העדפת תוצרת עברית – מהלכות כלכלה

 

א. הקדמה

המגע והשכנות עם נוכרים - תופעה המלווה את עם ישראל מאז ועד עתה - עוררו בעיה של העדפת עבודה ותוצרת. האם יש להעדיף עבודה ותוצרת עבריות או אין מקום להעדפה; אם יש להעדיף, האם יש גבול לדבר, לאמר: כמה צריך יהודי "להפסיד" בהעדפת תוצרת זו; האם הגבול מוחלט או יחסי; האם נקבע הדבר באחוזים או לפי יכולתו האישית; האם יש מקום להבחין בין סוגי גויים לעניין זה (עכו"ם, סתם גוי, גר תושב); האם יש להבחין בין עניינים שבקבע לבין עניין מזדמן.

יש אף להבחין בין שאלת הפרט לשאלת הציבור, כשמדובר בציבור שלם ובנכסיו, שכן, מחד - חסרון כיסו של ציבור חמור יותר מזה של יחיד, ומצינו החמרה יתירה בהלכה באובדנים ממוניים של ציבור [1], ויש וחומרת חסרון כיס בציבור מתקרבת לחומרת פיקוח נפש, אבל, מאידך, על הציבור מוטל ביתר שאת החוב של "וחי אחיך עמך", והלוא חוסנו של הציבור הוא פועל יוצא ממעמדו הכלכלי-חברתי של הפרט. לשאלה זאת בימינו היבטים נוספים. נוסף לפרט ולציבור יש לנו, ב"ה, מדינה, והיא קשורה בהסכמים ובהסכמות בינלאומיים, ושאלה היא: מהו באמת בירורן של שאלות אלו על המסתעף מהן הוא למעלה מכוחו של הכותב ולמעלה מאורכה של היריעה. כאן מתכוונים אנו ללבן, בע"ה, סוגיה אחת, שיש לה נגיעה לכמה מן השאלות שבאו בזה, ואפשר שתהיה בכך תרומת מה לבירורים ממשיכים. ועוד יוזכרו בזה מדבריהם של אחרונים [2], שדנו בנושאים מעין אלו.

ב. נתינה לגר קודמת למכירה לנוכרי

למדנו בפסחים (כא:) [3] :

"תניא: 'לא תאכלו כל נבלה. לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי' - אין לי אלא לגר בנתינה ולנוכרי במכירה, לגר במכירה מנין? ת"ל: 'לגר אשר בשעריך תתננה או מכור'. לנוכרי בנתינה מנין? ת"ל: 'תתננה ואכלה או מכור לנוכרי'. נמצאת אומר: אחד גר ואחד נוכרי בין במכירה בין בנתינה - דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: דברים ככתבן: לגר בנתינה ולנוכרי במכירה... ור"מ: 'או' - להקדים נתינה דגר למכירה דנוכרי. ורבי יהודה: הא לא צריך קרא, כיון דגר אתה מצווה להחיותו ונוכרי אי אתה מצווה להחיותו, לא צריך קרא, סברא הוא".

משמע, לכ"ע יש להעדיף נתינה לגר על פני מכירה לנוכרי. ר"מ למד זאת מהסדר שבכתוב: קודם נאמרה נתינה לגר, ורק אח"כ - בהוספת המלה "או", המציינת אלטרנטיבה משנית - מכירה לנוכרי. ואילו ר"י למד להקדים מסברה: אם קיים חיוב בסיסי להחיות גר, הרי ודאי עדיפה נתינה לגר, נתינה שיש עימה מצוה, ממכירה לנוכרי, שאינה אלא פעולה כלכלית גרידא. אם כך הדברים אמורים לגבי גר תושב, ק"ו לגבי יהודי, ולכאורה פשוט לכ"ע שיש להעדיף נתינה ליהודי על פני מכירה לגוי, אף שבהוספה זאת מפסיד הנותן את דמי המקח שהיו מזומנים לו אם מכר.

ג. גבולות וגדרי העדפה

ברם יש להבין, כיצד הורתה על כך התורה במוחלט, והלוא יש ומצבו של היהודי דחוק, ועליו לקיים בעצמו את המשך הכתוב "עמך" - "חייך קודמין" [4]. ובכלל, כיצד ניתן ליקח דין האמור לגבי גר תושב שחייו מצומצמין - "גר ותושב וחי עמך", וליישם אותו לגבי כלל גרי תושב.

זאת ועוד, אף אם מדובר בגר שמצבו דחוק ויש לתמוך בידו, הרי זה בגדר מצות צדקה, שמצינו לגביה שיעורין, וכיצד נקבעה החובה במוחלט ליתן לו במתנה את הנבלה?

זאת ועוד אחרת, החובה להחזיק ביד גר תושב מוטלת על כל אחד ואינה מיוחדת דווקא לזה שנתנבלה בהמתו, ומדוע נטיל עליו בייחוד להפסיד רווח צפוי ממכירת נבלה, כדי לתמוך ביד גר תושב? [5]

כמין תשובה לשאלות אלו תעלה מתוך דברי התוס' (ע"ז כ. ד"ה ור"מ), שהקשו:

"וא"ת, וכי אם יש לו לאדם חפץ למכור יתננו לגר קודם שימכרנו לעכו"ם, והלוא אפילו לישראל אינו מצווה על כך".

ותירצו:

"וי"ל דדווקא נבלה שאינה שווה אלא דבר מועט לישראל, שלא היו עכו"ם מצויים ביניהם, ולגר היא שווה הרבה כשאר בשר".

עולה מתוך דברי התוס', כי אכן אף לגבי העדפת ישראלים אין מצווים להעדיף נתינה לישראל על פני מכירה לגוי, אלא שכאן המצוה מיוחדת בשל נסיבות. הרווח הצפוי ממכירת הנבלה זעום הוא (שכן לא היו עכו"ם מצויים ביניהם), בעוד שלגר היא שווה הרבה, ויש אפוא להעדיף עשיית חסד עם הגר על פני רווח זעום [6].

ואכתי לא מובן מדוע לא עדיף למכור את הנבלה לגר, ולו במחיר שניתן היה לקבל מן הנוכרי. מדוע יש להקדים נתינה למכירה?

מדברי תוס' רבנו פרץ בפסחים עולה תשובה גם לכך. על שאלה מעין זו של תוס' בע"ז משיב הוא שתי תשובות:

"דאיירי במתנה מועטת, אבל במתנה מרובה לא. אי נמי י"ל דה"פ: להקדים נתינה דגר, פירוש וגם מכירתו. דהא דמרבינן גר למכירה ולנתינה למכירה דגוי פירוש וגם נתינתו, דגם גבי גוי מותר ליתנה. ולימדה שצריך להקדים נתינה דגר לנתינה דגוי ומכירה דגר למכירה דגוי".

כלומר, לפי רבנו פרץ בתשובתו השנייה, אכן העדפת הגר על פני גוי אינה תקפה אלא כשאין הפסד בדבר [7]. האם כך גם לגבי העדפת יהודי על פני גוי? גם לפי הצעתו הראשונה אין מצווים על ההעדפה אלא כשההפסד הוא מועט.

ד. זה נהנה מאד וזה חסר מעט

בין תירוצו השני של רבנו פרץ לתירוצם של התוס' נ"מ פשוטה וברורה, אבל ניתן למצוא נ"מ גם בין תירוצו הראשון לתירוץ התוס'.

התוס' הדגישו את הפער הגדול בין התועלת לגר לבין הרווח הצפוי לישראל, ואילו רבנו פרץ דיבר רק על כך שזו מתנה מועטת. נ"מ תהיה לגבי חפצים משומשים, שבני אדם מבקשים להיפטר מהם. אפשר להם למוכרם ולקבל תמורתם סכום מסויים, אבל אפשר להם ליתנם לנזקקים לחפצים אלו, שעבורם זו מציאה גדולה, שעתה אינם זקוקים להוציא הון על רכישה חדשה. לתוס' רבנו פרץ לא תהיה ראיה מדין נבלה לכאן, ויוכל למכור ולהשיג את שניתן לו להשיג תמורת הישן. לעומת זאת, לתוס', כיון שמידת התועלת שיביא הרכוש לנזקקים רב הוא הרבה יותר מהמחיר שהמוכר עשוי לקבל, יש להעדיף נתינה.

לפי זה הרי כאן הקפדה על יותר מאשר מידת סדום, שבמידת סדום כופין על זה נהנה וזה לא חסר, ואילו כאן מצווים לוותר אף כשחסרים, כשההנאה של האחר גדולה מאד ממידת חסרונו של זה.

אכן הפרש יש: על מידת סדום כופין, ואילו כאן כפייה לא שמענו; מצוה יש כאן, כפייה אין כאן.

מסתבר שהדבר הוא מיסוד עשיית צדק בעולם, שיותר ראוי שיימצא דבר בידי מי שיכול להפיק ממנו מלוא התועלת, משיהיה ביד זה היכול להפיק רק תועלת חלקית.

ה. נבלה - איסור הנאה?

עתה נפנה לעיין בדברי רבי יהודה - "דברים ככתבן: לגר בנתינה ולנוכרי במכירה".

רש"י פירש: "כך מצותה: לא יתננה לנוכרי ולא ימכרנה לגר", וכן פירש הר"ח בסוף העמוד: "אלא לר"י דאמר דברים ככתבן, כלומר לא אצטריך קרא [אלא] למיסר מתנה דנוכרי ומכירה (דגר), ולגופיה הוא דאתי".

מדבריהם עולה, כי שתים אסר הכתוב לדעת ר"י: נתינה לנוכרי ומכירה לגר. האיסור הראשון הרי הוא קשור באיסור כללי של "לא תחנם", האוסר ליתן מתנת חינם לגוי. ואכן, על רקע זה באה סוגייתנו במסכת ע"ז, שם דנה הגמ' באיסור "לא תחנם" [8]. אבל לגבי איסור מכירה לגר לא מובן מדוע מצווה התורה ליתן לו חינם ואוסרת - לדעת ר"י - למכור לו.

ניתן היה להסביר, שהדבר הוא מגדרי איסור נבלה. נבלה אסורה באכילה ומותרת בהנאה, אבל שמא ההנאה שמותר בה האדם מוגבלת היא. כך עולה מדקדוק לשון רש"י בסוף העמוד: "דאי לא כתביה הוי אמינא כל הנאות מותרות בה". כלומר, בא הכתוב להגביל ולומר שלא כל ההנאות מותרות. כדרך שיש בתורה איסורי אכילה ואיסורי הנאה, אפשר שיש גם איסור ביניים, שעניינו: היתר מוגבל של הנאה. ואכתי יש איסור להפיק רווח ממוני ישיר מן הנבילה, ולפיכך מותרת מעיקר הדין רק נתינה. אלא שכשמדובר בגוי הרי מנוע הוא מליתן לו חינם בשל איסור "לא תחנם", ואיסור זה כאילו כופה עליו ליקח תמורת מה עבור הנבילה, ולכן לגוי - במכירה, אבל לגבי גר נשאר הגדר הקודם בתוקפו - בנתינה דווקא [9]. ברם, לפי"ז קשה להבין המשך הגמ' לר"י, מדוע נזקק הוא לסברה ולחילוק, שגר אתה מצווה להחיותו וגוי לא, והלוא מעצם דין נבלה עולה הקדמת נתינה לגר על מכירה לנוכרי.

ו. נבלה - זכאותו של הגר

ניתן להבין בדרך אחרת. לא דין שלילי כאן - איסור הנאה מנבלה, אלא דין חיובי - זכאותו של הגר בנבלה. ואף דבר זה עולה מדברי רש"י, והפעם מדבריו במסכת ע"ז (כ.):

"להקדים נתינה דגר - אם יש גר בשעריך לא ימכרנה לעכו"ם, ולהכי אתא 'או' למשמע הכי: לגר אשר בשעריך תתננה, והוא עיקר מצוה, או אם אין גר, מוכרה לעכו"ם".

לא הצעת פתרון לנבלה מציעה התורה, אלא מצוה היא מצווה: ליתן לגר.

והרי זה מעין מה שנאמר בהמשך הסוגיה כאן, והוא הכתוב לגבי טריפה "לכלב תשליכון אותו", וראה רש"י (כב.), שאלמלא ההדגשה "אותו", כי אז "הוא אמינא קרא למצוותיה אצטריך, שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה. ונאמר במצרים: 'לא יחרץ כלב לשונו', לפיכך הקפידה תורה ליתן שכרו". אף בזה הנבלה היא שכרו של הגר [10].

לפי"ז, יובן היטב מדוע לא במכירה לגר, שהרי הנבילה מגעת לו, וכיצד תגבה ממנו כסף עבור המגיע לו.

ז. פסק הרמב"ם

כבר תמה ה"שפת אמת": כיצד זה השמיטו הרמב"ם ושאר הפוסקים את הדין המוסכם, לכאורה, גם על ר"מ וגם על רבי יהודה, שיש להעדיף נתינה לגר על פני מכירה לנוכרי.

לשם בירור שיטת הרמב"ם, יש לסקור את פסקיו במספר הלכות. בהלכות עבודה זרה (פ"י, ה"ד), לגבי איסור "לא תחנם", פסק:

"וכן אסור לספר בשבחו... שנאמר: 'ולא תחנם' - לא יהיה להם חן בעיניך, מפני שגורם להידבק עמו וללמוד ממעשיו הרעים. ואסור ליתן להם מתנת חינם, אבל נותן הוא לגר תושב, שנאמר: 'לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכר לנכרי' - במכירה ולא בנתינה".

נמצא, שהאיסור ליתן מתנת חינם - מקורו, לפי הרמב"ם, בכתוב בנבלה. ויש מקום לדון מדוע לא תשמיע לנו התורה דין כללי זה בסתם, מדוע הדבר מתחדש דווקא לגבי נבלה? ואפשר שלגבי נבלה חידוש יש. ניתן היה להבין איסור נתינת מתנת חינם כאיסור על ויתור, על נתינת דבר שלו שיכול הוא לשמש את הבעלים. ויתור כזה יכול להוליך להתקרבות (או אולי הוא תוצאתה), וזהו שאסרה התורה, כפי שמסביר הרמב"ם באיסור הכללי של "לא תחנם". לעומת זאת, נבלה הרי היא נטל. היהודי אינו זקוק לה. הגוי אמנם מקבל את הנבלה, אבל היהודי אינו מוותר משלו. אין הוא נותן. כסבורים היינו שדבר כזה מותר, ולכן משמיעה התורה "או מכר לנוכרי" - במכירה ולא בנתינה.

ח. מקור המצוה להחיות גר תושב

יותר מפורשים הדברים בהלכות זכייה ומתנה (פ"ג הי"א):

"אסור לישראל ליתן לגוי מתנת חינם, אבל נותן הוא לגר תושב, שנאמר: 'לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכר לנכרי' - במכירה ולא במתנה, אבל לגר תושב - בין במכירה בין בנתינה, מפני שאתה מצווה להחיותו, שנאמר: 'גר ותושב וחי עמך'".

הרי מפורש, שלגר תושב ניתן אף למכור [11]. המצוה להחיותו מלמדת על היתר ליתן לו אף מתנת חינם, אך אינה אוסרת למכור לו. אולם, המצוה להחיותו אינה נלמדת מהאמור גבי נבלה, אלא מפסוק אחר. והנה בהלכות מלכים (ספ"י) למד הרמב"ם מהפסוק שלנו, האמור בנבלה, כי מצוה להחיות גר תושב, שכך הוא אומר שם:

"יראה לי, שנוהגין עם גרי תושב בדרך ארץ וגמילות חסדים כישראל, שהרי אנו מצווים להחיותם, שנאמר: 'לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה'...".

כבר עמד על שאלה זאת הגר"ר הכהן בשו"ת "ושב הכהן" (תשובה ל"ז), עיי"ש.

נראה שהפסוק אינו מלמד שמצוה להחיות, אלא שיש לנהוג עם גרי תושב בדרך ארץ ובגמ"ח, וכאילו כך נאמר ברמב"ם: "יראה לי שנוהגין עם גרי תושב בד"א וגמ"ח כישראל, שהרי אנו מצווים להחיותם, שנאמר: 'לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה'". לא מצינו מפורש בש"ס שיש לנהוג עמם בגמ"ח, ולכך מקדים הרמב"ם: "יראה לי", והוא למד זאת מההלכה הפסוקה שמצווים להחיותם (הלכה הנלמדת אכן מהכתוב "גר ותושב וחי עמך") ומן העולה מן הכתוב "לגר אשר בשעריך תתננה".

בכלל, נראה שכל פסוק שמביא הרמב"ם מוצב במקומו הראוי לו בהתאם למה שמבקש הרמב"ם ללמוד. בהלכות זו"מ הוא מבקש ללמוד היתר מתנת חינם לגר, ולכך אין די באמור "לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה", כי שמא הכתוב מדבר באמת רק בנבלה, שבין כך ובין כך אין לישראל מה לעשות בה ואינה משמשת לו לכלום. לכן למדים מהפסוק "גר ותושב וחי עמך", שמלמד, שאתה מצווה להחיותו. הרי זה גם מלמד, שניתן ליתן לו אף מתנת חינם.

לעומת זאת, בהלכות מלכים רוצה הרמב"ם ללמוד יותר מזה, שנוהגים עם גר תושב בגמילות חסדים כעם ישראל. מה עניינה של גמ"ח? הרי זו כבר דרישה שמעבר למינימום של "וחי עמך", שכן גמ"ח נוהגת אף בעשירים ואף בגופו [12], דרישה לעשות חסד בהתאם לנדרש ולצורך, אף שאינו צורך בסיסי. בזה כבר אין די בכתוב "וחי עמך", ולכן למד הרמב"ם מהאמור בנבלה "לגר אשר בשעריך תתננה" - הרי זו מצות נתינה לגר, אף שיכול הישראל להרויח ממון ע"י מכירה לנוכרי. ואף שאפשר שהגר אינו עני נזקק, בכ"ז מצוה לגמול עמו חסד.

ט. העדפה לישראל בפסק הרמב"ם

קביעתו ההחלטית של השפת אמת, כי לא הוזכרה העדפה בפוסקים - יש לעיין בה.

בספר המצוות בשורש הששי כותב הרמב"ם:

"המצוה שיהיה בה עשה ול"ת, ראה למנות עשה שבה עם מצות עשה ולאו שבה - עם מצות לא תעשה".

הרמב"ן בהשגותיו טוען, שהרמב"ם שגה בקביעה ההחלטית הזאת, ובין דבריו: "עוד במצוות אחרות טעה בהן הרב, כגון להלוות לנוכרי בריבית, שנאמר: 'לנכרי תשיך', וכגון לנגוש את הנוכרי, שנאמר: 'את הנכרי תגוש', שמנאן הרב מצוות חלוטות... שאנו מצווין שנלוה את הנוכרי ברבים, ושניגוש אותו לפרוע חובו אחר השמיטה, וחשב זה מפני מאמרם ז"ל בספרי [13] : 'לנכרי תשיך - הרי זו מצות עשה; ולאחיך לא תשיך - הרי זו מצות לא תעשה', ואין הכוונה אלא לומר לנוכרי תשיך ולא לאחיך, והוא לאו הבא מכלל עשה... עד שיהיה המלוה לישראל עובר בעשה ול"ת". והוא מוכיח כך מסוגיית הגמרא בפרק איזהו נשך (ב"מ ע:).

וראה ויכוחו של בעל ה"מגילת אסתר" עם מהר"ר דוד ויטל, שביקש להליץ ולהגן על הרמב"ם. בהמשך הדיון נזקקו הם לדברי הגמרא באיזהו נשך ללשון השני (שם עא.):

"תני רב יוסף: 'אם כסף תלוה את עמי את העני עמך' - עמי ונוכרי עמי קודם... פשיטא, אמר רב נחמן אמר לי הונא: לא נצרכא דאפילו לנוכרי בריבית ולישראל בחינם".

טוען הר"ד ויטל מכאן, שיש מצוה להלוות לנוכרי ברבית, שאלמלא כן פשיטא שעמי קודם, שהרי הלוואה לישראל היא מצוה. ועוד, שניתן ללמוד מנבלה, שאם אמרה תורה בה להקדים נתינה לגר על פני מכירה לנוכרי, מפני שגר אתה מצווה להחיותו, ק"ו שיש להקדים הלוואת ישראל בחינם על הלוואה לגוי בריבית.

המגילת אסתר משיב, שמנבילה שומעים אנו רק על הפסד מועט כדברי התוס', אבל בהלוואה, שמדובר אף ברווח גדול של ריבית, כסבורים היינו, שניתן להקדים להלוואה בחינם לישראל, וביותר לישראל עשיר, קמ"ל "אם כסף תלוה את עמי", דישראל קודם.

והנה הלכה זאת, של העדפה והקדמת הלוואת חינם לישראל על פני הלוואה בריבית לגוי, הובאה ע"י הרי"ף במקום, ונפסקה ע"י הרמב"ם בהלכות מלוה ולווה (פ"ה ה"ז):

"מצוה להקדים הלוואת ישראל בחינם להלוואת גוי בריבית" [14].

ומעתה דברים קל וחומר - אם בריבית, שיש במתן הלוואה לגוי צד של מצוה לדעת הרמב"ם (וראה תחילת פ"ה מהלכות מלוה "מ"ע להשיך לגוי"), בכל זאת יש להעדיף הלוואת חינם לישראל, היינו עשיית החסד עדיפה על פני מצוה, ק"ו כשאין באלטרנטיבה כל צד של מצוה.

ואולי ריבית שאני, שכן אין כאן צד של נתינה והפסד ממשי, אלא מניעת רווח של ריבית, משא"כ בנבילה.

י. שיעורין בהעדפה?

ברם, בטור ובשו"ע לא נמצאת הלכה זאת של הקדמת הלוואת חינם לישראל על פני הלוואה בריבית לגוי. נוכח הסכמת הפוסקים הראשונים, הרי השמטה זאת בטושו"ע תמוהה.

בעל "שער משפט" (ריש סימן צ"ז) מבקש להסביר את הדבר, וקובע: "דהא דמצוה להלוות לישראל בחינם מלעכו"ם בריבית, הוא דווקא כשריבית הוא דבר מועט, אבל אם הוא רווח מרובה, אין סברא להקדים ישראל בזו", וראייתו מדברי התוס' בע"ז ובחולין גבי נבלה, שמצות הקדמת נתינה לגר אינה אלא בשל היות הרווח מן הנבלה דבר מועט. ומוסיף "כיון דפשטא דקרא מיירי בעשיר, דאינו מצווה להלוותו אלא לפי שעה כמ"ש הט"ו, ובכה"ג אם עכו"ם רוצה ללוות לפי שעה וליתן לו רווח מועט, בכה"ג הישראל קודם, אבל לא רווח מרובה".

ויש לעיין בדבריו: חדא, אף אם הפסוק מדבר גם בעשיר, הרי מדבר הוא מפורש גם על העני, כאמור: "את העני עמך", ושם ההלוואה תדירית, ובכ"ז למדים מן הכתוב להקדים. שנית, אף אם הכתוב מתייחס בהעדפה רק לעשיר, גם אז צריכים היו הטור והשו"ע לפסוק כן להלכה, ולהשמיע שאז יש להקדים הלוואה לישראל ע"פ הלוואה בריבית לגוי. אף הראיה מהתוס' גבי נבלה יש לדון בה, שכבר העלינו לעיל הסבר בדעת תוס', שלא רק הרווח הנמוך הצפוי מהנבלה הוא הגורם, אלא הפער בין שווי הבהמה לבעלים לבין השווי לגבי הגר: לבעלים - עניין של מה בכך, לגר - הרבה מאד. ואם כך, הרי איפכא מסתברא - דווקא בהלוואה לעני, הפער בין הרווח הצפוי למלוה מהריבית לבין חיי הנפש ממש שההלוואה היא עבור העני, צריך לחייב הקדמת הלוואת חינם לעני על פני הלוואה בריבית לגוי יותר מאשר הקדמת הלוואה לעשיר, שעבורו ההלוואה אינה כ"כ משמעותית [15].

שער משפט מוכיח דבריו מדין השבת אבדה, שלגביה ההלכה היא, שאם נזק המשיב מרובה מהתועלת למאבד - פטור מלהשיב. אבל אם זו ראיה, כי אז אף בהפסד מועט הראיה תקפה, ומדוע אז מנחה התורה להקדים הלוואה לישראל בחינם? אבל באמת חילוק גדול בין דין הלוואה לדין השבת אבדה. מצות השבת אבדה היא דאגה שלא ייגרם הפסד ונזק למי מישראל, וא"כ מה לי המאבד ומה לי המוצא, לשניהם דואגת התורה, ויש לשקול היכן ההפסד מרובה יותר. לעומת זאת, מצות הלוואה תובעת לגמול חסד עם הזולת, אף אם יש בכך נזק ממוני לאדם, כמו מצות צדקה, שהנותן נחסר ממון.

עוד יש לדון מהו אותו שיעור מועט, שסתם שע"מ ולא פירש. וראה בספר "דרכי תשובה" (ליו"ד קנ"ט סק"ז), שהביא בשם ספר "מרבה תורה" [16], שקבע "דדווקא כשהריבית שיקח מהעכו"ם הוא פחות משוה פרוטה אז יקדים הישראל, אבל אם הריבית שיקח מהעכו"ם הוא כשיעור ש"פ - העכו"ם קודם". אבל אז כל עניין ההקדמה נופל, שהרי כמעט תמיד הריבית היא יותר מש"פ.

וראה בספרו של המהר"ם שיק על תרי"ג מצוות (מצוה ס"ו), שפשוט לו, שהלוואה לישראל בחינם קודמת להלוואת גוי בריבית, ומוסיף, שיש להקדים אף הלוואה לישראל להלוואה לגר תושב בריבית, אע"פ שמצווין להחיותו, שמכל מקום עמי קודם.

יא. ממכר לעמיתך / קנה מיד עמיתך

עד שאנו נזקקים למקורות, שמהם ניתן ללמוד על עניין העדפה, כאילו בדרך אגב, ניתן לילך אצל מקור המדבר במפורש על החובה להיות נושאים ונותנים עם עמיתים מבני ישראל.

נאמר בתורה:

"וכי תמכרו ממכר לעמתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו"(ויקרא כ"ה, יד').

ובאה ע"כ דרשה בתו"כ:

"מנין כשתהא מוכר לא תהיה מוכר אלא לעמיתך, ת"ל: 'וכי תמכר ממכר לעמיתך'. ומנין כשהוא קונה לא תהיה קונה אלא מיד עמיתך, ת"ל: 'או קנה מיד עמיתך'. אין לי אלא קרקעות שבהן דיבר הכתוב, מנין לרבות דבר המטלטל? ת"ל: 'ממכר' - לרבות דבר המטלטל".

בשאלה האם יש להבין הנוסח "אלא לעמיתך" כמשמעו, היינו: מצוה חד­משמעית להקדים מקח לישראל, נחלקו, כנראה, פרשני הספרי. בעוד שה"קרבן אהרן" פירש: "לזה אמרו דעצה טובה קמ"ל, שלא יהא אדם נושא ונותן, בין למכור בין לקנות, אלא עם עמיתו בתורה, והוא עם בני ישראל", הרי שמפירושו של רבינו הלל משמע שיש כאן מצוה החלטית. ולכאורה, כך יעלה גם מן ההלכות המקבילות לגבי נבלה ולגבי הלוואה. אכן כך הבין התשב"ץ בתשובתו (ח"ג, קנ"א):

"למכור שוה בשוה - מן הדין להקדים ישראל לעכו"ם, מדדרשינן בספרא: 'כי תמכרו ממכר לעמיתך', כשאתה מוכר מכור לישראל חברך, וכתבו רש"י ז"ל בפירוש החומש...".

אבל לכולי עלמא ההוראה היא להקדים מקח לישראל, ולא לצמצם אפשרות המסחר רק עם ישראל (למרות הלשון "אלא לעמיתך"). ואכתי יש לדון אם הדבר אמור רק כשהישראל שוה לגוי, או אף אם כלכלית עדיפה העיסקה עם הגוי. הבנת התשב"ץ היא:

"והיה נראה שאפילו בפחות מהעכו"ם הוא מזהיר הכתוב, שאילו שוה בשוה פשיטא, כדפריך תלמודא בפרק איזהו נשך גבי עמי וגוי עמי קודם פשיטא... וה"נ קרוב הדבר לדמותו לזה שוה בשוה לא הוצרך הכתוב להזהיר שיקדים ישראל לעכו"ם אלא אפילו לישראל בפחות ולעכו"ם ביותר - ישראל קודם. ואפילו בגר אמרינן להקדים נתינה דגר למכירה דעכו"ם...".

בראיה זו מנבילה יש לדון, שכן יתכן שהאופייני לעניין זה הוא היותו מזדמן וארעי, היותו דבר הקורה לעיתים רחוקות, וכיון שכך, אומרת התורה שעדיף שתעשה עם זה מצות העדפה לגר, משא"כ קנייה ומכירה דרך קבע, אולי לא חייבה התורה להעדיף ישראל כשיש לו הפסד מכך. אבל בדרך זו דרך גם הרמ"א בתשובותיו (סימן י' "היסוד הגדול השלישי"), שמן המקור בספרי יש ללמוד מצות העדפה, אף אם הגוי מציע מחיר טוב יותר. מדין נבלה הוא מוכיח, שהמצוה היא אף כשהדבר כרוך בהפסד, ולא רק במניעת רווח. דברי הרמ"א אמורים בצורה החלטית יותר מאלו של התשב"ץ. מדבריו נראה אף שאין לדבר שיעור, בעוד שמדברי התשב"ץ "בפחות מהעכו"ם" למד ה"מנחת יצחק", שהקדמת ישראל אינה אלא כשהעכו"ם מוזיל מעט, ולא יהיה הפסד מרובה אם יעדיף לסחור עם היהודי.

אבל, אף לרמ"א, מסתבר, שאם יהיה הפסד מרובה לישראל, אין עליו להקדים ולהעדיף. מהו שיעור הפסד מרובה? דן בכך המנחת יצחק, ומבקש להשוות לגדרי הפסד מרובה הקיימים בענייני איסור והיתר [17].

הרב"צ עוזיאל ראה בספרי מקור לחיוב דו סיטרי: לא רק בעה"ב חייב להעדיף פועלים עבריים, אלא אף הפועלים חייבים להציע עבודתם וזמנם בראש ובראשונה לאחיהם מבני ישראל [18]. הרי זה, לכאורה, כיוון דרך גם לגבי מפעלים ויוזמות, להעדיף בראש ובראשונה את השוק המקומי, ורק כאלטרנטיבה משנית - לפנות חוצה.

יב. האם בקרקע יש דין שונה?

מכל שנאמר לעיל ברור, כי יש להעדיף ישראל על פני נוכרי לפחות בהפסד מועט. והנה מדברי תוס' לא כך עולה. במס' ב"ק (קיד.) מובא דינו של רב אשי:

"האי בר ישראל דזבין ליה ארעא לעכו"ם [19] אמצרא דבר ישראל חבריה, משמתינן ליה... דאמרינן ליה: ארבעית ליה אריא אמצראי. משמתינן ליה עד דקביל עליה כל אונסיה דאתו מחמתיה".

ועל כך אומר ר"ת (בתוס' שם ד"ה עד):

"דהיינו דווקא כשהישראל רוצה ליתן לו כמה שנותן לו העכו"ם, אבל אם העכו"ם רוצה ליתן לו יותר אין להפסיד בשביל כן".

וכן כתב גם המאירי בבית הבחירה. שמענו מדברי ר"ת:

א. אף כשההצעות שוות יכול להעדיף את העכו"ם שיקבל עליו את כל האונסים הצפויים לישראל משכנותו של העכו"ם.

ב. אם הגוי נותן הצעה גבוהה יותר (ושיעורה לא נקבע בתוס'), אפשר לו להעדיף בשופי, ואינו צריך לקבל על עצמו מאומה [20].

בשו"ת "חקרי לב" דן בדברי תוס' אלו, והבחין בין מטלטלין, שדין העדפה תקף בהם, לבין קרקע [21], שאף אם מצוה להעדיף אין זה לעיכובא.

ואולי יש בזה סברה של איבה. התוס' ריש מס' ע"ז (ב. ד"ה אסור לשאת ולתת עמהם) דנו על מה סמכו לשאת ולתת עם עכו"ם ביום אידיהם, בניגוד להלכה המפורשת שם במשנה ריש ע"ז. ותירצו: "לכך נראה דשרי משום איבה". ושוב דנו: "אי טעמא משום איבה, תינח להלוותם ולהשאילם ולפורעם כשהעכו"ם תובע חובו, אבל לשאת ולתת עמהם, דהיינו מקח וממכר, מאי איבה איכא, וכי לא יוכל ישראל לומר איני צריך עתה למכור ולקנות". מעתה ניתן לומר, במטלטלין אפשר לו ליהודי להסוות ולהתיר את העדפת ישראל חברו. לא כן בקרקעות, שזו מכירה מפורסמת, הזוקקת שמאות ובדיקה ושהבעלות על הקרקע עומדת לזמן רב, אם יעדיפו ישראל, אף שהגוי הציע מחיר גבוה יותר, בהחלט יש לחוש לאיבה. אכן אכתי יש לדון מדוע לא לחייב העדפת ישראל כשהצעתו שווה להצעת הגוי.

יג. תמיכה כלכלית בנזקקים

שונה היא התמונה בתכלית, כשהדבר נוגע לחיי נפש של הישראל. רצה לומר: אם העדפת עבודתו או תוצרתו היא חיותו, ואלמלא ההעדפה עשוי הוא להגיע עד פת לחם, כי אז ברור שיש להעדיפו, אף אם ייגרם למעדיף

הפסד. כך העלו הרב"צ עוזיאל והרי"י ווייס בתשובותיהם. עניין זה נובע מהלכות צדקה, שכבר שנה לנו הרמב"ם, כי המעלה היותר עליונה בצדקה היא -

"המחזיק ביד ישראל שמך ונותן לו מתנה או הלוואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול. ועל זה נאמר: 'והחזקת בו גר ותושב וחי עמך' - כלומר החזק בו עד שלא יפול ויצטרך" (הלכות מתנות עניים, פ"י ה"ז).

מעתה יש לברר, היש שיעור ממוני לקיום מצוה זאת? הר"מ פינדלינג בספרו (עמ' קט"ו) הביא, שבשנת תרצ"ד נתפרסמו חוות דעת בשם גדולי חו"ל, שע"מ להעדיף עבודה עברית יש להוסיף לא יותר מעשרים או שלושים אחוז. לא נתפרש שם על סמך מה נקבע שיעור כזה. ניתן לשער שעשרים אחוז הם תולדת תקנת אושא, ש"המבזבז אל יבזבז יותר מחומש". אלא שהחומש נקבע לפי רווחיו של מקיים המצוה, ולא כתוספת על ההוצאה המינימלית למצוה, וכבר העיר ע"כ הרב פינדלינג. השיעור של שלושים אחוז - מסתבר שנקבע עפ"י האמור במשנת כלאיים (פ"ז ה"ד), שצריך להוסיף לפועלים עד שליש כדי לעקור כלאיים בכרם. בירושלמי מובאת דעה שהשליש הוא תוספת לשכר המקובל [22]. ברם לענייננו היא גופא הבעיה, מהו שיעור השכר המקובל - זה המסתפק בו העובד הנוכרי, או זה הנדרש ע"י פועל יהודי. הרב עוזיאל סבור, שאין לדבר שיעור כספי יחסית לשכר הניתן לנוכרי, אלא יש ליתן שכר ברמה שתאפשר לו לפועל פרנסה מכובדת ותנאי קיום כמקובל בחברה היהודית באותו מקום. וחילו מן האמור לגבי עבד עברי "כי טוב לו עמך", ודרשו חכמים: "עמך במאכל עמך במשתה" (קידושין כ.).

יד. יחידים מול ציבור וחברה

ברם עדיין מקום לדון, שכן יש ודרישות שכר גבוהות עלולות למוטט את המפעל, ולמצער להעמיד בספק את כדאיות הייצור - הן בתעשייה, הן בחקלאות והן בשירותים, וכבר היו דברים מעולם.

זאת ועוד: אין זו רק שאלה של עבודה מול עבודה (יקרה עברית מול זולה נוכרית), אלא פעמים עבודה מול מיכון; חנוונות זעירה מול מערכת קניונים גדולה [23]. כל אימת שיש מגמה של שינוי מבני במשק ובכלכלה, עשויה שאלה כזאת להתעורר. והרי כל שינוי כזה גורם למצוקה זמנית של עובדים ואף של בעלי בתים, אבל יש ולטווח ארוך דווקא משתפר מצבם הכלכלי. ושוב עולה שאלת טובת החברה לטווח ארוך מול נזק בהווה לפרטים בתוכה. זו שאלה שצריכה להעסיק את קברניטי החברה ומנהיגיה. אבל היא ניצבת גם בפני מעסיק בודד, המתלבט בין טובת המפעל, שהוא מופקד עליו (וטובת המפעל היא טובתם של מועסקים לא מעטים), מול נזק, שהשינוי עשוי להסב לעובדים מסויימים, אם נזק זמני ואם גם קבוע.

טו. סיכום

לעומת הדברים הנחרצים מאד של הרב עוזיאל והרב פינדילנג בזכות העדפה כמעט בכל מחיר, הרי מדברי הראשונים עולה תמונה שקולה. מסתבר שהדברים תלויים בנסיבות.

המקורות מנבלה ומריבית מתייחסים לאירועים מזדמנים, שאינם שכיחים בכל עת, ואינם מדברים במי שעיסוקו ופרנסתו מכך (ואולי כך גם המקור בתו"כ ביחס למקח וממכר).

אכן ישנה מצות צדקה ותמיכה במי שנזקק לכך, ובעצם "עולם חסד יבנה", שכל חוליות החברה אחוזות זו בזו והכל נזקקים זה לזה. אכן כבר הקשו מדוע יהיה נטל "וחי עמך" מוטל דווקא על בעל הנבלה.

נראה שהפתרון צריך להיות בכיוון זה: הציבור באמצעות מימסדיו יהיה זה שידאג להשלמות הכנסה למועסק היהודי בכל מקום שישנה תחרות נוכרית זולה. אבל גבול יש לדבר, והגבול - שכר הוגן (השכר הממוצע במשק?), היינו שכר שניתן להתכלכל עמו בכבוד כמקובל בחברה היהודית. שכר כזה ניתן להקבילו למחיר הקרקע עליו דיברו ראשונים ביחס לבן המיצר.

ואפשר גם להטיל תוספת מה על המעסיק, כל שיוכל להיכלל בגדר הפסד מועט (ושיעור זה משתנה בהתאם ליכולתו של המעסיק), ואולי יוכל להשתמש לשם כך גם בכספים שהוא מועיד לצדקה [24] (אך זאת תוך ניכוי הרווח שיש מהעובדה שהוא מעסיק יהודים, רווח של אמינות, התמדה, בטחון וכיו"ב).

אכן, כשייעשה הדבר ע"י מוסדות הממשלה, ייעשה מתוך עין טובה, אבל גם בוחנת. בוחנת כדאיות חברתית כלכלית, שתבטיח שיהיה במפעל ובתמיכה בו תרומה של ממש לבניינה של החברה והמדינה.

לגבי העדפת תוצרת - הדבר נוגע בעיקר ליחידים. ודאי ששיקול מרכזי בבחירת סחורה צריך להיות מקורה, ומסתבר שכדי לקיים "או קנה מיד עמיתך", יש אף להתפשר במחיר ואולי אף בטיב. אבל הדבר נוגע גם לממסד. אכן לרשות הממלכתית יש גם אינטרס של פיתוח קשרי סחר עם מדינות זרות. או אז יש להעריך ולשקול טובתם של יחידים מבני ישראל מול טובת הכלל בחיזוק קשרי חוץ [25]. זאת ועוד, יש וביקושים מקומיים מוגברים גורמים להאטה ביצוא, ולטווח ארוך הרי זו פגיעה באינטרס הישראלי. והדבר טעון שיקול ובדיקה. ועוד, יש ופתיחת השוק בפני יבוא יכולה להביא לשינויים חיוביים בחברה ובמשק: התמקדות בתחומים מסויימים; התמחות מקצועית; השקעת משאבים בחינוך ובפיתוח. כל אלו מפתחות לקידומם של אזרחי המדינה ולרווחתם. אכן קברניטי המדינה והמשק צריכים ליתן דעתם לתמונה הכללית לקיים את "וחי אחיך" בקנה מדינה ממלכתי.

מסקנה ודאית עולה מתוך המקורות, והיא: השיקול איננו יכול להיות כלכלי גרידא, וגם אין הכרה בכלכלה חופשית לגמרי. השיקולים צריכים להיות מונחים גם על ידי ערכים חברתיים, מוסריים ודתיים, כמו אחווה לאומית, גמ"ח, טיפוח חוש הצדק הטבעי והבחנה בין רמות שונות של קשרים וזיקות. מעין מה שמצינו בצדקה: "עניי עירך קודמים לעניי עיר אחרת" (ספרי דברים קט"ז; ב"מ עא.). אף כאן: אחיך קודם, בעדיפות שנייה - גר תושב, ולבסוף - נוכרי.

המאמין כי "לה' הארץ ומלואה" ולו הכסף ולו הזהב - לא יקשה עליו לוותר ואף להפסיד מתוך שיקול ערכי דתי, כדרך שהוא נוהג לממן מצוות ודרישות אחרות של תורה.

 

---