בחוקותי | ערכין

הפרק האחרון בספר ויקרא (כ"ז) עוסק באדם הרוצה לתרום סכום כסף מסוים להקדש, והסכום הוא ערך של אדם, בהמה, בית או שדה. חישובם של ערכים אלו קצוב על ידי התורה.

הרמב"ם בספר המצוות (עשה קיד-קיז) מנה ארבע מצוות שונות: "מה שהורתנו התורה בדין ערכי אדם", "מה שצותנו התורה בדין ערכי בהמה טמאה", "שצונו יתברך בערכי בתים", "מה שצותנו התורה בערכי שדות". בכותרת להל' ערכין וחרמות במשנה תורה, הרמב"ם ניסח את המצווה בצורה קצת שונה: "לדון בערכי אדם כאשר מפורש בתורה וזהו דין ערכי אדם".

לניסוח זה עשויה להיות השלכה לגבי השאלה מי מחויב במצווה הזאת. מובן, שאדם הנודר לתת ערך מסוים להקדש, חייב לקיים את נדרו, וכפי שכתב הרמב"ם בתחילת הל' ערכין וחרמות: "הערכים הם נדר מכלל נדרי הקדש... לפיכך חייבין עליהן משום 'לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ' (במדבר ל', ג), ו'לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ' (דברים כ"ג, כב) ומשום 'כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה' (במדבר ל', ג)". אולם, מניסוח הרמב"ם בכותרת, וכן מדבריו שם פ"א ה"ב – "מצות עשה לדון בדיני ערכין כאשר מפורש בתורה", משתמע שיש גם מצווה המחייבת את הכוהנים לדון בדיני ערכין.

ספר החינוך (מצווה שנ) כתב: "והעובר על זה והעריך בזמן הבית ולא השלים לתת בערך הקצוב בתורה... בטל עשה זה ועונשו גדול מאוד שמעל מעל בה' ". מדבריו משתמע שהמצווה חלה על הנודר, החייב לקיים את נדרו. החינוך הוסיף, שמי שלא קיים את נדרו בתקופה הקצובה עובר על האיסור "לֹא תְאַחֵר", אבל לא ציין שהוא עובר על גם האיסור "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ". ייתכן, שהחינוך חלק על הרמב"ם וסבר שהחובה לתת את הערך שהוא נדר היא חובה ייחודית, שאיננה קשורה לדינים הכלליים של דיני נדרים.

אדם שנדר ערך מסוים, ואין ביכולתו לשלם את מלוא הסכום הקצוב בתורה בפרשתנו, משלם כפי יכולתו בהתאם להערכת הכוהן: "וְאִם מָךְ הוּא מֵעֶרְכֶּךָ וְהֶעֱמִידוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֵן וְהֶעֱרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן עַל פִּי אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יַד הַנֹּדֵר יַעֲרִיכֶנּוּ הַכֹּהֵן" (כ"ז, ח). לפי גישת ספר החינוך דין זה מובן היטב, שכן דיני ערכין נפרדים מהדינים הכללים של דיני נדרים. ברם, לפי הרמב"ם, הסובר שדיני ערכין הם חלק מדיני נדרים, קשה להבין מדוע הכוהן יכול לצמצם את חיובו, שהרי הוא עובר בכל מקרה על נדרו. החזון איש (הל' ערכין סי' כט ס"ק ב) הציע, שלפי הרמב"ם כאשר אדם נודר ערך, הוא מתנה שהנדר יהיה בהתאם לדיני התורה, ולכן בסופו של דבר הוא ישלם כפי יכולתו, שהרי כך הוא דין התורה.

יש מחלוקת במשנה (ערכין ה ע"ב) האם גוי יכול לנדור ערך. הרמב"ם פסק שאם גוי נדר לשלם את ערכו או ערכו של אדם אחר, הוא חייב לקיים את נדרו (הל' ערכין פ"א הי"א). המשנה למלך (הל' מלכים פ"י ה"ז) התקשה בהבנת דין זה, שהרי איסור "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ" איננו אחד משבע מצוות בני נח, ואם כן מניין המקור לכך שגוי חייב לקיים את נדרו? המשנה למלך הציע, שכאשר גוי נודר ערך ומקצה כסף עבורו, הרי שהכסף נהיה של הקדש וחלים על הכסף דיני הקדש, וממילא הגוי איננו יכול להשתמש בכסף. אולם, לפי ספר החינוך, שהחיוב איננו קשור דווקא להלכות נדרים אלא הוא חיוב נפרד מצד דיני ערכין, ייתכן שאם גוי נודר ערך הוא מחויב לפי דיני ערכין לקיים את דברו.

המנחת חינוך (שם) טען, שאם קטן הגיע לגיל שבו הוא מבין את המשמעות של נדרים, הוא יכול להעריך ערך, והכסף נהיה של הקדש, למרות שהוא לא מחויב באיסור "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ". גם כאן, ניתן להעלות את האפשרות שמכיוון שקטן מוזכר בפרשת ערכין בתורה כנערך, הוא מחויב לקיים את נדרו למרות שהוא קטן.