מצוות חינוך בנשים | 3

בשיעורים הקודמים עסקנו בעיקר במצוות חינוך כלפי בנות. במקביל ראינו שנוסף לשאלה אם קיימת חובה לחנך בנות למצוות יש דיון אם מצוות חינוך רובצת רק על האב או גם על האם.

נזכיר שהמשנה במסכת נזיר קובעת ש"האיש מדיר את בנו בנזיר"[1] והגמרא[2] מדייקת שדין זה קיים דווקא באב לבנו, ולא באם וגם לא לבת. לגבי המקור לדין זה נחלקו האמוראים:

• לפי רבי יוחנן: "הלכה היא בנזיר", כלומר, מדובר בהלכה למשה מסיני.[3]

• לפי ריש לקיש הדין נאמר: "כדי לחנכו למצוות". כלומר, מדובר בנזירות מדרבנן שנועדה למטרות חינוך.

במסגרת שיטת ריש לקיש הגמרא שואלת מדוע אין האישה יכולה להדיר את בנה, ועונה:

קסבר: איש חייב לחנך בנו במצות, ואין האשה חייבת לחנך את בנה.

יש ראשונים ואחרונים שהבינו ששיטה זו נכונה דווקא לפי ריש לקיש, אך לדעת רבי יוחנן גם האם חייבת בחינוך. כך, למשל, כתב רבי אברהם מן ההר במקום:

ומסתברא דר' יוחנן סבר דבין אב בין אם חייבין לחנך במצוות. (רבי אברהם מן ההר, נזיר כט ע"ב)

כפי שראינו בשיעור הראשון על מצוות חינוך בנשים, כך ביאר את הסוגיה גם בעל ה"אורח מישור".[4] לעומת זאת, יש שהבינו שעל אף המחלוקת ביחס לנזיר, בענייני מצוות חינוך אין מחלוקת בין ריש לקיש לר' יוחנן.

אלא שכפי שנוכחנו לדעת באותו שיעור, ישנן סוגיות מהן משתמע שיש מצוות חינוך בנשים. במסכת סוכה[5] נאמר שהלני המלכה הקפידה על סוכה כשרה בשביל בניה הקטנים, ואם כך נראה שהיא עסקה בחינוכם למצוות. הגמרא עוד מוסיפה לומר ש"כל מעשיה לא עשתה אלא על פי חכמים".

מקור נוסף לכך שנשים מצוות בחינוך בניהן הוא בתוספתא על מסכת עירובין:

אמ' ר' מאיר לא נמנעו בנות ישראל מלשלח עירוביהן ביד בניהן וביד בנותיהן הקטנים כדי לחנכן במצות. (פ"ב הי"א)

אם כך, יש צורך ליישב בין הסוגיות השונות (או דווקא לשיטת ריש לקיש, או גם לשיטת ר' יוחנן בהתאם להבנה שהוא מקבל את קביעותיו של ר"ל על מצוות חינוך), ומצאנו בדברי רבותינו שלוש דרכים בכך:

האם חייבת בחינוך ילדיה

ניתן לטעון שרק ביחס לנזיר (בשיטת ריש לקיש) אין מצוות חינוך לאמהות, אבל בשאר מצוות קיימת מצווה כזו, בדיוק כמו אצל האב. בשיעור הנ"ל ראינו שבעל התפארת יעקב הלך בדרך זו, שדווקא במצווה שאינה מחויבת (כמו נזירות התלויה ברצון האדם) האם אינה מחייבת בחינוך. אבל במצווה שמחויבת (כמו סוכה) אישה חייבת בחינוך. יש לדון לפי תירוץ זה לגבי התוספתא בעירובין: מצד אחד אין חובה לערב, מצד שני העירוב הוא מענה לאיסור הוצאה שהוא הכרחי.

הסבר דומה נצטרך לומר גם לפי בעלי התוספות במסכת עירובין. התוספות מתקשים בהלכה המופיעה המופיעה בגמרא ש"קטן בן שיש יוצא בעירוב אמו". קושייתם היא שאין מערבין אלא לדבר מצווה![6] בתירוצם השני (בתירוץ הראשון נעסוק בהמשך) לשאלה הם עונים:

בקטן נמי איכא מצוה לחנכו.

אם כך, האם יכולה להניח עירוב עבור בנה מצד מצוות חינוך. מכאן נראה שהאם חייבת בחינוך, וכך דייק מדבריהם גם בעל תרומת הדשן.[7] אם נקבל ראיה זו, נראה שנצטרך ליישב את דברי הגמרא עם הסוגיה בנזיר בהתאם למה שאמרנו לעיל: נזירות אינה חובה כלל וכלל, וביחס למצווה כזו אין על האם מצוות חינוך. לעומת זאת, על אף שאין חובה להניח עירוב תחומין, ללא העירוב יש איסור הרובץ על האדם. אם כך, ייתכן ומצווה זו קרובה יותר לתחום המצוות המחויבות.

נראה שבאופן דומה לעולה מן המקורות האלה, רש"י במסכת חגיגה כותב שנשים חייבות בחינוך בניהן למצוות ראייה:

אף על פי שאינו חייב מן התורה – הטילו חכמים על אביו ועל אמו לחנכו במצות.[8] (רש"י חגיגה ב ע"א ד"ה "אי זהו קטן")

אלא שלא מבואר מדבריו אם הוא סובר כך לכל הדעות, או רק לשיטת ר' יוחנן.

האם אינה חייבת בחינוך ילדיה

מן הסוגיה בנזיר אנו לומדים שהאם אינה חייבת בחינוך ילדיה, ומן המקורות האחרים אין הוכחה לחובת האם בחינוך ילדיה. התוספות ישנים מציעים שתי דרכים התואמות לדרך זו:

...ומעשה דהילני המלכה שישבה היא ושבעה בניה בסוכה שמא הוה להם אב וחנכם בכך ואפילו לא היה להם אב היתה מחנכם למצוה בעלמא. (תוספות ישנים יומא פב ע"א ד"ה "בן שמונה")

לפי ההסבר הראשון, מי שהיה חייב בחינוך היה האב. ניתן להבין מדבריהם שהאב גם נכח במקום ועסק בחינוך הילדים. הסבר אחר לשיטתם היא שהאב לא היה נוכח, אבל הלני המלכה חינכה את בניה בשליחותו. האחריות הייתה של האב, והביצוע של האם.[9]

לפי ההסבר השני של התו"י, אמנם הלני עסקה כאן בחינוך ילדיה, אך לא כחובה אלא "למצוה בעלמא".[10] כלומר, אכן האם אינה חייבת בחינוך, אבל אם היא עוסקת בכך, מדובר בפעולה חיובית וראויה, ויש במעשיה קיום של מצוות חינוך, גם אם אין היא מחויבת בכך.

נראה לענ"ד שניתן לבאר את קיום המצווה של הלני המלכה לפי התו"י לאור הבנת שני נושאים שעסקנו בהם בשיעורים הראשונים בסדרה זו:

1. חקרנו בשאלה: האם מצוות חינוך רובצת על ההורה בלבד, או שמדובר בחיוב (גם) על הקטן לקיים את המצוות?[11] אם מבינים שיש חיוב הרובץ על הקטנים לקיים את המצוות מדרבנן, אזי הלני החמירה על עצמה וסייעה לילדיה לקיים את מצוותם.[12]

2. ראינו שישנם שני דינים בחינוך: א. מדאורייתא – לחנך באופן כללי "לשמור דרך ה'"; ב. מדרבנן – לחנך לכל מצווה באופן ספציפי. ייתכן ש"המצוה בעלמא" נבעה מן החיוב הראשון שרבץ גם על הלני המלכה. נראה שהיא הבינה שביחס לילדיה הדרך לקרבם לעבודת ה' היא להרגיל אותם לקיום מצוות סוכה באופן מלא.

ניתן לטעון באופן דומה גם ביחס למקורות ממסכת עירובין ולומר שהחינוך המוזכר שם הוא בשליחות האבות, או שהן עשו כך "למצווה בעלמא" על פי ההבנות הנ"ל.

אפשרות נוספת לביאור הסוגיה בסוכות, שאמהות אינן חייבות בחינוך, מסביר בעל הערוך לנר:

י"ל דאף דאשה אינה מצווה על חנוך מ"מ לאפרושי איסורא מצווה והכא אפרושי מאיסורא מקרי כיון דאסור לאכול חוץ מסוכה. (ערוך לנר, סוכה ב ע"ב ד"ה "בגמרא ואיהי")

כלומר, האכילה מחוץ לסוכה נחשבת לאיסור, ולכן הדאגה לכך שהילדים יאכלו בסוכה היא הפרשה מאיסור, ולא חינוך למצוות ישיבה בסוכה.[13]

אמנם, הצעה זו יכולה להתקבל רק אם סבורים שיש חיוב כללי הרובץ על כל אחד מישראל להפריש את הקטנים מאיסורים. אלא שבמסכת יבמות נראה שיש התלבטות אם אכן יש חיוב או ש"קטן אוכל נבלות, אין ב"ד מצווין להפרישו", ונראה שנטיית הסוגיה היא שאין חיוב כזה.

לאור זאת, מציע הערוך לנר שהסבר זה מתאים לשיטת ריש לקיש בלבד, אבל לפי ר' יוחנן שאין חיוב על בית דין להפריש את הקטן מאיסורים, גם אין חיוב מצד זה להפרישם מאיסור אכילה מחוץ לסוכה. אם כך, לפי ר' יוחנן הלני המלכה קיימה מצוות חינוך, כיוון שלפי ר' יוחנן נשים חייבות בכך.

אם כן, לשיטתו, לדעת ר' יוחנן נשים חייבות בחינוך ילדיהם. אבל לפי ריש לקיש, שנשים אינן חייבות בחינוך בניהם, יש להסביר שמעשה הלני המלכה עוסק בהפרשה מאיסור שלשיטתו רובצת על כלל ישראל.

בעל הערוך לנר מציע הסבר נוסף אשר אינו מחייב לטעון למחלוקת בגדרי חינוך בין ר"ל לר"י, והוא:

י"ל דאף דאין ב"ד מצווין להפרישו מ"מ לאסופי לי' בידים אסור כמבואר בא"ח (סי' שמ"ג סעיף א') וכיון שהאכילה לבני' בסוכה פסולה הוי זה כמו אסופי להו איסור בידים דלכ"ע אסור.

כלומר, אכן הקפדת הלני המלכה על אכילת בניה בסוכה נובעת מהאיסור שבאכילה מחוץ לסוכה, אך אינה מבוססת על חובת ההפרשה מאיסורים, אלא על האיסור להגיש איסורים לקטנים באופן אקטיבי.

לענ"ד נראה שניתן לטעון טענות דומות ביחס לסוגיות ממסכת עירובין. האמהות היו מחנכות ילדיהן למצוות עירוב כי מהות המצווה היא להתיר איסור. כלומר, מדובר בהפרשת הילדים מאיסור הוצאה (מדרבנן, כיוון שמדובר בעירוב חצירות) ובהפרשתם מאיסור תחומין.

אמנם, ניתן לומר ביחס לתוספתא העוסקת ביצירת העירוב על ידי הקטנים שאין כאן ממש הפרשה מהאיסור, שהרי העירוב עצמו היה מתיר את ההוצאה מן הבתים לחצר גם בלי שהקטנים עצמם היו מביאים את העירוב אל השכנים. על כן נראה שיש כאן רק חינוך לקיום מצוות עשה ולא להפרשה מאיסור! אלא שנראה לי שניתן לחלק בין מצווה שמהותה קיום חיובי, שלגביה לא תהיה לאם מצוות חינוך, לבין מצווה שמהותה הסרת האיסור ומשום כך גם על האמהות לדאוג לכך.

יתירה מכך, ייתכן שניתן להגדיר מציאויות אלה כמניעת ספיית האיסור בידיים. כך נראה מפורש בתוספות בעירובין בתירוצם הראשון (לעיל הבאנו את תירוצם השני):

...אף על גב דאין מערבין אלא לדבר מצוה מכל מקום יוצא קטן בעירוב אמו דאי אפשר לה להניחו משום דכרוך אחריה... (תוס' עירובין פב ע"א ד"ה "קטן בן שש")

משמעות תירוץ זה היא שלמרות שאת העירוב מניחים לדבר מצווה, והבאת הקטן למקום מחוץ לתחום אינה מצווה, בכל זאת כאן הנחת העירוב מוצדקת. זאת משום שהילד כרוך אחרי אמו וזקוק לעירוב כדי לצאת איתה. אמנם יש מקום לשאול: מדוע הוא זקוק לעירוב? אם לאימו יש עירוב שהיא יוצאת בו מעבר לתחום השבת הרגיל, הוא יכול לצאת איתה כיוון שהוא קטן וכרוך אחריה! אלא שנראה שיציאת האם עם הילד ללא הרחבת התחום עבור הילד היא ממש ספיית איסור בידיים לקטן.

לי נראה שקשה יותר לבאר בדרך זו את מנהג שילוח עירוב חצרות ביד הקטנים, שהרי כפי שביארתי לעיל, גם ללא עשייה פעילה של הקטנים העירוב פועל עבור כל בני החצר, ומשום כך אפילו ללא שליחת העירוב על ידם לא ניתן לומר שמדובר בספיית איסור לקטן.

בטעם דעה זו, שאין מצוות חינוך למצוות רובצת על האם, ניתן לענ"ד ללכת בשתי דרכים שיש ביניהן דמיון.

המהר"ם מרוטנבורג מנמק תפיסה זו כך:

סברה היא כיון דלא מיפקדה למולו ולפדותו וללמדו תורה ובכל מצות בן על האב, כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג דפוס קרימונה סימן ר')

כלומר, כשם שכל "מצוות הבן על האב" מוטלות על האב בלבד, כפי שנאמר במשנה במסכת קידושין,[14] גם מצוות חינוך מוטלת על האב בלבד.

לעומת זאת, ניתן להציע מודל אחר. כפי שראינו בשיעור הקודם (בדבריו של הגר"י אריאל) ניתן להציע שמצוות חינוך למצוות נקבעה על פי המודל של מצוות לימוד תורה לבנים. כשם שאימהות אינן מצוות על לימוד תורה לילדיהן, כך הן אינן מצוות בחינוך למצוות.

בעוד שלפי המהר"ם מרוטנבורג החינוך למצוות מצטרף למערכת הכללית של האחריות של האב כלפי ילדיו, לפי הדרך השנייה מדובר בהלכה הקשורה להלכות תלמוד תורה. כלומר, לפי הכיוון של המהר"ם נראה שבאופן כללי, התורה ובעקבותיה חז"ל הטילו את האחריות על שלומו הפיסי והרוחני של הילד על האב. חלק מן הדאגה לשלומו הרוחני של הילד הוא חינוכו לקיום מצוות.[15]

לפי הדרך השנייה, אנו רואים בחינוך למצוות הרחבה של מצוות תלמוד תורה. בסדרה זו עסקנו בהרחבה ביסודות מצוות תלמוד תורה לבנים וכן עסקנו בפטור האם ממצווה זו.[16] במהלך דברינו שם הצענו שמצוות תלמוד תורה לבנים נועדה לקשר את הלומדים אל פרטי הדינים וההלכות, והתורה פטרה את האם מן העיסוק מן ההיבט הזה בחינוך הבנים. ראינו בדברי הגרי"ד סולובייצ'יק,[17] שבעוד האב אחראי על ההיבט האינקלטואלי של התורה, האם אחראית על ההיבט החווייתי של היהדות. בהמשך לקו זה, ניתן להבין את הפטור של נשים מחינוך הילדים למצוות (לשיטה הפוטרת נשים ממצווה זו).

חלוקה בין מצבים שונים

יש לחלק בין מצבים שונים, כאשר בחלק מן המצבים אין חובת חינוך הרובצת על האם, ויש מציאויות בהן יש חובה כזו. כך למשל כותב המאירי בנזיר:

...וכן אם אין להם אב האם חייבת בכך... (מאירי נזיר כט ע"א ד"ה "כשם שהאיש")

כלומר, כאשר יש אב, חובת החינוך מוטלת עליו, אבל כאשר אין אב, האם חייבת בכך. לפי זה ניתן להעמיד את הסוגיה בסוכה ואת המקורות העוסקים בעירובין במקרים שהאב נפטר.

כתבו כמה אחרונים לבאר הלכה זו, שלאחר פטירת האב חובת החינוך עוברת לאם מדין אפוטרופוס. חובת אפוטרופוס בחינוך נלמדת מהגמרא במסכת גיטין:[18]

והתניא: האפוטרופין תורמין ומעשרין, להאכיל ולא להניח; ומוכרי' להן בהמה, עבדים ושפחות, בתים, שדות וכרמים, להאכיל אבל לא להניח; ומוכרין להן פירות, יינות, שמנים וסלתות, להאכיל אבל לא להניח; ועושין להן לולב וערבה וסוכה וציצית, וכל דבר שיש לו קצבה – לאיתויי שופר; ולוקחין להם ספר תורה, תפילין ומזוזות, וכל דבר שיש לו קצבה – לאתויי מגילה; ואין פוסקין עליהם צדקה, ואין פודין עליהן את השבויין, ולא כל דבר שאין לו קצבה – לאתויי תנחומי אבלים... (גיטין נב ע"א)

כאמור, כמה מן האחרונים למדו מגמרא זו שהוא הדין באם המגדלת את ילדיה לבד. כך, למשל, כתב ה"חקרי לב":

ולמה שנתבאר ל"ק נמי מסוגייא דהילני המלכה, דכיון שלא היה לה בעל א"כ הו"ל הילני לגבי בניה כהפוטרופוס, דהוי כיתומי' שסמכו אצל בע"הב שדין אפטרופוס יש לו, כדמוכח בגיטין דנ"ב שם במשנה ומבואר שם בסוגייא דאפי' סמכו אצל אשה... (שו"ת חקרי לב או"ח ח"א סי' ע' ד"ה "ולמה שנתבאר")

כמו כן כתב הרב מאיר אריק:

ומה"ט נראה דיתומים שאין להם אב וסמוכים אצל אמם דדינה כדין אפוטרופס לכל דבר, דמחייבת האם בחינוך מטעם אפוטרופס. ומזה יש לתמוה על תוס' שאנץ המובא בתה"ד סי' ל"ד ומחה"ש סי' שמ"ג בהא דהילני המלכה ישבה עם בניה בסוכה דמיירה כשיש להם אב והוא חינכם במצות יעו"ש, דאדרבה כשאין להם אב וסמוכים על שלחן אמם היתה אפוטרופס שלהם וחייבת בחינוכם. (שו"ת אמרי יושר ח"א סי' ג')

לפי הבנה זו חובת האם בחינוך ילדיה אינו נובע מתפקידה כ"אם", אלא שנקבעה הלכה אחרת, לפיה מי שאחראי על גידול הילדים חייב גם בחינוכם. אמנם, בביאור הלכה זו ויחסה למצוות חינוך הבסיסית ניתן להעלות שני כיוונים שונים בתכלית:

1. ניתן לומר שישנן שתי הלכות: 1. מצוות חינוך הבסיסית אשר נוהגת באב; 2. דין אחר שחודש שבמקרה ואין אב, האחראי על גידול הילדים חייב בחינוכם.

2. ניתן לומר שמלכתחילה כלל לא מדובר ב"חובת האב", אלא בחובת "מגדל הילדים".

נפקא מינה בין שתי הגישות יכולה להיות כאשר האב קיים, אך הוא אינו מגדל את הילדים. האִם במקרה כזה נותר חיוב כלשהו על האב, או שמא כיוון שהוא אינו מגדל את ילדיו החובה עברה באופן מלא אל מי שאחראים עליהם ביומיום?[19]

חיזוק להבנה שמצוות חינוך מוטלת בעיקרה על מי שמגדל את הילדים ניתן למצוא בדברי "הלכות קטנות" שעוסק בטעם הדבר שלא נהגו לברך "ברוך שפטרני" בעת כניסת הבת לעול מצוות.[20] לקראת סוף דבריו הוא אומר:

...ולטעם הא' שנענש האב לפי שלא למדו אפשר שכיון שהבת מתגדלת עם אמה אינה מוטלת עליו ללמדה מ"מ קשיא דתברך האם... (שו"ת הלכות קטנות ח"א סי' רכ"ב)

מדבריו ניתן ללמוד שני חידושים:

1. ילד שהאב לא מגדלו, לא מוטל עליו לחנכו (אפילו כאשר לא מדובר במקרה שאין כלל קשר בין הילדים לאב, אלא שהמציאות הרגילה היא "שהבת מתגדלת עם אמה").

2. מי שמגדל את הילדים חייב בחינוך, ולכן היה מקום שהאם תברך על ביתה.

הבנה זו מתאימה לתפיסה שלפיה לא מדובר בחיוב דווקא על ההורים, אלא חכמים חייבו את מי שמגדל את הילד לטפל בו לא רק מן הבחינה הפיסית, אלא גם מן הבחינה הרוחנית, ולחנכנו במצוות.

בדרך כלל האחראי על גידול הילדים, לפי תפיסה זו, הוא האב, וכאשר הוא אינו ממלא את תפקידו (עקב פטירה, חוסר מסוגלות וכדומה) חובת החינוך עוברת לאחראי על הטיפול בילדים.

באופן מעמיק יותר נראה שניתן למקד את התהליך החינוכי בקשר שבין ההורה לילד. בתהליך החינוך הילד מתקשר אל הדורות הקודמים ואל הברית שבין עם ישראל והקב"ה דרך משפחתו. להורים תפקיד ייחודי שאינו יכול להתמלא על ידי אחרים. החינוך מוטל על האב דווקא[21] כיוון שבאופן זה נוצרות רציפות וזיקה משפחתית לתורה ולמצוותיה.[22]

לתפיסה השנייה, שמצוות חינוך אינה מוטלת על האב ככזה, אלא שהחיוב מוטל על מגדל הילדים, מצוות החינוך ממוקדת בתוצאה שהקטן ילמד לקיים את המצוות.[23]

מצוות שונות

חלוקה אחרת בין הסוגיות היא בין מצוות שונות. ההבחנה אינה בין "נזירות" לכל שאר המצוות (כמו בדרך הראשונה), אלא בין מצוות שהאם חייבת בהן מצד עצמה לבין מצוות שאינה חייבת בהן.[24] אחד המקורות לשיטה זו עולה מהמחלוקת לגבי גיל הקטן שצריך לחנכו למצוות סוכה. בעוד לפי חכמים הגיל המחייב הוא "שאינו צריך לאמו",[25] שמאי הזקן מחמיר וסיכך אפילו על גבי תינוק קטן. בביאור המחלוקת, כותב הר"ן:

ושמאי מחמיר כלומר לחייב בחנוך אפילו קטן הצריך לאמו כיון דאפשר וחזי להכי שכן הדין בכל מצוה לחייבו בחנוך כל זמן שאפשר וראוי לכך, ורבנן סברי דכיון שאמו פטורה מן הסוכה אינו ראוי לחנוך סוכה כל שהוא צריך לה: (הר"ן על הרי"ף מסכת סוכה יג ע"א ד"ה "ומעשה")

כלומר, לפי חכמים, כיוון שהאם פטורה והילד זקוק לה, הוא אינו ראוי לחינוך למצווה זו. בשו"ת בית יצחק ביאר את כוונת הר"ן כך:

והכונה לדעתינו דמה שהיא אינה מחויבת ג"כ אינה מחויבת לחנך וה"ה במה שמחויב להפריש קטן היא ממצות חינוך ומה שהוא מותר אין מחויב להפריש. (שו"ת בית יצחק אורח חיים סימן כט)

כלומר, מצוות חינוך קיימת רק ביחס למצוות שהגדול עצמו חייב בהן.[26] אמנם, חילוק זה מועיל ליישב בין המקורות העוסקים בעירובין, אך אינו מיישב את הקושיה מן הסיפור של הלני המלכה, שהרי היא פטורה מישיבה בסוכה.

גם בשו"ת מהרי"ץ דושינסקי עולה הבחנה זו, והוא מוסיף לכך סברה. כפי שראינו לעיל בשיטת המהר"ם, המקור לגדרי מצוות חינוך הוא מצוות האב על הבן. הוא אומר שכפי שמצינו שרק מי שמחויב ללמוד חייב ללמד, כך גם רק מי שחייב בדבר צריך לחנך אליו.

תוספת טעם ותבלין להבנה זו הציע הרב יהודה שביב:

יסוד מוסד בחינוך – הדוגמא האישית, וכיוון שאישה פטורה ממצוות עשה שהזמן גרמן, נמצא שאין היא יכולה להראות דוגמא אישית לקיום כמצווה ועושה. ("האם כמחנכת" בתוך: טל לישראל)

ייתכן שגם חילוק זה תלוי בשאלה אם הקטנים מחויבים במצוות מדרבנן, או שמדובר רק בחיוב על ההורה להרגיל אותו לקראת העתיד. אם יש חיוב על הקטן לקיים מצוות, אז הגדול צריך לדאוג שיקיים גם את המצוות שהגדול אינו מחויייב בהן. אבל אם האחריות על הגדול היא ללמד את הילד לקראת גדלותו, ייתכן וצמצמו את מידת אחריותו רק למצוות שהגדול עוסק בהן מצד עצמו.[27]

סיכום

דרך הניסיון ליישב בין הסוגיה בנזיר לסוגיה בסוכה ולמקורות העוסקים בעירובין סקרנו שיטות שונות ביחס לחובת האם במצוות חינוך. ראינו ארבע שיטות הלכתיות בעניין זה:[28]

1. האם אינה חייבת כלל בחינוך ילדיה למצוות (תוספות ישנים יומא פב ע"א).

2. האם חייבת בחינוך בכל המצוות שילדיה עתידים להתחייב בהן (רבי אברהם מן ההר).

3. האם חייבת בחינוך כאשר האב אינו מגדל את הילדים, מדין אפוטרופוס (מאירי, חקרי לב).

4. האם חייבת בחינוך דווקא במצוות שהיא חייבת בהן בעצמה (בית יצחק).

להלכה, סוגיה זו לא הוכרעה באופן מוחלט, וניתן למצוא ביטוי בפוסקים לדעות השונות.[29] אמנם, גם אם נאמץ את השיטות שלדעתן אין על האם חובה פורמלית של חינוך למצוות, ברור שבאופן מעשי חלק מרכזי ביותר מחינוך הילדים מוטל עליה.

המדרש מסביר מדוע במעמד הר סיני הקב"ה מצווה את משה ביחס לנשים לפני הגברים:[30]

...למה לנשים תחלה שהן מזדרזות במצות, ד"א כדי שיהו מנהיגות את בניהן לתורה. (שמות רבה (וילנא) פרשת יתרו פרשה כח)

על כך אומר הרש"ר הירש:

מכאן אנו למדים שהקדוש ברוך הוא הביא בחשבון ראשית כל את הנשים שעליהן מוטלת האחריות לחינוך בנינו, בשעה שנתן לנו את תורתו הקדושה, הנקראת אש דת... ומאחר שחינוך הבנים לתורה משמש יסוד וערובה להנצחת התורה בעם פנה איפוא תחילה אל האמהות אשר על ברכיהן יגדלו הבנים כדי שיהו מנהיגות את בניהן לתורה. מי שהאמהות שלו כל העם שלו...

זוהי ההשפעה אשר השם יתברך דורש מאת האמהות בישראל מאת בית יעקב כי בידיהן הפקיד את כל עתידו של עמנו...

כשם שהנכן נשים יהודיות ואמהותיו של עם ישראל, כך עליכן לחנך את בניכן ובנותיכן ליהודים ויהודיות שלמים ונאמנים. אל תהססו ואל תתרשלו אלא החדירו לתוך נשמות ילדיכן גאווה ושמחה על היותם בנים לעם סגולה של השם יתברך הנישא על ידיו כעל כנפי נשרים... ("תפקידה של האם בחינוך", בתוך: "אם בישראל": ספר זיכרון לשרה שנירר, עמ' 123 ואילך)

דברי הרש"ר הירש מתאימים לרעיון שהזכרנו לעיל בשם הגרי"ד על ההבדל בין החינוך האינטלקטואלי המפורט של האב, לבין החינוך להיבט החווייתי־רגשי של היהדות המיוחס לאם. יתירה מכך, נראה שדבריהם מתחברים יחד להבחנה שעסקנו בה פעמים רבות, בין החינוך הפרטני למצוות, שביחס אליה יש מחלוקת לגבי שייכותן של הנשים במצווה זו, לבין החינוך הכולל לשמור דרך ה', לעשות צדקה ומשפט.

בעז"ה בשיעור הבא נעבור לסוגיית ברכת "ברוך שפטרני" אשר היבטים רבים הקשורים בה בעלי לזיקה לסוגיות האחרונות שבהן עסקנו.
 

[1] נזיר פ"ד מ"ו.

[2] נזיר כח ע"ב–כט ע"א.

[3] תוס' שם ד"ה "הלכה".

[4] כט ע"א ד"ה "גמ' איש".

[5] סוכה ב ע"ב.

[6] ונראה שהם מניחים שהקטן אינו יוצא לדבר מצווה.

[7] סי' צ"ד.

[8] וזאת למרות שנשים עצמן פטורות מראייה. אמנם יש שרצו (שו"ת מהרי"ץ דושינסקי ח"ב סי' י"ד ד"ה "ונ"ל") לחלק בין העליה לירושלים לבין העליה למקדש עצמו, אך בפשטות לשונו של רש"י הדבר לא רמוז כלל.

[9] הדרך הראשונה בהבנת תירוץ זה לענ"ד קשה יותר בהבנת הגמרא מאשר ההסבר השני שהצעתי ונכנסת בקלות רבה יותר לדברי התוס'. לעומת זאת, ההסבר השני מיישב את דברי התוס' עם הגמרא אבל פחות משמע כך בלשונם.

[10] בשו"ת המהר"ם מרוטנבורג נכתב: "מחמרת על עצמה היתה".

[11] ניתן לתלות זאת בשאלה שגם בה עסקנו: האם למעשה מצווה של קטן יש ערך של קיום מצווה, או שרק מדובר בפעולה שמרגילה אותו לקראת העתיד.

[12] הקהלות יעקב על סוכה (סי' ב') תירץ בעזרת חקירה זו את קושיית רע"א (בגליון הש"ס בסוכה ב ע"ב) על דברי התוס' מהגמרא. שהרי בגמרא בסוכה נאמר במפורש שהקטנים היו חייבים מדרבנן, ולפי דברי תו"י כלל אין חיוב על האם לחנך את ילדיה! מסביר הקה"י: החובה של האם לחנך לא קיימת, אבל המצווה הרובצת על הילדים קיימת.

[13] כך הוא מסביר את הסוגיה ביומא פב ע"א ביחס לחינוך בנות לצום יום הכיפורים, שלא מדובר בחינוך למ"ע, אלא להפרשה מאיסור.

[14] פרק א' משנה ז'.

[15] במשנה בקידושין נאמר באופן כללי ש"נשים פטורות" ממצוות הבן על האב. בגמרא בדף כט ע"ב מובאת ברייתא שבה חובות הבן על האב נמנות, ולאחר מכן הגמרא עוסקת בכל אחת מהן בנפרד. ביחס לשלוש החובות הראשונות (פדיון הבן, ברית מילה ותלמוד תורה) הגמרא גם עוסקת בשאלה מה המקור לפטור האמהות מהן. ביחס לשתיים האחרונות (להשיאו אשה וללמדו אומנות) השאלה לא נשאלת. המאירי מציע הסבר אחד להשמטת העיסוק ביחס לחיוב להשיא אשה, ושני הסברים ביחס ללימוד אומנות: "שמאחר שאין מצוות בהן לעצמן אינן מצוות בהן לבניהן והרי מילה ופדיון אינן בנקבות ותלמוד תורה נשים פטורות מדכתיב ושננתם לבניך וכן הן פטורות להנשא שאינן מצוות על פריה ורביה, ואמנות אף על פי שהאשה צריכה לו, מכל מקום דיו להיות כתלמוד תורה וכן שכל כבדה בת מלך פנימה ואם תצריכה להזקיק את בנה ללמוד אומנות הרי היא צריכה לילך לפני האמנין תמיד לראות בלמודו" (מאירי קידושין כט ע"א ד"ה "אמר המאירי פירשוה").

גם הר"ן (יב ע"ב בדפי הרי"ף) מסביר באופן דומה את פטור האם מלהשיאו אשה, ולגבי לימוד אומנות הוא מציע הסבר שנראה שונה: "שאין דרכה בכך".

על כל פנים, המהר"ם אינו מתייחס לכל אחת מן ההלכות באופן נפרד, אלא מציע שפטור האמהות מחינוך ילדיהן למצוות קשור להלכה הכללית ש"שנים פטורות", וכך ביארנו את דבריו בגוף הטקסט.

[16] בשיעור מספר 5.

[17] במאמר "הורות טבעית והורות גאולה" בספר אדם וביתו.

[18] אמנם יש אחרונים שהבינו גמרא זו באופן אחר, עיין שבט הלוי ח"א סי' ס"ז.

[19] עיין שבט הלוי שם שהביא מחלוקת בין תה"ד לחת"ס אם רובץ על האב חיוב חינוך כאשר הוא אינו נמצא ליד הילד, אלא ששבט הלוי מבין שלמ"ד שאין חיוב כזה, אז לאף אחד אין. אני בדברים הנ"ל הצעתי שאם באופן ברור ומוסכם אדם אחר מגדל את הילד אז חובת החינוך תהיה עליו (נפ"מ לחובת חינוך באימוץ, במיוחד כאשר אין הסכמה של ההורים הביולוגיים).

[20] נעסוק בנושא זה בעז"ה בשיעור הבא.

[21] או על האם לפי התפיסות שאם חייבת בחינוך במידה שווה לאב.

[22] כאשר אין אב עוברים למסלול אחר של חינוך, שהוא מסלול "התוצאה" שממוקד בקיום מצוות על ידי הילד (בעתיד/בהווה), כמבואר בפסקה הבאה.

[23] או להבנה שהוא מחויב כבר עתה ושיקיים אותם כעת. אין חקירה מענייננו בשלב זה.

[24] הגדיל לעשות הרב שלמה רוזנפלד, ראש ישיבת שדמות מחולה, שחידש שהאם צריכה ללמד את ילדיה תורה במה שהיא חייבת, מתוך מגמה של לימוד על מנת לעשות (ולא לימוד לשם הלימוד עצמו) (במאמר: "חובת האם במצוות החינוך" בתוך טל לישראל).

[25] סוכה פ"ב מ"ח.

[26] נפ"מ נוספת תהיה באפוטרופוס שאינו כהן, אם צריך לחנך קטן כהן לברכת כהנים (מבלי להיכנס לעצם הסוגיה של חינוך לברכת כהנים).

[27] אפשר להסתייג מתליה זו, כיוון שאולי חובת הקטן "רוכבת" על גבי חיובו של הגדול להרגילו, ובמה שאין חיוב חינוך לגדול, אין חיוב על הקטן.

[28] דרך נוספת שעלתה במובלע במהלך דברינו היא שהאם מחנכת את ילדיה כשליחה של האב. לא התמקדנו בכך משום שלא מדובר בחובה ישירה של האם.

[29] עיינו מג"א סי' שמ"ג ס"ק א', ברכי יוסף שמ"ג סע' ז', שוע"ר הרב שם סע' ד' שהכריעו שאינה חייבת בחינוך. לעומת זאת במשנ"ב ס"ק ב' הביא "שיש מאחרונים" שסבורים שהאם חייבת בחינוך ובערוה"ש בסע' א' הכריע שהאם חייבת בחינוך. בכף החיים הביא את המחלוקת והכריע שאם האב נפטר האם חייבת בחינוך.

[30] בפסוק: "וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱ-לֹהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו ה' מִן הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות י"ט, ג') מתוך הבנה ש"בית יעקב" הן הנשים.