המרדף אחר החיים המוסריים | העם היהודי ו'צדקה ומשפט' | 11

עד כה, בניסיוננו להמחיש את הרלוונטיות הנצחית של החזון המוסרי של 'ברית אבות', בחנו תופעות נקודתיות אשר על פניו ערכי צדקה ומשפט הסבירו אותן בצורה מדויקת יותר מאשר חוקים ספציפיים של 'ברית סיני'. 'כופין על מידת סדום', הדגשתו של הרמב"ם את הצדקה, פשרה, והשימוש שעושה המלך באינטואיציה מוסרית – בכל אלו ניכר קישור טקסטואלי ורעיוני לערכי 'צדקה ומשפט'. מקרים אלו גם הראו כי לרעיונות 'צדקה ומשפט' תפקיד משמעותי ורב עוצמה בחוויה היהודית, גם בלי הדרישה המוסרית שבסעיפי ההלכה הפורמליים.

על רקע זה נחקור כעת את התגשמות עיקרון 'צדקה ומשפט' בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה באופן שלם יותר. בשיעור האחרון ראינו כי התורה תובעת מן המלך ללכת בדרך 'צדקה ומשפט' ואף מעניקה לו את הסמכויות הנדרשות לשם כך, ובשיעור זה נעבור לעסוק בדרישותיה של התורה מהמון העם. בעיני החכמים והנביאים, מימוש עקרון 'צדקה ומשפט' אינו רק משימה של בית דוד אלא של כלל שכבות העם, כקולקטיב וכפרט. על אף ש'צדקה ומשפט' אינם הנושא של אף ציווי תורני, הליכה בדרך זו מקרבת את הגאולה, ומאידך גיסא, זניחת עקרונות אלו, עלולה להביא חלילה להרס וחורבן, כפי שקרה למלכי בית דוד. [1]

 

שאיפה לכינון צדקה ומשפט והציפייה והתקווה לקיימם הם מוטיבים חוזרים לאורך המקרא, הן בנוגע למלך והן בנוגע ליחידים מהעם. לעיתים קרובות מדובר על 'עשיית' צדקה ומשפט, באופן שמזכיר את הפסוק בבראשית (יח, יט) "לעשות צדקה ומשפט".[2] בספר יחזקאל, עשיית צדקה ומשפט משמשת ביטוי מקביל לעשיית טוב כללי (יח, ה; יט, כא; לג, יד; לג, יט). ירמיהו, המוכיח את המלכים לעשות צדקה ומשפט, רואה בחזונו זמן שבו העם היהודי כולו – "וְנִשְׁבַּעְתָּ חַי ה' בֶּאֱמֶת בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה" (ד, ב).[3] גם ספר תהילים משבח את "שֹׁמְרֵי מִשְׁפָּט עֹשֵׂה צְדָקָה בְכָל עֵת" (קו, ג).

הנביא עמוס מוכיח את העם על החוסר בצדקה ומשפט בחייהם, ודוחף למימוש עקרונות אלו, וכך עושה גם ישעיהו תלמידו (ראו בהקדמת הרמב"ם למשנה תורה). עמוס מקונן על אלו 'הַהֹפְכִים לְלַעֲנָה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לָאָרֶץ הִנִּיחוּ' (ה, ז) ועל העם אשר "הֲפַכְתֶּם לְרֹאשׁ מִשְׁפָּט, וּפְרִי צְדָקָה – לְלַעֲנָה". משה ויינפלד (עמ' 126, בהערה) מעיר שהמטאפורה של משפט וצדקה כצמח שנפגם, מופיעה גם בדברי ישעיהו. הקב"ה מקונן על ההשחתה שפגעה ב'כרם' שלו – עם ישראל: "וַיְקַו לְמִשְׁפָּט וְהִנֵּה מִשְׂפָּח לִצְדָקָה וְהִנֵּה צְעָקָה". (ה, ז). הקב"ה מוסיף ומתאר את חוסר הכנות של העם: "וְאוֹתִי יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן וְדַעַת דְּרָכַי יֶחְפָּצוּן, כְּגוֹי אֲשֶׁר צְדָקָה עָשָׂה וּמִשְׁפַּט אֱ-לֹהָיו לֹא עָזָב, יִשְׁאָלוּנִי מִשְׁפְּטֵי צֶדֶק קִרְבַת אֱ-לֹהִים יֶחְפָּצוּן" (ישעיהו נח, ב).[4]

בצד החיובי מפציר עמוס בעם לעצור את מנהגיהם הריטואליים ולאמץ התנהגות המבטאת את ערכי המשפט והצדקה:

הָסֵר מֵעָלַי הֲמוֹן שִׁרֶיךָ וְזִמְרַת נְבָלֶיךָ לֹא אֶשְׁמָע: וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט וּצְדָקָה כְּנַחַל אֵיתָן: (עמוס ה, כג-כד)

ניגוד זה מהדהד גם בחזון ישעיהו (פרק א, וראו בשיעור 32), המגיע לשיאו בנבואה "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" (א, כז).

העם היהודי יכול לשרוד ללא קורבנות, אך סיכוייו אבודים ללא צדקה ומשפט.[5] שיקומם וגאולתם של ישראל נובעים ישירות מחזרתם לשורשיהם המוסריים.

 

מה שמדהים בנוגע לסקירה זו הוא שערכי 'צדקה ומשפט' נפוצים כל כך במקרא, ועם זאת רק לעיתים נדירות הם מופיעים כציווי. נראה כי ערכים אלו נלקחים כמובן מאליו בתור אלמנטים מרכזיים ומהותיים של זהותנו ושליחותנו הלאומית, ואולי אף מתעלים על החוקים הפרטיקולריים של היהדות ההלכתית.

תיאור זה מתאים בהחלט לאפיון 'צדקה ומשפט' כערכים הנובעים מ'ברית אבות'. ברית אבות היא בבירור תוצר של חזון וציפיות, ולא חוקים וסעיפים משפטיים. גם ערכי צדקה ומשפט, על פי רוב, נשארים נאמנים למודל מקראי זה. כאשר הנביאים קוראים ומעוררים על ערכי צדקה ומשפט, הם לא מוכיחים את העם על כך שהפר ציוויים וחובות, אלא על התכחשותם לחובות מורשתם הלאומית.

רק במקום אחד בתנ"ך, למיטב ידיעתי, מצווה הקב"ה באופן ישיר את העם היהודי על צדקה ומשפט:[6]

כֹּה אָמַר ה' שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה כִּי קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא וְצִדְקָתִי לְהִגָּלוֹת: (ישעיהו נו, א)

ישעיהו מצווה את העם, לצד המסרים ששולחים ירמיהו ויחזקאל אל מוסד המלוכה, 'לממש' את ה'צדקה ומשפט' מעולם הרעיונות ולתת להם תוקף חוקי ומחייב. אבל פסוקים אלו הם יוצאים מן הכלל. יותר נפוצה היא ההתייחסות ל'צדקה ומשפט' כאל תכונות קיימות (אברהם, דוד, שלמה ועוד), שלא התקיימו אצל יהויקים (ומלכים אחרים), ולעיתים קרובות מדיי – גם בעם כולו. אם העם רוצה להגיע לגאולה, כך נוקט ישעיהו, עליהם להתייחס ל'צדקה ומשפט' לא כסעיף של רשימת מכולת אלא לגלות ולגלם מחדש את הרוח והאתוס של פרשת וירא.

 

הציווי של ישעיהו מודגש על ידי חז"ל. תוך שהם סומכים את דבריו על פסוק בתהילים, מציירים חז"ל את העם היהודי כמי ששומע בקול ה', מחפשים את תמיכתו ומבקשים את ההדדיות שהבטיח.

בשמות רבה חפץ העם היהודי להיענות לצו של ישעיהו, אבל הדיכוי עומד בדרכם. כמו המלך דוד בתהילים, הם פונים לקב"ה ומתחננים לעזרתו:

שמרו משפט ועשו צדקה הה"ד (תהלים קיט) עשיתי משפט וצדק[7] בל תניחני לעושקי אמרו לו ישראל רבון העולם הסתכל שאנו מבקשים לעשות צדקה ומשפט ואנו מתייראין מן עובדי כוכבים אלא אל תמסרנו בידיהם הוי עשיתי משפט. (שמות רבה ל, כד)

בפירושו 'יפה תואר' על המדרש, מסביר רבי שמואל יפה אשכנזי כי הגאולה שמציע הקב"ה איננה פרס ל'צדקה ומשפט' אלא אמצעי להשגתם.[8] 'צדקה ומשפט' מחד גיסא וגאולה מאידך גיסא – תומכים זה בזה: מימוש 'צדקה ומשפט' מוביל לגאולה, וזו מצידה מאפשרת מרדף בלתי מתפשר אחר 'צדקה ומשפט'.

מדרש תהילים מקשר גם הוא את הפסוקים שבישעיהו ובתהילים, אבל בנוגע למשמעותם הפשוטה. הן דוד המלך והן הפרטים השייכים לעם היהודי, שניהם מצפים ושואפים ל'הדדיות' מצד הקב"ה, כתוצאה מהליכתם על פי עקרונות ה'צדקה ומשפט':

עשיתי משפט וצדק בל תניחני לעושקי. אמר ישעיהו (ישעיה א, כז) ציון במשפט תפדה וגו'. אמר הקב"ה, אם עשו ישראל משפט וצדקה, מיד נגאלין. ולא עוד, אלא שאני פורע משונאיהם, שנאמר, ציון במשפט תפדה. מה כתיב אחריו, (שם, כח) ושבר פושעים וחטאים וגו'. וכן אמר דוד, במשפט הם נפדים גם אני עשיתי משפט וצדק. וכן הוא אומר, (שם נו, א) שמרו משפט ועשו צדקה וגו'.

כך אמרו ישראל, ולא עשינו ערבותינו כאברהם אבינו, שנאמר (בראשית יח, יט) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו'. עשינו ערבותינו, עשה גם אתה את שלך. (מדרש תהילים קיט, נג).

המדרש קושר כאן במפורש את מחויבותו של ישעיהו לברית אבות. בטענת העם שהם מילאו אחר דרישת ישעיהו, הם משלבים את הצעידה בעקבות דרכו של אברהם אבינו.

חז"ל מדגישים את כוחם הגואל של 'משפט וצדקה' על ידי מיקודם בנבואות ישעיהו. המדרש מביא את דברי ה':

ועל ידי שאתם מגביהין אותי בדין אף אני עושה צדקה ומשרה קדושתי ביניכם, מנין שנאמר (שם) והא-ל הקדוש נקדש בצדקה. ואם שמרתם את שניהם הצדקה והדין מיד אני גואל אתכם גאולה שלימה, מנין שנא' (שם נו) כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות. (דברים רבה ה, ז)

תנא דבי אליהו (יא) מרחיב את כוח הגאולה גם לגבי בית דוד ואפילו לגבי הקב"ה עצמו!

ולא זו בלבד אלא כל מי שעושה משפט וצדקה ומקיים כאלו פדה את הקב"ה וישראל מן העכו"ם ועליו הכתוב אומר פדה בשלום נפשי וגו'. באותה שעה אומר הקב"ה מי פדה אותי ממקום גלותי[9] ואת ישראל מבין העכו"ם מי שהוא עושה משפט וצדקה.[10] (תנא דבי אליהו, י)

פסקה זו מסתיימת בהתייחסות מפורשת למלכות בית דוד:

אמר הקב"ה לבית דוד מה אתם יושבים אם אתם מבקשים את ימות בן דוד ואתם מבקשים לגאול את ישראל עשו משפט וצדקה, שנאמר (ירמיה כא) בית דוד כה אמר ה' דינו לבקר משפט והצילו גזול מיד עושק וגו'. (תנא דבי אליהו, שם)

המפתח לשיקומו של בית דוד נמצא בקריאה פשוטה בספר ירמיהו! אם העם ומנהיגיו ישמעו את הקול הקורא של פרשת וירא, המהדהד בפיהם של הנביאים, אזי "קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא וְצִדְקָתִי לְהִגָּלוֹת".[11]

 

בשיעור הבא נמשיך את סקירתנו בנוגע לצדקה ומשפט בתוך התורה שבעל פה.

שאלות והערות? נא ליצור קשר איתי ישירות: [email protected]