קטן בשבת | 1

עד כה עסקנו בנושאים כלליים העוסקים ב"מצוות חינוך" במבט כללי.[1] בשיעור הקרוב נעסוק בתחום ספציפי שבו ישנה התייחסות הלכתית לקטן באופן ייחודי, וננסה לעמוד על ייחודיות דין זה ועל יחסו להלכות הכלליות של "חינוך" ו"הפרשה מאיסורים".

התחום המסוים שיהיה מעיסוקינו בשיעור זהו הוא שמירת השבת. חובת שמירת השבת מוזכרת במקומות רבים בתורה. כידוע, מצווה זו מופיעה גם בעשרת הדברות, הן בפרשת יתרו והן בפרשת ואתחנן. בשני המקומות הילדים מוזכרים כחלק משמירת השבת:

"וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱ-לֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ" (שמות כ', י')

"וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱ-לֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ" (דברים ה', י"ד)

משני המקומות משתמע שקיים איסור שקטנים יעשו מלאכה בשבת, וכך אכן לומדים חז"ל במדרשי ההלכה על פסוקים אלה:

אתה ובנך ובתך. אלו הקטנים או אלו הגדולים; אמרת, והלא כבר מוזהרים הם, הא מה ת"ל אתה ובנך ובתך, אלו קטנים. (מכילתא דרבי ישמעאל יתרו – מסכתא דבחדש פרשה ז)

אתה ובניך ובתך יכול בנו ובתו הגדולים כשהוא אומר אתה הרי בנו ובתו הגדולים אמורין מה תל' לו' בנך ובתך אלו בנו ובתו קטנים שלא יאמר לבנו קטן הכניס לי כלי זה מן השוק הכניס לי כלכלה זו מן השוק. יכול יחזר אחריהן שלא ישברו חרסים שלא ינתזו צרורות תל' לו' אתה מה אתה מדעת עצמך מלאכת עצמך אף הן מדעת עצמן מלאכת עצמן... (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק כ פסוק י)

אתה ובנך ובתך אלו הקטנים... (מדרש תנאים לדברים פרק ה)

בשלושת המדרשים האלה לומדים חז"ל ש"בנך ובתך" הכתובים בתורה עוסקים בקטנים. אמנם, ייתכן וקיים הבדל משמעותי בין המקורות האלה. במכילתא דר"י ובמד"ת לדברים רק נקבעת זהות הבן והבת שצריכים להימנע ממלאכה. לעומת זאת, במגילתא דרשב"י גם נקבע באיזה אופן איסור זה קיים. מודגש במכילתא שהאיסור אינו מחייב את האב "לחזר אחריהן" שלא יעשו מלאכה בעצמם. משתמע שהאיסור הוא רק לומר להם לעשות מלאכה.

מגבלה דומה עולה מתוך דברי הגמרא במסכת שבת, לגבי קטן שבא לכבות שריפה בשבת. המשנה קובעת:

קטן שבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתתו עליהן. (שבת פט"ז מ"ו)

הגמרא מגבילה דין זה, ואומרת:

אמר רבי יוחנן: בקטן העושה לדעת אביו.[2]

הגבלה דומה עולה מדברי הירושלמי:

אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו. ולא כן תני ראו אותו יוצא ומלקט עשבים אין את זקוק לו. תמן אין לו צורך בעשבים. ברם הכא יש לו צורך כיבוי. (ירושלמי שבת פט"ז ה"ז)

כלומר, האיסור בעשיית מלאכה על ידי קטן מוגבל לצורך האב או לדעתו.[3] מאידך, במכילתא דר"י ובמד"ת צמצום זה לא נאמר. מקריאה פשוטה בדברי המכילתא נראה שקיים איסור כללי שקטן יעשה מלאכה בשבת.

כך אכן נראה מפירושו של הראב"ע לתורה:

והנה על כל ישראל לשמור בנו או בתו שהם קטנים, ולא יעזבם שיעשו בשבת מעשה שהוא אסור עליו. (אבן עזרא, הפירוש הקצר, שמות כ', י')

אמנם, הרמב"ן על אתר מפרש את הפסוק בהתאם לנאמר בגמרות:

אתה ובנך ובתך – הקטנים, הזהירנו בשבת שלא יעשו הבנים הקטנים מלאכה לדעתינו וברצוננו. (רמב"ן על התורה, שם)

לאור מחלוקת זו ניתן להציע כמה דרכים בהבנת איסור עשיית מלאכה על ידי הקטנים בשבת:

1. הבעיה היא שהקטן עובר עבירה. אמנם בשאר מצוות איננו מקפידים כל כך על עבירותיו של הקטן, אבל שבת היא יוצאת דופן מפאת חומרתה.

2. הבעיה היא שמלאכה נעשית בשבת, ובכך השבת מתחללת. אמנם הקטנים אינם אחראים לעצמם, אבל יש אחריות על הגדולים למנוע מהם לחלל את השבת, מפאת הפגיעה בקדושת השבת.

3. אסור ש"בית היהודי" יחלל שבת. איסור חילול השבת של הקטנים נאמר בהקשר של איסור חילול השבת על ידי עבד, אמה ובהמה. אם כך, נראה ששביתת השבת אינה חלה על היחיד בלבד, אלא על ביתו. אמנם, יש לציין שבפסוקים אלה נאמר גם "גרך", ואם כך לא מדובר בפסוק המוגבל למשק ביתו של היהודי הפרטי. אף על פי כן, ניתן להציע שיש כאן מעגלים שונים של איסורים, כאשר האיסור הראשון הוא על בית היהודי, ויש מעגל נוסף שכולל גם את הגרים. לחלופין, ייתכן והקביעה היא לא על "בית היהודי" הפרטי, כי אם יש כאן דרישה לשביתה מוחלטת של עם ישראל על כל רבדיו ונספחיו, ועל כן הקטנים כלולים בכך.

4. ייתכן שהאיסור מתייחס רק לגדולים, אבל מלאכת הקטנים נחשבת כמלאכת הגדולים. כלומר, מלאכת הקטנים פוגעת בשביתת הגדולים.

לפי הדרך הראשונה, השנייה והשלישית נראה בפשטות שאין צורך בדעת הגדול וברצונו כדי שהפעולה תיחשב כמעשה איסור. לעומת זאת, לפי הדרך השלישית ללא הסכמת הגדול אין לשייך אליו את מעשה הקטן.

אך כפי שנראה בהמשך, ייתכן שגם לפי הדרך הראשונה, על אף שהבעיה היא במעשה העבירה של הקטן, אין דרישה מן האב להיות אחראי עד כדי שימת לב לכל פעולה שלו. משום כך, ייתכן והגדול יהיה מחויב למנוע מן הקטן חילול שבת רק כאשר הגדול מודע למעשיו. אמנם, אם נראה שהדרישה מן הגדול היא לא רק לדעת, אלא גם לרצות במלאכה, אזי נראה שיש להבין שהאיסור ממוקד בגדול ולא בקטן.

אמנם בטרם ניגש להגדרות מדויקות של האיסור עצמו, יש להקדים שנחלקו רבותינו אם אכן קיים איסור דאורייתא בחילול שבת של קטן.

במדרשי ההלכה אכן משתמע שיש איסור דאורייתא בחילול שבת של קטנים. אבל קריאה פשוטה של סוגיות הבבלי מעלה את הרושם שאין איסור כזה. בשני מקומות נראה שעל אף שהגמרא דנה בחילול שבת של קטנים, היא אינה רואה בכך בעיה הלכתית הקשורה ללאו של "לא תעשה מלאכה". המקום הראשון בסוגיה הנזכרת, ביחס לקטן המכבה שריפה. במשנה אמנם נאמר ש"שביתתן עליך", אבל כאשר הגמרא עוסקת בכך, נאמר:

אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתתו עליהן. שמעת מינה: קטן אוכל נבלות – בית דין מצווין עליו להפרישו. (שבת קכא ע"א)

כלומר, מכך שלא מאפשרים לקטן לכבות את השריפה הגמרא מסיקה שבי"ד מצווים להפריש קטן מעבירות באופן כללי. כלומר, לפחות בשלב זה בסוגיה הגמרא מבינה שלא מדובר כאן ביישום של דין ייחודי לשבת, אלא מדובר כאן בהלכה כללית לגבי כל איסורים שבתורה.

בשלב הבא כבר מופיע תירוצו של ר' יוחנן, שמדובר ב"קטן העושה לדעת אביו". אלא שבניגוד להבנה אותה הצגתי לעיל, ניתן להבין שמשפט זה קובע גדרים כלליים ביחס לחובת הפרשת קטן מאיסורים. כך, למשל, מסביר הריטב"א את הדברים:

ופרקינן בקטן העושה לדעת אביו. פי' שהוא בן דעת ודעתו לעשות נחת רוח לאביו, וכגון שאביו עומד עליו דחשבינן כאילו הוא עושה ברשותו ובמצותו, והא דכו"ע אסור ואפילו באיסורים דרבנן, דאפילו איסורים דרבנן נהי שאין בית דין מצווין להפרישו אסור להכין לו או לומר [לו] שיאכל, וכש"כ שאסור להאכילו בידים... (חידושי הריטב"א, שבת קכא ע"א ד"ה "ופרקינן בקטן")

כלומר, כאשר הקטן עושה לדעת אביו, נחשב הדבר כאילו אביו מגיש לו את האיסור בידיים, ודבר זה אסור בכל אופן, ואינו מיוחד דווקא לדיני שבת.

גם בסוגיה ביבמות המושגים הקשורים בשביתת הקטן אינם מוזכרים:

רב יצחק בר ביסנא אירכסו ליה מפתחי דבי מדרשא ברשות הרבים בשבתא, אתא לקמיה דרבי פדת, אמר ליה: זיל דבר טלי וטליא וליטיילו התם, דאי משכחי להו מייתי להו. אלמא קסבר: קטן אוכל נבלות – אין ב"ד מצווין להפרישו... (יבמות קיג ע"ב–קיד ע"א)

כלומר ההיתר להוציא את הקטנים לרה"ר מתוך ציפייה שהם ימצאו את המפתח ויכניסו אותו חזרה לרשות היחיד מבוסס על הכלל לפיו "קטן אוכל נבלות, אין ב"ד מצווין להפרישו". נוסף על כך, גם את המשך הסוגיה ניתן להסביר ללא שינוי נקודת המוצא שלפיה אין דין מיוחד של איסור מלאכה לקטנים.

אמנם, יש ראשונים ואחרונים שביארו את הסוגיות האלה מן הזווית של איסורי שבת,[4] וביארו שכאשר הגמרות מעמידות את המקרים ב"דעת האב", הגמרא דוחה את זיהוי הדין שלנו עם שאר איסורים ועוברת לקטגוריות הלכתיות שמיוחדות לשבת.

אבל לעומתם ישנם ראשונים המסבירים סוגיות אלה ללא אזכור הלאו של "לא תעשה כל מלאכה", ולאורך כולה מציינים לדיונים בדבר החובה הכללית להפריש קטנים מאיסור ודין "ספיית איסור" [=נתינת איסור] לקטנים.[5]

אם כך, נראה שיש מחלוקת בקרב חכמי הדורות האם קיים איסור דאורייתא בעשיית מלאכה בשבת על ידי קטן. מבחינה עקרונית, ניתן להציע שמחלוקת זו מתבטאת בהבדל יסודי בהבנת הבעייתיות שבעשיית מלאכה על ידי הקטן:

• אם מדובר באיסור דאורייתא שקטן יעשה מלאכה – ישנה בעיה בעצם עשיית המלאכה על ידי הקטן.

• אם מדובר בדין דרבנן שצריך להפריש קטן מאיסורים או שאסור להגיש לקטן איסור – ייתכן והבעיה אינה בעבירה כשלעצמה, אלא בהשלכותיה לעתיד. כך למשל מובא בפירוש המיוחס לר"ן בשם ר' יהונתן מלוניל:

"וי"ל דכל עיקרא דמלתא לא הוי אלא כדי שלא יהא רגיל הקטן בכך באותו איסור והלכך קטן שבא לכבות את הנר על דעת אביו כסבור שהדבר מותר וירגיל את עצמו לכך אבל כשאנו נותנין לו איסורא דרבנן למיכל מידע ידע דאינו אלא כדי להחיותו והדבר שהוא אסור ולא ירגיל את עצמו לכך שרי." (מיוחס לר"ן, שבת קכא ע"א ד"ה "בקטן העושה")

מדברים אלו של ר' יהונתן מלוניל נראה שהאיסור לתת איסור לקטן הוא מדרבנן. אמנם, גם אם לא מדובר בדין ייחודי לשבת, יש הסבורים שהאיסור לתת איסורים לקטן באופן ישיר הוא מדאורייתא.[6] כך משתמע מדברי המאירי (ההדגשות שלי – נ"ב):

אחר שביארנו בקטן אוכל נבלות שאין בית דין מצווין להפרישו זה שאמרו בשרצים לא תאכלום קרי ביה לא תאכילום פירושו שלא יאכילום בידים וכן מה שאמרו בדם כל נפש מכם לא תאכל דם להזהיר גדולים על הקטנים פירושו שלא יאכילום בידים וכן מה שנאמר בטומאת כהנים אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים פירושו שלא יטמאום בידים וכן הדין בכלם שלא יאמר להם לעשות כן ולא עוד אלא שלא יגלה לו פנים שנוח לו בכך שאם כן הרי הוא קטן העושה על דעת גדול. (מאירי, יבמות קיד ע"א ד"ה "אחר שביארנו")

לכאורה, לפי תפיסה זו אין צורך במקור מיוחד ללמד שאסור לקטן לחלל שבת מדעת אביו, שהרי גם ככה מלאכה זו אסורה! אם כך, מה הצורך בפסוק מיוחד? לכן, שיטת אלו הסבורים שאין דין מיוחד של איסור קטן במלאכת שבת מובנת לחלוטין.[7]

האם הסבורים שיש דין דאורייתא מיוחד הנוגע לאיסור שבת בקטן חייבים להניח שאיסור ספיית איסור לקטנים אסורה מדרבנן? מעניין לציין בהקשר זה את דברי רבי חיים מבריסק[8] המצוטטים על ידי רבי אליעזר גרודז'ינסקי בשו"ת אחיעזר:

ושמעתי מאלופי ומיודעי הגאון ר' חיים מוולאזין דלהכי איצטריך קרא דלא תעשה כל מלאכה אתה ובנך, דמשום לאו דלא תאכילום לא הוי אלא איסור בעלמא כשאר איסורים משא"כ משום ל"ת כל מלאכה הוי איסור דשבת דחמיר. (שו"ת אחיעזר חלק ג' סי' פ"א)

כלומר, האיסור הכללי להאכיל קטנים איסורים נחשב "איסור בעלמא". לענ"ד נראה שניתן להסביר את החומרה היתירה של שבת כך: בכל האיסורים יש איסור להכשלת קטנים באיסורים. האיסור אינו נוגע לכל תחום ותחום באופן מיוחד, אלא הוא מצביע על אחריותו הכללית של האב כלפי הבן. החטא, נדמה לי, הוא בעיקר כלפי הבן. ייתכן שיש לסווג את העבירה כאן כ"בין אדם לחברו". מעשה העבירה הוא של האב שהכשיל את בנו בעבירה. ניתן למקד את הבעיה, כפי שראינו בדברי רבינו יהונתן מלוניל, בהיבט החינוכי, וניתן למקד את הבעיה בהשלכות של מהות העבירה על הקטן.

אם הבעיה היא חינוכית, אז באמת אין לקטן "מעשה עבירה", והכל ממוקד באב. אם הבעיה היא מצד השלכות העבירה על הקטן, אז ייתכן שברמת הגברא הקטן לא עבר עבירה, אבל יש השלכות למעשה על אישיותו מבחינה מטאפיסית או מבחינה רוחנית.[9]

לעומת זאת, ביחס לשבת, האיסור הוא חלק מאופי השבת. הכשלת הקטנים היא פגיעה בקדושת השבת ובשמירתה על ידי הילדים. אכן, גם כאן האב הכשיל את הילדים, אבל "מעשה העבירה" המדובר הוא של הילדים. האחריות ההורית היא לשים לב שהקטן לא מחלל את השבת.[10]

דרך אחרת שחשבתי להציע לבאר את החומרה היתירה של שבת עשויה להיות קשורה למה שכתבתי לעיל. ייתכן וחומרת השבת מקרינה על כל הבית. משום כך צריכים ההורים לדאוג לכך שכל משק הבית ישבות בשבת. בשאר איסורים הבעיה קשורה לקטן ולעבירה שלו, אבל בשבת הבעיה היא שהעבירה שלו פוגעת בשביתה המשפחתית.[11]

סיכום ביניים

אם כך, נוכחנו לדעת כי ישנה מחלוקת אם יש איסור דאורייתא ביחס למלאכת קטנים בשבת:

1. יש הסבורים שמן הפסוקים בעשרת הדברות יש ללמוד איסור דאורייתא ביחס למלאכת קטנים.

2. יש הסבורים שאין איסור הנובע מהלכות שבת, אבל יש דין כללי שאין להגיש איסורים לקטנים השייך גם במלאכת שבת.

3. יש הסבורים שגם איסור כללי אין מדאורייתא, וכל האיסור להגיש איסורים לקטנים הוא מדרבנן בלבד וגם הוא כללי.

נוסף על כך, עמדנו על הבדלים עקרוניים בהבנת טעם הדין ואופיו, אם האחריות על הקטן נובעת מהציווי הכללי בכל האיסורים או מדין ספציפי ביחס לשבת.

מאידך, צריך עיון גדול לדעת הסבורים שאין דין ייחודי בשבת הנוגע לשביתת הקטנים, שהרי מדובר בפסוקים מפורשים!

ניתן להציע הסבר מסוים לפי שיטת ה"אמרי בינה" המובא בשו"ת אחיעזר (הנ"ל). האחיעזר הנ"ל הביא שאלה דומה לשאלתנו (אך עם דגש מעט שונה) בשם ספר "מוצל מאש". שאלתו הייתה: מה הצורך בפסוק מיוחד ביחס לשבת, אם כבר יש דין דאורייתא שאין להגיש איסורים לקטנים בכל התורה כולה? האחיעזר מביא בשם ה"אמרי בינה" כך:

דבקטן אין לו מחשבה, ובשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה, ואין שם מלאכה רק שמכוון למלאכה, לכן אי לאו דגלי קרא בשבת להזהיר גדולים על הקטנים לא היינו יכולים למילף מדם ושרצים, דשם איתעביד איסורא אף אם אוכל הקטן בלא כוונה, וכן בטומאה אף בהעדר שום כונה מ"מ נטמא גופו לכך הזהירה התורה הגדולים על הקטנים, משא"כ בשבת, ובעושה ע"ד אביו דאז דעת ומחשבת אביו מצרפינן למעשה והוי כאלו עושין מעשה מלאכת מחשבת, זהו תוכן דבריו. (שו"ת אחיעזר חלק ג סימן פא)

כלומר, יש חיסרון מהותי במלאכת הקטן, כיוון שבמלאכות שבת יש דיון מיוחד של "מלאכת מחשבת". משום כך, ללא הפסוק היינו סבורים שהדין הכללי אינו שייך ביחס לשבת. בעקבות הפסוק אנו לומדים שיש איסור גם ביחס לקטן.

אמנם, ה"אמרי בינה" אינו מוריד את דרישת "מלאכת מחשבת", אלא לומד מן הפסוק שכאשר הדברים נעשים לרצון ומדעת ההורה, אז דעתו משלימה את המעשה הפיסי של הילד וכך נעשית מלאכה שלמה.

אם כן, נראה שאף לפי שיטתו יש דין מיוחד הנלמד מן הפסוק. אמנם, אפשר גם לצעוד בעקבות ה"אמרי בינה" חצי דרך; דהיינו, שללא הפסוק היינו חושבים שאין מלאכת הקטן נחשבת למלאכה בשבת, אבל הפסוק מלמד שאכן, יש איסור גם במקרה זה. כלומר, ייתכן והפסוק מלמד אותנו שהתנאי של "מלאכת מחשבת" אינו מחייב רמת דעת כזו המפקיעה ממעשה הקטן דין "מלאכה".[12]

דרך אחרת שממתנת את הקושיה עולה מדברי החתם סופר.[13] לדעתו יש להבחין בין איסור שהקטן עושה לעצמו ובין איסור שהקטן עושה מכוח אביו (מפאת אמירתו או רמיזתו). קטן העושה למען עצמו ולהנאתו אינו כלול באיסור של "לא תעשה כל מלאכה", ויש לדון במעשיו רק מן הפרספקטיבה של ספיית איסור לקטן והחובה להפריש קטן מאיסורים.

לעומת זאת, כאשר הקטן נענה לרצונו הגלוי של אביו, אז אביו עובר על עבירה של "לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך...". עבירה זו דומה לאיסור של "מחמר", שאינו קשור לצורך של הבמה לנוח, אלא איסור לעשות מלאכות בעזרת הבהמה.

אם כך, יש בדברי החתם ספר בכדי למתן את הקושיה, משום שאכן אין מקור העוסק במלאכת קטן כשלעצמו. מצד שני, הסוגיות שבהן פירשו הראשונים ללא אזכור האיסור של "לא תעשה כל מלאכה" הן סוגיות שבהן הגמרא מעלה את האפשרות שהקטן עשה לדעת אביו (הן בשבת והן ביבמות), ואם כן, הדרא קושיה לדוכתא.

אם כך, ברור שיש מחלוקת אם יש איסור ייחודי הנוגע לקטן במלאכת שבת. מפשטי המקראות נראה מאד שיש וכן עולה ממדרשי ההלכה. לעומת זאת, בגמרא אין איסור זה מופיע בפירוש, ולאור זאת יש ראשונים שלא פירשו את הגמרא על פי איסור זה. ניסינו לבאר כיצד ניתן ליישב את הדעה ההלכתית הזו עם המפורש בפסוק, ועדיין הדבר צ"ע.

בשיעור הבא נעסוק בעז"ה באפשרות להיעזר בקטן כדי לעשות מלאכות בשבת.

לצערי, כיוון שאני יוצא למילואים בעז"ה בשבוע הקרוב קצב כתיבת העלאת השיעורים כנראה שישתנה. עמכם הסליחה.
 

[1] מלבד השיעורים שעסקו במצוות תלמוד תורה לבנים, אך העיסוק במצווה זו נבע מתוך הבנה שמצווה זו כוללת בתוכה היבטים חינוכיים כלליים, ואינם מתייחסים רק למצווה מסוימת.

[2] אמנם נחלקו המפרשים אם קביעה זו נאמרה מתוך ההקשר של דיני שבת (ולאור האיסור של "לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך") או מתוך ההקשר הרחב יותר של החובה להפריש קטן מאיסורים. עיינו שפת אמת לשבת קכא ע"א ד"ה "שם בגמ' שמעת מינה".

[3] מפרשי הירושלמי על אתר קירבו בין הדברים. כך למשל כתב קרבן העדה: "ברם הכא. אבל כאן יש לו צורך בכיבוי זה וכאילו הקטן עושה על דעת אביו ואסור". אמנם ניתן להבחין בין ממש על דעת אביו לבין "כאילו".

[4] רש"י על התורה בשמות כ', י'; פירוש קדמון מבית מדרשו של ר' פרחיה על אתר; שפת אמת שבת קכא ע"א בד"ה הנ"ל; ערוך לנר יבמות קיד ע"א ד"ה "בגמרא".

[5] ריטב"א בשבת קכא ע"א ד"ה "ופרקינן", כך משתמע מפסקי הרי"ד שמסביר שאין אביו מצווה להפרישו אא"כ עושה לדעתו (כלומר, הוא משתמש בטרמינולוגיה כללית, ולא כזו הקשורה בדווקא לדיני שבת).  

[6] בשיעור חינוך לאיסורים (2) בסדרה זו עסקנו מעט במחלוקת זו, ועסקנו במחלוקת תה"ד והחת"ס בדבר מהות איסור זה מדאורייתא.

[7] ועיינו עוד בפסקי ריא"ז לשבת פרק ט"ז הלכה ג' ס"ק ד' שאמר שכאשר קטן עושה מדעת אביו ישנו איסור דאורייתא הנלמד מאיסור טומאה לכהנים.

[8] אמנם כתוב "מוולאזין", אך האחיעזר נולד 42 שנים אחר פטירתו של הגר"ח מוולוז'ין ועל כן לא יכול לכנותו "אלופי ומיודעי". לעומת זאת הוא למד בישיבת וולוז'ין, ולפי המסופר בוויקיפדיה היה תלמיד חבר של הגר"ח מבריסק שכיהן כראש ישיבה שם.

[9] עסקנו בהבנות השונות ביחס למשמעות מעשה עבירה של קטן בשיעור המופיע בהערה 6.

[10] תפיסה זו של ר' חיים מוולוז'ין תואמת את הבנות א' ו־ב' שהצעתי לעיל. זאת למרות שנראה כי האיסור מתקיים דווקא כאשר העבירות נעשו מדעתו של האב. ייתכן ובאמת גם כאשר הקטן מחלל את השבת למען עצמו הדבר בעייתי, אבל התורה הגבילה את אחריות אב דווקא למקרים שנעשו לרוחו ומדעתו.

[11] ניתן להציע כיוון נוסף, אך נראה לי שאינו מושרש מספיק במקורות קשור בהיבט החינוכי. בשאר איסורים האב מחויב להפריש בנו מן האיסור (לסוברים כך) ואסור להגיש להם איסורים, מן החשש העתידי שמא יתרגלו לעבור איסורי תורה. ביחס לשבת, ייתכן והבעיה היא מהותית עוד יותר: השבת המשמשת כעדות על בריאת שמים וארץ והיא ברית בין ישראל לקב"ה, צריכה רגישות מיוחדת. ההורים צריכים להיזהר שילדיהם יגדלו מתוך תודעה עמוקה של השבת ומשמעויותיה.

[12] אכן האחיעזר עצמו חלוק על דברי האמרי בינה וטוען שתנאי "מלאכת מחשבת" אינו מפקיע מעשה קטן. דיון דומה קיים בשו"ת הרי"מ חלק או"ח סי' ג'.

[13] שו"ת חת"ס חאו"ח סי' פ"ג.