מקום לומר ששיטה זו מסכימה אף היא לעיקרון שאין חיוב תרומה מהתורה אלא בדברים הקרבים, אלא שלדידה אין צורך בדברים הקרבים על גבי המזבח, ודי בכך שמדובר בדברים המובאים למקדש ומונפים ומונחים בצד המזבח כביכורים.

 

מניין המצוות בתרומה ובמעשר

"והנה הרמב"ם והרב המחבר מונין מצוה זו במצוה אחת, אבל הרמב"ן חולק בספר המצוות (שורש יב) ומונה מצוה זו לשתים: אחת ההפרשה, דנתקן הטבל, ומצוה השנית נתינתו ללוי, ויש במצוה זו שתי מצות".  (מנחת חינוך ס"ק א)

הרמב"ן הבין בשיטת הרמב"ם שהמצווה היא רק בנתינת התרומה לכוהן והמעשר ללוי ולא בעצם ההפרשה, ועל כן האריך להוכיח שיש מצווה בעצם ההפרשה. אולם המעיין בדברי הרמב"ם יראה שהרמב"ם שותף אף הוא לתפיסה שיש מצווה בעצם ההפרשה, והנקודה שבה הוא חולק היא מניין הנתינה כמצווה בפני עצמה. כך למשל בהקדמתו להלכות תרומה הוא מונה את המצווה "להפריש תרומה גדולה". חלק מפרשני ספר המצוות אף מבארים שלשיטת הרמב"ם הנתינה אינה מצווה בפני עצמה, שכן לאחר ההפרשה התרומה מוגדרת 'ממון השבט', והנתינה אינה אלא כעין השבת פיקדון (אף שלישראל יש טובת הנאה בבחירת הכוהן המסוים שיקבל את התרומה).

מעניין לציין שבנקודה זו נראה שיש הבדל בין ניסוחו של הרמב"ם בהקדמה להלכות תרומה ובין ניסוחו בהקדמה להלכות מעשר – "להפריש מעשר ראשון בכל שנה ושנה משנת הזריעה וליתנו ללוים". בניגוד לתרומה, שבה ההפרשה היא המצווה, ושלב הנתינה אינו אלא נספח שיש לבצעו, ביחס למעשר הנתינה היא חלק מהמצווה, אלא שהוא כרוך יחד עם ההפרשה ואינו קיום נפרד. ונראה שהבדל זה משתלב ביסוד שראינו לעיל, שהתרומה היא ביסודה נתינה לגבוה, ודבר זה מתרחש בהפרשה והוא עיקר מצוות התרומה, ואילו במעשר ראשון מדובר במצווה שנועדה לתת זכויות ממוניות ללוויים חלף עבודתם, ועל כן הנתינה היא חלק מעצם מהותה היסודית של המצווה.

הבנה זו משתלבת בכך שהפרשת התרומה היא כעין הקדשה, בעוד הפרשת המעשר יוצרת מעשר ראשון שהוא חולין גמורים (אף שהוא אסור שכן הוא טבול לתרומת מעשר), ואף שהיא מתירה את הטבל מהאיסור החל עליו עד שיפרישו ממנו את הדברים שחובה ליתנם כמתנות כהונה ולוויה, אין בה קיום עצמאי שלם בדומה לתרומה. אוסיף בהקשר זה שהמאירי (שבת קכז ע"ב) נקט שתרומה ניטלת גם במחשבה, ללא מעשה הפרשה פיזי, ומסיבה זו אפשר להישאל עליה לחכם ולבטלה בדומה לנדרים והקדשות, ואילו מעשר אינו חל אלא בהפרשה פיזית וחלותו אינה דומה לזו של נדר והקדש, ואי אפשר להישאל עליו.

באשר לרמב"ן, נראה שביחס לתרומה אפשר להבין בשיטתו שיש שני קיומים שונים מהותית שלכל אחד חשיבות עצמאית: ההפרשה היא פעולה של נתינת הראשית לגבוה, והנתינה לכוהן היא מצווה נפרדת לישראל – להעניק לכוהנים. ביטוי לכך עולה בשיטתו הידועה של הרי"ד (בתוספותיו למסכת קידושין נח ע"ב; וכ"כ מהר"ם חלאווה פסחים לב ע"ב) שאף שקיימא לן שחיטה אחת פוטרת את כל הכרי, מכיוון שמצינו בש"ס שאין נתינה בפחות מפרוטה, יש לומר שחיטה מתירה את הטבל אך מי שהסתפק בהפרשת חיטה שאין בה שווה פרוטה ביטל בכך את יכולתו לקיים את מצוות נתינה. אומנם הרי"ד לא הבהיר שהמפריש קיים מצוות הפרשה, אלא רק שהוא התיר את הטבל, אך הוא ודאי סבר שיש מצווה נפרדת מההפרשה של נתינה ממונית לכוהן.

אולם באשר למעשר קשה יותר להבין את שיטת הרמב"ן, שכן אף שקל להבין את הקיום שיש בנתינת המעשר ללוי, קשה להבין איזה קיום בעל חשיבות עצמאית יש בעצם הפרשת המעשר, שאין בו ממד של קדושה או נתינה לגבוה (אם לא נתייחס ליצירת תרומת המעשר שבתוכו, ואכמ"ל). הקריטריון שהרמב"ן קובע הוא שבכל המתנות הטובלות יש מצווה בעצם הפרשתן, ואם אכן ההגדרה כמצווה אינה בשל הקיום החיובי אלא בשל התרת איסור הטבל, אפשר שגם ביחס לתרומה כל משמעות ההפרשה היא רק בהיתר זה של איסור הטבל, והדברים צריכים עיון.[3]
 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב שמואל שמעוני.

עורך: יהודה רוזנברג, תשפ"ה.

 


[1] מהתוספות (ברכות יב ע"א ד"ה לא) עולה שהמברך על יין "בורא פרי העץ" לא יצא, ויעוין בדברי רעק"א בגיליון הש"ס שם: "ותמוה לי, דהא יין שם פרי עליו, דהא מברכין 'בורא פרי הגפן', ואם כן שפיר מברך 'בורא פרי העץ', אלא דהיה לו לברר יותר שהוא מגפן, וא"כ לא גרע מבירך 'שהכל' דקיי"ל דיוצא. אח"ז מצאתי בעזה"י בתשובת גינת וורדים חלק או"ח סי"ט דהעלה לעיקר דיצא".

[2] יישום נוסף לנקודה זו אפשר לראות (וכך העלה רה"י הרב גיגי בספרו טללי שבת כרך א' עמ' 105–108) בהלכות סחיטה בשבת, שהקביעה שאין סחיטה מהתורה אלא בזיתים וענבים בלבד נשענת על תפיסה שלפיה סחיטה כתולדה של מלאכת דש אינה אלא ביצירת גמר שם הפרי, וגמר שם הפרי של זיתים וענבים הוא בסחיטת שמן ויין.

[3] נעיר כי רש"י בגיטין (מז ע"ב ד"ה מדאורייתא) נקט שבדברים הטובלים אין חובה בהפרשתן אלא רק למי שרוצה לאוכלם, להבדיל ממתנות שאינן טובלות, כגון ביכורים, שהפרשתן היא חובה שאינה תלויה בכוונת האכילה. ברם ביחס למי שרוצה לאכול את הדברים הטבולים יש חובה בהפרשה, והשאלה שאנו דנים בה היא אם מדובר במצווה בפני עצמה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)