וילך | קריאת התורה בהקהל

בפרשתנו מופיע הציווי שבמעמד הקהל בסיומה של שנת השמיטה יהיה מעמד מיוחד של קריאת התורה: "מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת. בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם" (ל"א, י-יא). עם זאת, בפסוקים לא מבואר מי אמור לקרוא את התורה.

בכור שור והחזקוני טענו, שציווי זה נאמר על ידי משה ליהושע (הנזכר שם בפס' ז), ויהושע למעשה נחשב כמלך של בני ישראל. משום כך, החובה לקרוא בתורה במעמד הקהל מוטלת על המלכים לדורותיהם. לפי פרשנות זו, המלך מהווה מרכיב יסודי במצווה של הקהל. בניגוד אליהם, הרמב"ם בספר המצוות (עשה טז) כתב: "שציונו להקהיל את העם כלו בשני מסוכות בכל מוצאי שמטה ולקרוא קצת פרשיות ממשנה תורה באזניהם", אך לא ציין מי אמור לקרוא אותן. כיוון זה משתמע גם במשנה תורה, שם הרמב"ם כתב (הל' חגיגה פ"ג ה"א): "מצות עשה להקהיל כל ישראל אנשים ונשים וטף בכל מוצאי שמיטה בעלותם לרגל ולקרות באזניהם מן התורה פרשיות שהן מזרזות אותן במצות ומחזקות ידיהם בדת האמת", ורק בה"ג שם כתב "והמלך הוא שיקרא באוזניהם". משמע, שהעובדה שהמלך קורא היא רק פרט בהלכה, אבל היא איננה חלק מהותי מהגדרת המצווה.

כפי שציינו כמה פעמים, ספר החינוך צעד בדרך כלל בעקבות הרמב"ם במניין המצוות, וכך הוא עשה גם לגבי מצוות הקהל (מצווה תריב). עם זאת, הוא הוסיף: "ועובר על זה בין איש בין אשה ולא בא במועד הזה לשמוע דברי תורה, וכן המלך אם לא רצה לקרות בטלו עשה זה". החינוך הדגיש את אספת העם יחד, בדומה לרמב"ם, אך סבר שתפקידו של המלך הוא חלק מהותי במצווה, בניגוד לדעת הרמב"ם. מדבריו נראה, שיש למעשה מצווה נפרדת למלך ולעם.

ואכן, היראים מנה שתי מצוות נפרדות: אסיפת העם (סי' תלג) – "כשיקרא המלך את התורה שיבואו כולם לשמוע", וקריאת התורה על ידי המלך (סי' רסו). היראים הוכיח שהמצווה היא דווקא על ידי המלך מן האמור במלך יאשיהו, שקרא את ספר התורה באוזני העם: "וַיַּעַל הַמֶּלֶךְ בֵּית ה' וְכָל אִישׁ יְהוּדָה וְכָל יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם אִתּוֹ וְהַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִיאִים וְכָל  הָעָם לְמִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל וַיִּקְרָא בְאָזְנֵיהֶם אֶת כָּל דִּבְרֵי סֵפֶר הַבְּרִית הַנִּמְצָא בְּבֵית ה' " (מל"ב כ"ג, א-ב). יש לשים לב לכך שהיראים הקדים להביא מצווה זו עוד לפני המצווה של אסיפת העם.

שאלה מעניינת שנידונה היא האם המלך אמור לעמוד או לשבת במעמד הקהל. הסמ"ג (עשה רל) הסתמך על לשון המשנה בסוטה (פ"ז מ"ח) – "והמלך עומד ומקבל וקורא יושב" וטען שהמלך צריך לעמוד כשהוא מקבל את ספר התורה לידו, אך בזמן הקריאה הוא יכול לשבת. עם זאת, אם המלך קורא מעומד הוא ראוי לשבח, כפי שנאמר בהמשך המשנה שם: "אגריפס המלך עמד וקבל וקרא עומד ושבחוהו חכמים". התפארת ישראל שם (יכין, סנ"ד) הקשה, מדוע שיבחו אותו על כך, והרי כלל ידוע הוא ש"כל מי שהוא פטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט" (ירושלמי ברכות פ"ב ה"ט). תשובתו הייתה שאגריפס לא היה מלך מבחינה הלכתית, ולכן למעשה הוא היה חייב לעמוד במקדש, כי רק מלכים מבית דוד רשאים לשבת במקדש. כלומר, אגריפס קיים את ההלכה, ולא עשה מעשה שלא נדרש ממנו. משתמע מכך, שמלך ישראל עקרונית אמור לשבת במעמד הקהל. גישה זו מנוגדת לדברי הסמ"ג, וכן לשיטת הרמב"ם (שם ה"ג) וספר החינוך (שם), שאף הם ציינו שהמלך יכול לשבת.

התועפות ראם בפירושו על ספר היראים (סי' רסו ס"א) עמד על הקושי בשיטת התפארת ישראל, והציע הסבר אלטרנטיבי. הגר"א (שנות אליהו, ברכות פ"א מ"ג) הסביר שחז"ל מבקרים אדם שעושה מעשה שלא מחויב בו, רק אם אין ערך לאותו מעשה. אולם, יש מעשים שיש להם ערך, למרות שההלכה איננה מחייבת את קיומם, ולכן דווקא יש מקום לשבח את שיעשה מעשים אלו למרות שאין הוא מחויב בהם.[1] לאור זאת, ניתן להבין שגם עמידה בהקהל היא מצווה, למרות שאין חובה לעשות כך.

על כמה מצוות שנהגו בזמן המקדש מדאורייתא, תיקנו חכמים מצווה מדרבנן זכר למקדש, כגון נטילת לולב כל שבעת ימי חג הסוכות (סוכה פ"ג מי"ב). מדוע לא נתקנה מצווה דומה גם בנוגע למעמד הקהל? הרב אליהו דוד רבינוביץ תאומים (האדר"ת), חמיו של הרב קוק, פרסם חוברת בשם זכר למקדש, שבה הוא טען שכדי לקיים את מצוות הקהל נדרשים שני תנאים: נוכחות של כל עם ישראל בארץ ישראל, וקיומה של מצוות השמיטה. לדבריו, שני התנאים עדיין חסרים: רוב היהודים עדיין לא גרים בארץ ישראל, ולפי רוב הפוסקים שמיטה היום היא רק מדרבנן. בנוגע לתנאי הראשון, נראה שהמציאות כיום שונה, ושבמציאות היום אנו מתקרבים לכך שרוב עם ישראל גר בארץ ישראל.

האדר"ת הביא את דברי הרב שלמה דוד כהנא, שהוסיף שתי סיבות: האחת, שאין אפשרות להיכנס למקום בהר הבית הנצרך לקריאת התורה;[2] והשנייה, שהקהל תלוי במציאות של מלך. האדר"ת דחה את הטענה השנייה, וטען שגם אם יש צורך מהותי במלך כדי לקיים את המצווה, ניתן לקיימה גם על ידי שמיעת הקריאה ממנהיג אחר, במיוחד לפי שיטות הסוברות שיש לעם חובה עצמאית ונפרדת מחובת המלך, כמו שהיראים הציע.