תקנת פרוזבול
המאמר נכתב על ידי משה נוימן (מחזור ג') ופורסם בעלון שבות מס' 28, ר"ח אדר א' תשל"ג
"וזה דבר השמיטה שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו לא יגש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמיטה" (דברים ט"ו, ב')
"תניא רבי אומר: "וזה דבר השמיטה" בשתי שמיטת הכתוב מדבר אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים" (גיטין ל"ו.)
ידועה היא תקנתו של הלל הזקן בשביעית. שנויה היא במשנה (שביעת פ"י מ"ג) "פרוזבול (פרוז – תקנה, בול – עשירים) אינו משמט. וזה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן כשראה שנמנעו העם מהלוות זה את זה ועוברין על מה שכתוב בתורה "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו'", התקין הלל לפרוזבול".
פרוזבול מהו?
"זהו גופו של פרוזבול: מוסר אני לכם איש פלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה והדיינים חותמים למטה או העדים" (משנה ד' שם)
והשאלה העולה היא: מה הוסיף הלל בתקנתו הרי נאמר (משנה ב'): "...והמוסר שטרותיו לבית דין אינן משמטין" דין זה לומד הספרי מהפס' "...ואמר יהיה לך את אחיך תשמט ידך" (דברים ט"ו, ג') פרט למוסר שטרותיו לבית דין שב"ד יש להם זה החוב אצל אחיו. שאלה זו קשה יותר על רש"י ד"ה מוסר שטרותיו לב"ד (מכות ג') וז"ל: "הוא פרוזבול שהתקין הלל שכתוב בו מוסרני לכם וגו'" והרי מהמשניות בשביעית משמע דתרי מילי נינהו? כך שואלים תוס' במקום ובעקבותיהם הראשונים.
הריטב"א מסביר את ההבדל בין מוסר שטרותיו לב"ד ובין פרוזבול, וז"ל: "כל שמוסר שטרותיו ממש לב"ד מדאורייתא אינו משמט דהא נגוש ועומד הוא והלל תקן פרוזבול שלא יהא צריך למסור שטרותיו". כלומר דין המוסר שטרותיו לב"ד הוא כדין המלוה על משכון שאינו משמט משום שהאסור הוא "לא יגש" והמלוה על המשכון ומוסר שטרותיו ממש לב"ד הרי הוא נגוש ועומד ואין צריך אח"כ לגבות את החוב. תקן הלל שדי בזה שיכתוב לב"ד "מוסר אני" כלומר מוסר אני את זכות גביית החוב לב"ד ללא צורך במסירת השטר עצמו. וכן נאמר בירושלמי שביעית פ"י ה"ב: "ואפילו נתונים (השטרות) ברומי", ז"א יכול לגשת לב"ד שבארץ ישראל ולכתוב פרוזבול. א"כ מובן מדוע תקן הלל פרוזבול ולא הסתפק בדין "מוסר שטרותיו לב"ד", אומר הרמב"ן (גיטין ל"ו.) וז"ל: "ואפשר שאין העם רוצים למסור שטרותיהם לאחרים" כלומר שסיבת הדבר מה שנאמר במשנה שנמנעו העם מלהלוות כדי שלא יצטרכו אח"כ למסור שטרותיהם לאחרים.
הבדל נוסף מביא הריטב"א שכל דין מוסר שטרותיו לב"ד דוקא במלוה בשטר שיש לו מה למסור לב"ד אבל מה נעשה במלוה ע"פ. תיקן הלל שיועיל גם במלוה ע"פ שיאמר מוסרני וכו', וכלשון הרמב"ם: "מפני מלוה בע"פ שאי אפשר במסירת שטרות", כלומר שהמנעות העם מלהלוות היתה במלוה ע"פ ורצה הלל שלא תהא לעם סיבה להמנע מלהלוות בכל צורות הלוואה.
כדי לתרץ את הקושי ברש"י אומר הריטב"א שרש"י ר"ל שמקורה של תקנת פרוזבול היא במוסר שטרותיו לב"ד, כלומר "אהא אסמכא". ואמנם הרמב"ן מסביר להפך "ולי נראה דההיא דספרי אסמכתא בעלמא היא וכשאמרו מוסר שטרותיו אין משמיטין מתקנתו של הלל אמרו. והכי משמע בירושלמי פרק בתרא דשביעית דגרסינן התם תשמט ידך ולא המוסר שטרותיו לב"ד מכאן שתקנתו של הלל עיקר, ומזה למדו דין מוסר שטרותיו לב"ד. לכאורה נראה שהרמב"ן סותר את עצמו: בתחילה אמר שתקנת הלל היא העיקר ומוסר שטרותיו לב"ד נלמד ממנה, ואח"כ מביא ראיה מהירושלמי שלמדו מהפסוק "ולא מוסר שטרותיו לב"ד" ומכאן סמכו לפרוזבול ז"א שמוסר שטרותיו עיקר. אולם זה אינו שכוונת הראיה מהירושלמי שתקנו פרוזבול מדברי תורה ואסמכוהו אקרא, ומכאן – דין המוסר שטרותיו לב"ד שאינו משמט.
ומוסיף הרמב"ן להקשות: הרי מצינו בגמ' מכות (דף ג' ע"ב): ע"מ שלא תשמטני בשביעית אין שביעית משמטתו, ז"א שנתן להתנות שהלווה לא ישמט חוב זה בשביעית א"כ מה צורך בתקנת פרוזבול והרי אפשר להתנות כנ"ל?
מתרץ הרמב"ן שאם יעשו כך כולם הרי תשכח תורת שביעית אבל פרוזבול שב"ד עושים – אין בכך כלום. כלומר שהתנאי הנ"ל גורם שיישכח דין שביעית, אבל במעשה ב"ד = אין חשש שישכחו תורת שביעית. תרוץ נוסף: בשעת ההלואה לא שכיח שיזכרו לעשות תנאי כזה אבל פרוזבול כשמגיע ערב ר"ה נזכר לעשותו. יוצא מדברי ושתקנה שמתקנים חכמים צריך שיהיו בה שני תנאים: א. שלא תשכיח דין תורה. ב. שתהא מעשית ושימושית. לכן תקן הלל פרוזבול שלא להשכיח דין תורה מקרב העם, נוסף לכך פרוזבול הוא שימושי ומעשי שבער"ה יזכרו האנשים לעשותו.
לפי תרוצו השני של הרמב"ן תובן המשנה: "המלוה על המשכון אין שביעית משמטתו" משום שמרוב טרדת העם ישכחו להלוות על המשכון ולכן תקן הלל פרוזבול ולכשיגיע זמנו בער"ה יעשוהו.
בעל ה"משנה ראשונה" אומר: מאחר וישנם שני סוגי תנאים בשמיטת כספים בשביעית: "ע"מ שלא תשמטנו בשביעית" – אין שביעית משמטתו, "ע"מ שלא תשמט השביעית" – שביעית משמטתו. ומאחר וההבדל ביניהם דק מאד וסתם אנשים שאינם בקיעים בדינים יבואו להחליף, לכן תקנו פרוזבול שהוא יחיד מסוגו. תרוץ נוסף אומר ה"משנה ראשונה" הסיבה שמועיל התנאי "ע"מ שלא תשמטנו בשביעית" היא – שכופה המלוה את הלווה למחול לו או לתת לו במתנה שאחרת לא ילוה לו, ואח"כ יכול הלוה למסור גלוי דעת לב"ד שהיתה זו מחילה או מתנה בעל כרחו, ויבטל התנאי ושביעית תשמט, ולכן נמנו העם מלהלוות, אבל פרוזבול תלוי רק במלוה ולא בלוה ותמיד יוכל לגבות את החוב שאין הלוה יכול לבטל את הפרוזבול.
רואים אנו אפוא שתקנתו של הלל חשובה היא מאד וסייעה לגמילות חסדים בעם. ולפי שראה הלל את העוול שנעשה לעניים שנמנעו העשירים מלהלוות להם – עמד ותקן פרוזבול.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)