מצוות קריעה בעת יציאת הנשמה

 

מבוא

בגמרא במועד קטן כה ע"א נאמר שהנוכח בעת פטירת יהודי צריך לקרוע: "דתניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר, העומד על המת בשעת יציאת נשמה – חייב לקרוע. למה זה דומה – לספר תורה שנשרף, שחייב לקרוע!"

ההנחה בסוגיה היא שהרואה ספר תורה שנשרף צריך לקרוע, ומוקבלת למצב זה הסיטואציה של העומד על המת בשעת יציאת נשמה. עצם ההשוואה אומרת דרשני, שהרי יש מקרים רבים המחייבים קריעה, ואם כן, מדוע דימו זה לזה דווקא את שני המקרים האלה?

דרך הבנת דימוי זה ועיון בפרטי ההלכות של סוגיה זו בדברים שלהלן ננסה להבין משהו מאופן תפיסת ההלכה את עיקר מהותם של חיי האדם.[1] ברור שלא נוכל להקיף עניין מעין זה ולמצותו באמת, אך נראה שיכול להיות שסוגיה זו פותחת לנו צוהר מסוים לעניין קיומי זה.

 

         א.        כספר תורה שנשרף דמי

בראשונים אנחנו מוצאים כמה נימוקים לדימוי זה. הרמב"ן בתורת האדם מביא בשם רש"י:

פי' רש"י ז"ל שעדיין היה זה יכול ללמוד והוה לי' ס"ת. ולפי הפירוש הזה נראה שאין חובה זו נוהגת בנשים, אלא אפילו היה עומד בשעת יציאת נשמתן אין חייב לקרוע. וקשה הדבר לומר שיקרעו על העתיד (תורת האדם, שער הסוף, עניין הקריעה).

 

פירוש זה, להגדרת הרמב"ן, מתמקד בעתיד. הקריעה כאן היא על אבדן הפוטנציאל הגנוז באדם, והפוטנציאל החשוב כאן הוא לימוד התורה (אפילו לא קיומה).[2] כלומר בדברי הרמב"ן בשם רש"י אנו מוצאים שני חידושים:

א.      הקריעה היא על העתיד, על הפוטנציאל הגנוז באדם שלא התממש.

ב.      התחום שקורעים עליו הוא לימוד התורה.

עוד פרשנויות ניתנו להלכה זו, וגם הן נזכרות ברש"י בשבת ובמועד קטן. במסכת שבת (קה ע"ב), רש"י מסביר כך: "הרואה ספר תורה שנשרף חייב לקרוע... אף נשמת ישראל הניטלת דומה לו, שאין לך ריק בישראל שאין בו תורה ומצות".

הסבר זה ממוקד בהישגי האדם. אישיותו של האדם מורכבת ממעשיו ומהישגיו הרבים, וכמו שבספר התורה יש תורה ומצוות, כך גם באדם מישראל. הקריעה כאן היא ביטוי לצער על אבדנו של יהודי שחייו היו מלאי תוכן חיובי.[3]

בדומה לפירוש הראשון גם כאן אנו מוצאים שתי קביעות, אך הן שונות מאוד מהקודמות:

1.       הקריעה על האדם נעשית בזכות המטען שרכש בעברו.

2.       המטען שנדרשים אליו אינו לימוד התורה אלא דווקא קיומה: "תורה ומצוות".

לעומת ביאורים אלו רש"י בפירושו לסוגיה מסביר הסבר שלישי: "דתורה קרויה נר, שנאמר (משלי ו) כי נר מצוה ותורה אור, ונשמה נקראת נר דכתיב (שם כ) נר (אלקים) [ה'] נשמת אדם".

בניגוד לפירושים הקודמים, שבהם נבע הדמיון בין האדם לתורה מייעודו של האדם לקיים את הכתוב בתורה, כאן מצאנו מכנה משותף חיצוני – שניהם כונו 'נר'. אם כך, אין הכוונה שהאדם הוא ספר תורה מפאת תוכני חייו (בין שמדובר בתכנים שהתקיימו ובין שיכלו להתקיים), אלא שנשמתו דומה בתכונה מסוימת לאחת מתכונות התורה, ועל תכונה זו קורעים.

אין בדבריו רמז למעשים שהיה צריך האדם לעשות אלא יש הידרשות לערכה של הנשמה ולמשמעותה מצד עצמה. אבדן הנשמה, שהוא אבדנו של 'נר ה'', הוא המחייב את הקריעה. הרמב"ן עצמו, לאחר שדחה את הפירוש הראשון שהובא כאן, הציע כיוון דומה לפירושו של רש"י במועד קטן: "ולי נראה שהנפש בגוף כאזכרות בגוילין, ומשל בעלמא הוא לומר שהוא הפסד גדול וחרדה רבה וחייב אדם לקרוע עליה כאלו נשרף ס"ת לפניו".[4]

גם הרמב"ן עוסק בערכה של הנפש כשלעצמה, אלא שבשונה מעט מרש"י אין הוא מצביע על הדמיון ששניהם כונו 'נר' אלא על קדושת הנפש, שהיא 'כאזכרות' שבגווילין.

לסיכום חלק זה נתמצת שוב את שלוש הגישות העיקריות העולות כאן:

הגישה הראשונה – הקריעה היא בעקבות אבדן הפוטנציאל הלימודי הגלום באדם. נפקא מינה של גישה זו תהיה שאין לקרוע על נשים מכיוון שאינן מחויבות בתלמוד תורה,[5] ומנגד יש לקרוע על קטנים,[6] שהרי קטן שנפטר, רחמנא ליצלן, כמעט כולו פוטנציאל.

הגישה השנייה – הקריעה מתבקשת בשל המשמעות שרכש האדם לעצמו על ידי מעשיו הטובים: לימוד התורה וקיום מצוותיה. למראה נימוק זה ודאי שיש לקרוע על נשים, אך באשר לקטנים הדבר יהיה תלוי בגילם ובתוכן שהספיקו לצקת לחייהם.[7]

הגישה השלישית – הקריעה נדרשת מעצם אבדן הנשמה, שמצד עצמו הוא "הפסד גדול" (כלשון הרמב"ן). לפי גישה זו יש לקרוע בכל מקרה של נוכחות בעת יציאת נשמתו של יהודי.[8]

 

         ב.         יחסי תורה וישראל

נראה שאת יסוד הגישות השונות אפשר למצוא בדברי מדרש האגדה המובא בפסיקתא זוטרתא:

דבר אחר בראשית. בתורה נסתכל הקדוש ברוך הוא וברא את עולמו (לכך נאמר בראשית ברא א-להים), וכן דרש ר' הושעיה רבה, כמלך מסתכל בדפתראיות (ובפונקאות) [ופנקסאות] שלו ובונה את הפלטין, כך נסתכל הקדוש ברוך הוא שם הנכבד בתורה, וברא עולמו, לכך נאמר בראשית ברא א-להים: ד"א למה בתחלה לשון ראשית, בזכות ישראל שנקראו ראשית תבואתו (ירמיה ב, ג), תבואתה כתיב, שהקרן קיים לעתיד לבא: ד"א בראשית בזכות התורה שנקראת ראשית, נבראו שמים וארץ, שנא' ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטוע שמים וליסוד ארץ (ישעיה נא, טז), כי התורה נקראת ראשית, שנאמר ה' קנני ראשית דרכו (משלי ח, כב) (פסיקתא זוטרתא לבראשית, פרק א).[9]

שני ביאורים מובאים כאן למילה 'ראשית' – ישראל והתורה – אבל טמונות בהם שלוש משמעויות:

1.       הסתכל הקב"ה בתורה וברא את עולמו – התורה היא הערך המנחה את העולם ומובילו. העולם נברא לאורה של תורה, ועל כן יש התאמה ביניהם.

2.       "בזכות התורה שנקראת ראשית" – זכותה של התורה שיכולה להתקיים בעולם היא שאפשרה את בריאת העולם ואת קיומו.

3.       "בזכות ישראל שנקראו ראשית" – עם ישראל הוא תכליתו של העולם.

כאשר נבאר את שלושת הרעיונות המופיעים במדרש נמצא כי יש הקבלה בין העולה כאן באשר ליחסי העולם, ישראל והתורה, ובין העולה מסוגיית הקריעה בעניין יחסי האדם והתורה.

לפי הגישה הראשונה, העולם נברא בהתאמה לערכי התורה. לפי זה, ככל שבעולם מתיישמים יותר ערכים של תורה, כך מצבו מוטב והוא מתקרב לשלמותו. בהשוואת גישה זו לסוגיית הקריעה נראה כי היא דומה לקריעה שסיבתה אבדן אדם שקיים בחייו הרבה תורה ומצוות (ההסבר שהבאנו לעיל מרש"י בשבת קה). הקריעה בעת יציאת הנשמה היא על אבדנו של אדם רב משמעות, ומשמעותו הגדולה נובעת מהגשמתו בחייו ערכים משמעותיים רבים מתוך התורה.

מהגישה השנייה, שלפיה "בזכות התורה נבראו שמים וארץ", נראה שהעולם הוא משני לתורה. בשונה מההסבר הראשון, שבו לעולם זכות קיום מצד עצמו שהרי הוא נברא על פי התורה וערכיה, בהסבר השני אין לעולם זכות קיום עצמאית אלא נראה שהוא תמיד צריך להצדיק את קיומו "בזכות התורה" שיכולה להתקיים בו. במילים אחרות – העולם קיים בזכות פוטנציאל הגשמת התורה הגלום בו. הוא איננו נמדד לפי מה שכבר התגשם בו אלא לפי מה שעוד יכול להתקיים בו. אם נקביל בין האדם לעולם, הרי שגישה זו מזכירה מאוד את הגישה שלפיה הקריעה בעת יציאת נשמתו של אדם היא בגלל אבדן פוטנציאל הלימוד (והקיום, ולעיל הבאנו גישה זו מתוך 'תורת האדם' בשם רש"י).

גם על פי הגישה השלישית העולם נמדד לפי הפוטנציאל הגנוז בו, וכאן הפוטנציאל הגנוז בו הוא "ישראל", או במילים אחרות – הממד האנושי.[10] לפי זה נראה כי יש ערך עצמאי לעם ישראל עוד לפני קיום התורה והמצוות.

 

          ג.         ביאור הגישות למיניהן והשלכותיהן על עניין הקריעה

ההבדלים בין הגישות אינם תלויים בהכרח בשאלת קדימות סדר הבריאה. לעניות דעתי נראה כי אפשר לטעון שהתורה קדמה לעולם כדי להסביר את התאמת התורה לעולם: מאחר שהעולם נברא בקורלציה לתורה, האדם הרוצה להתקדם מבחינה מוסרית ורוחנית בעולם זה ינהל את אורח חייו לאורה. מכאן אנו מגיעים למסקנת המדרש: "וכי מי נברא בשביל מי, התורה בשביל ישראל או ישראל בשביל תורה, לא תורה בשביל ישראל?" (קהלת רבה פרשה א ד"ה 'והארץ לעולם').

כלומר האדם והעולם נבראו באופן המתאים לחיים על פי התורה, וככל שהאדם חי את חייו בהתאמה גדולה יותר לתורה, מעלתו גבוהה יותר וחייו נושאי משמעות רבה יותר. כאמור, לאור גישה זו מבאר רש"י במסכת שבת שהקריעה היא ביטוי לצער על אדם שחי חיים רבי משמעות, כלומר על התורה והמצוות שקיים, על החיים שחי לאורה של תורה.

התורה נבראה בשביל ישראל, וללא התורה חיי ישראל הם חסרים ופגומים. למראה מהלך זה, לא רחוקה מסקנתו של רבנו תם: "קטן בן שנה או שנתים שהמיר עם אמו ומת... ור"ת אמר שאין מתאבלין עליו" (המרדכי, מועד קטן תתפו).

בהמשך לכך, יעוין ביו"ד סי' שמ סע' ה, ששם הרמ"א מביא דין זה בתוך הלכות קריעה, ומשמע שמבין שדברי רבנו תם נכונים גם באשר לקריעה,[11] כלומר אין לקרוע כשנוכחים בפטירת קטן שהמיר דתו עם אמו אף על פי שלא באשמתו לא התנהלו חייו בדרכה של תורה. לפי גישה זו, אין הקריעה אלא על חיים המלאים בתוכן חיובי של תורה ומצוות, ומכיוון שקטן זה לא חי כך, פוסק הרמ"א לפי רבנו תם שאין לקרוע עליו.

אמנם יש גישה אחרת, שלפיה העולם נברא "בזכות התורה". נראה שלגישה זו יהיה נכון לומר בניגוד למדרש הנ"ל, "בשביל התורה נבראו ישראל".[12] תכלית קיומו של ישראל היא כדי שיקיימו את התורה ויגשימוה. כאמור, לפי כיוון זה הצער בשעת פטירת האדם איננו מכוון כלפי הישגיו ומבנה אישיותו אלא כלפי מה שכבר לא יהיה חלק מאישיותו – הפוטנציאל שלא מומש. בגישה זו יש מקום להתלבט אם יש לקרוע על מומר קטן או לא; לפי מסלול חייו הצפוי נראה שלא היה מגיע לחיי תורה ומצוות, אולם שערי תשובה לא ננעלו ואפשר שהיה יכול לחזור לחיק עמו. מבחינה מסוימת דווקא אצלו, הרחוק מעולמה של תורה, הפוטנציאל גדול עוד יותר.

במרדכי שם אכן מובאת גם שיטת ר"י:

קטן בן שנה או שנתים שהמיר עם אמו ומת אומר ר"י שהיה נראה שמתאבלים דודאי גדול אין מתאבלין עליו כדאמרי' פרק נגמר הדין באבוד רשעים רנה אבל קטן מה שהמירוהו בהמרתם מה מעלה ומה מוריד וה"ל כאלו המיר בעל כרחו.

מכאן שיש צד שלפיו הגם שעד כאן הוא לא קיים תורה ומצוות, בכל זאת הוא ראוי להשוואה לספר תורה שנשרף מפאת הפוטנציאל הגלום בו.

אלא שעיון מדוקדק יותר בדברי ר"י יראה שדבריו מתאימים יותר לגישה האחרונה שהצגנו, היא הגישה שלפיה העולם נברא בזכות ישראל. ר"י אינו מחפש טעם חיובי לקריעה על הקטן אלא מבאר מדוע אין הוא 'רשע' שיש רינה באבדנו. כלומר עצם אבדן החיים, איבוד הנשמה מצד עצמו, קשה הוא וראוי לקרוע עליו.

הבנה זו היא המשך ישיר לדבריהם של רש"י במועד קטן ושל הרמב"ן בתורת האדם, התולים את הקריעה בערכה של הנשמה, כפי שראינו לעיל. מהו בדיוק ערך זה? למה הכוונה בכך שהעולם נברא בשביל ישראל? אפשר לתת לכך ביאורים רבים, אך כאן ננסה ללכת בעקבות דבריהם של הרמב"ן ושל רש"י.

כאמור, רש"י מסביר ששניים הם הקרויים 'נר' – הנשמה: "נר ה' נשמת אדם" והתורה: "נר מצווה ותורה אור". הייחודי ב'נר' הא שילוב של אש רוחנית עם חומר בעירה חומרי בכלי. הנשמה, בלשונו של המהר"ל, בדומה לנר היא "ניצוץ כבודו יתברך" השרוי באדם.[13] הבנה זו מקרבת אותנו מאוד אל הגדרתו של הרמב"ן, ולפיה "נפש בגוף כאזכרות בגוילין" – יש באדם גילוי שכינה מהותי, אימננטי, עוד לפני ההתבוננות במעשיו העתידיים או בערכים ובמידות שרכש.[14] כשם שהקלף של ספר התורה מקבל את קדושתו משם שמים הרשום בו, כך גוף האדם מקבל קדושה מהנשמה הנוכחת בקרבו.[15]

יותר מכך – עצם החיות האנושית של גוף עם "נשמת חיים" באפיו היא גילוי אלוקי גדול בפני עצמו. כאשר גילוי זה נאבד ונעלם, נחסר חלק מהתגלות כבוד ה' בעולם. כפי שבשרפת ספר תורה יש חילול השם, כך בפטירת אדם יש חילול השם, שהרי הופעתו יתברך במציאות קטנה.[16]

ממו"ר הרב משה ליכטנשטיין שמעתי כי לאור דברי רש"י במועד קטן נכון לומר שהקריעה היא תגובה לסילוק השכינה. כלומר לא רק דגשים שונים באשר לאדם יש כאן אלא הבנות שונות של משמעות הקריעה. לפי התפיסות האחרות, הקריעה קשורה לחלוטין לתגובה על אבדן האנושי. ואולם לפי התפיסה האחרונה, הקריעה היא ביטוי לצער בעקבות סילוק השכינה. אמנם אפשר לטעון שסילוק השכינה והאבדן האנושי הם שני צדדים של אותו מטבע: באדם יש גילוי שכינה, ואבדנו הוא סילוק שכינה.

 

         ד.         המנהג היום והתחליף לקריעה

פוסקים רבים העירו היום שהמנהג הרווח הוא שאין קורעים בעת יציאת נשמה,[17] וניתנו לכך כמה וכמה נימוקים,[18] ומעניין לראות את התחליף לקריעה שהציע ה'ציץ אליעזר': "ומה שיש לעשות, הוא: לעמוד בחרדת קודש ולומר פסוק שמע ישראל פעם אחת, וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד ג' פעמים, פסוק ה' הוא האלקים ז' פעמים, ופסוק ה' מלך וגו' פעם אחת" (ציץ אליעזר, חי"ד סי' פד).

לכאורה דברים אלו מפתיעים – מה להם ולקריעה? הקריעה היא ביטוי לצער ולאבדן, וכיצד מעמד של קבלת עול מלכות שמים קשור אליהם?

מעמד זה מקורו בסיומה של תפילת נעילה ביום הכיפורים, ובטעם המנהג מסביר הסמ"ג:

וקבלתי ממורי רבינו יהודה בר רבי יצחק, אחר שהשלים תפילת נעילה אומר קדיש ואחר כך [אומר] ז' פעמים ה' הוא האלהים, לפי שהשכינה עולה למעלה משבעה רקיעים, ואחר כך שמע ישראל פעם אחת ומיד תוקעין משום דכתיב (תהלים מז, ו) עלה אלוקים בתרועה ה' בקול שופר (ספר מצוות גדול, לאוין, סט).

 

למקרא ביאוריהם של רש"י ורמב"ן נראה שברור הקשר בין מעמד נעילת יום הכיפורים ובין עת יציאת הנשמה. הקריעה היא התגובה לאבדן גילוי כבוד ה' בעולם; החיבור הפלאי של נשמת חיים עם הגוף תם, והעולם חסר משהו מהופעתו יתברך. במציאות שבה אין קורעים, מציע הציץ אליעזר תגובה אחרת – תגובה של ליווי השכינה למקומה[19] והתחזקות בקבלת עול מלכות שמים. התגובה לחיסרון בהתגלות ה' היא התחזקות אנושית בקבלת מלכותו והנכחת מציאותו בעולמנו החסר. הרגע שהחיסרון והחידלון מורגשים בו ביותר הוא רגע שיש בו היעדר של נוכחות שכינה, על כן ברגע זה האדם קם ומנסה לחפות מעט על החסר ולהנכיח את מלכותו יתברך בעולם.[20]