ברכות ברית המילה | 1

בשבוע שעבר דנו במנהגים השונים המתלווים למילה עצמה הכוללים את הנחת התינוק על ברכי הסנדק כשהוא ממתין להליך. בנוסף, הקדשנו מספר שיעורים לברית המילה עצמה שכללו את המילה, הפריעה והמציצה. בשבוע הזה נתחיל את דיוננו אודות הברכות שנאמרות במהלך ברית המילה. נלמד על כל ברכה, אופייה, מתי ואיך היא נאמרת.

 

בגמרא, (שבת קל"ז:) מובא כי יש שלוש ברכות בברית המילה: 'על המילה', 'להכניסו של בבריתו של אברהם אבינו' ו'כורת הברית':

'תנו רבנן. דהמל אומר: "אשר קידשנו במצותיו וצונו על המילה". אבי הבן אומר: "אקב"ו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו". העומדים אומרים: "כשם שנכנס לברית כך יכנס לתורה לחופה ולמעשים טובים". והמברך אומר: "אשר קידש ידיד מבטן חוק בשארו שם וצאצאיו חתם באות ברית קדש, על כן בשכר זאת א-ל חי חלקנו צוה להציל ידידות שארינו משחת למען בריתו אשר שם בבשרנו ברוך אתה ה' כורת הברית".

מה טבען של הברכות הללו? מתי הן נאמרות ועל ידי מי?

 

הברכה הראשונה, כפי שעולה מן הנוסח שלה 'אשר קידשנו במצותיו וציונו', היא בוודאי ברכת המצווה, דהיינו - ברכה שנאמרת לפני ביצוע של מצוה. בגמרא, (פסחים ז':) מובא שברכת המצווה תמיד קודמת לביצוע בפועל של המצווה (עובר לעשייתן).

מתי צריכה להיאמר ברכת המצווה על המילה? החכמת אדם (קמ"ט: י"ט) כותב על כך את הדברים הבאים:

'...ולא ימול עד שגמר כל הברכה צריך להיות עובר לעשייתן, ולא כיש מוהלין המראים חריפותם שתיכף כשמתחילין הברכה חותכין וזהו מעשה בורים...'.

ערוך השולחן (יו"ד רס"ה: י') מציין את התנגדותו של החכמת אדם לאלה המתחילים לבצע את ברית המילה לפני שהם מסיימים לברך, ובכל זאת הוא מגן על נוהג זה. הוא תומך שכל עוד הברכה מסתיימת בתוך הזמן של סיום החיתוך, המילה במקרה הזה נחשבת כעובר לעשייתן. יתר על-כן, מכיוון שהברכה נאמרת לפני הפריעה, זה נחשב אף יותר לעובר לעשייתן. הוא מצטט את התשב"ץ (ב', רע"ז) אשר מציע שאפילו עדיף לגמור את החיתוך של הערלה, להגיד את הברכה ואז לבצע את הפריעה.

ערוך השולחן (שם) מייצג את הנוהג הנפוץ להתחיל את החיתוך לפני השלמת הברכה כפי שמובא בלשונו:

'ונמצא שדרכי המוהלים שלנו הוא דרך המיצוע ובנוי על יסוד הדין וכך ראוי לעשות'.

 

מובא בתלמוד (שבת קל"ז:) שבנוסף לברכת המצווה הקבועה דהיינו - ברכת על המילה, אבי הבן אומר את נוסח הברכה של להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. בעוד שברור שהברכה הראשונה היא ברכת המצווה והברכה השלישית, כפי שעוד נראה, היא בוודאי ברכת השבח (או תפילה עבור רווחתם של הילדים), הראשונים חולקים על טבעה של ברכה זו.

ישנם ראשונים המציעים כי ברכה זו איננה עומדת בשורה אחת עם הקטגוריה המוכרת של ברכות המצווה וברכות השבח. במידת מה, ברכה זו דומה לברכת שהכל ברא לכבודו הנאמרת בעת החתונה. רש"י (ראה מחזור ויטרי תק"ה) מסביר שהברכה נועדה לברך באופן פומבי את כניסתו של הילד בבריתו של אברהם. הוא מתאר כיצד הילד מובא לתוך החדר, הקהל מכריז ברוך הבא, והאב לוקח את הילד ואומר את ברכת להכניסו, כמו כל ברכת מצוה אחרת הנאמרת טרם ביצועה. לאחר שהילד התקבל בברכה לברית הוא נימול. באופן דומה, ר' יהושע הנגיד (1310-1355), אחרון צאצאי הרמב"ם במצרים, כותב בספרו תשובות ר' יהושע הנגיד (שאלה י"ט עמ' ק'):

'יברך להכניסו בשעה שמביאים את הקטן לפני המילה כפי שאמרו ז"ל כל המצוות מברכין עליהן קודם לעשייתן. אחר כך אחריה שהחיינו, אח"כ יברך על המילה המוהל ואחר המילה אשר קדש ידיד מבטן...'.

הוא מסכים עם מחזור ויטרי בהשקפתו על ברכה זו כחניכה פומבית של התינוק לברית.

מעניין לציין כי הסדר רב עמרם (סדר מילה) כותב שכאשר האבא איננו נוכח, כלל הקהילה אומרת את ברכת להכניסו. לפיכך, הברכה איננה ברכת המצווה או ברכת השבח אלא ברכה ציבורית שנועדה לקבל את פניו של התינוק עת הוא נכנס בבריתו של אברהם אבינו.

רוב הראשונים לא מקבלים פירוש זה ובמקום זאת הם מנסים לשים בשורה אחת ברכה זו עם שאר הברכות. לדוגמא, הרשב"ם (תוספות שם, ד"ה אבי הבן) טוען שברכה זו היא ברכת המצווה. בהתאם לעקרון שהובא לעיל שברכת המצווה תמיד תקדים את ביצוע המצווה (עובר לעשייתן), הרשב"ם מתעקש שהאב הוא זה שצריך להגיד את ברכת להכניסו לפני שהמוהל אומר את ברכת המילה. יתר על-כן, הרשב"ם מתקן את הנוסח כפי שהוא בפשט הגמרא וממקם את הפסקה המתארת את ברכת האב לפני ברכת המוהל, אשר נאמרת בצמוד ולפני פעולת החיתוך. זוהי גם עמדתו של הרי"ף (תשובות הרי"ף רצ"ג).

מלבד הקשיים הטקסטואליים, גישה זו מעלה עימה שאלות יסודיות נוספות. ההגהות מיימוניות (הלכות מילה ג': ג') מצטט את רבינו שמחה ששואל: 'אבל לא ידענו מה טיבה של ברכה זו להכניסו וכו' וכי לא סגי ליה במאי ששלוחו המוהל מברך על המילה?'. באופן מעניין הרמ"א (יו"ד רס"ה: ב') פוסק שאם האב מוהל את בנו שלו ואומר רק את ברכת להכניסו הוא יצא ידי חובתו. הגר"א (שם, י"ד) מסביר שברכת להכניסו דומה אבל רחבה יותר מאשר ברכת על המילה. לכן, אם האב אומר רק את ברכת להכניסו, הוא לא צריך להגיד על המילה. אנו נשוב לשאלה זו בקרוב.

רבינו תם (שם) דוחה את דעתו של הרשב"ם, אחיו הבוגר, ומשחזר את הטקסט המקורי של התלמוד, כמו גם את המנהג של קהילות צרפת. הוא טוען שהברכה צריכה להיאמר לאחר המילה. מסתבר שדעתו של ר"ת היא שברכת להכניסו הינה ברכת השבח הנאמרת ע"י האב בזמן שבנו נכנס בבריתו של אברהם אבינו, ולכן הוא אומר אותה דווקא לאחר פעולת המילה. אכן, הרא"ש (שבת, י"ט: י') מסביר שלפי ר"ת:

'ואומר ר"ת ז"ל: דברכה זו אינה דוקא על מילה זו שנעשית עכשיו קאי, אלא מודה ומשבח להקב"ה שצוה לעשות מצוה זו כשתבוא עוד לידו. ותקנו לה מקום זה לגלות ולהודיע דזאת המצוה נעשית לשם הקב"ה ולא לשם מורנא (סיבות רפואיות)'.

באופן דומה הר"ן (שבת נ': ד"ה אבי הבן) מסביר ש'דברכה דלהכניסו אינה אלא שבח והודאה בעלמא על שזיכהו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו'.

הרא"ש (שבת, י"ט: י', קידושין י':מ' ותשובות הרא"ש כ"ו: י') נראה כחולק על ר"ת. הוא מציע שהברכה תיאמר מיד לאחר המילה (דהיינו - חיתוך העור), אך לפני הפריעה (דהיינו - הסרת המעטפת הדקה שמכסה את העטרה). בהנחה שהפריעה היא חלק מהמצווה, ברכת להכניסו לפיכך נאמרת לפני השלמת המצווה.

עמדת הרמב"ם בנוגע לסוגיה זו אינה ברורה. הכסף משנה (הלכות מילה ג': י') מניח שהרמב"ם סובר שברכת להכניסו נאמרת לאחר המילה. הרמב"ם עצמו, בשתי תשובות (תשובות הרמב"ם של"א-של"ב) פוסק שאדם צריך להגיד את ברכת להכניסו לפני או אחרי המילה 'משום שנוסחתה איננה "וציוונו"'. זוהי גם כן עמדתם של מספר גאונים (ראה שערי צדק ג':ה':ד'). אולם, בן הרמב"ם, ר' אברהם בן הרמב"ם, העיד שאביו סבר והנהיג בפועל שהברכה צריכה להיאמר לפני המילה (ראה, לדוגמא, מהר"ם אלשקר י"ח, המצטט את ר' אברהם בן הרמב"ם).

השולחן ערוך (יו"ד רס"ה: א') פוסק כדעת הרא"ש שהאב צריך להגיד את ברכת להכניסו לאחר המילה ולפני הפריעה. מענין שהט"ז והש"ך ראו את עמדה זו כ'פשרה' אך מסיבות שונות.

הש"ך (סק"א) מסביר שיש הדורשים שהברכה תיאמר לפני המילה ואחרים אומרים שעליה להיאמר לאחר המילה – אלא אם כן המוהל משנה את דעתו ולא מבצע את המילה, שבמקרה כזה הברכה תהיה לשווא - עדיף שהברכה תאמר לפני הפריעה. במצב זה, הברכה עדיין נחשבת כעובר לעשייתן, אבל לאחר המילה, כאשר המוהל איננו יכול עוד לשנות את דעתו. הט"ז (סק"א), בדעה שונה, טוען כי מנהג זה הולך בשיטתם של הרשב"ם והרבינו תם: זה עדיין נחשב כעובר לעשייתן, אבל זה לאחר המילה. הט"ז מוסיף שאם האבא בעצמו מבצע את המילה הוא צריך להגיד את שתי הברכות לפני החיתוך, מכיוון שהוא יהיה עסוק מדי בביצוע המילה כדי לומר את הברכות כמו שצריך. הרב עובדיה יוסף (יביע אומר, יו"ד ז': כ"א) טוען שהמנהג הספרדי הוא להגיד ברכה לפני המילה, בהתאם לדעתם של הרי"ף והרמב"ם.

הראשונים חולקים על היבט נוסף שיש בברכה זו. הרמב"ם (הלכות מילה ג':א') כותב:

'ואבי הבן מברך ברכה אחרת: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו".

שמצוה על האב למול את בנו יתר על המצוה שמצווין כל ישראל שימולו כל ערל שביניהן. לפיכך, אם אין שם אביו אין מברכין אחרים ברכה זו.

 ויש מי שהורה שיברכו אותה בית דין או אחד מן העם; ואין ראוי לעשות כך'.

הרמב"ם אומר כי ברכה זו מיועדת לאב בלבד ולא נאמרת ע"י אף אחד אחר. הראב"ד (שם) לעומת זאת מסכים עם העמדה שנדחית ע"י הרמב"ם ומתעקש שהברכה צריכה להיאמר ע"י בית דין או ע"י אדם אחר. הוא מתייחס לכך שבפועל, נהוג שהסנדק אומר ברכה זו. הרמ"א (יו"ד רס"ה: א') כותב שאדם נוסף יכול לומר את הברכה אם האב איננו נוכח. הוא מציין שהמנהג הוא שהסנדק אומר את הברכה.

כיצד עלינו להבין את המחלוקת זו שבין הרמב"ם לראב"ד?

חלק מציעים שדיון זה מציג את ההבנות השונות שקיימות בנוגע למערכת היחסים שישנה בין חובת האב וחובת בית הדין. לדוגמא, נוכל להציע שחובת האב שונה מזו של הקהילה משום שהוא מחויב בפועל למול את בנו בעוד שהקהילה בקושי אחראית לכך שהילד אכן יימול כפי שדנו במקום אחר. לפיכך, נוכל להבין מדוע ברכת להכניסו נאמרת רק ע"י האב, שמחויבותו מיוחדת ושונה מזו של בית הדין.

ר' יוסף רוזן הידוע גם בשם 'הגאון הרוגוצ'ובר' (1858-1936), בפירושו לרמב"ם, צפנת פענח (שם), מציע שמחלוקת זו משקפת את הדיון הרחב אודות מחויבותו של בית הדין בברית המילה. הוא מסביר שבעוד שהרמב"ם עומד על כך שבית הדין הוא זה האחראי לכך שהעם היהודי לא יהיו ערלים, שבמקרה כזה הברכה שנאמרת בחגיגיות לכבוד כניסתו של התינוק בבריתו של אברהם איננה רלוונטית, הראב"ד מאמין שחובת בית הדין היא להבטיח שכל זכר יהודי יהיה נימול, שבמקרה כזה ברכת להכניסו בוודאי ראויה להיאמר.

באופן אחר, יש המציעים כי דיון זה תלוי בהבדל שבו מבינים את ברכת להכניסו שדנו בה לעיל. ניתן להגיד כי הראב"ד מסכים עם ר"ת, הרואה את הברכה זו כברכת השבח, שבמקרה כזה יכולה להיאמר ע"י כל אדם. הרמב"ם לעומת זאת טוען שברכת להכניסו היא ברכת המצווה, כפי דעת הרשב"ם, ולכן יכולה להיאמר רק ע"י האב. כמובן, זה מוביל אותנו פעם נוספת לקושי שמצוין לעיל: למה שחכמים יקבעו שתי ברכות מצווה שונות לברית המילה?

נראה שבנוסף למצווה הכללית של ברית המילה, האב ממלא מצווה מיוחדת שנוספת לכך בזמן שהוא מל את בנו, הקשורה באופן הדוק למהות תפקידו כאב - להכניסו לבריתו של אברהם אבינו. אכן, העיטור (הלכות מילה נ"ג .) מסביר:

'ולפי שהאב מצווה על בנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה הוא מברך, כי מיום הולדו ואילך מצוה מוטלת עליו להכניסו בברית ותורה ומצות ולהשיאו אשה. וברכת אב על בנו כוללת כל זה...'.

העיטור מסביר שבסופו של דבר, האב הוא האחראי לרווחתו הדתית של בנו ולכן הברכה היא מיוחדת ובמובהק שייכת לו.

בשבוע הבא נמשיך את דיוננו על הברכות שנאמרות בברית המילה.