תיאור הסדרה: "לפי שחביבה נפשן של ישראל לפני המקום יותר מן המצוות, אמר הקדוש ברוך הוא: תיבטל המצוה ויחיה זה" (רש"י יומא, דף פ"ב). חביבה נפשן של ישראל, וחביבות הן ההלכות העוסקות בפיקוח נפש ובקיום מצות "וחי בהם". סידרת השיעורים תעסוק בעקרונות המרכזיים בהלכות פיקוח נפש, ותתמקד במערכות הציבוריות והממשלתיות אשר מבטיחות את שלומם, בטחונם, בריאותם ורווחתם של הציבור, ופעילותם בשבת ובמועד מעוררת שאלות מגוונות ומרתקות. חלק מן השאלות הן שאלות "חדשות" שלא נידונו בספרות ההלכתיות לדורותיה עד לדורות האחרונים עם תקומתה של מדינת ישראל.

עריכה: אביעד ברסטל. לקובץ וורד>>

 

פתיחה

בעזרת ה' יתברך אנו פותחים סידרת שיעורים בהלכות פיקוח נפש. הלכות פיקוח נפש הן מן ההלכות החמורות שבתורה, שכן הן עוסקות בדיני נפשות – פשוטם כמשמעם. כלל גדול בכל מקום הוא שכל מצוות התורה נדחות במקום פיקוח נפש, למעט שלוש העבירות החמורות.

במוקד סידרת השיעורים הנפתחת בזה תעמוד השאלה כיצד להגדיר פיקוח נפש, ואימתי יש לחשוש לסכנת נפשות הדוחה מצוות אחרות. הבחנה עקרונית ויסודית בהקשר זה היא זו שבין פיקוח נפש לאדם הפרטי בביתו, ובין שאלות הנוגעות לפיקוח נפש דרבים ולנושאים מערכתיים מתחומי הרפואה והביטחון. גם אלה יזכו בעזרת ה' לדיון מעמיק.

את צמד שיעורי הפתיחה נקדיש למשמעות הרעיונית בהלכה זו של פיקוח נפש הדוחה את מצוות התורה, וזאת בעיקר לאור דברי רש"י והרמב"ם בנושא.

 

רש"י: "יקרה בעיניו נשמה של ישראל"

בשני מקומות בפירושו לש"ס הגדיר רש"י באופן עקרוני את טעמה, וממילא גם את משמעותה, של הלכת פיקוח נפש הדוחה כל מצוות שבתורה. דבריו של רש"י נאמרו דווקא ביחס לאחת משלוש העבירות החמורות שאינה נדחית מפני פיקוח נפש – שפיכות דמים. הגמרא קובעת, שאדם שנדרש לשפוך דם זולתו – יהרג ואל יעבור, והרי סברא היא:

"מאי חזית דדמא דידך סומק טפי? דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי". (יומא פב:)

כלומר במקרה שבוודאות אחד משני האנשים יאבד את חייו, הרי שאין לזה שמאיימים עליו להרוג את זולתו וכך להינצל. בביאור הדבר כתב רש"י שם את הדברים הבאים:

"כלומר מאי דעתיך למשרי מילתא משום וחי בהם ולא שימות בהם, טעמו של דבר לפי שחביבה נפשן של ישראל לפני המקום יותר מן המצות, אמר הקדוש ברוך הוא: תבטל המצוה ויחיה זה, אבל עכשיו, שיש כאן ישראל נהרג והמצוה בטילה למה ייטב בעיני המקום לעבור על מצותו, למה יהיה דמך חביב עליו יותר מדם חבירך ישראל?". (רש"י יומא פב:)

וכעין זה גם בפירושו לסוגיא המקבילה במסכת סנהדרין:

"דכי אמר רחמנא לעבור על המצות משום "וחי בהם" משום דיקרה בעיניו נשמה של ישראל ... מאי חזית דדמא דידך סומק טפי – מי יודע שיהא דמך חביב ונאה ליוצרך יותר מדם חבירך, הלכך אין כאן לומר וחי בהם ולא שימות בהם, שלא התיר הכתוב אלא משום חביבות נפשם של ישראל להקדוש ברוך הוא, וכאן שיש אבוד נפש חבירו לא ניתן דבר המלך לדחות שצוה על הרציחה". (רש"י סנהדרין עד.)

רש"י מצטט את ההלכה "וחי בהם – ולא שימות בהם", ונוקט בפשטות שטעמה הוא חיבתן של ישראל לפני המקום, ואף מדגיש "יותר מן המצוות". דומני שאת ההדגשה הזו יש להבין כך: היה מקום לפרש שחיבת נפשם של ישראל קשורה למצוות, דהיינו שאותו אדם שחייו יינצלו מן הסכנה יוכל לקיים מצוות רבות, ומעין דברי חז"ל שבהם נעסוק בשיעורים הבאים "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה" (שבת קנא:). כדי להוציא מפירוש זה, מדגיש רש"י שההלכה שלפנינו נובעת מקביעה ערכית מהותית, לפיה כל נפש באשר היא, ובלי קשר למצוות שיתקיימו על ידי אותה הנפש, חביבה לפני המקום יותר מן המצוות. אכן, למדנו במשנה בשלהי מכות "רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות" (מכות ג', טז), דהיינו שהמצוות באו לרומם את ישראל, לזככם ולטהרם, ולקרבם אל השכינה. אלא שדווקא משום כך – אם נפש אין כאן, הרי שגם מצוות אין כאן, ועל כן הנפש חביבה היא יותר מן המצוות.

בתשובותיו, הראי"ה קוק האריך עד מאוד לדון בעניין ההיתר והחובה של אדם למסור את נפשו למען זולתו. סוגיא זו עצומה ואין כאן המקום לדון בה, אך כבר בפתח הדיון שם מבהיר הרב קוק את עמדתו כי יש מגוון די רחב של מצבים שבהם קיים היתר, ולעיתים אף מידת חסידות, שימסור אדם את נפשו למען זולתו. את הכיוון העקרוני לעמדה זו הוא מקבל מדבריו של רש"י שבענייננו:

"והנה מה שנראה לכבוד תורתו דזה פשוט, שגם אינו רשאי למסור את עצמו כדי להציל את חבירו, ולגבי רבים חיובא ליכא והיתרא איכא, וגם מדת חסידות לדבריו, וכן עולים הדברים לפי השקפה ראשונה בדעת נוטה.

אני נבוך בזה טובא בעניי. שהרי רש"י הסביר לנו מילתא בטעמא ... דיקרה בעיניו נשמה של ישראל ...

ומכל זה נראה, דהאי "וחי בהם" אינו דבר פרטי דוקא על אותו האיש, העושה או המונע או הבא לשאול, אלא הדבר קאי בכללות על כל נפשות ישראל, וממילא נכללה בזה גם נפשו, וכשאנו באים לדון בנפש בפני נפש אין אנו מכריעים על פי "מאי חזית". ולפי זה, לכאורה אין שום מקום לאסור למסור נפשו אפילו בשביל הצלת חבירו, שדי לנו דחיובא ליכא בקום ועשה, משום דהוא יכול לומר גם כן מאי חזית, אבל אין לנו שום מקום לאיסור". (שו"ת משפט כהן סימן קמ"ג)

חביבות נפשם של ישראל המחייבת להציל נפשות, עשויה לעיתים להגיע עד כדי מסירות נפש של אדם אחד למען זולתו. כך מסביר הרב קוק.

 

הרמב"ם: "רחמים וחסד ושלום בעולם"

למדנו מדבריו של רש"י, כי ההלכה שלפנינו בדבר פיקוח נפש נוגעת ביסודי היסודות של זיקתנו אל הקדוש ברוך הוא וחביבות נפשנו בעיניו. מרכזיות הלכה זו מתעצמת אף יותר בעקבות עיון בפסק הרמב"ם.

את הדין שלפיו פיקוח נפש דוחה כל איסורים שבתורה למעט ג' עבירות חמורות שנה הרמב"ם כבר בהלכות יסודי התורה:

"כל בית ישראל מצווין על קדוש השם הגדול הזה שנאמר 'ונקדשתי בתוך בני ישראל', ומוזהרין שלא לחללו שנאמר 'ולא תחללו את שם קדשי'.

כיצד? כשיעמוד עובד כוכבים ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה או יהרגנו – יעבור ואל יהרג, שנאמר במצות "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", וחי בהם ולא שימות בהם, ואם מת ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו.

במה דברים אמורים? בשאר מצות חוץ מעבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכת דמים, אבל שלש עבירות אלו אם יאמר לו עבור על אחת מהן או תהרג, יהרג ואל יעבור". (הלכות יסודי התורה ה' א-ב)

עיקר דברי הרמב"ם שם נוגעים למצבים שבהם אדם אכן נדרש לקדש את השם ולמסור את נפשו על קיום התורה (בשלוש העבירות החמורות או בפרהסיא, ואכמ"ל). אך עוד לפני שעוסק הרמב"ם בזה, הוא מבהיר ש'ברירת המחדל' היא שפיקוח נפש אכן דוחה כל מצוה אחרת, מכוח אותו עיקרון יסוד של "וחי בהם ולא שימות בהם". הרמב"ם גם סבור שאסור להחמיר בכך והמחמיר "מתחייב בנפשו", אך הלכה זו מחייבת בירור בפני עצמה (והאריכו בה ראשונים ואחרונים), והיא אינה מעיקר ענייננו כאן.

הרמב"ם שב ושנה הלכה זו גם בהלכות שבת, ושם יש תוספת נופך הנוגעת למשמעותה של הלכה זו ולמרכזיותה בהשקפת עולמנו. את הלכות שבת פותח הרמב"ם בפרק א' בכללי הלכות שבת (חייב, פטור ומותר \ דבר שאינו מתכוין \ מלאכה שאינה צריכה לגופה וכו'), וכבר לאחר מכן בפרק השני, עוד לפני שהוא פונה למלאכות שבת או לסדרי ההכנה לשבת, הוא עוסק בהלכות פיקוח נפש הדוחה שבת.^[1] הרמב"ם פותח בהלכה א' בקביעה כי "דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות כשאר כל המצות, לפיכך חולה שיש בו סכנה עושין לו כל צרכיו בשבת", ובשיעורים הבאים עוד נעסוק בהרחבה בעניין "הותרה" ו"דחויה". מה שחשוב לענייננו הוא מה שהוא ממשיך וכותב כך:

"ואסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה שנאמר 'אשר יעשה אותם האדם וחי בהם' ולא שימות בהם. הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום^[2] בעולם. ואלו המינים שאומרים שזה חילול שבת ואסור – עליהן הכתוב אומר "וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם". (הלכות שבת א', ג)

שתי נקודות בולטות בפסק הרמב"ם. הנקודה הראשונה היא הקביעה כי ההלכה בעניין פיקוח נפש איננה עוד הלכה במניין התרי"ג, אלא הלכה הקובעת את מגמת משפטי התורה בעולם: רחמים, חסד ושלום. כדרכו בכל מקום מבקש המגיד משנה לציין את מקור דבריו של הרמב"ם, אך כאן הסתפק במשפט הקצר: "דברי רבינו ז"ל". אכן, הגדרה כה נחרצת ומרחיקת לכת – ראויה היא לרבנו הרמב"ם. הנקודה השנייה היא הפולמוס עם המינים (ובחלק מן הגרסאות "הקראים" או "האפיקורסים"), שעליו נרחיב בעזרת ה' בשיעור הבא.

ב'חיבור התשובה' עוסק המאירי בין השאר בהלכות עינויי יום הכיפורים, ובתוך כך בהלכה שחולה שיש בו סכנה פטור מן התענית. במהלך דבריו הוא ציטט את דבריו של הרמב"ם כאן, והוסיף להם ביאור העולה בקנה אחד עם דברי רש"י שבהם עסקנו:

"הכונה בזה שהם (=המינים; א"ש) יקחו המצות על צד שלא יחיו בהם אבל ימותו בסבתם. ואין זה המכוון מהם אבל שהיא, ר"ל התורה, דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום.

וכבר בארנו ענין אמרו 'אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם' ... ולהודיע שלא כונה התורה ברוב מצותיה להמית האדם בהם אבל בהפך, רוצה לומר לחיותו כיום הזה חיים נצחיים, עד שמהם יחיה ולא ימות, רוצה לומר שיחיה בזה ובבא תחיה מתמדת...

והמבינים ומוצאי הדעת מתוך דבריה הם יכירו היות דרכיה דרכי נעם ותורת חסד על לשונה, ושלא יחייבו מצותיה המיתה לבני אדם, והוא אמרו 'כי מוצאי מצא חיים וחוטאי חומס נפשו', רוצה במלת חוטאי, החוטא בכונתי, עד אשר לא ירד לסוף דעתי, רוצה לומר שלא יבין דרכי מצותי, הוא חומס נפשו. אבל מוצאי, והוא היורד לסוף כונת התורה והמצות, עת ומשפט ידע לב חכם להתבונן כי לא אחפוץ במות המת.

אבל עקר הכונה להאריך חייו על צד נכון, רוצה לומר להיות כונתו לגמול נפשו בהם, כאמרו פעלת צדיקים לחיים, והוא אמרו הנה תן לחכם ויחכם עוד הודע לצדיק ויוסף לקח, כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים". (מאמר ב' פרק י')

כלומר נפשם של ישראל חביבה מן המצוות, שכן כל מטרתן של המצוות להוסיף חיים בזה ובבא. אגב, מעניין להזכיר שרש"י בפירושו לתורה (ויקרא י"ח, ה) פירש את הפסוק "וחי בהם" על פי התרגום והמדרש העוסקים בחיי עולם הבא, ולא על פי דרשת חז"ל "ולא שימות בהם". בדברי המאירי לעומת זאת, הנושאים משתלבים, שכן כל מטרת התורה והמצוות היא להוסיף חיים הן בעולם הזה הן בעולם הבא.

 

סיום

נחתום את דברינו בהגדרה קולעת לחידוש שבדברי הרמב"ם, כפי שניסח אותה הרב אליקים קרומביין נר"ו במאמר שכתב:

"כאשר יש התנגשות בין חיי אדם לבין מצווה כלשהי, ההלכה נוקטת באחד משני פתרונות. בדרך כלל היא קובעת שפיקוח נפש דוחה את כל התורה.

כיצד יש להבין הכרעה זו? בפשטות היה נראה שלפנינו שני ערכים שונים ומנותקים – המצווה והחיים – ששניהם רצויים, והפיתרון למאבק ביניהם הוא בגדר: "כל דאלים גבר", דהיינו – הערך שרצוי יותר הוא זה שמתגבר. אם מדובר בהלכה של פיקוח נפש למשל, היה ניתן לפרש שכביכול הקב"ה מעונין בשמירת החיים יותר מאשר בשמירת התורה, ולכן פיקוח נפש מתגבר על כל מצווה.

אבל לא כך לימדנו הרמב"ם בהסבירו את הדין של פיקוח נפש. לפי הרמב"ם, הדין של פקוח-נפש הוא בעל משמעות רחבה מעבר להלכה של פקוח נפש עצמה. דין זה מלמד כלל חשוב ועקרוני לגבי כל התורה: אותה תורה שנדחית על ידי פקוח נפש, דהיינו שמשפטיה הם רחמים וחסד ושלום בעולם. אם התורה והחיים הם ערכים מנותקים, כיצד אפשר להגיע למסקנה הזאת? הלא השנים נפגשו כאן רק במקרה, במסגרת ההתנגשות ביניהם; ואיך ילמד האחד על חברו? ברי שהרמב"ם לא תפש את הדין של פקוח נפש כעניין של עדיפות, אלא כאמירה עקרונית: במצב ששמירת המצוות מביאה לכליון החיים, מובן מאליו שבכגון זה המצווה לא נאמרה. במקרה כזה, המצווה היתה מביאה לתוצאה הפוכה ממטרתה האמיתית – להשמדת החיים, ולא להעלאתם". (אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, עלון שבות 98, קיץ ה'תשמ"ב)

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אביהוד שורץ.

עורך: אביעד ברסטל, ה'תשפ"ב.