מצוות חינוך לספירת העומר | 1
עד כה בסדרה זו עסקנו בנושאים כלליים הקשורים במצוות חינוך, או במצוות דאורייתא אשר להן הקשר חינוכי מיוחד.
בשיעור הקרוב ארצה לעסוק במצוות ספירת העומר, הן משום שאנו נמצאים כרגע בתקופת הספירה, והן משום שהעיסוק בחינוך למצווה זו נוגע בכמה יסודות במצוות חינוך ובמצוות ספירת העומר.
ניכנס לסוגיה זו דרך שאלה שנשאלתי בשנה שעברה (תשפ"ד): האם ילד שהולך לישון עוד לפני שקיעת החמה יכול לספור בברכה? האם קיימת מצווה לחנך אותו לספירת העומר? אם אין מצווה כזו, האם מותר לחנך אותו לספור בברכה לפני הזמן המתאים לספירה?
כדי לענות על שאלות אלו יש להגדיר כיצד נקבע גיל חינוך ביחס למצוות ספירת העומר. אבל קודם לכן נעסוק בשאלה האם קיימת בכלל חובה לחנך ילדים לקיום מצווה זו.
האם קיימת מצוות חינוך במצות ספירת העומר?
לכאורה מצוות ספירת העומר היא ככל מצווה אחרת, שיש בה מצוות חינוך ואין סיבה לחלק. אמנם, מצאנו בדברי האחרונים שני נימוקים לחיזוק הטענה שאולי אין מצוות חינוך לספירת העומר.
נימוק אחד הוא שמצוות ספירת העומר בזמן הזה מדרבנן ומתוך הנחה שאין מצוות חינוך במצוות דרבנן.
עד כה לא הזכרנו דעה זו, אך יש לציין שמצאנו כמה אחרונים שדייקו מדברי הגמרא במסכת חגיגה שבמצוות מדרבנן אין חובת חינוך. הגמרא במסכת חגיגה עוסקת בקטן אשר במצבו הנוכחי סובל ממום גופני שבגדלותו היה פוטר אותו ממצוות ראייה, אבל מדובר במום שעשוי להירפא וייתכן ובגדלותו אותו קטן יתחייב במצוות ראייה. על כן מסתפקת הגמרא: האם יש לחנך קטן זה למצוות ראייה או לא? כמענה לשאלה זו משיב אביי:
אמר אביי: כל היכא דגדול מיחייב מדאורייתא – קטן נמי מחנכינן ליה מדרבנן, כל היכא דגדול פטור מדאורייתא – מדרבנן קטן נמי פטור. (חגיגה ו ע"א)
ניתן להבין את דבריו בשתי דרכים:
ניתן להבין שמדובר בקביעה כללית, לפיה רק כאשר יש חיוב דאורייתא כלפי הגדול במצווה מסוימת, חכמים תיקנו מצוות חינוך ביחס לקטן. הבנה זו עולה מדברי החיד"א בברכי יוסף.[1]
ניתן להבין שקביעה זו נאמרה באופן נקודתי ביחס למצוות ראייה, שהיא מצווה מן התורה: רק כלפי מי שלוּ היה במצבו הפיסי הנוכחי בגדלות היה מחויב מדאורייתא תיקנו חכמים מצוות חינוך מדרבנן. אבל אין אמירה זו מלמדת דבר על מצווה אחרת שעיקרה מדרבנן, וייתכן שגם לגבי מצוות דרבנן תיקנו חכמים מצוות חינוך. מעין זה ביאר בשו"ת חקרי לב.[2]
סוגיות נוספות אשר מהן ניתן לדייק לגבי חיוב חינוך במצוות דרבנן הן ביחס למצוות התפילה וביחס למקרא מגילה.
לגבי תפילה, המשנה בברכות אומרת שקטנים חייבים בתפילה. אמנם, לדעת הרמב"ם התפילה היא מצווה מן התורה, אבל לדעת ראשונים רבים אחרים התפילה היא מצווה מדרבנן. אולם הגר"ע יוסף מתלבט באיכות הוכחה זו (הוא מתייחס בדבריו לאליה רבה[3] אשר נראה שפוסק שאין מצוות חינוך לקטן במצות דרבנן):
אולם יש לתמוה ע"ד הא"ר הנ"ל, דהא תנן (ברכות כ ע"ב) שקטנים חייבים בתפלה. והיינו אף לד' הסוברים דתפלה דרבנן. וכ"פ בש"ע [בא"ח] (סי' קו ס"א) שחייבים לחנך הקטנים להתפלל. ואף על פי שאין ראיה כ"כ מהש"ע, שי"ל דאזיל לשטתיה דס"ל התם דתפלה הויא מדאורייתא. וכמ"ש הפר"ח שם בד' מרן. מ"מ מד' הלבוש שם נראה דהויא מדרבנן, וכ"כ בכה"ח שם בד' הלבוש, ועכ"ז פסק לחיובא... ודוחק לחלק דשאני תפלה דרחמי היא. אף שכן משמעות לשון רש"י ברכות (כ רע"ב). (שו"ת יביע אומר חלק ג, או"ח סי' כז ס"ק ז)
כלומר, יש הסבורים שתפילה דאורייתא, ושנוסף לכך יש בתפילה היבט של בקשת רחמים אשר בגללו ייתכן וחכמים חייבו גם את הקטנים להתפלל.[4]
סוגיה נוספת אשר ממנה ניתן ללמוד על חינוך קטנים למצוות מדרבנן היא סוגיית חיוב קטן במגילת אסתר. נחלקו התנאים במסכת מגילה אם קטן יכול להוציא ידי חובה אחרים בקריאת המגילה:
הכל כשרין לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן, רבי יהודה מכשיר בקטן. (מגילה יט ע"א)
את המחלוקת הזו מסביר הרמ"ע מפאנו כסובבת סביב שאלתנו:
דהא קיימא לן כרבנן דר' יהודה בפ"ב דמגלה יא ע"ב דסברי אין חנוך לקטן בדרבנן, לפיכך לא אמרינן בקריאת המגלה דאתי דרבנן ומפיק דרבנן כדאמרינן בברכת המזון. (שו"ת הרמ"ע מפאנו סי' קי"א)
כלומר, בניגוד לנאמר בברכות לגבי ברכת המזון, ש"בן מברך לאביו",[5] לגבי מגילה אנו מקבלים את שיטת חכמים ש"אין חנוך לקטן בדרבנן" ולכן הוא לא חייב במגילה מדרבנן ואינו מוציא את הגדולים ידי חובה. אם כך, ברורה דעתו שלפי ר' יהודה יש מצוות חינוך לקטן.
אמנם, ניתן לדחות ראיה זו משיטת בעלי התוספות במקום, שגם עוסקים בהבדל שבין שיטת חכמים במגילה לעומת הדין שנפסק בברכות לגבי ברכת המזון:
וי"ל דלעולם מיירי בקטן שהגיע לחינוך ואפ"ה פסלו רבנן משום דמגילה ליכא חיובא אפילו בגדולים אלא מדרבנן וקטן אין מחויב אלא מדרבנן אפילו בשאר מצות ובגדול ליכא אלא חד דרבנן במגילה שהרי בשאר מצות הוא חייב דאוריי' ולא אתי תרי דרבנן ומפיק חד דרבנן אבל ההיא דבהמ"ז מיירי שהקטן אכל כדי שביעה דהוי חיובא דאורייתא וליכא אלא חד דרבנן ומפיק האב שלא אכל אלא שיעורא דרבנן. (תוספות מגילה יט ע"ב ד"ה "ורבי יהודה")
כלומר, לפי בעלי התוס', גם לפי חכמים יש מצוות חינוך למצוות דרבנן. ההבחנה, לשיטתם, בין ברכת המזון שם הקטן מברך לאביו לבין מגילה שם הוא אינו מוציא ידי חובה, נובעת מסיבה אחרת:
בברכת המזון מדובר במקרה שבו הקטן אכל שיעור שביעה והתחייב מדרבנן בברכת המזון דאורייתא, והוא יכול לברך לאביו שאכל רק שיעור כזית והתחייב בברכת המזון מדרבנן. אם כן, בשני המקרים מדובר בחיוב ברמה שווה.
לעומת זאת, במגילה מדובר ב"תרי דרבנן", שהרי הקטן חייב מדרבנן (מטעם מצוות חינוך) בקריאת מגילה שחיובה מדרבנן. לעומת הקטן, הגדולים מחויבים ב"חד דרבנן". כיוון שאין רמת החיוב שווה ביניהם, אין הקטן מוציא את הגדול.[6]
אם כן, נחלקו האחרונים אם קיימת מצוות חינוך ביחס למצוות דרבנן. נלע"ד להציע שתי דרכים בביאור המחלוקת:
בעל החקרי לב מציג את השאלה כך:[7] "יש לחקור בענין חינוך בקטנים דהוי מדבריהם... אם איתיה גם במצות דרבנן, שי"ל דבשל תורה תיקנו ולא בשל דבריהם, דהוי כעין תקנה לתקנה, או דלמא לא שנא?". כלומר, הצד לומר שאין דין חינוך בדרבנן הוא משום שמדובר בתקנה דרבנן שהיא מעין סייג לדין העיקרי. חכמים תיקנו שקטנים יקיימו מצוות דאורייתא כדי שבגדלותם הם לא יעברו איסור ויתבטלו מן המצוות. כשם שאין עושים "גזירה לגזירה", אומר ה"חקרי לב", אין לעשות תקנה על גבי תקנה ולחייב מדין חינוך קיום של מצווה שהיא רק מדרבנן.
אמנם, הוא אינו מבאר את הסברה הנגדית. ניתן לומר בפשטות ש"גזירה לגזירה" שונה מהותית מהמקרה שלנו. תקנות חכמים, במקרים רבים, אינן באות לחזק דין דאורייתא, אלא מדובר בתקנות עצמאיות. לדוגמא, אין בתקנת הדלקת נר חנוכה חיזוק או סייג לדין דאורייתא, אלא מדובר במצווה עצמאית. אם כך, ייתכן שהחינוך הוא מעין גזירה כלפי הקיום העתידי של המצווה, אך הוא "גזירה לתקנה", ואת זה ניתן לעשות.
דרך אחרת להסביר את הסברה שיש דין חינוך היא לומר שהחינוך אינו "גזירה", אלא מטרת תקנת החינוך היא קיום המצווה בהווה על ידי הקטן. אם כך, המחלוקת בין השיטות היא בהבנת מטרתה של מצוות חינוך: למאן דאמר שאין חובת חינוך במצוות דרבנן, מטרת החינוך היא לדאוג לקיום המצוות העתידי וזה קיים רק ביחס למצוות דאורייתא. לעומת זאת, למאן דאמר שיש חובת חינוך במצוות דרבנן, מטרת החינוך היא הקיום בקטנות, וגם במצוות דרבנן זה רלוונטי.[8]
ייתכן ומוסכם על כולם שמטרת מצוות חינוך הוא הקיום בהווה, אלא שנחלקו האם יש ערך בקיום מצוות דרבנן בהווה על ידי הקטן. במצוות דאורייתא קיים ערך סגולי־עצמי במצוות, ומשום כך חשוב לחכמים שגם קטנים יזכו בהם. לעומת זאת, במצוות דרבנן ההיבט הזה חסר ומשום כך אין לחייב קטנים מדין חינוך.[9]
אמנם, הנחת היסוד של כל הדיון עד כה היא שמצוות ספירת העומר בזמן הזה היא מדרבנן. אלא שקביעה זו אינה מוסכמת ונתונה במחלוקת ראשונים חריפה. מחלוקת זו נובעת ממהלך הגמרא במנחות,[10] שם מובאת שיטת אמימר שמונה רק את ימי העומר ולא את השבועות משום ש"זכר למקדש הוא". נחלקו הראשונים האם קביעה זו של אמימר מוסכמת על כל חכמי הגמרא המופיעים בסוגיה, או שמדובר בדעת יחיד.[11]
אם כך, לדעת הסבורים שמדובר במצווה דאורייתא, וודאי שיש מצוות חינוך לספירת העומר. אמנם, אם ספירת העומר בזמן הזה מדרבנן, נראה שהדבר תלוי במחלוקת הנ"ל.[12] אלא, שיתכן שגם אם נאמץ את הדעה שאין חינוך למצוות דרבנן, דין ספירת העומר שונה. זאת, משום שניתן לחלק בין מצוות דרבנן שיסודן בתקנת חכמים, לבין מצוות דרבנן שיסודן בדאורייתא, כדוגמת ספירת העומר. ייתכן שמצווה דרבנן שיסודה במצווה מן התורה (כדוגמת ספירת העומר, נטילת לולב בימי חול המועד ועוד) תהיה מצווה לחנך אליה משום שמהותית מדובר בחינוך לקראת קיום המצווה באופן שלם מדאורייתא. אבל, במצווה שיסודה מדרבנן לא תיקנו חכמים מצוות חינוך.
עד כה עסקנו בנימוק אחד לכך שייתכן שאין מצווה לחנך לספירת העומר. אבל כפי שכתבתי לעיל, קיים טעם נוסף להבנה כזו. הרב קרליץ ב"חוט שני"[13] מעלה את האפשרות שאין חובת חינוך במצוות ספירת העומר כי במקרים רבים האב אינו נוכח בזמן המצווה, וייתכן שקושי טכני זה יוצר פטור מחינוך.
את הרעיון הזה לומד ה"חוט שני" מכך שאין חובת חינוך כלפי "קריאת שמע". רש"י מסביר דין זה כך:
קטנים – אפילו קטן שהגיע לחנוך לא הטילו על אביו לחנכו בקריאת שמע, לפי שאינו מצוי תמיד כשמגיע זמן קריאת שמע. (רש"י ברכות כ ע"א)
אם כך, יש מקום לטעון שגם ביחס לספירת העומר אין חובה על האב לחנך את בנו, כי זמן מצווה זו דומה לזמן קריאת שמע. וכשם שהאב פטור מחינוך לקריאת שמע בגלל ההבנה של חז"ל שבמקרים רבים האב אינו נמצא יחד אם בנו בזמן קיום המצווה, הוא הדין ביחס לספירת העומר.
אמנם, הבנת רש"י בברכות נתונה במחלוקת, ולפי רבינו תם,[14] המשנה בברכות עוסקת בקטן שלא הגיע לחינוך. אם כך, בקטן שהגיע לחינוך, כשם שיש מצווה לחנכו בקריאת שמע, כך ודאי שיש מצווה לחנכו לספירת העומר.
לכן, על אף שיש סיבות להעלות על הדעת שאין כלל מצוות חינוך לספירת העומר, רבים פסקו שיש מצוות חינוך בקטן.[15]
קביעת גיל חינוך למצוות ספירת העומר
אלא שגם אם אנו מניחים שיש מצווה לחנך לספירת העומר, יש להגדיר מהו בדיוק גיל החינוך למצווה זו. כפי שראינו בשיעורים קודמים, גיל חינוך למצוות משתנה ממצווה למצווה לפי יכולת קיומה על ידי הילד:
תנו רבנן: קטן היודע לנענע – חייב בלולב, להתעטף – חייב בציצית, לשמור תפילין – אביו לוקח לו תפילין. יודע לדבר – אביו לומדו תורה וקריאת שמע. (סוכה מב ע"א)[16]
כלומר, בכל מצווה, בהתאם לאופן קיומה, נקבע גיל חינוך אחר. באופן מפתיע הברייתא מציינת שגיל קיום מצוות נטילת לולב הוא מהגיל שבו הקטן יודע לנענע, ולא מהגיל שבו הוא יודע להגביה את הלולב. לאור זאת, למד הגרי"ד סולובייצ'יק:
ונראה שיש כאן יסוד במצות החנוך, והוא שחיוב החנוך חל דוקא בזמן שהקטן הגיע לדרגה שהוא ראוי לעשות את המצוה בשלמותה – ומשום כך חייב בלולב דוקא כשיודע לנענע, כי הנענועים גומרים את מצות הלקיחה. אולם אם הוא יודע רק לקחת את הלולב ולא לנענעו לא חלה מצות חינוך, כי המצוה דלקיחה בלי נענועים אינה שלמה (עיין בשעורים לעיל). (רשימות שיעורים, סוכה מב ע"א)[17]
כלומר, לומד הגרי"ד שצריך שהקטן יהיה מסוגל לקיים את המצווה בשלמותה כדי להתחייב בחינוך. נוסף לכך, הריטב"א במסכת סוכה לומד עיקרון יסודי ביותר בגדרי חינוך למצוות מן הגמרא העוסקת בסוכה שאותה בנתה הלני המלכה עבור בניה:
מהא שמעינן דקטן שמחנכין אותו במצות [צריך] לעשות לו מצוה בהכשר גמור כגדול... (ריטב"א סוכה ב ע"ב)
אם כך, הגרי"ד לומד שגיל חינוך נקבע לפי היכולת לקיים את המצווה בשלמות גמורה, והריטב"א לומר שמצוות חינוך מתקיימת דווקא כאשר מקיימים את המצווה בחפץ שלם וכשר.[18]
אם כך, גם ביחס לספירת העומר, יש לומר שהקטן צריך להיות מסוגל לקיים את המצווה בשלמות. כמו כן, יש מקום לבחון אם גם חידושו של הריטב"א משפיע על אופן החינוך למצווה זו.
אם כן, מה נדרש מן הקטן כדי להיכנס לקטגוריה של "גיל חינוך" ביחס למצווה זו?
להפתעתי לא מצאתי התייחסות ישירה לשאלה זו עד לאחרוני דורנו. בבואו להגדיר את השלב ההתפתחותי הנדרש כדי להתחייב במצווה זו מדין חינוך, קובע הרב נסים קרליץ:
שיעור גיל חינוך לקטן למצות ספירת העומר הוא בגיל שיודע לספור ספירת העומר בברכה, ויודע גם שיש לספור מתחילת ימי הספירה עד סופם מ"ט יום, ויודע שצריך לשמור חשבון ולהוסיף כל יום על הספירה יום אחד, שהרי מצות חינוך הוא דוקא כשיודע לקיימה כהלכתה... (חוט שני, שבת ד, עמ' שעז)
כלומר, לדעת הרב קרליץ יש צורך שהקטן ידע ויוכל לעשות כמה דברים:
עליו לדעת לברך את ברכת המצווה.
עליו לדעת שהספירה היא תהליך רציף שמתחיל ביום הראשון לעומר ומסתיים ביום הארבעים ותשע.
עליו לדעת שבכל יום צריך להוסיף עוד יום לספירה.
הטעם שנותן הרב קרליץ לקביעות אלה הוא שרק באופן זה המצווה מתקיימת באופן מלא, ולאור הנאמר לעיל, רק כאשר הקטן יכול לקיים את המצווה באופן מלא, חלה כלפיו מצוות חינוך.
אם כך, יש לבחון כל אחת מן הדרישות האלה ולבדוק אם באמת יש צורך בהן כדי לומר שהמצווה מתקיימת באופן מלא.
בעז"ה נעסוק בכל אחד מן התנאים האלה בשיעור הבא וכן נעסוק באפשרות להקדים את זמן הספירה עבור חינוך הקטן למצווה זו.
[1]סי' תרנ"ז ס"ק ג'.
[2]אורח חיים סי' צ"ט ד"ה "ונ"ל להביא". בהערות על הברכי יוסף הנ"ל כותב המהדיר מעין הסבר הזה בשם ספר "עושה שלום".
[3]בסוף סימן קפ"ו.
[4]כפי שראינו בשיעור 2 בסדרה זו, שהרמב"ם אינו מזכיר את המילה "חינוך" לגבי חובת הקטנים להתפלל.
[5]ברכות כ ע"ב, ועיינו בשיעור 2 בסדרה זו שם ראינו שיש שביארו סוגיה זו אחרת, והבינו שכיוון שחובת חינוך רובצת על האב ולא על הבן, אין הבן מוציא את הגדולים ידי חובה כלל (אפילו כשקיימת מצוות חינוך ברורה), ועסקנו באופן שבו ניתן ליישב הבנה זו עם הנאמר בסוגיה.
[6]אמנם בשו"ת יבי"א (ח"ג, או"ח סי' כ"ז ס"ק ז') ביאר שאין בדברי התוס', ואף לא בדברי הרמב"ם (שמפורש בדבריו בתחילת הל' מגילה שחובה לחנך קטנים לקריאתה) בכדי להוכיח נגד שיטת הסבורים שאין חינוך בדיני דרבנן משום שקריאת המגילה היא מדברי קבלה וכדאורייתא דמי.
[7]שו"ת חקרי לב או"ח סי' צ"ט בתחילת התשובה.
[8]עסקנו בחקירה זו (האם מטרת מצוות חינוך היא קיום המצות בהווה או בעתיד) בשיעור 2.
[9]בשאלה האם קיים הבדל מהותי בין מצוות דאורייתא לדרבנן עסקתי בעבר בשיעור מספר 5 בסדרת השיעורים על ברכת המצוות. אמנם, נראה שבחלק מהמצוות מדרבנן קיים ערך עצמי הנובע מחוויית עשיית המעשה, וקשה לומר שאין ערך לעשייתן על ידי קטנים (המבינים את מעשיהם).
[10]סו ע"א.
[11]סקירת השיטות בעניין זה ניתן למצוא בדברי הבה"ל סי' תפ"ט ד"ה "לספור העומר".
[12]להלכה, הכריע הגר"ע יוסף שיש מצוות חינוך לקטן (חזון עובדיה, הלכות יו"ט, הלכות ספירת העומר ימי הספירה, סע' ז ובהערה יב).
[13]"חוט שני", שבת ד, עמ' שעז.
[14]תוספות ברכות כ ע"א ד"ה "וקטנים".
[15]כן מבואר בשע"ת בסי' תפ"ט ס"ק כ', בערוה"ש סי' תפ"ט סע' סע' ט"ו וכן בחזו"ע שם.
[16]מקור ברייתא זו בתוספתא חגיגה פ"א ה"ב.
[17]וידידי הרב אייל רזניקוביץ' הפנה את תשומת ליבי לכך שכן כתב רבי יעקב עטליגנר בספרו על הלכות סוכה, "בכורי יעקב":
"...דכיון דטעמא משום חינוך הוא כל שאינו יכול לחנכו כסדר שתקנו חכמים לא תקנו תכמים חינוך כלל דהם אמרו והם אמרו דאם יחנכו לטול בלא נענוע אדרבא אתי למסרך כן וכמו כן לא תקנו חנוך בקטן לסוכה היכא שאינו יכול לישן שם ע"י שקורא אמא אמא אע"פ שהיה אפשר לחנכו לאכול שם דבשעת אכילה אמו עמו..." (תרנ"ז ס"ק ג').
דברים אלה משליכים גם על האפשרות לברך עם קטן שלא הגיע לחינוך, ונעסוק בכך בהמשך בעז"ה.
[18]בדברים אלה אני פורע חוב משיעור 8 לגבי חינוך לנר חנוכה, בו הזכרתי את דברי הריטב"א בהערה 3 ואמרתי שנרחיב בדבריו בשיעור אחר.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)