איסור בשר בחלב

נושאים בהלכות כשרות

שיעור מספר 33

איסור בשר בחלב

א. מקור איסור בשר וחלב

איסור בישול גדי בחלב אמו מופיע בתורה שלוש פעמים: פעמיים בצמוד לדין הבאת ביכורים (שמות, כ"ג, יט; ל"ד כו), ופעם נוספת בהקשר לאיסור נבילה (דברים, י"ד, כא). בחז"ל ישנן מספר התייחסויות לשאלה מדוע האיסור מופיע שלוש פעמים. רבי ישמעאל (חולין קטו:) דורש שיש שלושה איסורים: איסור אכילה, איסור הנאה ואיסור בישול[1]". רבי עקיבא (חולין, קיג.) דורש שהחזרות ממעטות חיה, עוף ובהמה טמאה, דהיינו שבהם האיסור לא חל.[2] שני לימודים אלו נפסקו להלכה (רמב"ם, מאכלות אסורות, ט', א - ג; שו"ע, יו"ד, פ"ז, א - ג).

מוני המצוות נחלקו בהגדרת הלאו של איסור בשר וחלב. הרמב"ם (ספר המצוות, קפ"ו - קפ"ז) מונה שתי מצוות בהקשר זה - איסור בישול ואיסור אכילה. הוא מסביר שההנאה נכללת באיסור האכילה, כיוון שמהותם זהה, ולכן אין מצווה נפרדת של איסור הנאה. רס"ג (מניין המלקות, נ"ח) ובעל הלכות גדולות (מצוות לא תעשה, ס"ט) מנו רק לאו אחד במצוות אלו, את הלאו של בישול, ומשמע מדבריהם שיסוד האיסור הוא בישול. הרשב"ץ בזוהר הרקיע (מניין הלאווין, קצ"ה - קצ"ז) מונה שלוש מצוות לא תעשה - בישול, אכילה והנאה.

ב. היקף האיסור

הגדרת בשר וחלב

מכך שהתורה נקטה לשון "בישול" לגבי האיסור, חז"ל (חולין קטו:) הבינו שהאיסור חל רק כאשר הבשר והחלב התבשלו יחד, דהיינו שכאשר הם התבשלו, מלבד איסור הבישול יש גם איסור הנאה ואיסור אכילה; וללא בישול אין איסור תורה של אכילת תערובת בשר, אפילו בשר בהמה, עם חלב. אולם, חז"ל אסרו תערובת של חלב ובשר גם ללא בישול.

בתורה נאמר "לא תבשל גדי", והגמרא בחולין קיג: מבינה שכל הבהמות הטהורות כלולות באיסור, אך בעלי החיים הטמאים נאסרו בחלב מדרבנן בלבד, ודגים וחגבים הותרו לגמרי. כך פסק גם השו"ע (פ"ז, ב).

בתורה נאמר "בחלב אמו", והגמרא (שם) מבינה שכל חלב של בעלי החיים הטהורים כלול בכך, אך חלב בעלי החיים הטמאים נאסר מדרבנן בלבד. כך פסק גם השו"ע (שם).

ביחס לעופות וחיות יש שלוש דעות בתנאים (חולין קד:) . רבי עקיבא אוסר רק מדרבנן. רבי יוסי הגלילי סובר שבשר חיה אסור מהתורה, משום הסמיכות של "לא תאכלו כל נבילה" ל"לא תבשל גדי בחלב אמו"; אך עוף איננו אסור מן התורה, כי אין לו חלב אם. רבי יונתן סובר שגם חיה וגם עוף אסורים מהתורה, ולומדים זאת משלוש החזרות של הפסוק בתורה. הראשונים נחלקו כמי לפסוק:

התוספות (חולין, ק"ד:, ד"ה "עוף") פוסקים כרבי יונתן, דהיינו שגם עוף וגם חיה נאסרו בחלב מן התורה. רוב הראשונים (הרי"ף [חולין, מב: באלפס], הרמב"ם [מאכלות אסורות, ט', ד], הרא"ש [חולין, ח', נא] והרשב"א [תורת הבית, בית ג', שער ד, פד:]) פסקו כרבי עקיבא, דהיינו שגם חיה וגם עוף נאסרו בחלב מדרבנן, גזירה משום בשר בהמה עם חלב. כך פסק גם השו"ע (פ"ז, ג). מהר"י איסרלן (הגהות שערי דורא, ע"ו, ד) כתב שקשה להקל נגד התוספות, ועל פי זה כתבו הרש"ל (ים של שלמה, ח', ק) והב"ח (פ"ז) שבשר חיה ועוף בחלב אסורים מדאורייתא. הש"ך (פ"ז, ד) פסק שמדובר באיסור דרבנן, ולהבנתו גם מהר"י איסרלן סבור כך (עיינו שם בדבריו).

הגדרת בישול

באופן מהותי יש דמיון בין הגדרת בישול בשבת לבין הגדרת בישול באיסור בישול בשר בחלב, אלא שישנם כמה הבדלים בין התחומים, כפי שנסביר בהמשך.

בישול על גבי האש ודאי אסור. בישול בכלי ראשון שהורד מן האש תלוי במחלוקת לגבי הלכות שבת האם בישול בכלי ראשון שהורד מן האש נאסר מדאורייתא או מדרבנן (עיינו שו"ע, או"ח, שי"ח, ט, ובנושאי הכלים שם). רבי עקיבא אייגר (צ"א, יב) חילק בין בשר שור לבין שאר סוגי הבשר: בשר שור מתבשל רק על גבי האש, ובכלי ראשון שהורד מן האש הוא רק מבליע ומפליט, ולכן בישולו בכלי זה נאסר רק מדרבנן; ושאר סוגי הבשר מתבשלים גם כאשר הכלי הורד מן האש, ובהם יש איסור מדאורייתא.

עירוי מכלי ראשון (כגון עירוי של חמאה רותחת על גבי בשר) תלוי במחלקות הקודמת: לסוברים שבכלי ראשון שהורד מן האש אין איסור מדאורייתא, כל שכן שעירוי לא נאסר מדאורייתא. הסוברים שבכלי ראשון שהורד מן האש יש בישול מדאורייתא נחלקו האם עירוי נאסר מדרבנן בלבד, כיוון שהוא מבשל רק כדי קליפה ואין זה בישול, או שכל עוד הקילוח לא נפסק יש בישול מדאורייתא (עיינו תוספות, שבת, מב:, ד"ה "אבל"). 

האחרונים נחלקו לגבי צלייה: הפרי מגדים (משבצות זהב פ"ז, א) סובר שצלייה נאסרה מן התורה, וראייתו היא שצלי נכלל בלשון בישול לגבי קרבן פסח: "ויבשלו את הפסח".[3] רבי עקיבא אייגר (פ"ז, א) סובר שצלייה נאסרה מדרבנן בלבד, משום שצלי אינו מבליע את טעם החלב בבשר, או משום שהתורה אסרה בישול וצלייה לא נחשבת לבישול.

האחרונים נחלקו גם בשאלה האם טיגון בשר בחלב נאסר מדאורייתא או רק מדרבנן, ויסוד המחלוקת הוא האם התורה אסרה בישול בלבד, או שיש להשוות איסור זה להלכות בישול בשבת, בהן גם טיגון נאסר מדאורייתא (עיינו פתחי תשובה, פ"ז, ג). הפרי מגדים (שם) פסק שבהפסד מרובה יש להקל.

בירושלמי (נדרים, ז', א) יש ספק שלא הוכרע האם עישון בשר בחלב נאסר מדאורייתא או מדרבנן, וכיוון שמדובר בספק הרמב"ם (מאכלות אסורות, ט', ו) והשו"ע (פ"ז, ו) פסקו שלא לוקים על כך; והש"ך (פ"ז, יג) העיר שלכל הפחות הדבר אסור.

מוסכם באחרונים שכבישה ומליחה נאסרו מדרבנן בלבד בבשר וחלב, כיוון שהתורה אסרה רק דרך בישול (עיינו פסחים מד:; ב"ח, פ"ז, ב; ש"ך, פ"ז א; פרי חדש, פ"ז א).

היקף איסור ההנאה

המרדכי (ע"ז, ב', תתכח) סובר שבכל מצב בו האיסור הוא מדרבנן בלבד אין איסור הנאה, אך המגיד משנה (מאכלות אסורות, ט', ד) חלק עליו והחמיר. הרמ"א (פ"ז א), והשו"ע (פ"ז ג) פסקו שבשר עוף בחלב, שאסור מדרבנן, מותר בהנאה, והש"ך (פ"ז ב) הוסיף שכך סובר גם הרמב"ם. אולם, הרש"ל (יש של שלמה, ח', ק) כתב שעוף בחלב אסור גם בהנאה, כיוון שגזירת חכמים כללה גם איסור הנאה.

מראית עין בבשר וחלב

הרמ"א (פ"ז, ג) כתב שנהגו לעשות חלב משקדים ולהניח בו בשר עוף, כיוון שאיסור עוף בחלב הוא איסור דרבנן בלבד; כלומר באיסורי דרבנן של בשר בחלב אין איסור של מראית עין, ובאיסורי דאורייתא יש איסור של מראית עין. הש"ך (שם, ו) מסביר שמדובר כאשר הבשר בושל עם חלב השקדים, וללא בישול אפילו בשר בהמה מותר עם חלב שקדים, כיוון שללא בישול האיסור הוא דרבנן בלבד. המהרש"ל (ח', נב) חלק על כך, ולדעתו גם כאשר מדובר במראית עין של איסור דרבנן ש צורך בהיכר שאין איסור, דהיינו להניח שקדים בתערובת כדי שידעו שמדובר בחלב שקדים. הט"ז (פ"ז, ד) כתב שאמנם הדין עם הרמ"א, אך לכתחילה יש להניח שקדים גם כאשר מדובר בבשר עוף, אך אם אין שקדים אין לאסור באכילה את התבשיל. הפתחי תשובה (שם, י) הביא בשם נחלת צבי (ג) שיש לחשוש למראית עין שכזה רק בסעודות גדולות, ובבית מותר תמיד גם ללא היכר.

בשו"ת יחווה דעת (ג', נט) כתב להקל לשתות משקאות דמויי חלב או גלידה פרווה לאחר ארוחה בשרית, כיוון שמאכלים אלו שכיחים ואין בהם בעיה של מראית עין.

ג. אכילה משותפת באותו שולחן

איסור העלאת בשר וחלב יחד על שולחן

המשנה בחולין קג: קובעת כי כל בשר שאסור לבשלו בחלב אסור להעלותו על השולחן יחד עם חלב. בגמרא (קד:) מבואר שאף על פי שמדובר במאכלים צוננים, יש חשש שמא יבוא לבשלם יחד, ולכן חכמים אסרו זאת.

במשנה נוספת בחולין (קד:) מובאת מחלוקת האם עוף עולה עם הגבינה על השולחן ואינו נאכל, כדברי ב"ש, או לא עולה ולא נאכל, כדברי ב"ה. המשנה מחלקת בין שולחן המשמש לאכילה, עליו אסור לשים עליו מאכלים בשריים ומאכלים חלביים יחד, לבין שולחן שמסדרים עליו את התבשילים, בו מותר לעשות כן.

דין דומה במשנה (קז:) קובע כי שני אורחים במלון ("אכסנאים") יכולים לאכול על שולחן אחד אף על פי שאחד מהם אוכל בשר והשני אוכל גבינה. הגמרא מתנה זאת בכל שהם לא מכירים זה את זה, ובכך שמדובר ב"כעין תפיסה אחת". תוספות (שם, ד"ה "כעין") מביא שני פירושים לביטוי זה: שאין שום דבר שמפריד בין האורחים, אך אם יש לחם או כלי שמפריד ביניהם, או שהם אוכלים על מפה אחרת, מותר; או שהכוונה לכך שהם חולקים בהוצאות הארוחה, כך שאחד מהם עשוי לאכול מן האוכל של השני, אך אם הם משלמים בנפרד מותר.

השו"ע (פ"ח, א - ב) פסק שאין להעלות על שולחן שאוכלים עליו מאכל בשרי יחד עם מאכל חלבי, אפילו אם מדובר בעוף, שאיסורו בחלב הוא רק מדרבנן; אך אם מדובר באנשים שאינם מכירים זה את זה, או שיש דבר המשמש להיכר ביניהם, כגון מפה נפרדת לכל אחד, מותר.

הט"ז (פ"ח, א) כתב שחכמים גזרו במקרה זה למרות שלא ניתן להגיע לאיסור דאורייתא (שהרי מדובר בבשר עוף). הש"ך (פ"ח, ב) הביא דיון בראשונים סביב העלאת היתר עם איסור, למשל חמץ ונבילה, על אותו שולחן, והסיק שיש לאסור. הבאר היטב (שם, ב) והדרכי תשובה (שם, טז) כתבו שגם למי שנמצא תוך שש שעות מאכילת בשר אסור לשבת ליד מי שאוכל כעת מוצרי חלב, אלא אם כן האדם שאוכל את המאכל החלבי יודע זאת; אך הדרכי תשובה מביא אחרונים שחלקו על כך, וסברו שאין לגזור גזירות חדשות שחז"ל לא גזרו. הפתחי תשובה (פ"ח, ג) מביא את הב"ח בשם רש"ל, האומר שאם הסועדים יושבים רחוק אחד מן השני, כך שהם לא יכולים לאכול זה מצלחתו של זה, אין צורך אפילו בהיכר.

סוג ההיכר המועיל

באחרונים יש דיונים לגבי החפצים שיכולים לשמש כהיכר. באופן כללי, צריך שנוכחות החפץ על השולחן תשמש כהיכר, ולכן חפצים שבאופן טבעי נמצאים על שולחן אכילה, כגון מלחייה, לא יכולים לשמש כהיכר, ויש צורך דווקא בחפצים חריגים או לפחות שהקשרם חריג, כפי שנסביר מייד.

ההגהות אשר"י (ח, כ) כתב בשם האור זרוע שלחם יכול לשמש כהיכר אם לא אוכלים ממנו, וכן פסק הרמ"א (פ"ח, ב). האחרונים נחלקו בשאלה האם קנקן שבדרך כלל לא נמצא על שולחן יכול לשמש כהיכר כאשר שותים ממנו: הב"ח (ב) אסר, והרמ"א (שם) והש"ך (ו) התירו.

הרמ"א (שם) סובר שמנורה יכולה לשמש היכר; הט"ז (ד) סייג זאת בכך שהיא צריכה להיות במקום חריג ביחס למיקומה הרגיל, והש"ך (ז) סייג זאת בכך שמדובר רק במצב שנוכחות המנורה חריגה, למשל ביום.

ד. המתנה בין בשר לחלב

מדין תורה אסור לאכול בשר וחלב המבושלים יחד, אבל מותר לאכלם בזה אחר זה; וחכמים אסרו לאכלם בסמיכות בתנאים מסויימים, כפי שיבואר בסמוך.

אכילת גבינה אחרי בשר ועוף

בגמרא בחולין קה. מופיעות שתי מימרות שהראשונים נחלקן בדבר היחס ביניהן:

אמר רב חסדא: אכל בשר - אסור לאכול גבינה, גבינה - מותר לאכול בשר! אלא, כמה ישהה בין גבינה לבשר? א"ל: ולא כלום... אמר ליה רב אחא בר יוסף לרב חסדא: בשר שבין השינים מהו? קרי עליה: הבשר עודנו בין שיניהם.[4]

הרמב"ם הבין שהמימרא השנייה היא ביאור וסיבה למימרא הראשונה, שכן הוא כתב (מאכלות אסורות, ט', כח) שהבעיה באכילת מוצרי חלב לאחר אכילת בשר היא הבשר שנשאר בין השיניים - עד שיעור שש שעות (כדלקמן) הוא נחשב לבשר, ולאחר מכן הוא כבר לא נחשב כבשר. לעומת זאת, רש"י (שם, ד"ה "אסור") והטור (פ"ט) הבינו שמדובר בשתי מימרות נפרדות, כיוון שהם הסבירו שהבעיה באכילת מוצרי חלב לאחר אכילת בשר היא ששומן הבשר מושך את הטעם אחר האכילה למשך שש שעות.

ישנן מספר נפקא מינות בין השיטות:

א. לעיסת בשר לתינוק ללא אכילתו. לשיטת רש"י והטור אין צריך להמתין אחרי האכילה, כיוון שללא אכילת הבשר טעמו לא יוצא. לעומת זאת, על פי שיטת הרמב"ם יש צורך להמתין, כיוון שעלול להיות בשר בין השיניים.

ב. כאשר נשאר בשר בין השיניים לאחר שש שעות. לשיטת הרמב"ם לאחר שש שעות אין צורך להסיר את הבשר, כיוון שהוא לא נחשב עוד לבשר; אך לשיטת רש"י והטור צריך להסירו.

ג. שתיית מרק בשר ללא בשר מוצק. לשיטת הרמב"ם אין צורך להמתין לאחר שתיית מרק כזה, כיוון שאין חשש לכך שישאר בשר בין השיניים; אך לשיטת רש"י והטור יש צורך להמתין, כיוון שיש טעם של בשר.

הטור (פ"ט) פסק שיש להחמיר כשתי השיטות, וכן נראה מן השו"ע שפסק מחד שגם לאחר שש שעות יש להסיר בשר שנמצא בין השיניים, ומאידך שהלועס לתינוק צריך להמתין שש שעות (פ"ט, א; עיינו בהמשך). הרמ"א (שם) כתב שאם נמצא בשר צריך להסירו ולהדיח את הפה. הש"ך (ב) כותב שאם אדם לעס לתינוק תבשיל שיש בו שומן של בשר לפי כל השיטות אין צורך בהמתנה: הוא לא אכל את התבשיל ולכן אין בעיה של טעם, וכיוון שמדובר בתבשיל ולא בבשר גם אין בעיה של שאריות בין השיניים.

עד כאן עסקנו באכילת מאכלי חלב אחרי אכילת בשר בהמה; ולגבי אכילת מאכלי חלב אחרי אכילת עוף הגמרא (חולין קד:) אומרת שהם "נאכלים באפיקורן", ללא קינוח הפה ונטילת ידיים (עיינו בהמשך), והראשונים נחלקו בפירוש דין זה. מדברי הרמב"ם (מאכלות אסורות, ט', כז) עולה כי יש להפוך את הגרסה, דהיינו מדובר על אכילת מאכלי בשר לאחר אכילת מאכלי חלב; אך לאחר אכילת עוף יש להמתין כמו לאחר אכילת בשר בהמה. גם הרשב"א (תורת הבית, בית ג', שער ד, פו.) כתב שאין הבדל לגבי ההמתנה בין אכילת בשר בהמה לבין אכילת בשר עוף או חיה. לעומת זאת, הר"ן (לז. ד"ה "עוף") סבור שניתן לאכול מאכל חלבי לאחר אכילת עוף או חיה ללא קינוח הפה ונטילת ידיים, כיוון שאיסורם בחלב הוא מדרבנן בלבד. ר"ת (תוספות, חולין, קד:, ד"ה "עוף") סובר שיש כאן דין מיוחד לגבי עוף, שאיננו נדבק בידיים ובשיניים ובחניכיים; אבל לאחר אכילת חיה יש להמתין כמו אחר בהמה, כיון שבשר חיה דומה לבשר בהמה.

השו"ע (פ"ט, א) פסק כרמב"ם, שגם אחרי בשר חיה ועוף צריך להמתין כמו לאחר אכילת בהמה.

אכילת תבשיל בשר אחרי תבשיל גבינה

בגמרא בחולין קה: יש התייחסות לאכילת מאכל בשרי לאחר אכילת מאכל חלבי:

מים אמצעיים רשות. א"ר נחמן: לא שנו אלא בין תבשיל לתבשיל, אבל בין תבשיל לגבינה - חובה.

בתוספות (ד"ה "לא שנו") מובאים שני פירושים למימרא זו. רשב"ם מפרש שאם שני התבשילים בשריים או ששניהם חלביים - הנטילה רשות; אם הראשון הוא של חלב והשני הוא של בשר הנטילה חובה; ואין כלל התייחסות למקרה בו התבשיל הבשרי נאכל ראשון, כיוון שבמקרה זה אין די בנטילה ויש לחכות לסעודה הבאה. ר"ת דוחה את פירוש הרשב"ם משתי סיבות: לא נראה שכוונת המילים "בין תבשיל לגבינה" היא אכילת הגבינה קודם ולאחריה אכילת הבשר; ואין כלל צורך בנטילה בין מאכל בשרי לבין מאכל בשרי או בין מאל חלבי לבין מאכל חלבי. לכן, ר"ת מפרש שהכוונה ב"בין תבשיל לתבשיל רשות" היא שבין תבשיל בשר לבין תבשיל גבינה אין חובה ליטול ידיים, כיוון שהבשר והגבינה אינם בעין.

הראשונים נחלקו מה מוגדר כ"תבשיל של בשר". הסמ"ק (הגהות, רי"ג, ט). כתב שתבשיל בשר הוא רק תבשיל שלא היה בו כלל בשר אלא שומן בלבד; אך מרק בשר צלול נחשב לבשר, ולא לתבשיל בשר. רבינו יונה (ברכות מ: ד"ה "לא שנו") ורבינו ירוחם (נתיב ט"ו, כח) כתבו שתבשיל הוא רק מרק צלול; אך מאכל סמיך, למשל מאכל עם הרבה ירקות, נחשב כבשר ממש, שמא יש בו חתיכות בשר שאינן נראות.

השו"ע (פ"ט, ג) פסק כר"ת, והרמ"א (שם, ג) הוסיף שאפילו לר"ת דין שומן הוא כדין בשר עצמו. הרמ"א (שם) כתב שנהגו להחמיר שלא לאכול גבינה אחר תבשיל של בשר כמו אחר בשר עצמו, ואין לשנות ולפרוץ גדר.

כל זאת במקרה והתבשיל בושל עם בשר; אך אין צורך להמתין כלל לאחר אכילת מאכל פרווה שבושל בכלי בשרי, אף אם מדובר בכלי בן יומו, שכן מדובר בנ"ט בר נ"ט (עיינו שיעור 21).

שיעור שהיה בין בשר לבין חלב

הגמרא בחולין קה. מתייחסת לשיעור הזמן שיש להמתין בין אכילת בשר לבין אכילת מאכל חלבי:

אמר מר עוקבא: אנא להא מילתא חלא בר חמרא לגבי אבא, דאילו אבא כי הוה אכיל בישרא האידנא, לא הוה אכיל גבינה עד למחר כי השתא; ואילו אנא, בהא סעודתא הוא דלאו אכילנא, לסעודתא אחריתי - אכילנא.[5]

הראשונים נחלקו בהסבר דברי מר עוקבא ורב חסדא ויחסם לעניין הקודם (נטילת ידיים בין תבשיל לתבשיל):

הרמב"ם (ט', כח) כתב שמדובר כאן אפילו לאחר נטילה וקינוח: אם אדם אכל בשר, עליו להמתין שיעור זמן של בין סעודה לסעודה, "כמו שש שעות", לפני אכילת גבינה.[6] בעל הלכות גדולות (ברכות, ו, ט, עמוד ג') ור"ת (תוספות, שם) סוברים שכאן מדובר ללא נטילה וקינוח, ובמקרה זה יש להמתין עד סעודה אחרת; אך ניתן ליטול ידיים ולנקותם לאחר אכילת בשר ואז ניתן לאכול מייד גבינה (ולאחר אכילת גבינה מותר לאכול מיד בשר אף ללא קינוח ונטילה). תוספות (שם) סבור שמר עוקבא לא התכוון לשיעור זמן, אלא להחלפת סעודה - לאחר פינוי השולחן וברכת המזון מותר לאכול מייד גבינה, ויש שאומרים שדי בברכת המזון. ההגהות שערי דורא (ע"ו ב) כתב שרבים נהגו להמתין שעה ולברך ברכת המזון, כמעין פשרה בין שיטת הרמב"ם לבין שיטת תוספות. רבינו ירוחם (בספר או"ה הלכה לט[7]) סבור שיש להמתין שלוש שעות, וניתן להסביר שיטה זו בכמה דרכים: פשרה, בדומה לשיטת הגהות שערי דורא; הבנה ששש השעות הן שעות זמניות, וכיוון שבחורף שש שעות זמניות הן כשלוש שעות, תמיד ניתן להסתפק בשלוש שעות; או הבנה שעיקר הדין הוא המתנה של שיעור הזמן שבין סעודה לסעודה, וכיום משך זמן זה הוא שלוש שעות.

השו"ע (פ"ט, א) פסק כדעת הרמב"ם. הש"ך (ו) ציין שגם לשיטה זו יש צורך בברכת המזון (או הברכה האחרונה המתאימה) כדי להתיר את אכילת הגבינה, ובלי ברכת המזון גם המתנה של יום שלם עדיין נחשבת לאותה סעודה. הרמ"א (שם) מביא את השיטה לפיה די בקינוח והדחה ללא המתנה כלל, והוא אומר שמנהג הרווח באשכנז הוא המתנת שעה בנוסף לברכת המזון, ואין הבדל אם ההמתנה הייתה לפני או אחרי ברכת המזון. האחרונים נחלקו האם לשיטה זו יש צורך בקינוח ונטילת ידיים. הט"ז (ב) סובר שכן, שהרי מקור השיטה זו הוא התוספות והרא"ש שהצריכו הדחה וקינוח, ואילו הש"ך (ז) סובר שאין צורך בקינוח ונטילת ידיים. הרמ"א מסיים את דבריו במשפט "ויש מדקדקין להמתין שש שעות אחר אכילת בשר לגבינה, וכן נכון לעשות". הש"ך (ח) והט"ז (ב) פסקו כך, והוסיפו שכל מי שיש לו ריח תורה צריך לנהוג כך, גם לאחר אכילת עוף. הפתחי תשובה (ג) כתב בשם החתם סופר (ע"ג) שחולה שהתרופה שלו חלבית יכול להסתפק בשעה ובברכת המזון, אפילו אם מדובר בחולה שאין בו סכנה.

בשו"ת יביע אומר (א', יו"ד, סד) כתב שכיון שהרמב"ם כתב "כמו שש שעות", אם עברו חמש וחצי שעות מותר לאכול חלב, כיון שבזמנם לא היו שעונים מצויים ובודאי שהיו מקלים באומדנא. הוא סיים שלמעשה יש להחמיר, אך ניתן להקל בשעת הדחק, ובפרט לאחר אכילת עוף. כמו כן, הוא כתב שילדים יכולים להקל בכך אפילו לאחר שהם הגיעו לגיל חינוך, ולגביהם ניתן לסמוך על שיטות המקלים.

מלשון השו"ע (פ"ט, א) ניתן לדייק שאת שש השעות מונים מסיום אכילת הבשר, אולם הדגול מרבבה (א) כתב שיש למנותן מברכת המזון.

אכילת בשר אחרי גבינה

בגמרא חולין קד: מסופר שרב אשי אכל בשר בהמה לאחר גבינה ולא נטל את ידיו, כיוון שרק בלילה, שלא רואים אם שאריות דבוקות על הידיים, צריך נטילת ידיים, אך לא ביום. כמו כן, נאמר ש"בין בשר לגבינה", דהיינו באכילת בשר לאחר אכילת גבינה, אין צריך להמתין כלל. לדעת רוב הראשונים, אין צורך כלל בהמתנה בין אכילת גבינה לבין אכילת בשר, כדעת הרמב"ם (מאכלות אסורות, ט', כז). הרשב"א (חולין, שם, ד"ה "נמצא") הסביר שגבינה היא רכה, ולא נשארת בין השיניים.

הראשונים נחלקו האם צריך קינוח, הדחה וכיוצא בזה לפני אכילת הבשר: בעל הלכות גדולות (ברכות, ו', ט) ור"ת (תוספות, שם) התירו לאכול בשר בהמה או עוף אחר גבינה ללא קינוח והדחה. הרמב"ם (מאכלות אסורות, ט', כו) כתב שצריך קינוח והדחה רק אם רוצים לאכול בשר בהמה או בשר חיה, אך לא אם רוצים לאכול בשר עוף, כיוון שעוף לא נדבק לידיים. הבית יוסף (או"ח, קע"ג, ד"ה "ואם") הוסיף שיש להחמיר אף בבשר עוף, בעקבות הזוהר בפרשת משפטים (קכה.). המהר"ם (הובא במרדכי, חולין, תרפ"ז) לא היה אוכל בשר בהמה וחיה אחרי גבינה, משום שהוא גזר להחמיר על עצמו לאחר שמצא גבינה בין שיניו מסעודה לסעודה, אך הוא הקל בבשר עוף. האיסור והיתר (מ', ח - י) החמיר שלא לאכול בשר אחרי גבינה ישנה שעברו עליה ששה חדשים, או גבינה מתולעת כיון שטעמה נשאר בפה זמן רב בדומה לבשר.

השו"ע (פ"ט, סעיף ב) פסק שאין צורך בהמתנה בין גבינה לבין בשר, אלא די בנטילת ידיים בלילה או בבדיקה שאין שאריות גבינה ביום; ובנוסף לכך צריך קינוח והדחה לבשר בהמה וחיה, ולבשר עוף אין צורך בקינוח ובנטילה. הוא הוסיף שקינוח הוא לעיסת אוכל וקינוח טוב של הפה, אך לא ניתן לקנח בתמרים או מיני פירות מסוכרים, כיוון שהם נדבקים בחניכיים ולא מקנחים טוב.

הפרי חדש (פ"ט, ו) כתב שהאוכל בסכו"ם איננו צריך נטילת ידיים, והפרי מגדים (שפתי דעת, כ') החמיר בכך אם אין טורח.

הרמ"א הביא את דעת המחמירים להצריך שש שעות בין אכילת גבינה לבין אכילת בשר, וכתב שנוהגים שלא לאכול אפילו בשר עוף לאחר אכילת גבינה קשה ללא המתנה של שש שעות; ואמנם יש מקלים ואין למחות בידם, אך "טוב להחמיר". המהרש"ל (ים של שלמה, ח', ו) קרא תיגר על המחמירים ואמר שחומרה זו היא כמו מינות; ולדעתו דווקא מהר"ם, שבא מכשול לידיו פעם אחת, החמיר, אך כל מי שלא בא לידי תקלה - לא יכול להחמיר. הש"ך (טז) כתב שהמקלים להמתין שעה בין בשר לחלב יקלו גם בהמתנה שבין גבינה לבשר. הט"ז (ד) סובר שדווקא בגבינה מתולעת, שהטעם שלה נמשך בפה זמן רב, יש להחמיר, אך בגבינה ישנה ואינה מתולעת אין להחמיר, אלא די בקינוח, ניקור השיניים והדחת הפה והידיים.