ברכת "ברוך שפטרני" | 1

בשיעורים האחרונים עסקנו במידת שייכותן של נשים במצוות חינוך, כמחנכות (אימהות) וכמתחנכות (בנות). בשיעור זה נעסוק בברכת "ברוך שפטרני" שמקובל שהאב מברך אותה לאחר עליית הבן לתורה בעת שהוא נהיה בן 13 ונעשה בר מצווה.

סוגיית ברכת "ברוך שפטרני" קשורה לסדרה זו באופן עמוק משום שהיא מתחייבת, לדעת רבים, כתוצאה מחיובים חינוכיים של האב כלפי בנו. כמו כן, סוגיה זו ממשיכה את השיעורים הקודמים, משום שישנם דיונים מפורטים בדבר אמירת ברכה זו בזמן ציון "בת מצווה" ובדבר האפשרות שהאם תברך אותה.

מקור הדין

מקורה של ברכה זו במדרש חז"ל לפרשת תולדות:

א"ר אלעזר צריך אדם להטפל בבנו עד י"ג שנה מיכן ואילך צריך שיאמר ברוך שפטרני מעונשו של זה. (בראשית רבה (וילנא) פרשת תולדות פרשה ס"ג סע' י')

בעקבות זאת פוסק בעל העיטור:

ויש מקומות כשמגיע לי"ג מברך בשם שפטרני מעונשו של זה. (ספר העיטור שער ג – הלכות מילה דף נג טור א)[1]

גם המהרי"ל פוסק שיש לומר ברכה זו:

מהר"י סג"ל בזמן שבנו נעשה בר מצוה וקרא בתורה היה מברך עליו בא"י אמ"ה אשר פטרני מענשו של זה. וכן איתא במרדכי הגדול ברכה זו בשם ומלכות. (ספר מהרי"ל (מנהגים) הלכות קריאת התורה, סע' ה')

אף על פי כן, הרמ"א בדרכי משה מסתייג מאמירת ברכה זו בשם ומלכות:

ולא מצאתי ברכה זו בגמרא וקשה עלי שיברכו ברכה שלא הוזכרה בגמרא ובפוסקים ובבראשית רבה ריש תולדות יצחק (פרשה סג אות יד) הוזכר דין זה בשם ר' אליעזר וטוב לברכה בלא שם ומלכות: (דרכי משה הקצר, אורח חיים סימן רכה ס"ק א')

לאור הערה זו בדרכי משה, הוא פוסק בהגהותיו לשלחן ערוך באופן דומה:

י"א מי שנעשה בנו בר מצוה, יברך: בא"י אמ"ה שפטרני מעונשו של זה (מהרי"ל בשם מרדכי ובר"ר פ' תולדות), וטוב לברך בלא שם ומלכות (דעת עצמו). (שולחן ערוך, אורח חיים סי' רכ"ה סע' ב')

ההסתייגות של הרמ"א מברכה זו נובעת משתי סיבות:

1. הברכה אינה מוזכרת בגמרא.

2. הברכה אינה מופיעה בפוסקים.

כנראה כוונתו של הרמ"א לכך שברכה זו אינה מוזכרת ברי"ף, ברמב"ם, ברא"ש וגם לא בספרות המרכזית של בעלי התוספות.[2] אמנם בניגוד לדרכו של הרמ"א, הגאון מוילנא[3] פוסק שיש לברך ברכה זו "בשם ומלכות" כפי שפסקו כל הראשונים הנ"ל.

המנהג לברך ברכה זו התקבל בקרב קהילות ישראל רבות,[4] ורוב הנוהגים כן מברכים ללא שם ומלכות.

בין כך ובין כך, יש לעמוד על טעמה, משמעותה וגדרה של ברכה זו. אוסיף שהעובדה שהברכה מתייחסת לפטור מעונש ולא מעצם הגעת הבן לגיל מצוות גם היא צריכה עיון וביאור.

משמעויות שונות לברכה

המגן אברהם מביא שני פירושים שונים למשמעותה של ברכה זו:[5]

מעונשו של זה. פי' דעד עכשיו נענש האב כשחטא הבן בשביל שלא חנכו ובלבוש פי' איפכא דעד עתה הבן נענש בעון האב וע"ש: (מגן אברהם סימן רכה ס"ק ה)

לפי הפירוש הראשון, ברכה זו עוסקת באחריותו של האב על מעשיו של בנו. אם הבן חטא כתוצאה מחינוך לקוי של האב, האב היה נענש על כך. עתה, כשהבן הגיע לגיל המצוות, אין האב נתפס כאחראי על מעשי בנו וכבר אינו נענש בגללם.

לפי הפירוש השני הברכה היא על כך שהבן כבר אינו נענש בעוון אביו.[6] דברים אלו מתבססים על מספר מקורות בחז"ל מהם עולה שילדים קטנים נענשים בעוון אבותיהם, כגון:[7]

רבי אומר: בעון נדרים בנים מתים כשהן קטנים... תנו רבנן, בעון נדרים בנים מתים – דברי רבי אלעזר ברבי שמעון, רבי יהודה הנשיא אומר: בעון ביטול תורה... תניא, רבי נחמיה אומר: בעון שנאת חנם – מריבה רבה בתוך ביתו של אדם, ואשתו מפלת נפלים, ובניו ובנותיו של אדם מתים כשהן קטנים. (שבת לב ע"ב)

מקורו של המג"א בדברי הלבוש, והלבוש עצמו מקשה על הבנה זו ואומר:

אבל אין זה ברור, דהא אם אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם לא נפטר עד כמה דורות כדכתיב (דברים ה', ט') פוקד עון אבות וגו'... (לבוש, אורח חיים סימן רכה סע' ב')

כלומר, גם לאחר שהבן גדל עדיין ייתכן והוא ייענש בעוון אבותיו. אמנם, לענ"ד יש לפתור קושיא זו בכך שבעוד שבקטנותם הילדים נענשים רק בעוון אבותיהם, בגדלותם הדבר תלוי במעשיהם ורק כאשר "אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם" הם נעשים גם עבור עוון האב.

המקור לפירושו הראשון של המגן אברהם (שהברכה נובעת מסיום האחריות החינוכית) הוא בדבריו של רבי יו"ט ליפמן הלר[8] שטוען שכך נח יותר להבין את כוונת הברכה. נוסף לכך, מעיר הרב אליה שפירא[9] שההסבר הזה מתיישב טוב יותר עם המדרש שהוא מקור הברכה, שהרי המדרש עוסק בחובה "להטפל בבנו" ובגיל שלוש עשרה "צריך שיאמר ברוך שפטרני". משמע שהברכה קשורה לסיום החובה הזו, ולא להסרת הדאגה שמא בנו ייענש בעקבות מעשיו.

כאמור לעיל, הרמ"א הכריע לברך ברכה זו ללא "שם ומלכות" מפאת הספק אם קיימת חובה לברך ברכה זו היות ואינה מוזכרת בגמרא. אחרונים אחרים הוסיפו סיבה נוספת לברך ללא שם ומלכות, הנובעת מטעם הברכה ומשמעותה. כך ביאר הרב שטרנבוך:

ונראה לצדד עוד בטעם המנהג שלא לברך [=בשם ומלכות, נ"ב], דמה שפטור מעונשו של זה היינו כשחינכו כראוי, אבל אם לא חינכו כדי צורך אלא להיפך, נענש יותר כשהוא גדול שהילד עובר יותר, ומי יימר ניקיתי לבבי לקיים מצוה זאת לחנך בנו כראוי. (תשובות והנהגות כרך ב' סי' קמ"ב)[10]

כלומר, האחריות החינוכית לאחר גיל בר מצווה תלויה באיכות החינוך בשלבים המוקדמים יותר. באופן מוקצן וחריף הרבה יותר כתב הרב חיים דוד הלוי:

ומי שיודע בעצמו שחינך את בנו בדרך ה', שלחו ללמוד תורה מפי מורים אמונים ליראת ה', בבתי ספר דתיים, יכול הוא מעיקר הדין לברכה בשם ומלכות, אבל מי שיודע שלא חינך את בנו בדרך הישרה, ושלחו לבתי ספר בהם חנכוהו לדעות חפשיות ולפריקת עול תורה ומצוות, כיצד יברך שפטרני מעונשו של זה, ובאמת לא נפטר, וגם עד זקנה ושיבה כל חטאיו של הבן תלויים בצוארו של האב, ולכן טוב לנהוג כפסק הרמ"א, לברך בלא שם ומלכות, "ברוך שפטרני מעונשו של זה". (שו"ת עשה לך רב, ח"א סי' ל"א)

כלומר, מי ששולח את בנו לבתי ספר שאינם שומרים בהם תורה ומצוות אינו יכול לברוח מן האחריות לעבירות בנו, והן ממשיכות להיזקף (גם) לחובת האב. מבחינה ערכית וחינוכית, יש לשים לב להבדל בין דברי הרב שטרנבוך לבין דברי הרב חיים דוד הלוי – הרב חיים דוד הלוי הציע מדד אובייקטיבי לבחינת איכות החינוך שהעניקו ההורים. אם ההורים חינכו לדרך ה', ושלחו למורים יראי שמים במוסדות דתיים, אזי החינוך היה טוב דיו כדי לברך אפילו בשם ומלכות. לעומת זאת, הגר"מ שטרנבוך השתמש בניסוח מעורפל יותר: "חינכו כראוי". נדמה לי שרבים יכולים להסתפק אם הם חינכו הוא "כראוי" שהרי דרך החינוך ה"נכונה" משתנה מילד לילד.[11]

על כל פנים, לדעת שניהם ישנו ספק אם אכן האב יפסיק להיענש בגלל חטאי ילדיו לאחר גיל מצוות, משום שהדבר תלוי באיכות החינוך שנתן להם קודם לכן.

ניתן להוסיף לכיוון זה רובד נוסף: האמנם חובת החינוך מסתיימת בגיל הכניסה לעול מצוות? מהגמרא במסכת קידושין משתמע שלא כך:

א"ל רבא לר' נתן בר אמי: אדידך על צוארי דבריך, משיתסר ועד עשרים ותרתי, ואמרי לה: מתמני סרי עד עשרים וארבעה. כתנאי: חנוך לנער על פי דרכו – ר' יהודה ורבי נחמיה, חד אמר: משיתסר ועד עשרים ותרתין, וחד אמר: מתמני סרי ועד עשרים וארבעה. (קידושין ל ע"א)

ומבאר רש"י (בביאורו השני):

...בשעה שעוד ידך תקיפה עליו הוי זהיר ללמדו תוכחות ואיזה זמנו משיתסר ועד עשרים ותרתין בציר משיתסר אין בו דעת לקבל תוכחות כל כך ואל תכביד יסורין ותוכחות ויותר מעשרים ותרתין יש לחוש שלא יבעט וזה עיקר.

כלומר, הגמרא עוסקת בחובת החינוך לבנים גם אחרי גיל מצוות. לאור זאת, נראה לי שיש מקום לטעון שאין מה לברך "שפטרני מענשו של זה", כאשר עדיין רובצת על האב אחריות חינוכית־הלכתית. אמנם, ניתן לחלק בין הדינים, ולהבחין בין אחריותו החינוכית של האב בקטנות לבין אחריותו בגדלות. הרב אשר וייס מסביר את ההבדל כך:

...ועיין עוד בקידושין (ל ע"א) עה"פ "חנוך לנער עפ"י דרכו" דלחד מ"ד משיתסר וברש"י "ללמדו תוכחות" הרי דאף בבנו הגדול מצוה ללמדו תוכחות וזה משום המצוה דאורייתא, שהרי מצות חינוך דרבנן ליכא אלא בקטנים, וזה פשוט... (שיעור באינטרנרט: "מצות חינוך בקטן")

כלומר עד גיל מצוות יש על האב "מצוות חינוך" מדרבנן לפרטי המצוות. לאחר מכן יש אחריות מיוחדת לאב להוכיח את בנו, לדעת הגר"א וייס, משום מצוות החינוך הכללית מדאורייתא.[12]

האגרות משה מציע הבחנה נוספת בין שני פנים שונים של מצוות חינוך:

עד שנעשה בר מצוה שהיה קטן היתה מצות החינוך גם מצוה שבין אדם לחברו, דכיון שלא חנכו למצות הרי נתרגל בחטא ואינו יודע חומר האיסורין שקשה לפרוש מזה גם כשנגדל, אבל כשחנכו למצות ולמדו תורה בקטנותו עד שנגדל ונעשה בר דעת ויודע איך להתרחק מן החטאים והורגל לעשות מצות, אף שודאי עלול עדיין להכשל בחטא הוי ענין החינוך גם בגדלותו מצוה שבין אדם למקום. ונמצא שהחלוק הוא רק לענין העונש שאם לא חנכו בקטנותו נענש כעבירה שבין אדם לחברו, שהעונש גדול ואין מתכפר כשלא פייס את חברו... ואם חנכו בקטנותו ונתרשל מלחנכו בגדלותו יענש רק על חטא שבין אדם למקום שבתשובה מתכפר. ונמצא מדויק לשון הברכה שפטרני מענשו משום שמהמצוה לא נפטר רק מעונש הגדול נפטר. (שו"ת אגרות משה או"ח ח"ו סי' ט')

דרך אחרת להבין את החיוב המתואר בקידושין היא שהוא אינו קשור באופן ספציפי למצוות חינוך אלא למצוות תוכחה הרובצת על כל אדם מישראל; אבל לאב יש אפשרות מעשית גדולה יותר להוכיח, וממילא גם חובה גדולה יותר.[13]

אם כך, ייתכן ש"עונשו של זה" הנובע מן העבירה הפרטית שהילד עובר מגיע דווקא מן החיוב הפרטני של חינוך למצוות ספציפיות. לכן, על אף האחריות הייחודית הרובצת על האב גם לאחר גיל חינוך, עדיין יש מקום לברך ברכה זו.[14]

נסכם את מה שראינו עד כה:

1. מן המדרש לומדים חלק מן הראשונים שבגיל שלוש עשרה על האב לברך "ברוך שפטרני מענשו של זה".

2. לדעת הרמ"א אין לברך ברכה זו ב"שם ומלכות". להכרעה זו מצאנו כמה סיבות:

   1. הרמ"א עצמו מסביר שמשום שהיא לא מוזכרת בגמרא ולא בפוסקים מרכזיים.

   2. כיוון שאם ההורה לא חינך את ילדיו כראוי, אז גם לאחר גדלותם הוא נענש בעקבות עוונותיהם.

   3. הצעתי שכיוון שהלכתית עדיין קיימת רמת אחריות מיוחדת לאב לאחר גיל מצוות, לכן נוסח הברכה בעייתי ועדיף לברך ללא שם ומלכות.

מידת אחריות האב אם לא חינך כראוי

כאמור, גם לאחר שהבן מגיע לגיל מצוות קיימת רמה מסוימת של אחריות של האב ביחס למעשי הקטן: או מפאת השפעות החינוך בקטנות על מעשי הילד בגדלותו, אם מפאת האחריות החינוכית של ההורה גם בתקופת הגדלות של הילד. לאור זאת, הציע הרב שטרנבוך ביאור מדויק יותר לתכניה של ברכה זו:

ואמנם על האב לידע שאינו פטור מעכשיו לחנך בנו ח"ו, וחז"ל אמרו עד כ"ב שנה או כ"ד (בקידושין ל), רק דעד עכשיו האב היה נענש לבדו, ועכשיו מודה לה' שפטרו שלא עליו לבד האחריות, רק אם חינך בנו כראוי יש לו שותף בר חיובא שישא בעול האחריות עמו, ושמח בזה ומברך. (תשובות והנהגות כרך ד' סי' נ"ה)

כלומר, הברכה היא על "חלוקת האחריות" בינו לבין הילד. בקטנותו, העונש בעקבות העבירה הגיע לאב בלבד, ועכשיו לאחר שהילד גדל, האחריות אינה רק של ההורה, וממילא העונש קל יותר.

מעניין שאת ההסבר הזה מגביל הרב שטרנבוך למציאות ש"חינך בנו כראוי". משמע שאם לא חינך בנו כראוי, האחריות כלל אינה מתחלקת. טענה זו תואמת את שיטתו שהטעם שמברכים ללא שם ומלכות הוא משום הספק שמא לא חינך כראוי. אם גם במקרה של פגם בחינוך הבן היה שותף בנשיאת עול האחריות, אז החינוך הלקוי אינו מהווה סיבה להשמטת שם ומלכות מן הברכה.

אלא שטענה זו מצד עצמה קשה מאד בעיניי. האמנם אדם שהגיע לגיל מצוות ולא חונך כראוי אינו אחראי למעשיו? יתירה מזו – האם ניתן לחייב את הוריו על כל עבירה ועבירה שעושה הבן בגדלותו מעתה ועד עולם? כמובן שחשבונות שמים נסתרות מעינינו. אבל טענתו של הגר"מ שטרנבוך צע"ג בעיניי.[15]

השתא דאתינן להכי, יש מקום לבחון לעומק את טענתם של הגר"מ שטרנבוך והגרח"ד הלוי שבעת חינוך לקוי לא ניתן לברך "ברוך שפטרני" כיוון שהאב ימשיך ויענש בעבור עבירות בנו.

קביעה זו מבוססת על שתי הנחות:

1. האב נענש בעקבות מעשי העבירה של בנו.

2. גם לאחר שהבן גדל, האב נתפס כאחראי על מעשיו של הבן.

ניתן לחלוק על כל אחת מן ההנחות הנ"ל. לגבי ההנחה הראשונה, כדי לטעון שאב נענשה בעקבות מעשי העבירה של בנו (או ביטול מצוות של בנו) צריך לטעון שיש משמעות הלכתית למעשיו. בנושא זה עסקנו בהרחבה בשיעור 7 (לגבי מעשי עבירה) ובשיעור 2 (לגבי מעשי מצווה) בסדרה זו.

אם אנו מבינים שערך מעשיו של הקטן אינו גדול, ועיקר משמעות עשייתו היא להרגילו בעתיד, אז נראה שהעונש של האב אינו בגלל הפעולה שעושה הקטן. נראה יותר שהעונש המדובר בברכה זו מתייחס לחוסר ההקפדה של האב על חינוך הילד. אם נקבל הנחה זו, אז כאשר מצוות חינוך מתבטלת או מצטמצמת (כדברי האג"מ לעיל) עם גדילתו של הבן, יש לברך גם אם החינוך עד כה לא היה "כראוי".

ברכת האב מתייחסת לכך שאחריותו לדאוג להתפתחותו הרוחנית של הבן הצטמצמה, ומשום כך עונשו על כך קטֵן.

לענ"ד ניתן לטעון זאת גם אם מבינים שמעשי הקטן הם משמעותיים, ויש בהם קיום מצווה וחלילה עבירה. על האב האחריות החינוכית לדאוג לכך שבנו יקיים מצוות ולא יעבור עבירות;[16] והיה אם הבן עושה עבירה כזו, הקב"ה פטר את הבן מעונש. האב במקרה כזה נתפס לא על עבירת בנו כי אם על כשלונו בחינוך.

לאור הבנה זו, ודאי שהאב אינו נענש יותר על כל מעשה עבירה של בנו בגדלותו, משום שהכישלון עליו הוא נתפס אינו המעשה הספציפי של הבן אלא הליקוי בחינוך. עניין זה אינו משתנה לפי מעשי הבן, ומשום כך, גישה זו של הגר"מ שטרנבוך והגרח"ד הלוי נראית לי לא מוכרחת כלל.

ברכה בלי שם ומלכות

שאלה נוספת אותה מעלה הגר"מ שטרנבוך היא לגבי הפשרה שרבים נהגו בה, כאמור, לברך בלא שם ומלכות:

ומיהו תמהני אם חסר לגמרי השם ומלכות, הלוא לא נקרא ברכה כלל! (תשובות והנהגות, כרך ב' סי' קמ"ב)

דבריו מתבססים על הגמרא בברכות שלפיה המבנה הבסיסי של ברכה הוא שיש בה הזכרת שם ה' ומלכותו:

אמר רב: כל ברכה שאין בה הזכרת השם – אינה ברכה. ורבי יוחנן אמר: כל ברכה שאין בה מלכות – אינה ברכה. (ברכות מ ע"ב)

דברים אלו נפסקו להלכה בדברי הרמב"ם ובשלחן ערוך.[17] משום כך, התשובות והנהגות מציע דרכים לעקוף בעיה זו (הצמדת הברכה לברכת הבן בעליה לתורה כך שתהיה ברכה הסמוכה לחברתה או אמירת שם ומלכות בארמית). אלא שהרמ"א עצמו אינו מציע דרכים אלו, ויש לבאר את ההלכה לשיטתו.

אנו מוצאים פשרה דומה ביחס לברכת הגומל, כאשר בא לברך על הצלה מסכנה שאינה כלולה בארבעת המקרים היסודיים שעליהם מברכים "הגומל" (לפי שיטת השלחן ערוך):

וי"א שאין מברכין הגומל אלא הני ארבעה דוקא, וטוב לברך בלא הזכרת שם ומלכות. (אורח חיים סי' רי"ט סע' ט')

מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל תמה על פסיקה זו, באופן המזכיר את תמיהת הגר"מ שטרנבוך בסוגייתנו:

לכאורה, להצעתו של המחבר אין שום ביסוס הלכתי. הגמרא (ברכות יב ע"א) קובעת בפירוש שכל ברכה שאין עמה שם ומלכות – אינה ברכה, ומכאן לא כל כך ברור מה טיבה של הפשרה שמציע המחבר. ("מהותה של ברכת הגומל", שיעור של הרב ליכטנשטיין מאתר ישיבת הר עציון)

בהמשך דבריו מציע הרא"ל הסבר לחידוש זה:

ניתן להסביר שברכת הגומל שונה באופייה ובמהותה מברכות אחרות. במרבית הברכות, יש צורך בקיום של ברכה. בברכת הגומל, לעומת זאת, יש צורך בקיום של הודאה, וקיום זה יכול להתבצע באמצעות הברכה. במילים אחרות, חז"ל תיקנו את הברכה כדי שההודאה תהיה בנוסח קבוע, אך הדבר אינו גורע מכך שההודאה היא זו שניצבת בלב העניין. אם כך, כל ביטוי של הודאה מתקבל, גם אם הוא אינו עונה על ההגדרות הקלאסיות של עולם הברכות.

הרא"ל מבחין בין שני מושגים שונים: ברכה והודאה. הוא אינו מרחיב בדבריו בפשר ההבדל, אך לענ"ד נראה שמוקד הברכה הוא בהכרה בהיות הקב"ה מקור המציאות ומנהיגה. לעומת זאת, ההודאה עיקרה בביטוי של רגשי הכרת הטוב על טובה מסוימת שעשה הקב"ה עם האדם.

על כן מסביר הרא"ל שאמנם כאשר משמיטים את הזכרת "שם ומלכות" מן הברכה אין יוצאים ידי חובת "ברכה", אבל ההודאה מתקיימת.

לפי דרכו של מו"ר, נראה שניתן לומר כן גם ביחס לברכת "ברוך שפטרני". ברכה זו אינה רק ברכה, אלא יש בה הודיה חגיגית בעת כניסת הבן למצוות. על כן, גם אם קיום "הברכה" נעדר באמירת "ברוך שפטני" ללא שם ומלכות, ההודיה בהחלט מתקיימת.[18]

ברכה על השינוי ביחסים

לסיום שיעור זה אנסה להציע משמעות נוספת לברכה זו, אשר לענ"ד מתאימה לשני ההסברים המובאים בדברי המגן אברהם, ואשר יכולה גם להאיר באור חדש את החגיגיות וההודיה המיוחדת שבברכה זו.

הרי כפי שהקשה האגרות משה:

שתמוה שיברך על מה שנפטר ממצות חינוך לבנו דהרי אדרבה חייבו חכמים לברך על מה שנתחייבו במצוות, כדמברכין על כל מצוה ומצוה ואומרים בתפלה אתה בחרתנו אהבת אותנו וקדשתנו במצותיך, ואיך שייך שנברך על מה שנפטר ממצוה. (אג"מ, שם)

וגם אם מקבלים את ההנחה שהברכה היא על צמצום העונש ולא על החינוך, יש קצת טעם לפגם בכך שבזמן בר המצווה האב מברך על כך שהוא כבר נמצא פחות בסיכון להיענש, ועוד מודה על כך באופן חגיגי!

על כן נראה בעיניי שהפטור מהעונש המדובר בברכה אינו הסיבה לברכה, אלא הוא ביטוי לשינוי מהותי בחיי הבן וביחסיו עם אביו. הרעיון שבנים קטנים נענשים עבור עבירות הוריהם וגם הרעיון שהאב נענש בעקבות התנהגות בנו, נראה שנובע מן התלות הגדולה של ילדים ביחס להוריהם. כפי שהילדים תלויים בהוריהם למזון, בריאות וביגוד, כך גם עולמם האישיותי, הרוחני והדתי תלויים בהם במידה רבה.

בעת הגיעו לגיל מצוות ההלכה קובעת כי הילד כבר אינו תלוי בהוריו. שלב נוסף של היפרדות הבן מאביו מתרחש. הגרי"ד סולובייצ'יק[19] מסביר שהמעמד של פדיון הבן (כפי שהוא בא לידי ביטוי בנוסח המקובל שלו) מבטא את הרעיון שההורה מכיר בכך שהוא אינו בעלים על הילד, אלא נושא באחריות עליו. נראה שברכת "ברוך שפטרני" היא הברכה על השלב הבא, בו האב מכיר בכך שהילד הגיע לשלב התפתחותי חדש, בו הוא אמור ליטול אחריות על עבודת ה' שלו, והאב צועד צעד לאחור.

ברגע זה, האב מודה על הזכות שהייתה לו עד כה לקחת חלק בתהליך החינוכי של הילד, וכן על כך שהילד הגיע לשלב הזה. את ההודיה הגדולה הזו מבטא האב במלים: "ברוך שפטרני מענשו של זה" – כלומר: הילד הגיע לשלב חדש, ואני כבר אינני אחראי (באותה מידה) לעולמו הרוחני של בני. ברוך המקום שזיכני להגיע לשלב משמעותי זה בחייו של בני.

בשיעור הבא נמשיך בעז"ה בעיסוקינו בברכת "ברוך שפטרני" ונעסוק בברכה זו בבת מצווה ובחובת האם בברכה זו.
 

[1] וכן הוא בארחות חיים ח"א סי' נ"ח והוסיף שם שנהגו לברך בפעם הראשונה שהבן עולה לקרוא בתורה. ברכה זו מופיעה גם בתשב"ץ קטן (סי' ש"צ).

[2] בהערה לעיל ראינו שברכה זו מובאת בספרו של תלמיד המהר"ם מרוטנבורג, ר' שמשון ב"ר צדוק, תשב"ץ קטן. נוסף לכך, בדרכי משה הוא מצטט את "מרדכי הגדול", וגם ספר זה מקושר לבית מדרשו של המהר"ם. המהר"ם היה מבית מדרשם של בעלי התוספות, אך לא מצאתי אזכורים נוספים לברכה זו בספרות בעלי התוספות (במאגרי החיפוש המצויים בידי). יש לציין שהן בעל העיטור הן הארחות חיים הם מחכמי פרובנס, וייתכן שברכה זו הייתה נהוגה בעיקר באיזור זה, ומשם התפשטה בדורות מאוחרים יותר גם לאזורים אשכנזים נוספים.

[3] בביאור הגר"א על אתר.

[4] כאמור, הב"י אינו מתייחס לברכה זו כלל וגם הפוסקים הראשונים שהביאו ברכה זו היו מחכמי פרובנס ולאחר מכן חכמי אשכנז ופולין. על כן, לא מפתיעה קביעתו של רבי שם טוב גאגין ש"לא ראיתי ולא שמעתי שהספרדים נהגו לברך ברכת ברוך שפטרני". אמנם, בניגוד לדבריו, כבר ה"חסד לאלפים" (רבי אליעזר פאפו, 1786–1827) פסק את דברי הרמ"א (הל' ברכות ההודאות סע' ט"ז), וכדבריו כתבו גם הבא"ח (שנה א', פרשת ראה, סע' י"ז) וכה"ח (סי' רכ"ה ס"ק י'–ט"ז).

אמנם נדמה לי כי בקהילות יוצאי תימן לא נהגו בברכה זו, וכך מצאתי באתר האינטרנט "מסורת" שלא נהגו בכך בתימן.

[5] הסבר שלישי נראה בעז"ה בשיעור הבא בנושא "ברוך שפטרני" בבת מצווה, בדברי הרד"ל בפירושו למדרש הנ"ל.

[6] יש שאמרו שלפי הסבר זה נכון שדווקא הבן יברך ולא האב ("שפתי כהן" על התורה, מאת הרב מרדכי הכהן, פרשת לך לך ד"ה "ועל דרך הנעלם").

[7] וראו עוד בסוטה מח ע"ב–מט ע"א ובמדרש קהלת רבה ד', א'. דף מקורות בנושא זה נמצא באתר "על התורה": https://alhatorah.org/Are_Children_Punished_for_Parents'_Sins/5    

[8] דברי חמודות על הרא"ש, ברכות פ"ט ס"ק ל'.

[9] אליה רבה, סי' רכ"ה ס"ק ד'.

[10] הוא חזר על רעיון זה ב"תשובות והנהגות", כרך ד' סי' נ"ה.

[11] ניסוח זה של הרב שטרנבוך מזכיר את דבריו המפורסמים של הרש"ר הירש ביחסו לשאלה: איך מביתם של יצחק ורבקה יצא רשע כעשו? אלה דבריו:

"...כל עוד היו קטנים, לא שמו לב להבדלי נטיותיהם הנסתרות (עי' פסוק כ"ד), תורה אחת וחינוך אחד העניקו לשניהם, ושכחו כלל גדול בחינוך: "חנך לנער על פי דרכו" וגו' (משלי כ"ב, ו'). יש לכוון את החניך בהתאם לדרכו המיוחדת לו בעתיד, ההולמת את התכונות והנטיות הרדומות בעמקי נפשו, וכך לחנך אותו לקראת המטרה הטהורה, האנושית והיהודית כאחת...

אילו העמיקו יצחק ורבקה לחדור לנפש עשו, אילו הקדימו לשאול את עצמם, היאך יכולים גם האומץ, הכוח והגמישות הרדומים בנפש עשו – היאך יכולים כל אלה להטות שכם לעבודת ה', כי אז "הגיבור" שלעתיד לא היה הופך ל"גיבור ציד", אלא ל"גיבור לפני ה'" באמת. יעקב ועשו, על כל נטיותיהם השונות, היו נשארים אחים תאומים ברוחם ובדרך חייהם..." (רש"ר הירש על התורה, בראשית כ"ה, כ"ז).

[12] הזכרנו את שיטתו בעניין זה פעמים רבות, שיש מצווה מדאורייתא הנלמדת מן הפסוק: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו" (בראשית י"ח, י"ט).

[13] הבחנה זו בין החיוב ביחס לקטנים לבין החיוב ביחס לגדולים מופיעה ב"תורת הקטן", פרק ו' סע' א' וסע' ט'. אוסיף שבבית יוסף בסוס"י רצ"ז מפורש שדין חינוך קיים רק ביחס לקטנים וצ"ע בדברי האג"מ הנ"ל. אמנם, גם אם מקבלים את דברי הב"י, ייתכן שיש מצוות שבהן קיימת חובת חינוך בגדלות, עיין תורת הקטן, שם סע' ו'.

[14] להלן נראה שיש שהסבירו את חסרון ברכת "ברוך שפטרני" בבת מצווה מטעמים דומים.

[15] איני חושב שקושיה זו רובצת גם על להרח"ד הלוי, משום שהוא אינו טוען שמשמעות הברכה היא הודיה על פיצול האחריות, אלא נראה שהברכה היא על כך שהאב כבר אינו נענש כלל בעקבות עבירת בנו.

כמובן שההלכה מכירה בכך שלעתים עבירות נעשות, גם בגדלות, בעקבות חינוך לקוי, כפי שיוכיח המושג "תינוק שנשבה" על גלגוליו השונים. אבל מכאן ועד הטלת האחריות המלאה על ההורים הדרך רחוקה ביותר.

[16] לגבי המחויבות להפרשה מאיסורים עיין בשיעורים 6 ו־7.

[17] רמב"ם הלכות ברכות פ"א ה"ה. שו"ע או"ח סי' רי"ד.

[18] ובשיעורי "רץ כצבי" הביא מדברי כמה אחרונים שהראו הקבלות הלכתיות בין ברכת "ברוך שפטרני" ל"ברכת הגומל". את סיכום העניין כותב הרב רייזמן כך (ההדגשה במקור): "על כל פנים בדברי הדברי מלכיאל, בצל החכמה והציץ אליעזר מתבאר שיסוד ברכת 'ברוך שפטרני' שווה לברכת הגומל בכך ששתיהן ברכות הודאה להשי"ת. ואותן הלכות שיש בברכת 'הגומל' יש בברכת 'ברוך שפטרני' – צריך לברכן בעשרה ובקריאת התורה ויכול לאומרן עד שלושים יום".

[19] "מכתב 60 – על פדיון הבן", איש על העדה, ידיעות תש"ע, עמ' 304.