ערכים והלכה -
שיעור 41
המרדף אחר החיים המוסריים | העם היהודי ו'צדקה ומשפט' | 12
קובץ טקסט
שיעור זה ימשיך את סקירתנו בנוגע לצדקה ומשפט כמטרות עבור העם היהודי, כפי שמלמדים אותנו חז"ל. ספציפית, ננתח במתינות ובדקדקנות מדרש נרחב הקושר בין צדקה ומשפט ובין מידות החסד והרחמים. נבחן גם כיצד מהדהד קישור זה במקורות נוספים.
תכשיטו של אברהם ותכשיטו של הקב"ה
במהלך דרשה מוסרית מורכבת ויפהפייה שוזרים חז"ל מקורות מקראיים רבים מאלו שראינו בשיעור הקודם:
ד"א 'ושמר ה' א-להיך לך את הברית ואת החסד'. אמר רבי שמעון בן חלפתא: למה הדבר דומה? למלך שנשא למטרונה והכניסה לו שנים אריסין אף המלך זקף לה כנגדן שני אריסין, איבדה מטרונה את שלה אף המלך נטל את שלו. לאחר ימים עמדה וכשרה את עצמה, והביאה אותן שני אריסין אף המלך הביא את שלו. אמר המלך: אלו ואלו יעשו עטרה ויתנו בראשה של מטרונה.
כך אתה מוצא אברהם נתן לבניו שני אריסין שנא' (בראשית יח): 'כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו'; אף הקב"ה זקף להן כנגדם שני אריסין, חסד ורחמים שנאמר: 'ושמר ה' א-להיך לך את הברית ואת החסד ואו' ונתן לך רחמים ורחמך והרבך' וגו'.
אבדו ישראל את שלהם, שנא' (עמוס ו) 'הפכתם לראש משפט ופרי צדקה ללענה', אף הקב"ה נטל את שלו שנא' (ירמיה טז) 'כי אספתי את שלומי וגו' את החסד ואת הרחמים'.
עמדו ישראל וכישרו את עצמן והביאו אותן שני אריסין, מנין שכך כתיב (ישעיה א): 'ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה', אף הקב"ה הביא את שלו, מנין שכך כתיב (שם נד): 'כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה' וגו'.
וכיון שיביאו ישראל את שלהן והקב"ה נותן את שלו אומר הקב"ה אלו ואלו יעשו עטרה וינתנו בראשם של ישראל, שנא' (הושע ב) 'וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים וארשתיך לי באמונה וידעת את ה''.
(דברים רבה, ג, ז)
הבה ננתח את המדרש שלב אחר שלב.
ראשית, המדרש מדמה את העם היהודי לכלה הנכנסת לביתה החדש עם שני 'אריסים' – צדקה ומשפט. במילים אחרות, ההופעה הראשונית של שתי המידות הללו אינה ב'חתונה' של עם ישראל עם הקב"ה – הר סיני[1] – אלא עוד קודם לכן. מסתבר אפוא שהן שייכות לעם היהודי באופן עצמאי, כירושה משפחתית מאברהם! [2]
הפסוק בבראשית (יח, יט), המצוטט על ידי המדרש, תומך בהבנה שמקור הצדקה והמשפט איננו הקב"ה אלא אברהם. וכך מסביר הרב יואל בן נון:
רעיון הבחירה, מאז אברהם, קשור ברעיון המצווה (והתורה) ושמירת דרך ה': "כי ידעתיו [= בחרתיו] למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט...". אבל המצַווה כאן איננו ה' אלא אברהם, ולפיכך מקור הסמכות הראשון בישראל הוא אוטונומי ולא הטרונומי;[3] בניגוד ברור לנבואת משה, שם המצַווה הוא ה': "וידבר ה' אל משה לאמר". אין ביטוי כזה אצל האבות. ה' בחר באבות, והם יצוו.
(נבואת התפילה של אברהם, פרקי האבות, עמ' 82-83)
אברהם איננו מצֻווה לרדוף משפט וצדקה אלא מאמץ אותם מרצונו החופשי, ובשל כך הוא נבחר. כאשר זרעו סופג ערכים אלו והולך לאורם, אין זה אפוא מתוך כפיפותם לציוויו של הקב"ה, אלא מתוך ציות לערכי המסורת המשפחתית. הבנה זו עומדת בניגוד חריף לברית סיני, שבה הציווי האלוקי הוא העקרון המרכזי.
חסד ורחמים בברית אבות
על פי המדרש, הקב"ה משלים את הנדוניה של העם היהודי בשני תכשיטים משלו. המדרש מציע כאן פרשנות מחודשת לשני פסוקים הנוגעים לחסד ולרחמים. על פי משמעותם הפשוטה מורים הפסוקים כי הקב"ה מתנהג עם העם היהודי בחסד[4] וברחמים, כפי שהובטח לאבותיהם, אך לפי פרשנות המדרש, משריש הקב"ה בזרעם של האבות את מידות החסד והרחמים.[5] מידות צדקה ומשפט הן ירושה מאברהם, ואילו מידות חסד ורחמים מוענקות על ידי הקב"ה.[6]
פרשנות הזאת לפסוקים אלו מופיעה במקומות נוספים, בנוגע להחלטת דוד המלך להרחיק את הגבעונים:[7]
באותה השעה אמר דוד ג' מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל רחמנין ובויישינין וגומלי חסדים.
רחמנין מניין (דברים יג) ונתן לך רחמים... וגומלי חסדים מנין (דברים ז) ושמר ה' א-להיך לך את הברית ואת החסד.
(ירושלמי קידושין ד, א).[8]
החסד והרחמים מזוהים גם כאן כמתנות ה'. אם כן, היינו יכולים להסיק שהם אינם ממאפייני השושלת המשפחתית או הנרטיב ההיסטורי הקולקטיבי בכלל. בניגוד לצדקה ולמשפט, חסד ורחמים הם ערכים מופשטים שבהם תומכת היהדות.
אולם, וריאציה על אגדות אלו מציעה כי גם מידות אלו קשורות לברית אבות. הגמרא מספרת על שבתאי בר מרינוס, המבקש עזרה כאורח חדש בקהילה היהודית בבבל, אך נדחה:
כי הא דשבתאי בר מרינוס אקלע לבבל בעא מנייהו עסקא ולא יהבו ליה מזוני מיזן נמי לא זינוהו אמר הני מערב רב קא אתו דכתיב ונתן לך רחמים ורחמך כאשר נשבע לאבותיך[9] כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו וכל מי שאינו מרחם על הבריות בידוע שאינו מזרעו של אברהם. (ביצה לב ע"ב)
שבתאי בר מרינוס, כמובן, איננו מבטא גזעניות ואיננו מנסה להעליב גרים; ההוכחה לכך היא הציון הספציפי של הערב-רב בדבריו. "ערב רב", על פי מדרשי חז"ל, היו קבוצת גויים שעברו גיור הלכתי אך לא קיבלו בשלמות את ערכי היהדות.[10]
במילים אחרות, אפשר שאנשי הערב-רב צייתו אמנם לחוקי ברית סיני, אך לא התמזגו במסורת היהודית ובתרבותה. כאשר שבתאי בר מרינוס מוצא יהודים חסרי אמפטיה, הוא מקשר אותם לקבוצה זו. הוא מעמיד בסימן שאלה את ייחוסם לאברהם לא מבחינה גנטית אלא מבחינה רעיונית.
על דרך זו מעיר המהרש"א על אתר כי שבתאי בר מרינוס "נקט במלתיה זרעו של אברהם כו' במקום לאבותינו דבאברהם מפורש מדת הצדקה כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו". זאת, על אף שבפסוק המקורי כתוב 'לאבותינו'. אם כן, מוקד הדיון איננו גנאלוגי אלא נוגע בייחוס הרעיוני של ברית אבות.
ממקורות אלו אנו לומדים כי גם החסד והרחמים הם חלק ממורשת אברהם. מי שחסרים מידות אלו אינם יכולים להימנות עם צאצאיו. ואכן, על אף שפרשת וירא מזהה את אברהם במפורש רק עם צדקה ומשפט, התורה שבעל פה מייחסת לו את מידות החסד והרחמים גם כן.
בנוגע לרחמים, המשנה מצביעה על התנהגותו של אברהם בפרשת וירא כעל מודל, ומשום כך גם כסטנדרט נדרש. לאחר שהיא מסבירה כי המזיק את חברו חייב לא רק לשלם אלא אף לבקש מחילה, המשנה ממשיכה:
ומנין שאם לא מחל לו שהוא אכזרי? שנאמר ויתפלל אברהם אל הא-להים וירפא א-להים את אבימלך וגו'. (בבא קמא צב ע"א)
המאירי מסביר:
מדת הרחמנות נתיחסה לאברהם אבינו וכל שאינו נמשך בזה אחר מדותיו נקרא אכזרי.[11] (שם)
פרשת וירא מעניקה לנו לא רק יעד לשאוף אליו, אלא גם ציפיות. היא קובעת קנה מידה בנוגע למשמעות המילים 'לנהוג כיהודי'. מי שאיננו עומד בסטנדרטים אלו אולי איננו עובר על איסור ספציפי, אבל הוא נוטש את המסורת המשפחתית.
גם המושג חסד מקושר עם אברהם, כפי שמודגש במסכת כלה רבתי בווריאציה על הסוגיה שצוטטה קודם לכן:
דרש רבא כל מי שיש בו שלש מדות הללו בידוע שהוא מזרעו של אברהם [אבינו] רחמן וביישן וגומל חסדים [...] גומל חסדים דכתיב 'חסד לאברהם'.[12] (מסכת כלה, פרק י)
אין ספק כי טקסט זה סוטה באופן ניכר מהגרסה שראינו קודם לכן ומהמקורות המקבילים במדרשים ובמקורות האחרים. המדרש מאפיין שלוש מידות ייחודיות כסימני מורשת אברהם, ובכך מביא דווקא פסוקים הקשורים אליו (ובניגוד למשנה דלעיל, לא מוצא פסוק על אברהם ורחמים) . אולם שם מופיע חסד כחלק מ'ברית אבות'. יתרה מזאת, רבא קושר את שלוש המידות המפורסמות ישירות לאברהם. אלו אינם מאפיינים אקראיים של אנשי העם היהודי אלא רכיבים ספציפיים של חזון ברית אבות המוסרי.
כתר ברית אבות
המשל של רבי שמעון בן חלפתא נחתם בפסוקים מספר הושע (ב, כא), המשלבים את כל ארבעת האלמנטים: צדק/צדקה, משפט, חסד ורחמים. על פי המודל שבמדרש, חסד ורחמים הם מתנות מאת הקב"ה – 'אשר נשבע לאבותיך' – המשלימות את הצדקה והמשפט, כך שכל הארבעה יוצרים את כתר ברית אבות. מי שכתרו חסר או לא שלם, כמו הערב-רב, יכול להשתתף בברית סיני אך לא יהיה מזוהה כצאצא של אברהם אבינו.
כך גם הגבעונים – על אף שהתגיירו, הם לא מימשו במעשיהם את ההתנהגות הייחודית למסורת היהודית – רחמים, ביישנות וגמילות חסדים. לכן דוד המלך הוציא אותם מהקהילה היהודית באמצעות איסור החיתון עמם. הרמב"ם, כפי שראינו קודם לכן, משלב בין הסיפור על הגבעונים והסיפור על היהודים הבבליים (בדומה לאמור במסכת כלה רבתי), בפסיקה הבאה:
וכן כל מי שיש בו עזות פנים או אכזריות ושונא את הבריות ואינו גומל להם חסד חוששין לו ביותר שמא גבעוני הוא שסימני ישראל האומה הקדושה ביישנין רחמנים וגומלי חסדים ובגבעונים הוא אומר והגבעונים לא מבני ישראל המה לפי שהעיזו פניהם ולא נתפייסו ולא רחמו על בני שאול ולא גמלו לישראל חסד למחול לבני מלכם והם עשו עמהם חסד והחיום בתחלה.
(הלכות איסורי ביאה, י"ט, י"ז)
היעדר מוחלט של 'תכונות יהודיות' באדם, מהווה אפוא בסיס להטלת ספק בייחוסו. אין זו רק סיבה לנידויים של הגבעונים בעבר, אלא גם להתרחקות ממאפייני הערב-רב בהווה.[13]
לבסוף, מצוידים בתובנתם של חז"ל, אנו יכולים לחזור לתנ"ך ולחפש את עקבות ברית אבות במקומות נוספים, כמו למשל בהושע (יב, ז), מיכה (ו, ח), זכריה (ז, ט) ותהילים (קא, א) המשלבים משפט עם חסד.[14] הרד"ק מעיר על ההד של ברית אבות בפירושו לפסוקים אלו, וכן במקורות נוספים.[15]
ברית עם אברהם?
לפחות פעם אחת מאפיינים חכמים את מידת החסד כחלק מברית חיה עם אברהם. הגמרא מספרת כי יהודה בר נחמני התבקש פעם לומר דבר 'כנגד מנחמי אבלים':
פתח ואמר אחינו גומלי חסדים בני גומלי חסדים המחזיקים בבריתו של אברהם אבינו שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו' אחינו בעל הגמול ישלם לכם גמולכם ברוך אתה משלם הגמול. (כתובות ח ע"ב)
בפירושו למילים 'בריתו של אברהם' מצטט רש"י דוגמה לנדיבותו של אברהם. מדוגמה זו מסיק המהרש"ל כי הגרסה שהייתה לפני רש"י לא כללה את ההוכחה מבראשית יח, יט. אולם בלי פסוק זה מהלך הגמרא נראה לא מובן. כפי שהרב אהרן יהודה לייב שטיינמן מעיר – לא ברור מדוע יש להחשיב זאת כ'ברית', אם איננו מוצאים ברית שנכרתה בנוגע למידת החסד (אילת השחר, שם).
ראשונים אחרים, כדוגמת שיבולי הלקט (הלכות שמחות, כד), מצטטים את הגמרא עם הפסוק בבראשית. כמה כתבי יד ודפוסים ראשונים תומכים גם הם בהכללת ההוכחה הטקסטואלית מבראשית.[16] אם נקבל גרסה זו, נבין שברית אבות כוללת התחייבות דו-צדדית, ונראה הפסוק בבראשית כמביע בחירתו של אברהם ועיצוב הברית עמו, שאלתו של הרב שטינמן נופלת. יתרה מכך, סוגיה זו מתגלה כניסוח חד של אחת מהטענות המרכזיות שלנו: כאשר יהודים מבצעים מעשה חסד, הם לא רק ממלאים את חובתם מ'ברית סיני', אלא גם 'מחזיקים בבריתו של אברהם' (כמתואר בבראשית יח, יט)!
ברכת יהודה בר נחמני יכולה היתה להידחק הצידה לאורך ההיסטוריה, אך פוסקים בני זמננו ביססו את פסיקתם עליו והחזירו אותו לקדמת הבמה.
יהודי אחד שנימול בגיל מבוגר ביקש לתרום כסף למטרות אשר "לשמן כרת הקב"ה ברית עם אברהם". הרב יצחק זילברשטיין נשאל לאילו מטרות יכול כסף זה לשמש, מלבד ברית מילה? בתשובתו ציין כי הכסף יכול לתמוך במוסדות חסד, משום שהגמרא מבהירה כי גם חסד הוא אחד מהנושאים שעליהם נכרתה הברית (חישוקי חמד, כתובות ח ע"ב).[17]
תקציר וסיכום
בשיעור זה ובשיעור הקודם סקרנו את הייצוג של צדקה ומשפט כציפיות מהעם היהודי, בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה. ככלל, הדרכים שבהן הנביאים וחז"ל מתייחסים לצדקה ומשפט מאשרות את טענותינו:
- הערך של צדקה ומשפט קודם לכינון היחסים החוזיים של עם ישראל עם הקב"ה בסיני, וממשיך להיות מקור לאחריות גם אחריו. הנביאים פונים לערכים אלו שוב ושוב, וכך גם חז"ל.
- אם מימוש ערכי 'צדקה ומשפט' ו'חסד ורחמים' בחיים נחשב 'החזקה בבריתו של אברהם', הרי שזלזול בהם הוא ביטולה והפרתה של הברית. במקרה קיצון, דחייה של ערכים אלו תגרור הפקעת ברית אבות – כמו ההחרמה הפורמלית של הגבעונים מקהילת ישראל, או הטלת ספק בייחוס כאשר מדובר ביהודי פרטי.
אולם בו בזמן שמקורות אלו עזרו לנו לתקף את טענתנו, יש באופן ההצגה שלהם קורטוב של אירוניות. צדקה ומשפט, אני מאמין, מעולם לא היו אמורים להילמד דרך מקורות התורה, שבכתב או שבעל פה!
התורה היא התגלמות גילוי השכינה והציווי שבסיני. צדקה ומשפט, מצד שני, נובעים מציווי אברהם "את בניו ואת ביתו אחריו". הם נועדו לעבור הלאה מהורים לילדים, לא כחוקים שיש לשנן בנוקשות, אלא כנכס משפחתי שיש לשמר ולייקר. מקומם האמיתי איננו בבית המדרש (אמיתי או וירטואלי), אלא בבית היהודי – בין אם מדובר בבית פרטי ובין אם מדובר ב'בית דוד' הלאומי.
אולי אין זה מקרה שהמונחים התאומים 'צדקה ומשפט', הנפוצים בדברי הנביאים, בולטים בהעדרם בתורת משה ומופיעים רק פעם אחת (חוץ מפרשת וירא), ממש בסיומה של התורה (דברים ל"ג, כ"א). ספר בראשית מתאר את 'ברית אבות', ואילו שאר התורה מוקדשת בעיקרה להכרזתה של ברית סיני.
בדומה לכך, אנו יכולים להבין מדוע עקבותיה של 'ברית אבות' במסורת ההלכתית חמקמקות כל כך. ההלכה בנויה על אדני צדקה ומשפט, אבל מסירת עקרונות אלו לא נסמכת על פסיקות חכמיה. אדרבה: ברוב המקרים פגשנו את ברית אבות בלאקונות הלכתיות – תופעות שלא קיבלו הסבר מספק על ידי מסגרת הלכתית-פורמלית כלשהי. ברית אבות, במקרה זה, משמשת מעין 'חומר אפל' ביהדות – כמעט בלתי נראית לעין ההלכתית, אבל בעלת כוח רב והשפעה ניכרת.
כאשר הדבר הכרחי, נקראת ברית אבות ממקומה בין הצללים. צדקה ומשפט חוזרים ומופיעים בנביאים, לדעתי, משום שמסירתם הטבעית עברה משבר כה גדול. רק כאשר העם היהודי ומנהיגיו עלולים לשכוח את האתוס שאמור להנחות אותם ולתעות ממשימתם הכוללת, צריכים הנביאים לעגן מחדש את ערכי צדקה ומשפט במסורת האבות.
והמסר עודנו מהדהד.
הנביאים מזכירים לנו כי פרשת וירא קודמת, כרונולוגית וערכית, לספר ויקרא, ודוחפים אותנו לגלות מחדש את זהותנו הגרעינית כבניו של אברהם, לפני שאנו מתעסקים בפרטים טקסיים. הם מבקשים להשיב אותנו לשורשנו, כשהם מזכירים לנו מאין באנו ולשם מה נבחרנו לראשונה.[18]
גישור על פני הדורות הוא אפוא חלק אינטגרלי ממשימת נביאינו. אכן, במובן מסוים, זהו החזון הסופי שבו חותם הקב"ה את חטיבת הנביאים כולה:
הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא [...] וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם: (מלאכי ג, כג-כד)
שאלות והערות? נא ליצור קשר איתי ישירות: [email protected]
[1] ראו בשיעור 4.
[2] לצד זאת, ראו שמות רבה טו, כג; ל, כ.
[3] ההדגשה במקור.
[4] השוו תהילים קו, מה.
[5] בדומה לכך, ראו בבבא בתרא י ע"א בנוגע לירמיהו טז, ה ובירושלמי י, א בנוגע לישעיהו נד, י.
[6] למען האמת, אני מתקשה להבין מדוע צדקה נחשבת טבעית לאברהם, בעוד חסד נחשב כמתנה. על אף שהגמרא (סוכה מט ע"ב) מבחינה בין השניים, הכנסת האורחים האישית שמעניק אברהם לאורחיו בפרשת וירא, נראית מתאימה יותר ל'חסד' מאשר ל'צדקה'.
[7] ראו בשיעור 14.
[8] ראו גם בירושלמי סנהדרין ו, ז, מדרש שמואל כח, ז, ובמדרש תהילים א, י. סוגיה זו מופיעה גם בתלמוד הבבלי (יבמות עט ע"א) אבל עם שינויים משמעותיים: כהוכחה ל'גומל חסדים', התלמוד הבבלי מצטט את הפסוק בבראשית יח, יט; בהתאם לכך, הוא איננו מתייחס למידות אלו כ'מתנות', אלא כ'סימנים'. ראו גם במדרש דברים רבה ג, ד, המצטט את הפסוק בדברים ז, יב, אבל מתייחס ל"מידות טובות", ואת מדרש במדבר רבה ח, ד, הנוקט בלשון 'מתנות' אך מצטט את שני הפסוקים.
[9] זוהי גרסתו של רש"י, כפי שמציין הרב ישעיה פיק ברלין בהגהותיו (הגרסא שלפנינו היא ללא המילים 'כאשר נשבע לאבותיך').
[10] ראו למשל, שמות רבה מב, ו; במדבר רבה טו, כד; רמב"ם, הלכות איסורי ביאה יג, יח.
[11] ראו גם רמב"ם, הלכות חובל ומזיק ה, י וסמ"ע, חושן משפט תכב:ד.
[12] ראו גם רש"י על מיכה, שם.
[13] ניסוחו של הרמב"ם בהלכות מתנות עניים הוא קיצוני אף יותר: "וכל מי שהוא אכזרי ואינו מרחם יש לחוש ליחסו, שאין האכזריות מצויה אלא בגוים" (י, ב). ראו עוד בשיעורים 14 ו-34.
[14] ראו גם ישעיהו טז, ה.
[15] ראו בפירושו על יחזקאל טז, ז; זכריה ז, ה; מלאכי ב, ו; תהילים ה, ט; ושם קי, ד, בנוסף לפסוקים שהובאו בשיעור שעבר ולעיל.
[16] ראו בדקדוקי סופרים של מכון התלמוד הישראלי השלם.
[17] במקרה, סיימתי את כתיבת השיעור כאשר מדינת ישראל התכוננה ללווייתו ולקבורתו של זכריה באומל הי"ד, ברביעי באפריל 2019, כמעט שלושים ושבע שנה לאחר היעלמותו בקרב. ברכתו של יהודה בר נחמני נראית מתאימה במיוחד למקרה זו, כולל סוף הברכה: "אחינו בעל הגמול ישלם לכם גמולכם ברוך אתה משלם הגמול" (כתובות ח ע"ב).
[18] ראו גם ישעיהו נא, א-ב.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)