הלכה והיסטוריה ישראלית (ב) -
שיעור 9
8 ביולי 2014: מבצע צוק איתן
קובץ טקסט
חטיפת שלושת הנערים
ב-12 ביוני 2014 נחטפו שלושה נערים ישראלים מישיבת מקור חיים בכפר עציון, ליד אלון שבות. נפתלי פרנקל, גלעד שער ואייל יפרח נחטפו לרכב של מחבלים, בעוד הם ממתינים לטרמפ. גלעד שער התקשר למוקד המשטרה ולחש בטלפון: "חטפו אותי". ברקע שמעה המשטרה צעקות בערבית ומטחי ירי אוטומטיים.
צה"ל פתח במבצע "שובו אחים" שמטרתו איתור גופות שלושת הנערים. בשלב זה הצבא הניח שהנערים נהרגו, אך היות והמידע נשמר בסוד, נותרה תקווה בקרב המשפחות והציבור הרחב כי הנערים עודם בחיים.
בימים שלאחר מכן עצרה ישראל כ-350 פלסטינים, בהם כמעט כל מנהיגי חמאס באיו"ש. המבצע לווה בתמיכה ציבורית רחבה. קבוצות גדולות התכנסו להתפלל בכל רחבי הארץ, בכותל התקיימה העצרת הגדולה מכולן שמנתה למעלה מ-25,000 איש.
ב-30 ביוני, צוותי חיפוש משותפים שכללו מתנדבים וחיילים מצאו את גופותיהם של שלושת הנערים בשדה ליד חברון. על פי החשד, הם נורו למוות זמן קצר לאחר החטיפה. ב-23 בספטמבר מצא צה"ל את מקום מסתורם של המחבלים. לאחר שסירבו להיכנע הסתערו החיילים על הבית והרגו את החוטפים.
מבצע צוק איתן
במהלך תקופה זו המשיך חמאס בירי רקטות על ערי ישראל. עם התגברות ההתקפות מעזה, ישראל הגיבה בפלישה קרקעית. המבצע שכונה "צוק איתן", כלל שתי מטרות עיקריות: השמדת מערכת המנהרות בעזה והפסקת ירי הטילים בעוטף עזה בפרט ובישראל בכלל.
בחמישי באוגוסט, לאחר שבועות של לחימה, נסוג צה"ל מרצועת עזה והוכרזה הפסקת אש. במהלך המבצע נהרגו 67 חיילים ו-6 אזרחים, 469 חיילים ו-261 אזרחים נפצעו.
ביום הלחימה האחרון, גדס"ר גבעתי קיבל משימה לחפש ולהשמיד מנהרה חשודה. המחבלים יצאו בהפתעה מתוך מהמנהרה ופתחו באש לעבר הכוח הפורץ. הכוח שנותר מאחור הגיע אליהם ומצא את הקצין והקַשר שלו מתים, ואילו הקצין הנוסף, סגן הדר גולדין, נעדר. החיילים נכנסו למנהרה ללא היסוס במטרה לאתר את הדר.
במנהרה הם מצאו מספר פריטים שהוכיחו כי הדר נהרג במהלך החטיפה.
ברגע שהצבא הבין שהדר נעדר, הוכרז נוהל "חניבעל" ברשת הקשר. קוד זה משמש כהתראה לכל הצבא כי חייל נחטף וכל הכוחות חייבים לעשות כל הניתן כדי למצוא אותו. יש לציין כי לא ברור עד כמה הנחיה הזו מאפשרת לחיילים למנוע את החטיפה. יש הטוענים כי ההנחיה מעניקה לצבא אפשרות לעשות כל מה שביכולתו כדי למנוע את החטיפה בכל מחיר, גם אם היא מסכנת את החייל החטוף.
הכרזת הנוהל גרמה לתגובה מהירה של הכוחות. כוחות צה"ל שכבר היו בעיצומה של נסיגה מהרצועה, הסתובבו וחזרו ללחימה בתוך עזה. כמו כן, הנוהל כלל הפצצת כל דרכי הבריחה האפשריות מהמנהרות. בהפצצות אלו נהרגו אזרחים, כמו גם מחבלי חמאס. גופתו של הדר עדיין נותרה בידי החמאס עד היום.
במהלך מבצע זה, כמו גם במלחמות וקרבות אחרים בתולדות מדינת ישראל, נהרגו אזרחים חפים מפשע. היום, ארצה להתמקד בנושא טעון זה, ולנסות לקבל תובונת עמוקות מתוך המקורות הרלוונטיים.
פגיעה באזרחים חפים מפשע
לפני שנתחיל, נבהיר כי ישנם כמה תרחישים שונים בזמן המלחמה בהם צבאות מוצאים עצמם מול אזרחים חפים מפשע.
המקרה הקיצוני ביותר הוא מקרה שבו מדינות מכוונות את נשקם לאזרחים, כחלק ממהלך של הפעלת לחץ על הצד השני להיכנע. במלחמת העולם השנייה הפציצה ארה"ב ערים יפניות בכוונת מזיד, ובכך הרגה אלפי אזרחים חפים מפשע שלא היו מעורבים בלחימה. הדיון שלנו לא יתייחס למקרים קיצונים כאלו.
הרב שלמה גורן, הרב הראשי של צה"ל ואחר כך הרב הראשי לישראל, כתב מאמרים תורניים רבים בנוגע ליחס היהדות למלחמה. כאשר הוא מתייחס לנושא שלנו, הוא כותב:
על אף מצות הלחימה... מצווים אנו לחוס גם על האויב שלא להרוג אפילו בשעת מלחמה, אלא בזמן שקיים הכרח להגנה עצמית לצורך כיבוש ולניצחון, ולא לפגוע באוכלוסייה בלתי לוחמת ובוודאי שאסור לפגוע בנשים וילדים שאינם משתתפים במלחמה.[1]
הרב גורן מזכיר שלמרות שהתורה מצווה עלינו להשמיד את שבעת העממים, כפי שנאמר במפורש (דברים כ, טז): "רַק מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה" – אי אפשר להשתמש בפסוק זה כהצדקה במקרים נוספים, מפני שמדובר על מקרה פרטני בלבד.
מקרה נוסף שיש לדון בו הוא מצב בו טרוריסטים (שמשגרים רקטות לעבר יעדים אזרחיים) מסתתרים מאחורי בני עמם ומשתמשים בהם כמגן אנושי. האם נכון מבחינה אתית לתקוף את המחבלים, תוך ידיעה שהאזרחים שלצידם עלולים להיהרג? האם חייבים חיילינו לסכן את חייהם במצבים אלה?
הלגיטמציה להרוג אויב בקרב
ראשית, עלינו למצוא את ההיתר ההלכתי להרוג חיילי אויב במהלך מלחמה. במילים אחרות, מהו ההבדל בין האיסור החמור של "לא תרצח" (שענשו גזר דין מוות) לבין המצוה החיובית של השתתפות במלחמה?
בפשטות, הכלל התלמודי המפורסם: "הבא להורגך - השכם להורגו" (סנהדרין עב ע"א) יכול להוות מקור ראוי לכך. עם זאת, התורה מתירה להכריז על מלחמה אף במצבים בהם פיקוח נפש לא בהכרח עומד על הפרק, למשל במקרה של מלחמת רשות. ברור אפוא שהריגת אנשים בקרב אינה מבוססת בהכרח על העיקרון של "הבא להורגך השכם להורגו".
פעמים רבות מובא בהקשר זה, דבריו של הרב נפתלי צבי יהודה ברלין הטוען:
ואין איסור במלחמה כמו שאין המלך מוזהר מלעשות מלחמת הרשות הגורם סכנת נפשות. אלא מלחמה שאני [...] אין איסור לאדם להכניס עצמו במלחמה ולסכן עצמו.[2]
אף בפירושו לספר בראשית, הנצי"ב מפרש בצורה דומה. התורה מלמדת אותנו את האיסור לרצוח מיד לאחר המבול, בפסוק נאמר:
וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם: (בראשית ט, ה)
הנצי"ב מצמצם את המצבים שבהם האיסור על רצח חל:
אימתי האדם נענש בשעה שראוי לנהוג באחוה. משא״כ בשעת מלחמה ועת לשנוא אז עת להרוג ואין עונש ע״ז כלל. כי כך נוסד העולם. וכדאי׳ בשבועות ל״ה מלכותא לקטלא חד משיתא לא מיענש ואפי׳ מלך ישראל מותר לעשות מלחמת הרשות אע״ג שכמה מישראל יהרגו על ידי זה.[3]
פרשנותו מבוססת על הטענה שמלחמה היא תופעה מקובלת אשר מעניקה לגיטימציה להרוג. מעתה, האם עיקרון זה יכול לשמש כטיעון הגיוני להרג אזרחים חפים מפשע (בשוגג כמובן)?
הרב נריה גוטל[4], במאמרו בנושאנו, מסיק שאולי כן.[5] לטענתו, מלך ישראל רשאי להביא למותם של חייליו (היהודים) שהולכים לקרב גם במסגרת של מלחמת הרשות. כמו כן, הרב גוטל מוסיף שהאזרחים התמימים שנהרגים במסגרת המלחמה, אינם עדיפים מהחיילים היהודים. אם כן, דברי הנצי"ב מוסבים גם על אזרחים תמימים שנהרגים בשוגג במסגרת מלחמה.
סיפורם של שמעון ולוי בשכם
בבראשית ל"ד מסופר על החטיפה והאונס של דינה על ידי שכם, בנו של חמור מלך העיר. שמעון ולוי מגיבים באופן קיצוני: הם מטעים את תושבי העיר ומשכנעים אותם לעשות ברית מילה, ובהיותם כואבים הם הורגים את כל הזכרים בשכם ומשחררים את דינה מהשבי.
הרב שמשון רפאל הירש (1808 - 1888) רואה פגם במעשיהם של שני הבנים. בפרשנותו על אתר הוא מסביר:
כאן מתחיל החלק הראוי לגנות, ואיננו צריכים לחפות עליו. אילו היו הורגים רק את שכם ואת חמור, בודאי היה הצדק עם האחים. אך הם לא חסו על האנשים הבלתי-חמושים וחסרי המגן, הנתונים לחסדיהם. יתירה מכך, הם בזזו את העיר. הם פקדו על יושבי המקום את עוון אדוניהם, ולזה לא הייתה כל הצדקה.
הרמב"ם והרמב"ן חולקים האם מעשיהם של שמעון ולוי היו מוצדקים. הרמב"ם מסביר כי בשל חטאם של תושבי העיר, עונש המוות שהעניקו להם מוצדק:
וכיצד מצווין הן על הדינין, חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצות אלו, ולהזהיר את העם,
ובן נח שעבר על אחת משבע מצות אלו יהרג בסייף, ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו.[6]
הרמב"ן, בפירושו על האתר, מטיל ספק בדעתו של הרמב"ם. הוא סבור כי יש לראות במעשה שמעון ולוי פעולת נקם.
המהר"ל מפראג מצדיק את ההרג בנימוק שהקרב בעיר שכם איננו סכסוך בין משפחות בודדות כי אם מלחמה בין עמים.[7] בנסיבות הללו, לאומה מותר ואולי אף ישנה חובה להגיב לפרובוקציה של אומה אחרת. בתגובה לפרובוקציה של אומה אחרת, אין האומה צריכה להבחין בין האשמים לחפים מפשע של אותו עם. יש פוסקים הסוברים כי דעה זו עשויה לשמש תקדים הלכתי להתיר קרבות לחימה באזורים מאוכלסים בהם אזרחים עלולים להיפגע[8].
הרב יעקב מדן מציע פרשנות חדשה לסיפור. לדעתו שמעון ולוי אינם מבצעים נקמה או ענישה, כי אם משימת חילוץ. כחלק מהניסיון שלהם לחלץ את אחותם, הוא טוען כי:
בני יעקב הרגו כל זכר, ונראה לפרש שמשמעות הדברים היא הריגת כלל הלוחמים בשכם. כל זכר שמסוגל היה לשלוף את חרבו למולם – נהרג. שמעון ולוי לא יכולים היו לחלץ את דינה מבית חמור נשיא הארץ ולשוב לבית אביהם בלא להרוג את שכם ואת חמור, את כל שומרי הראש ושאר הלוחמים שעמדו ברדכם.
זוהי דרכה של פעולת חילוץ, שנספים בה גם חפים בפשע גלוי.[9]
הרב מדן משווה את הסיפור המקראי למציאות המודרנית:
במושגים שלנו היום יש להחשיב את אנשי שכם כאוכלוסייה בלתי-לוחמת, המשתפת פעולה עם האויב ומגוננת עליו. מדובר על אנשים שהצבא הנלחם באויב לא ירצה להורגם, אך הוא יהרוג בהם כדי לחלץ את אנשיו מסכנה ברורה. אילו לא היו משתפים פעולה עם האויב, אפשר שהצבא הלוחם היה נמנע מלהורגם, גם אם בכך היה לוקח על עצמו סיכונים.[10]
גישתו הייחודית של הרב שאול ישראלי
ב-12 באוקטובר 1953, מחבלים מירדן רצחו אישה יהודייה ושני ילדיה בעיר יהוד. ישראל הגיבה בהתקפה על הכפר קיביה. החיילים שהשתתפו בהתקפה לא בדקו את נוכחות התושבים בבתים בכפר, וכשהצבא הפציץ את הבתים בכפר נהרגו אזרחים רבים. מתקפה זו עוררה שאלות רבות בנוגע לתגובה הראויה לפיגועי מחבלים וכך גם למקומה של נקמה.
הרב שאול ישראלי כתב מאמר מפורט על הזווית ההלכתית של האירוע הטרגי הזה.[11] במאמר זה מרחיב הרב ישראלי את הרעיון של הנצי"ב, לפיו מלחמה היא שיטה מוכרת באופן אוניברסלי ליישוב סכסוכים.
הרב ישראלי הבין כי מוסר הלחימה הראוי במלחמות מודרניות מבוסס, בין היתר, על נורמות המקובלות בעולם. הוא מסיק כי בהתבסס על תיאוריה זו, אם בעתיד יחליט העולם שאין שום הצדקה לסכסוך צבאי כלשהו, אזי העם היהודי לא יהיה רשאי להילחם כלל!
בבסיס דבריו, הרב ישראלי טוען כי יש לשפוט שאלות אתיות ומוסריות העולות במהלך מלחמה, אף על ידי הסטנדרטים והערכים של שאר העולם.
הוא מזכיר את הדין המפורסם של "דינא דמלכותא דינא" (חוק הארץ הוא החוק) המשמש בדרך כלל בדיני ממונות, ומחיל אותו בענייננו. בשילוב שני העקרונות אלו, דברי נצי"ב והכלל "דינא דמלכותא דינא", הוא טוען:
והיוצא מכל זה, שיש מקום לפעולות תגמול ונקם נגד צוררי ישראל ופעולה כזאת היא בגדר מלחמת מצוה. וכל אסון ופגע שקורה לפורעים ולבעלי בריתם ולילדיהם, הם הם שעברים לזה, והם עונם ישאו. ואין שום חובה להמנע מפעולות תגמול מחמת חשש שיפגעו בזה חפים מפשע כי לא אנו הגורמים, כי אם הם עצמם ואנחנו נקיים. אכן פגוע לכתחלה בכונה בילדים, כזה לא מציני אלא בחטא ע"ז. ע"כ מן הראוי לשמור עצמם מלנגע בהם.[12]
הרב נריה גוטל מסכם את מאמרו[13] במסקנה הבאה:
נראה לומר כי סיכול ממוקד הנעשה בתוך אוכלוסיה אזרחית, הפלת בית על מחבליו ויושביו, הפצצת מיתחם אויב שקבע מיקומו בתוך עמו וכיו"ב - כל עוד הדבר לא נעשה במגמה יזומה של הריגת אזרחים, אלא לפי שיקול דעת מבצעי, הרי אלו מעשים מותרים אליבא דהלכתא.
[1] משיב מלחמה, כרך א', פרק י"ד.
[2] העמק דבר, דברים כ, ח.
[3] העמק דבר, בראשית ט, ה.
[4] תלמיד חכם שכיהן עד לאחרונה כדיקן המכללה לנשים 'אורות ישראל'.
[5] תחומין, כרך כ"ג, עמ' 35.
[6] רמב"ם הלכות מלכים ט, יד.
[7] גור אריה, בראשית לד, יג.
[8] הרב חיים יאכטר מטינק מפרט את הפוסקים שביססו את עמדתן על פירוש המהר"ל: הרב יעקב אריאל (ערכים במבחן ההלכה עמ' 83), הרב דב ליאור (תחומין כרך ד' עמ' 186), הרב הרשל שכטר (בעקבי הצאן עמ' 207), ור' אשר וייס (מנחת אשר, דברים עמ' 217-222). כולם מסתמכים על פרשנותו של המהר"ל על מעשה שכם על מנת להתיר פגיעה בכל מי שמשתייך לאומת האויב במהלך המלחמה. כל זאת, כשאין אלטרנטיבה אחרת להשיג ניצחון צבאי. מאמרו (אנגלית) זמין באתר: https://www.koltorah.org/halachah/halachic-perspectives-on-civilian-casualties-in-gaza-part-one-by-rabbi-chaim-jachter .
[9] כי קרוב אליך - לשון מקרא ולשון חכמים: ספר בראשית, עמ' 267.
[10] שם, עמ' 269.
[11] עמוד הימני, פרק ט"ז.
[12] שם, עמ' 139.
[13] תחומין, כרך כג, עמ' 18-42.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)