שמיני | אכילת בשר אדם
התורה בפרשתנו אוסרת לאכול את בשרן של חיות ובהמות מסוימות, ומביאה רשימה של המינים האסורים (י"א, ד-ז): גמל, שפן, ארנבת וחזיר. הרמב"ם מנה את האיסור כמצוות לא תעשה (ספר המצוות, לא תעשה קעב), וכתב שלמרות שיש בהמות שלא הוזכרו במפורש בתורה, הן אסורות באכילה אם הן לא עומדות בקריטריונים של התורה: "כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ" (י"א, ג). בהמות אלו אסורות מדין לאו הבא מכלל עשה, שנחשב כמצוות עשה. הרמב"ם הוסיף, שביחס לבהמות אלו קיים גם איסור לא תעשה באכילתן, "שאנו אומרין, כשהיה החזיר והגמל שבו סימן טהרה אחד – לוקין עליו, קל וחומר לשאר בהמה וחיה שאין להן סימן טהרה כלל שלוקין עליהן!". משום כך, מי שאכל בהמות שלא נזכרו ברשימה ואין להן את הסימנים הכשרים, עובר בעשה ובלא תעשה.
הרמב"ם (הל' מאכלות אסורות פ"ב ה"ג) פסק, שלמרות שהתורה משתמשת במושג "נֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב', ז, יט, ועוד) לגבי אדם ובהמה, אין איסור לאכול בשר אדם מן התורה, וממילא האוכל בשר אדם אינו חייב מלקות. עם זאת, הוא יעבור על לאו הבא מכלל עשה של "זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ" (י"א, ב).
יש שהציעו ששיטת הרמב"ם מבוססת על דברי הספרא (שמיני פרשה ב תחילת פרק ד), הקובע שאין איסור לא תעשה על אכילת בשר אדם או חלב של אדם, אבל יש איסור עשה על אכילתם. אמנם יש לציין, שהרא"ה (כתובות ס ע"א) הביא גרסה שעל פיה הספרי סובר שיש איסור לא תעשה על אכילת בשר אדם. מכל מקום, הרמב"ן (ויקרא י"א, ג) חלק על הרמב"ם, וכתב שאין בכלל איסור עשה על אכילת בשר אדם, ואו דם וחלב של אדם. לדבריו, אם אכילת בשר אדם הייתה אסורה, הרי שכל דבר היוצא מהאדם, כמו דם או חלב, גם היה צריך להיות אסור, מדין "היוצא מן הטמא טמא". הרמב"ן גם העיר, שכל הדיון הזה רלוונטי רק לאכילת בשר אדם שחי, כי אם מדובר על בשר מהמת, הרי שהוא אסור בהנאה בכל מקרה.
המגיד משנה שם ציטט את המקורות השונים, והסביר שהרמב"ם סובר שאם בשר אדם היה אסור באכילה בלא תעשה, אכן דם וחלב מאדם היה אסור. אבל מכיוון שבשר אדם אסור רק בעשה, ממילא הכלל של "היוצא מן הטמא טמא" לא חל. הרא"ה, הסובר שיש איסור לאו לאכול בשר אדם, יצטרך לומר שהספרא מתיר דם וחלב מאדם למרות הכלל "היוצא מן הטמא טמא".
הרמ"א (שלחן ערוך יו"ד סי' עט ס"א) פסק שאסור לאכול בשר אדם מדאורייתא, ונושאי כלים על אתר (כגון הט"ז שם ס"ק ג והגר"א ס"ק ד) סברו שכוונת הרמ"א היא כמו הרמב"ם ולא הרא"ה, שיש איסור עשה מדאורייתא אבל לא איסור לאו.
בין כותלי ישיבת הר עציון נידונה פעמים רבות השאלה, מה יעשה אדם שחייב לאכול בשר מטעמי פיקוח נפש, ויש לו רק שתי אפשרויות: או לאכול בשר אדם, או לאכול בשר נבלה. מבחינה הלכתית צרופה, נראה שעדיף לאכול את בשר האדם, שאין עליו איסור לאו לרוב הדעות. ברם, הרב עמיטל זצ"ל נהג לצטט את בעל הדור רביעי (רב משה גלזנר, נינו של החת"ם סופר) בהקדמתו למסכת חולין, שטען "כי כל מה שנתקבל בעיני בני אדם הנאורים לתועבה, אפילו אינו מפורש בתורה לאיסור, העובר על זה גרע מן העובר על חוקי התורה....וכל האוכל או מאכיל בשר אדם מודח מלהיות נמנה בין האישים, ולא יאכל בשר התורה אסרה בלאו, היעלה על הדעת שאנו עם הנבחר עם חכם ונבון נעבור על חוק הנימוס כזה להינצל מאיסור תורה? אתמהה!". לדעתו לא ייתכן שעם חכם ונבון שנצטוו להיות קדושים, יאפשרו מעשה מתועב בעיני העולם הנאור.[1]
[1]. ראו על כך גם בספרו של הרב עמיטל, והארץ נתן לבני אדם, אלון שבות תשס"ה, עמ' 37-40.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)