מצוות חינוך – פתיחה
נושא החינוך הוא רחב ביותר ומקיף תחומי דעת וחברה רבים. בסדרה זו נעסוק במצוות הקשורות בחינוך ילדים מהיבטים שונים.
כפי שניווכח בהמשך הדברים בעז"ה, נראה כי ישנן סוגיות הלכתיות העוסקות ישירות בענייני חינוך, וישנן סוגיות ונושאים הלכתיים המשיקים לו. ננסה בדברים הבאים בפרט ובסדרה זו בכלל להעמיק בנושאים הלכתיים אלו עד כמה שידינו מגעת, וכמו כן ננסה לעמוד החיבור בין העיון הלמדני ובין העמקה הרעיונית והחינוכית בסוגיות אלו.
נתחיל את עיוננו בבחינת נושא שלענ"ד הוא מרכזי בעולם החינוך היהודי, והוא העברת המסורה וערכי עבודת ה' לדורות הבאים.
העברה מדור לדור במקרא
העברת המסורת מדור לדור היא ערך מרכזי בתורה, המופיע בהקשרים רבים. אנו פוגשים בו לראשונה כאשר הקב"ה מסביר מדוע עליו לשתף את אברהם בתוכניתו להחריב את סדום:
"כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו" (בראשית י"ח, א)
ייחודו של אברהם, אומר הקב"ה, הוא בהנחלת ערכיו היחודיים (שמירת דרך ה' לעשות צדקה ומשפט) לבניו ובני ביתו.
ערך העברת המסורת מדור לדור מתבטא באופן חזק ביותר בהתייחסותה של התורה ליציאת מצרים. אנו מוצאים זאת בכמה הקשרים:
מטרת המכות מתוארת כך: "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'" (שמות י', ב).
ציווי התורה על סיפור יציאת מצרים מדגיש היבט זה: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (שמות י"ג, ח).
זבח הפסח אמור להיות חוק לדורות: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לְחָק לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם" (שמות י"ב, כד).
לא רק הזבח עצמו צריך לעבור מדור לדור, אלא גם טעמו, שהרי התורה אומרת שבעקבות עבודת זבח הפסח, הבן ישאל למשמעות ואז אחריות ההורה לספר על יציאת מצרים ועל ההצלה ממכת בכורות: "וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם: וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ" (שמות י"ב, כו–כז).
גם ביחס לפדיון בכורות: "וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג ה' כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַה' כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה" (שמות י"ג, יד–טז).
כמובן שגם ביחס לתלמוד תורה אנו מוצאים כמה מצוות המתייחסות לחובה המיוחדת ללמד תורה לדורות הבאים:
"וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" (דברים ו', ז)
"וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" (דברים י"א, יט)
באופן מפורט עוד יותר, התורה מדגישה שיש להעביר לדורות הבאים את גודל החוויה של מעמד הר סיני ואת משמעויותיו:
"רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ: יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בֶּאֱמֹר ה' אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן" (דברים ד', ט–י)
נוסף על מקורות אלה, אשר מצביעים על האחריות של ההורים להעביר את המסורת לבניהם אחריהם, בשירת האזינו אנו מוצאים דוגמה לכך שהאחריות עוברת לדור השני. על דור ההמשך לפנות לדורות הקודמים, לשאול אותם ולקבל מהם:
"זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ" (דברים ל"ב, ז)
אם כך, נראה שהעברת המסורה מדור לדור תופסת מקום נכבד בתורה, מראשיתה ועד סופה. את אחד היסודות שבבסיס הציוויים והתיאורים האלה ניתן לראות בקביעה המופיעה בפרשת ניצבים:
"וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת: כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם" (דברים כ"ט, יג–יד)
מסביר זאת הרמב"ן במקום:
ואת אשר איננו פה עמנו – וגם עם הדורות העתידים להיות.
גם בהמשך הפרשה מודגש שהברית נכרתה עם הדורות הבאים:
"וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה: וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתָם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:... הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱ-לֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (שם, כג–כח)
הגוים מסבירים שהעונש של ישראל בא בעקבות עזיבתם את "ברית א-להי אבותם". כלומר, הברית שנכרתה עם א-להי האבות מחייבת גם את בניהם אחריהם.
באופן דומה, מסביר הרמב"ן גם את הנאמר בפסוק כח: "הנגלות לנו ולבנינו עד עולם":
הנגלות שהם הזדונות, לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת חוקת עולם, שכך קבלנו על אשר ישנו פה ועל אשר איננו פה לדורות עולם.
העולה מכאן הוא שהברית שנכרתה עם ישראל אינה ברית המתייחסת לבני דור אחד, אלא היא ברית עם כל הדורות כולם. ניתן לומר שהישות של עם ישראל אינה סך האנשים צאצאי יעקב אבינו החיים בדור מסוים, אלא מדובר בסך כל הדורות, מאברהם אבינו "עד עולם".
אם כך, ברור מדוע כה חשוב להעביר את הערכים, ההיסטוריה, התורה והמצוות לדורות הבאים: שהרי הם שותפים פעילים בברית שבין כנסת ישראל לקב"ה.
חיבור עבר ועתיד אצל הגרי"ד
הרב סולובייצ'יק מסביר שלא מדובר רק בתפיסת עולם, אלא בחוויה קיומית המחברת דורות רבים לכדי ישות אחת. הוא מתאר חוויה זו בצורה ספרותית וחיה בספרו "חזון ומנהיגות". בדבריו הוא מספר על הדרך בה בימי ילדותו הסביר המלמד החב"דניק את שאלת יוסף את אחיו "היש לכם אב?":[1]
יוסף, המשיך המלמד בלהט, רצה עד מאד לדעת אם הם חשים עצמם מחויבים לשורשיהם, למוצאם. האם, שאל יוסף את אחיו, אתם מושרשים באביכם?... האם אתם רואים את אביכם כבסיס לעצם קיומכם?... או שמא אתם קבוצה של רועים חסרי שורשים...
ולפתע הוא לא פנה עוד אל אותו אורח מסתורי, והחל לדבר עימנו. בהרימו את קולו שאל: "האם אתם צנועים וענווים? האם אתם מודים שהאב הזקן מייצג מסורת עתיקה? האם אתם מאמינים שהאב מסוגל לומר לכם דבר מה חדש?"...
אם יהודי מודה בעליונותו של אביו, אזי הוא מודה גם בעליונותו של אביו של העולם כולו, שהוא זקן עד מאוד, עתיק יומן מעולם ועד עולם.
כך ביאר המלמד את הפסוק הנזכר, ונראה שבכך הוא מתאר את חוויית החיים העולה מהפסוק שהובא לעיל: "שאל אביך ויגדך". הדור החדש מחובר בנימי נפשו אל הדור הקודם ויונק ממנו את אורחות חייו ואת ערכי קיומו.
בהמשך הגרי"ד דורש גם את המשך השאלה והתשובה:
בדרך דומה יכולים אנו לפרש את שאלתו השניה של יוסף. כאשר הוא שואל: "היש לכם אח?" הוא איננו מתעניין באמת בשאלה אם יש להם אח ביולוגי... יוסף רצה לדעת: האם מודעות הזמן שלכם והמודעות הקיומית שלכם חובקות רק את חבריכם, הוריכם וילדיכם, או שמא מודעות זו של "אני קיים" חובקת גם דורות שטרם באו לעולם?... האם אתם יודעים כי ראוי וכדאי הוא לעמול ולהקריב למען העתיד המיוצג באותו אח צעיר? או שמא אין אתם יודעים דבר על העתיד – לא על הילד הצעיר ולא על האיש הקשיש?
התשובה על שתי השאלות ששאל יוסף הייתה חיובית: כן, יש לנו אב זקן מאד אשר אנחנו חשים כי שורשינו נטועים בו – ואנו מושרשים גם ברעיונות הנצחיים של האבות כולם, בעתיק יומין. וכן, יש לנו גם אח נפלא, צעיר, מוכשר ופיקח, שעיניו בורקות, אח המייצג את העולם של מחר...
ממשיך ומבאר זאת הגרי"ד בלשונו:
אנו מחויבים לא רק לעבר האדיר, אלא גם לעתיד מלא זוהר, ל"ילד הצעיר"... אנו חוזים חזון של נפלא המחר ויודעים כי כדי לממש אותו עלינו לדעת כיצד לגדל וכיצד לחנך את הילד...
היהדות דורשת שנפגיש את האב הזקן עם הילד הצעיר; זו היא המסורת, ההעברה שבעל־פה, מיזוג העבר והעתיד. ("אב זקן", בתוך: חזון ומנהיגות, עמ' 64–65)
דרשה זו מתחברת היטב לכל המתואר לעיל. עיקרון יסודי ביותר בעם ישראל הוא תחושת האחריות והחיבור בין הדורות אשר מתבטאת בהנחלת המסורת והעברת ערכים.
כפי שאומר הגרי"ד, הדרך לעשות זאת היא על ידי חינוך הדור הצעיר. כלומר, היבט יסודי ביותר בתורת החינוך של עם ישראל הוא העמקת ההזדהות הבין דורית של צעירים עם הסיפור של עם ישראל ועם הברית עם א-להיו.
גדר מצוות חינוך
לאור כל זאת, מפתיע לגלות שבגמרא נאמר שמצוות "חינוך" היא מדרבנן בלבד, גם בהקשרים שבהם נראה מן המקורות התנאיים שמדובר בדין דאורייתא. כך, למשל, בדיון במסכת חגיגה ביחס לחיוב קטנים במצוות ראייה. במשנה נאמר:
הכל חייבין בראייה, חוץ מחרש, שוטה, וקטן... איזהו קטן – כל שאינו יכול לרכוב על כתפיו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית, דברי בית שמאי. ובית הלל אומרים: כל שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית, שנאמר שלש רגלים. (חגיגה א, א)
כלומר, במשנה משתמע שיש לימוד מפסוק שבעקבותיו גיל קטן ביחס למצוות ראייה נקבע על פי מידת יכולתו לעלות להר הבית. בשלב זה נראה שכלל איננו עוסקים ב"הלכות חינוך" אלא בגדרי חיוב מצוות ראייה. ישנם שני מצבים:
קטן הפטור מן המצווה.
קטן החייב במצווה מדאורייתא בגלל הלימוד מן הפסוק.
לעומת זאת, הגמרא[2] מסבירה את חיוב הקטנים באופן שונה לגמרי. במהלך הסוגיה הגמרא מביאה מדרש הלכה הלומד את חיוב הקטנים בראיה מן הפסוק "כל זכורך".[3] הגמרא מקשה על כך מן המשנה שבמפורש פוטרת את הקטן!
אביי מסביר את היחס בין פטור קטן במשנה לבין הפסוק המחייב את הקטנים:
אמר אביי: לא קשיא; כאן – בקטן שהגיע לחינוך, כאן – בקטן שלא הגיע לחינוך. (חגיגה ד ע"א)
לאחר לימוד המשנה היה מקום לצפות שאביי יבחין בין קטן שאינו יכול לעלות ברגליו לקטן שיכול (לשיטת ב"ה, ולפי ב"ש לפי היכולת לעלות על כתפי אביו). אבל אביי אינו מבחין כך, אלא משתמש במושג חדש, שלא הופיע בדברי התנאים: "קטן שהגיע לחינוך".
משתמע, אם כן, שהחיוב להעלות קטנים קשור לחובת חינוך! הגמרא מקשה על כך:
קטן שהגיע לחינוך דרבנן היא! (שם)
כלומר, מן הדרשה נראה שחיובו דאורייתא, בעוד שידוע לנו שחובת חינוך קטנים היא מדרבנן בלבד! הגמרא מקבלת הנחה זו, ומסבירה שהלימוד מן הפסוק הוא בגדר "אסמכתא בעלמא" ולא מקור לחיוב קטן מדאורייתא.
אם כך, מפורש בסוגיה זו שחובת חינוך למצווה היא מדרבנן בלבד, וזאת למרות כל הנאמר לעיל בדבר חשיבות העברת המסורת והנחלת התורה מדור לדור. כיצד דבר זה ייתכן?
בדברים הבאים אציע שתי דרכים לפתרון תעלומה זו העולות מתוך דברי פרופסור יצחק דב גילת ז"ל בספרו "פרקים בהשתלשלות ההלכה" ומדבריו של הגאון הרב אשר וייס יבדל"א ב"מנחת אשר". לאחר מכן, בשולי דבריהם, אנסה להציע כיוון נוסף להסבר תופעה זו.
פרופסור גילת – הגדרת "קטן" משתנה לפי המצוות השונות
טענתו של פרופסור גילת היא שלפי ההלכה הקדומה לא היה זמן קבוע לחיוב בכל המצוות, אלא שבכל מצווה הילד התחייב מדאורייתא על סמך התפתחותו. בסוף מאמרו הוא מסכם את טענותיו:
נסכם בקצרה את דברינו. ההלכה הקדומה לא הכירה את גיל שלוש־עשרה כגיל חובה למצוות התורה. אדרבא, ההלכה הראשונה הקדימה חובה זו לגיל הרך בהתאם ליכולתו של הפיסית של הילד לבצע את בפועל את המצווה. מאידך גיסא לעניינים הנוגעים לבגרות שכלית ולבגרות ביולוגית הכירה גם ההלכה הקדומה את סימני הגוף ואת הגילים בין אחת־עשרה לשלוש־עשרה כגילי מעבר בין קטנות לבגרות. תחילה, היו מחליטים בשעת הצורך על גיל הבגרות של היחיד על פי בדיקות אינדיבידואליות. אולם, מימי האמוראים נתגבשה המגמה ליצור אחידות במועדי חלותם של חיובי הקטן במצוות, הן בגיל החיוב והן בגיל הענישה נקבעו לגיל שלוש־עשרה (ולבת – שתים־עשרה), והמצוות שהילד עושה לפני גיל זה הוגדרו כמצוות מדרבנן. ברבות הימים נתנסחה האמרה "בן שלוש עשרה למצוות" אשר השתרשה בתודעת האומה ונעשתה הלכה לדורות. (פרקים בהשתלשלות ההלכה, עמ' 30)
לעיל הצענו שמפשט המשנה נראה שהקטן או שחייב במצווה או פטור ממנה, אך אין שלב של "חינוך". זאת, בעצם, טענתו של גילת, אלא שהוא טוען כך לא רק ביחס למצוות ראייה, אלא ביחס למצוות כולן. מקור מרכזי אשר מתבאר היטב לשיטתו נמצא בתוספתא למסכת חגיגה:
קטן יוצא בעירוב אמו וחייב בסוכה ומערבין עליו מזון שתי סעודות בעירובי תחומין יודע לנענע חייב בלולב יודע להתעטף חייב בציצית יודע לדבר אביו מלמדו שמע ותורה ולשון קודש ואם לאו ראוי לו שלא בא לעולם יודע לשמר תפליו אביו לוקח תפלין אליו כיצד בודקין אותו מטבילין אותו ונותנין לו חולין לשם תרומה יודע לשמר גופו אוכלין על גופו טהרות ידיו אוכלין על ידיו טהרות יודע לפרוש חוקו חולקין לו על הגורן יש בו דעת לישאל ספיקו ברשות היחיד טמא ברשות הרבים טהור יודע לשחוט שחיטתו כשירה יכול לוכל כזית דגן פורשין מצואתו וממימי רגליו ארבע אמות כזית צלי שוחטין עליו את הפסח ר' יהודה אומ' לעולם אין שוחטין עליו את הפסח אלא אם יודע הפרש אכילה אי זו היא הפרש אכילה כל שנותנין לו ביצה ונוטלה אבן וזורקה. (תוספתא חגיגה פרק א' הלכה ב)
חיוב הקטן בברייתא זו מתואר לפי יכולתו לקיים את המצוות. אמנם, הדרך המקובלת לבאר ברייתא זו היא שמתואר בה דין חינוך. כך, למשל, מסביר רש"י את דברי התוספתא כפי שהם מובאים במסכת סוכה:
חייב בלולב – לחנכו מדבריהם. (סוכה מב ע"א)
אמנם, לדעת גילת, פירוש זה נאמר לאור ההלכה שגובשה בימי האמוראים. ההסבר המקורי לתוספתא זו, לדעתו, היא שהשלבים ההתפתחותיים משקפים רמת חיוב מדאורייתא.
אם נאמץ את שיטתו, אז ברור מדוע אין מצוות "חינוך" מדאורייתא: בגיל שבו הילד אינו יכול לקיים את המצווה הוא פטור ממנה; מצד שני, כשהוא מסוגל, הוא חייב במצווה עצמה מדאורייתא. אם כך, נראה שאין שלב שבו ערך העברת המסורת מתבטא ביחס למצוות ספציפיות.
ערך העברת המסורת בא לידי ביטוי במצוות של תלמוד תורה, סיפור יציאת מצרים וזכירת מעמד הר סיני, אך לא במצוות האחרות. זאת, כאמור, משום שהחיוב במצוות אלה אינו נובע מן הערך של הנחלת המסורת אלא מן החיוב הישיר בהן.
דרך זו אינה עולה בקנה אחד עם הגישה ההלכתית המקובלת, לאור דברי הגמרא ופירושי הראשונים בעקבותיה. הגישה המקובלת היא שקיימת מצוות חינוך מדרבנן, וזאת משום שמדאורייתא קטנים פטורים מן המצוות. אבל יש בדרך זו כדי ליישב את השאלה מפרספקטיבה מסוימת.
מנחת אשר – רצון ה'
הרב אשר וייס צועד בדרך אחרת בסוגיה זו. לדעתו יש להבחין בין חינוך מדרבנן לבין חינוך מדאורייתא:
דמדאורייתא מצוה זו מסורה לאב לחנך לפי דעתו והבנתו, ומתקנת חכמים יש גדר ברור מסוים ומוגדר בחיוב זה, דכחיוב הגדול במצות מדאורייתא כך חיוב הקטן במצות מדרבנן מדין חינוך, ולכך קטן היודע לנענע חייב בלולב, קטן שא"צ לאימו חייב בסוכה, וחיוב מוגדר זה מדרבנן הוא. (מנחת אשר מהדו"ק, פרשת וירא, סימן כ"א)
כלומר, בניגוד לרושם העולה מן הסוגיות, יש מצוות חינוך דאורייתא. אלא שהמצווה מדאורייתא היא כללית וגמישה: על ההורה לחנך את ילדיו לחיים של יראת שמים. לעומת זאת, המצווה מדרבנן מתייחסת באופן ספציפי לכל מצווה ומצווה ובגדרי הלכה ברורים מאד.
עוד מחדש המנח"א את המקור למצווה זו מן התורה. בתחילת דבריו הוא אומר ש"מקורה במקרא מלא דכתיב 'כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט', הרי שאאע"ה זכה לאהבת וקירבת הקב"ה מפני שציוה בניו אחריו".
מובן לכל רואה שאין בפסוק זה ציווי, ואם כן, קשה לומר שיש כאן "מצווה" במובנה הרגיל. אלא שהגר"א וייס מסביר שלמרות שאין ציווי ישיר לחינוך הילדים מדאורייתא, מפסוק זה וממקורות נוספים אנו לומדים שזהו "רצונו ית"ש שכל אחד מישראל יחנך בניו לאהבה וליראה".[4]
הוא ממשיך ומבאר עיקרון זה:
דחובה על האדם לקיים רצון ה' אף בדברים שלא נימנו במנין התרי"ג מחמת שלא נאמרו בלשון ציווי מפורש, ומ"מ נצטווינו בהם לפי ד'רצון התורה' הם.
כלומר, לפי דרכו, עולה שאין מקום לשאלתנו. אכן, מכל המקורות שהובאו לעיל יש ללמוד על חשיבות הערך של העברת המסורת והברית לדורות הבאים. דבר בסיסי הוא שכל הורה צריך לחנך ולהדריך את ילדיו לשמור את דרך ה' על כל המשתמע מכך, ורעיון בסיסי זה נחשב כקיום מצווה מדאורייתא.
אמנם, ניתן להבין מדבריו שהמצווה מדרבנן דומה במהותה ובמגמתה למצווה מן התורה. אלא שמדאורייתא ההורים יכולים מתוך היכרותם עם ילדיהם ועל פי שיקול דעתם להחליט על הדרך הנכונה לקרב את הילד לאותה "דרך ה'". לעומת זאת, חכמים קבעו גדרים קבועים ודרך מסוימת שבהם יש להדריך את הילדים להתקרב לתורה ולמצוות.
מדוע חכמים פעלו כך? הרי לכאורה נכון שהורים המכירים את ילדיהם ידריכו אותם לעבודת ה' באופן אינדיווידואלי! ייתכן שחז"ל ידעו שלא כל ההורים "ברי הכי", וביקשו לקבוע סטנדרט המתאים לרובא דעלמא. בכך הם דאגו להמשכיות קיום התורה והמצוות של כלל ישראל, על אף שייתכן שעבור הורים וילדים מסוימים דרך זו אינה מתאימה.
דרך ביניים – הבחנה מהותית בין חינוך דרבנן לחינוך דאורייתא
בדברים הבאים ארצה להציע גישת ביניים. כלומר, נאמץ את גישתו של הרב אשר וייס שלפיה מצוות חינוך כללית קיימת, אך נקרב את הדין מדרבנן לדרכו של פרופסור גילת.
לפי הנאמר עד כה התכלית של חינוך דאורייתא וחינוך דרבנן דומה, על אף שדיניהם שונים. ניתן להציע מבנה אחר, שההבדל בין החינוך דאורייתא לבין החינוך מדרבנן הוא מהותי.
הרב יהודה שביב ז"ל הציע שתי דרכים להבנת מהות מצוות החינוך למצוות מדרבנן:
חינוך זה – מה תכליתו? האם עניינו להרגיל את הילד לקיום מצוות למען ידע בהיותו מבוגר לקיימן כהלכתן וכדקדוקן... או שמא אף בחיי הילד יש ערך רב לקיום המצווה... עיקר העניין – חייו ההווים של הילד המקיים. ("מגמת החינוך למצוות – הווה או עתיד", בתוך: על דרך האבות – קובץ מאמרים בנושאי תורה וחינוך, הוצאת תבונות, עמ' 205–206)
ניתן להבחין בין החינוך דאורייתא לבין החינוך מדרבנן לאור חקירתו של הרב שביב. כלומר, מדאורייתא הציווי על ההורים הוא לדאוג להנחלת המסורת לדורות הבאים, כמו שנאמר ביחס לאברהם ש"יצוה את בניו ואת ביתו אחריו". מכאן נראה שהעיקר הוא שהילדים ימשיכו את הדרך בעתיד. משום כך, השאלה אם יקיימו את המצוות המסוימות בקטנותם אינה משמעותית. מה שחשוב הוא לחנך את הילד עכשיו כדי שבגדלותו הוא יהיה מחובר לברית שבין עם ישראל והקב"ה, דרך קיום תורה ומצוות. באופן ההולם גישה זו, נאמר במשלי:
"חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה" (משלי כ"ב, ו)
חנך היום עבור העתיד, כדי שלא יסור מדרך ה'.
לעומת זאת, מדרבנן אנו מעוניינים שהילד עצמו יקיים את המצוות. המוקד במצוות חינוך מדרבנן, לפי הסבר זה, אינו עתידו של הילד, אלא ההווה: חכמים תיקנו שלא רק גדולים, אלא גם קטנים יקיימו את המצוות כמה שיותר בדקדוק ובשלמות.
לפי הסבר זה, מדובר בשתי משמעויות שונות בתכלית של מושג החינוך:
הערך החינוכי הנלמד מן התורה – יש לקרב את הילד לעבוד ה' כשיגדיל. החינוך מהווה הכנה לעתיד.
מצוות חינוך מדרבנן – יש ללמד את הילד את מה שעליו לעשות בהווה! עליו ללמוד איך להתנהג כעובד ה' בזמנו. מכל יהודי מצופה להשתתף בקיום התורה והמצוות, על פי מידת יכולתו.
הרב שביב מקשר שתי גישות אלה לשאלה בסיסית ביותר בתחום החינוך, שאותה מנסח הראי"ה קוק, כך:
על הילדות תפול תמיד השאלה, איך אנו מכירים אותה ביחושה לחנוך. אם היא רק כמו הכשר להאישות, או שיש לה ערך כביר בפני עצמה? (מאמרי הראי"ה, עמ' 229)
כלומר, ייתכן ושתי הגישות מבטאות שני היבטים שונים בתכלית ביחס לתקופת הילדות – מצוות החינוך מדאורייתא רואה בילדות "הכשר להאישות" (נ"ב – נ"ל הכוונה היא להיותו איש, גדול); ואילו מצוות החינוך מדרבנן ניתן לייחס לילדות כ"ערך כביר בפני עצמה", ומשום כך גם על הילדים להשתתף בעבודת ה'.
סיכום
בתחילת שיעור זה הראינו שהנחלת דרך ה' לדורות הבאים תופסת מקום מרכזי בתורה. לעומת זאת, ראינו שלהלכה מתייחסים למצוות חינוך כחיוב מדרבנן. לאור זאת, ניסינו להבין איך ערך משמעותי כל כך מתבטא להלכה רק בדיני דרבנן.
הצענו כמה דרכים להתמודד עם שאלה זו:
גישה היסטורית שלפיה בתקופת התנאים היו שהבינו שאין מצוות חינוך כלל, אלא כל ילד היכול לקיים מצווה חייב בה.
גישת הרב אשר וייס שהסביר שאכן מדאורייתא יש חיוב כללי לחנך ליראת שמים, אלא שזה לא נאמר בלשון ציווי, ומן המקורות אנו לומדים שזהו רצון ה'. מדרבנן יש מצווה לחנך לכל מצווה ומצווה באופן פרטי.
הצענו שיש הבדל איכותי בין החיוב מדאורייתא המכוון כלפי עתידו של הילד כמבוגר, לבין החיוב מדרבנן שייתכן שעוסק בחשיבות קיום המצוות על ידי הקטן בהווה.
מתוך ההסבר השלישי הגענו לשאלה העקרונית ביחס לתפיסת הילדות – האם היא תכלית בפני עצמה, או רק שלב של הכנה לקראת חיים בוגרים.
בפעם הבא נעסוק באופן ממוקד יותר בדיני חינוך מדרבנן, ודרכם נמשיך לעסוק בשאלה זו ונראה את הכרעתו של הרב קוק.
[1] בראשית מ"ד, יט.
[2] חגיגה ד ע"א–ע"ב.
[3] שמות ל"ד, כג.
[4] ועיינו בדבריו שהביא מקור לשיטתו מדברי רבינו מנוח על הרמב"ם בהלכות שביתת עשור פ"ב ה"י.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)